לפני חודש וקצת ילדתי תינוק אהוב. עד שנולד, אחותו בת השלוש היתה התינוקת הבלתי מעורערת שלי. כל לילה מימי חייה מיום שנולדה היתה מסיימת במיטה שלי בחיבוק. מתגנבת אליי לפנות בוקר וככה היינו מתעוררות ביחד. אני יודעת שיש הורים ששונאים את זה וזה מפריע להם לישון או סתם לא נראה להם מבחינה חינוכית אבל אני הייתי מכורה לשעה של החיבוק שלנו מתחת לשמיכה. בלילה שחזרתי מבית חולים חיכיתי לה (ערה ומניקה...) ולראשונה בחייה היא לא באה. וגם לא למחרת, ולא בכלל יותר. אני מסתכלת עליה בימים והיא נראית לי שמחה ובטוחה וצוחקת ומשחקת כמו תמיד, ככה שלא נראה לי שהיא במצוקה או משבר קשה או משהו. אני מניחה שזה עניין של גדילה והתפתחות שלה וכמובן לא מעוניינת להחזיר אותה אחורה אבל אני מתגעגעת אליה נורא נורא, ומתגעגעת לרוך של החיבוק שלה בבקרים שנתן לי כח לקום ולהתחיל את היום וטען אותי באהבה וסבלנות גם לאחים שלה ובכלל לעולם. ויש לי תינוק חדש והוא מהמם וממכר בפני עצמו אבל הוא מישהו אחר והיא, היא גדלה לי פתאום. בטח אני נשמעת הזויה לגמרי, אישה אחרי לידה שעורגת להפרעות בלילה...


פשוט לא תמיד יש לי מה להגיב..