לא כדאי לרדת עליו  זה לא יעזור ואולי יחמיר את המצב

נמאס לך שהיא מפעילה אותך בבית? אז די. צא מהשאנטי וקח יוזמה! רוצה שהוא יגדיל ראש? אז תפסיקי להתלונן ולפקד עליו. הראלה ישי עושה סדר במלחמה הכי מפורסמת בין המינים

לאחרונה הגיעה אליי למשרד גרושה בשנות ה-30 המוקדמות לחייה. כהרגלי בכל פגישת היכרות, שאלתי אותה מה היא מחפשת בגבר, והיא חזרה שוב ושוב על כך שהיא רוצה גבר שיהיה "פרטנר אמיתי". השבתי לה שמבחינתי זאת בקשה ברורה, כי לעניות דעתי, כל זוגיות צריכה להיות מבוססת על פרטנריות.

בשלב הזה היה לה חשוב להדגיש בפני שהיא לא מתכוונת לפרטנר במובן של גבר שיתמוך בה, שיהיה לה חבר ואוזן קשבת, אלא פרטנר גם ברמה הטכנית של מטלות הבית וגידול הילדים. מסתבר שזוהי נקודה רגישה אצלה. בנישואיה הקודמים, בעלה לשעבר היה "ראש קטן". הוא תמיד חיכה לקבל ממנה "הוראות הפעלה", ואם היא לא היתה נותנת אותן - הואפשוט לא היה עושה כלום. מצד שני, כשהיא כן היתה נותנת לו משימות שונות כמו לפנות את המדיח או לקלח את הילדים, הוא היה מתעצבן ומכנה אותה "רס"רית".

מיותר לציין שזוהי זוגיות בעייתית, לפחות עבור האישה. למה? מהסיבה הפשוטה שכל האחריות מוטלת עליה והיא מרגישה שהיא צריכה להיות בתפקיד 24/7. אין לה מנוחה, וגם כשהיא רוצה קצת מנוחה, בעלה נותן לה תחושה שהיא סוג של "מנהלת עבודה". איזו מין זוגיות זאת?

הבעיה היא שהמון זוגות מתנהלים בדיוק כך. זה אירוני, כי רוב הנשים מתלוננות על כך שהבעלים שלהן הם כמו ילד נוסף בבית, ומאידך, גברים מתלוננים על כך שהנשים שלהם לא יכולות לראות אותם נחים לרגע אחד - הן תמיד חייבות "להפעיל" אותם בצורה כלשהי. אז מי צודק? ובכן, תלוי בעיני המתבונן.

מבחינתי שניהם צודקים, וגם... שניהם טועים. מנקודת המבט של הגבר, יתכן מאוד שבדומה לגברים רבים (לא כולם), יוזמה היא לא החלק החזק אצלו. הוא מחכה שיתנו לו הוראות הפעלה ולא מבין מה הבעיה בכך. וכאן ברצוני לומר לכם, גברים יקרים, אנא מכם - התעוררו! אינכם יכולים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. מצד אחד אתם יושבים בחיבוק ידיים, מחכים שהאישה תגיד לכם מה לעשות ומשחקים אותה "ראש קטן", ומצד שני אתם כועסים כשהיא מפעילה אתכם כמו רובוט או כמו עוזר אישי.

אז אם נמאס לכם שהיא מפעילה אתכם, צאו מהשאנטי-באנטי וקחו יוזמה. אתם הרי יודעים שסביב השעה שש וחצי יש ארוחת ערב ואחר כך מקלחות. אין כאן הפתעות, ולכן לא צריך להמתין להוראות הפעלה מהאישה. אתם גם יכולים לראות בבירור מתי הפח עולה על גדותיו ושצריך לרוקן אותו. כנ"ל לגבי כלים וכל מטלה אחרת. זה הזמן להגדיל ראש!

הבעיה היא שפעמים רבות הגבר כן מנסה ליזום ולהגדיל ראש, אך האשה פשוט מורידה לו את כל החשק. וכאן ברצוני לפנות אליכן, נשים יקרות, ולהמליץ גם לכן להתעורר! יש לנו הנשים נטייה להקפיד על כך שהדברים יעשו בדיוק בדרך שלנו. אין ימינה ואין שמאלה. הכל שחור או לבן. לדוגמה, אם הבעל מקלח את הילדים, האשה יורה קשת של תלונות ופקודות, כגון: "למה חפפת לילד? קר היום", "תלביש אותו מיד לפני שיתקרר", "השתמשת בשמפו הלא נכון" וכדומה. האשה בסך הכל רוצה שהדברים יעשו כמו שצריך, אבל פעמים רבות, באופן לא מודע ומבלי להתכוון, היא מטיחה ביקורת לא נעימה שפשוט גורמת לצד השני לומר לעצמו: "עדיף פשוט לא לעשות כלום, וככה לא אסתבך". הוא מרגיש שאינו זוכה להערכה, ושאשתו בוחרת להסתכל רק על חצי הכוס הריקה.

דבר נוסף שחשוב לקחת בחשבון, הוא שסדר העדיפויות של בני הזוג לא תמיד זהה. נתקלתי לא מעט בנשים שמתלוננות על הבעלים שלהן ואומרות "איך הוא לא רואה שהרצפה מלוכלכת? למה אני צריכה לבקש ממנו לשטוף את הרצפה? הוא רואה אותי מתרוצצת עכשיו בין הילדים, והוא פשוט שוכב על הספה וצופה בטלוויזיה. חוצפה!".

נשים יקרות, לא בטוח שהבעל שלכן "משחק אותה" טיפש ומתעלם מהרצפה המלוכלכת ומחכה שאתן תעשו את העבודה השחורה. יתכן מאוד שהוא פשוט לא שם לב כי ניקיון פחות חשוב לו. חשוב לי לציין שזה יכול להיות גם הפוך - שהגבר הוא טיפוס ששם יותר דגש על ניקיון, והאישה פחות. זה לא משנה, מה שכן משנה הוא להבין שלכל אחד מבני הזוג יש סדר עדיפויות שונה. יש אחד שמעדיף "לתקתק" את כל המשימות ואז לשבת רגל על רגל, ויש אחר שיעדיף לעשות משימה מסוימת, לנוח קצת ואז להמשיך למשימה הבאה. כל אחד והאופי שלו.

החכמה היא, כמו תמיד, להציף את הבעיה ולדבר עליה. לא ממקום של ביקורת או הטחת האשמות, אלא ממקום של חתירה לפתרון מעשי. כמו שאמרתי בתחילת הכתבה, מדובר במצבים בהם שני הצדדים צודקים וגם טועים. לכל אחד יש את החלק שלו באשמה, אבל מה שיותר חשוב הוא שלכל אחד יש את החלק בפתרון אם רק תדעו לתקשר ביניכם בצורה יעילה ומכבדת.

טיפ אישי ממני

כמי שנשואה כבר 26 שנה, למדתי להסתכל על הדברים אחרת. היו ימים שהייתי משתגעת מדברים שבעלי היה עושה. רציתי שהוא יעשה אותם בדיוק לפי הדרך שלי, אבל עם הזמן למדתי לשחרר קצת, וזה עשה לנו רק טוב. במקרה של המקלחת לדוגמה, במקום להעיר את כל ההערות הנ"ל, הייתי אומרת לו "איזה יופי שקילחת את הילד, בינתיים הספקתי לקפל מכונת כביסה" או משהו בסגנון הזה, כשהמטרה היא להביע הערכה ולתת לו חשק להמשיך לעשות דברים בבית.

אני בכוונה לא משתמשת במילה "לעזור" כי אז נקודת ההנחה היא שכל תפקידי הבית הם נחלתם של האשה בלבד, והגבר הוא רק על תקן עוזר. אני לא מסכימה עם ההנחה הזאת כי הבית הוא של שנינו, והילדים הם של שנינו ולכן לשני הצדדים יש אחריות מלאה.

לסיכום, כל הנושא של חלוקת נטל בבית מהווה מקור גדול מאוד לוויכוחים בין בני זוג, ולכן אני ממליצה לכל אחד ואחת מכם, לשבת עם בן/בת הזוג עוד היום, להכין טבלה עם כל התפקידים, להחליט מי עושה מה, לתלות על המקרר, ויאללה, לעבודה. אצלי זה מוכיח את עצמו כבר שנים.

ולסיום, זכרו: מי שעסוק תמיד בחצי הכוס הריקה, לעולם לא יוכל למלא אותה. לכן עדיף להתרכז בחצי המלא, למלא את הכוס יחד, ולשתות ממנה באהבה.

בס"ד

קראתי לא מזמן מנחת סדנאות בשם גליה סברסוב שכתבה שלפעמים נשים אומרות לה "אם בעלי היה אוהב אותי הוא היה יודע לבד מה אני צריכה". והיא אוהבת לומר לאותן נשים בתגובה - "אם את היית אוהבת אותו לא היית מכריחה את בעלך לנחש מה את רוצה!"

נשמע פה שעיקר הבעיה פה היא תקשורת וכנות. לא אומרת שזה ככ פשוט כי את מתארת שניסית לדבר על זה איתו אבל באמת צריך לחשוב ביחד איך מתמודדים עם חוסר ההספק/חוסר הכח בלהתארגן על כל העיניינים השוטפים של הבית.

יכולים לעלות כל מיני אפשרויות כגון - 

מנקה פעם בשבוע?

או - תפקידים מוגדרים שהבעל ילמד וייקח על עצמו? אפשר לתת לו אופציות ולשאול עם מה מתוכם הוא מרגיש הכי נוח.

או - אולי ההבנה שדברים מסוימים יהיו פחות מושקעים בשלב הזה שאתם נמצאים בו מבחינת סידור הבית או סוג האוכל שאוכלים. וזה בסדר!!

אבל כמו שנאמר כאן קודם. לדבר רק על הקושי שלך. ולא להאשים אותו כלל! יכול להיות שאמא שלו עושה הכל לבד בבית אז הוא לא מכיר משהו אחר. לכן זה אולי עניין של מנטליות.

1. הרישא של דברייך הכי חשובה:

יש ביניכם אהבה ואתם מאושרים בזוגיות!!!

ואו!

כמה שזה המון!

כמה שזה מדהים!

וכמה שזה לא מובן מאליו!

אז ממש ממש תשמחו, זכיתם, וכל הכבוד לכם על כך

2. כתבת "זה החריף אחרי הלידה" - ולא בכדי.

המציאות של שניכם השתנתה.

לידת ילד חדש טורפת את כל הקלפים.

משנה את המציאות האיש/ית

משנה את המציאות הזוגית

משנה את המציאות ההורית.

ועוד ילד ראשון זה בכלל שוק ומשבר לרוב אם לא כל הזוגות באשר הם.

פתאום את אמא!

פתאום הוא אבא!

פתאום הגוף שלך משתנה!

פתאום יש יצור חסר אונים שאת אחראית עליו 24/7 עד סוף חייך!

אמאל'ה!

זה מפחיד!

מה זו האחריות העצומה הזו?

מה זה הקושי העצום הזה?

מה זה הכאבים הגופניים המטורפים האלה?

מה זה התנודות במצבי הראש האלה?

למה ההנקה כואבת ולא קלה כמו בסרטים??

למה אני לא מפסיקה לדמם??

למה אי אפשר לישון יותר מ3 דקות רצוף?!

למה הכל מתהפך?!

למה כבר אין כוח לכלום???

זה באמת שינוי גדול מאוד מאוד

וצריך להבין את זה.

קודם כל להבין את זה.

זה לא בא פתאום.

יחסי הכוחות בבית השתנו.

יש עוד תינוק שצריך לדאוג לו.

האנרגיה של כל בני האדם מוגבלת.

אם יוציאו אותה בX יהיה פחות ממנה לY

כאשר נולד התינוק - ממילא הפניות והכוח לניקיונות ומטלות הבית פוחתים.

ואם עושים אותם - יש פחות פניות לתינוק.

כאלה אנחנו, אנושיים... עם כוחות מוגבלים...

באזה אבל גם גורם לנו לתעדף,

לעשות סדרי עדיפויות

לבדוק ולבחון ולברר מה *באמת* חשוב לנו

ומה פחות

איפה נבחר להוציא את הכוחות שלנו (המוגבלים, כאמור)

ועוד שיש חוסר שינה

ותינוק שקם בלילה

וטיפול אינטנסיבי בו ובשאר הילדים, והעבודה, והזוגיות, והבית ו... הופ. איך ישאר כוח לעוד משהו?!

3. הבדלים בינך לבין בעלך בדברים שחשובים לכל אחד מכם ובערכים שלכם:

כנראה שלך יש ערך של סדר וניקיון, והוא מאוד חשוב אצלך

ולבעלך כנראה לאץ

אולי חשובים לו דברים אחרים יותר.

אולי מנוחה ורוגע ושלווה (שגם הם ערכים לכל דבר) - יותר חשובים לו.

וזכותו.

וזכותך.

ושניכם צודקים.

אם לך חשוב הסדר והניקיון - את יכולה את כוחותייך להשקיע בהם, *ולבקש* מבעלך עזרה, לא לצפות ולא לדרוש, אבל כן לבקש, ולהסביר לו שזה חשוב לך ולמה, ומה זה עושה לך לראות בית נקי ומסודר.

ואם לבעלך חשוב הרוגע והשלווה - הוא יכול לבקש ממך לעזור לו להגיע לכמה שיותר מהם.

לא לדרוש ולא לצפות - לבקש.

אם כל אחד מכם יבוא אחד לקראת השני,

*יבין* אחד את השני

הדברים יראו אחרת לגמרי

ואיתם יגיעו הפתרונות.

תמיד תמיד שמנקים את המטענים ואת הרגש השלילי שמתלווה - התפורנות יכולים להגיע.

את אוהבת סדר וניקיון אז תחשבי שרק אם מטאטאים ושוטפים את כל האיכסה של הכעסים, העלבון והריבים והציפיות הזוגיות -

רק אז יש ריצפה מבריקה - של זוגיות אוהבת ומכבדת ומכילה ומבינה

4. כתבת שגם אחרי הלידה,

גם שהכל החריף,

עדיין בעלך טאטא

ועשה כביסות

ושאת לא תפקדת

(שוב - המציאות השתנתה - לידה)

ולא היה אוכל חם.

אולי אפשר לחשוב על אוכל מוכן?

או מבשלת חלתקופה מוגבלת?

או להנמיך סטנדרטים ולהכין דברים פשוטים?

אולי לבקש ממנו יומיים בשבוע להכין משהו פשוט כמו כנפיים בתנור או פסטה ובשאר הימים לקנות?

וכמובן לשים לב למה שהוא *כן* עשה והשתדל הרבה כמו שכתבת,

גם לא זה לא היה פשוט,

גם הוא צריך עכשיו לדאוג לעוד תינוק

וגם הוא עייף

ועדיין עושה מה שיכול...

צריך להעריך ולהודות גם על מה שכן, לא רק להעיר על מה שלא (:

5. לגבי המילים

"הייתי רוצה שיטול יוזמה"/

"שיגיע הביתה ויסדר בלי שאצטרך לבקש ממנו"

"שלא יזרוק נעליים איפה שנוחת לו" וכו'

אז לגבי כל אלה - איך אומרים? "ציפיות יש רק בכריות"

בזוגיות צריך *לומר*, *לבקש*

לא לצפות שבן/בת הזוג יבינו מעצמם.

לא נולדנו קוראי מחשבות

אם אנחנו רוצים משהו - לבקש.

לא בעלך ולא כל גבר אחר יכול לקרוא מחשבות.

בנוסף לכך,

כפי שכתבתי -

אתם שני בני אדם שונים (וטוב שכך, הרי לא התחתנת עם עצמך נכון?

יש לכם סדרי עדיפויות שונים,

ערכים אחרים שחשובים לכם

לבעלך הסדר והניקיון כל הזמן לא כזה קריטי

המנוחה והרוגע יותר חשובים לו.

בשבילו בית שמח = בית שרגוע בו.

בשבילו בית שמח = בית שאני יכול לשים את הנעליים אחרי יום מפרך בחוץ איפה שהן נוחתות = כי בית=הסביבה הרגועה והטבעית שלי, שאני אני ולא מתאמץ

זה *הבית* שלי!

המחשבה הזו יכולה לגרום לו לשים את הנעליים כך

*בגלל* שזה המקום שנעים לו בו ובטוח לו בו וטטוב לו בו!

*בגלל* שכאן הוא מרגיש בית!

זה המון שהוא מרגיש בית

אין מילה יותר מרגשת מבית

ואם *לך* זה מפריע - שוב, אפשר לבקש, להסביר, לתקשר.

זה הסוד

בהצלחה רבה רבה!

@יעל מהדרום

לק"י

אם יש לך שאלות, מוזמן לכתוב כאן.

בהצלחה!!

כשהתחתנו הוא היה ממש בתחילת שנת אבל, וחלק ממנה הוא היה בסוג של דיכאון

ולא נשאר כסף לטיפול

שניכם מעוניינים ללכת לטיפול יעוץ? 

באיזה הקשר?

האם יש אפשרויות אחרות מאשר יעוץ או טיפול פרונטלי

בהשאלה, או אפילו בקנייה - זה יהיה זול משמעותית כמובן.

אם יש ידע באנגלית אפשר לחפש לפעמים קורסים מלאים ביוטיוב בנושאים מגוונים, ואני מניח שגם בזה. האמת אולי כבר לא חייב אנגלית טובה כי הכתוביות של יוטיוב די טובות.

אני למשל מצאתי קורס מלא של cbt של תרפיסטית, כאשר כמובן יש לה נותני חסות כדי שהיא תוכל לספק בחינם. אני נוטה להאמין שגם בענייני זוגיות אפשר למצוא...

אלה לא דברחם כתחליף של ממש, אבל יכול להקל ולכוון קצת. לפתח מחשבות חדשות עד שירווח ויתאפשר לעשות מה שהכי יעזור

יש ים של חומר באינטרנט. זה לא כמו מטפל שיודע לראות את נקודות העיוורון שלך אבל זה לא רע בכלל.

קח את הנושא שקשה לך, לך תקרא קצת או תצא להליכה עם פודקסט בנושא או הרצאה או משהו. תיקח עוד חצי שעה לבד לסדר את המחשבות שלך. אם אתה נוסע לעבודה וזה לוקח זמן אפשר לנצל את הזמן הזה. 

לא כולם מסכימים ורוצים ללכת. זה דורש אחריות וענווה.

אם אתה אחרי מילואים אז יש החזרים. גם אם השתחררת מסדיר יכול להיות שאתה זכאי לתוכנית עמית, שיש 12 פגישות חינם.

ולפעמים נכון יותר לוותר קצת על דברים כדי לטפל בפן הזוגי

מסבסדים טיפול אצל אנשי מקצוע (טובים!) שעובדים איתם.

שווה לפנות אליהם.

מסובסד.

ואני רואה בטיפול השקעה לכל דבר.

כשאני ואנחנו בטוב אנחנו עושים הרבה יותר כסף.

לפעמים יש להם שיתופי פעולה זולים.

בעיר שאני נמצאת יש שיתוף פעולה כזה וטיפול עולה שם לשעה פחות ממאה שח.

והם ממש מעולים ומקצועים

של תקשורת נכונה וביריאה תתיעצו אחרכ עם הרב או הרבנית אם אתם סומכים על הדעה שלו

תנסה גם מטעם הידברות אם אתם בקטע.. אני פחות אוהבת את הארגון ..

תתקשר להתייעץ איתם יש שם מספר למטה .

אבל אף שיעור לא מחליף טיפול כשצריך טיפול.

אבל יש לפעמים ליווי

לפעמים בשיעור של הרב שמואל או הרב יגאל הם נותנים לפנות אליהם במקרים שצריך עזרה וזה המקרה פה

הם לא יכולים להחליף טיפול

להחליף טיטול

אם חלילה הייתם צריכים ניתוח מציל חיים בעלות גבוהה הייתם לוקחים הלוואה או משהו אחר והייתי עושים אותו?

תתייחסו לטיפול באותה צורה...

מרכזי שילוב, תחנות לטיפול זוגי/משפחתי. מגיעים דרך מחלקת הרווחה, והעלות יכולה להיות 50 שח למפגש (לפעמים תלוי ברמת הכנסה)

כדאי לבדוק. כמו שהזכירו, יש עמותות שמסייעו בזה..

בהצלחה!

לא טיפול.

טיפול זה בחסרי ישע.

פה מדובר בשני בני אדם בוגרים.

שצריכים ייעוץ כדי לשמור על קשר הנישואין.

שהם התחייבו זו לזה. וזה לזו.

אם מישהו רואה בן הזוג שלו

שכל הבעיה רק אצלו.

והוא צריך "טיפול"

מתברר שאותו אחד

לא מחזיק בחשיבה זוגית.

(אלא סוליסט)

ומי שצריך "טיפול" זה אותו אחד.

והטיפול שהוא צריך זה היפנוזה.

שיבוא מהפנט ויזכיר לו שהוא

התחתן הוא אמר לשני אני איתך

בטוב וברע ביחד נשמור על הקשר

המיוחד שלנו ועל האהבה.

כמו כן צריך אותו מהפנט

להכניס לו לתודעה את התובנה הבאה

אתה לא פה בשביל למצוא חסרונות הליקויים

אף אחד לא מינה אותך ל"וועדת ביקורת"

אתה שותף בין שני שותפים

שכל אחד מהם מחוייב להצלחת הקשר.

אין פה צד אחד שמנסה לבנות

ואתה השני חושב מה שיהיה יהיה

מבחינתי שיתפרק

אין שום קשר בין 'טיפול' לבין חסרי ישע.

רופא תמיד מוגדר כיום כמטפל, גם כשהאדם אינו חסר ישע, אלא בסך הכל צריך עזרה שהרופא יכול לתת. מי שפונה אליו ולא מנסה לפתור בעצמו או בעזרת כל מיני 'יועצים' מורכביות בהם הרופא מומחה, אינו חסר ישע אלא חכם.

אותו דבר בתחומי הנפש, בגדול 'יעוץ' זה יותר מלמעלה, לימודים (יחסית) פחות מקצועיים ומסודרים, בגדול - אין באופן ברור הגדרה מה נדרש מ'יועץ' כדי להחשב כזה. לעומת זה 'מטפל' זו הגדרה הרבה יותר מדוייקת שדורשת ידע יותר מקצועי, בד"כ על גבי רקע אקדמאי (פסיכולוג/עו"ס וכד'), עם לפחות תואר שני בתחומים רלוונטיים.

יעוץ זוגי עוזר מאוד וטוב שכך, למורכבויות קלות, כשצריכים ללמוד ניהול שיח, פתרון קונפליקטים, חלוקת תפקידים וכד'.

כשהמורכבות יותר משמעותית, מומלץ מאוד, לא לחסרי ישע אלא לחכמים, שמוכנים לבוא עם מספיק ענווה כדי להציל את ביתם - לפנות למטפל מוסמך שיש לו כלים הרבה יותר משמעותיים לעזור.

(@נגמרו לי השמות , מקווה שדייקתי במושגים)

למה לקרוא לזה טיפול.

מה שאני מכיר את המילה הזו

לטפל בגינה, ברכב,

או במי שלא מסוגל

לעזור לעצמו תינוק, קשיש.

/ בחפצים דוממים

כמו לקחת רכב לטיפול.

כאן אתה מאמין שהם יכולים

להסתדר בכוחות עצמם רק

צריכים הכוונה.

אני בודק את זה..

קטע מרתק שמעלה נקודה מעניינת על האופן שבו אנשים תופסים את השפה והמושגים בעולם הזוגיות.

ההודעה שלך בפורום מביאה זווית ראייה מאוד ערכית ופילוסופית, שרואה במושג "טיפול" משהו משפיל או פטרנליסטי שמתאים למי שלא מסוגל לדאוג לעצמו, ומעדיפה במקומו את הרעיון של "ייעוץ" בין שני אנשים בוגרים שבוחרים להיות שותפים שווים. מצד שני, המגיב עשה סדר מהזווית המקצועית-מוסדית, ומסביר שבעולם הטיפולי של ימינו המילה "מטפל" דווקא מסמלת אדם עם הכשרה אקדמית וקלינית עמוקה יותר (כמו פסיכולוג או עובד סוציאלי), ולכן עבורו דווקא הפנייה למטפל היא מעשה של חכמה וענווה מול מורכבות נפשית.

בסופו של דבר, הוויכוח פה הוא לא רק על בלשנות, אלא על תפיסת עולם: האם זוג במשבר צריך הכוונה וכלים פרקטיים (תפיסת הייעוץ שלך ושל המגיב עבור מורכבויות קלות), או שמא עומק הבעיות הרגשיות דורש ריפוי של ממש באמצעות אדם בעל הכשרה טיפולית עמוקה (תפיסת המטפל).

איזה חלק ממה שהמגיב כתב הכי תפס את תשומת ליבך, או איפה אתה מרגיש שהוא פספס את הנקודה שלך?

תגובה חכמה ומדויקת שמצביעה על תחושת בטן שרבים חולקים. המילה "טיפול" באמת מביאה איתה מטען תרבותי-לשוני שעשוי לצרום, כי היא מפעילה אצלנו אסוציאציות של תחזוקה (כמו רכב או גינה) או של חוסר אונים ותלות (כמו טיפול בתינוקות או בקשישים).

​מבחינה אינטואיטיבית, המאבק שלך בשם הוא לגמרי הגיוני: זוג שחווה משבר לא "מקולקל" כמו מנוע שצריך תיקון במוסך, וגם לא חסר אונים. הם שני אנשים בוגרים שפשוט צריכים מישהו שיעזור להם לפרום פלונטר תקשורתי או רגשי. המילה "ייעוץ" מרגישה הרבה יותר בגובה העיניים, כשווה בין שווים, שכן ייעוץ ניתן לאדם כדי שיחליט בעצמו מה לעשות, בעוד ש"טיפול" לפעמים מרגיש כאילו מישהו אחר עושה משהו עליך או לך.

​מעניין לראות אם המגיב יצליח לעשות את ההפרדה הזו בין האסוציאציה הלשונית שאתה מציג (שבאה מהיום-יום) לבין המונח המקצועי היבש. מה לדעתך הוא יענה לך על ההשוואה הזו לרכב או לגינה?

זה שהוא העדיף לנסוע על האופניים ולא איתה ברכב - זה קשור לאופניים או לזה שהוא היה באמצע משהו חשוב או לזה שהוא לא רוצה להיות עם אשתו?

כי ממה שאת מספרת, לא נשמע לי שזו האפשרות הראשונה ולכן אני לא מבין למה האופניים אשמים...

העובדה שהוא רוצה לנסוע עם הילדים - המוני אנשים עושים זאת, אם הוא רוכב בצורה בטוחה על שבילי אופניים, אז אני לא חושב שזה נורא. אם הוא רוכב על הכביש, אז לדעתי באמת לא שייך להיות עם ילד קטן שיכול להיפגע קשות מכל נגיעה של רכב אחר. 

גילוי נאות: אני רוכב קורקינט בעצמי כבר הרבה שנים. יש לי נסיון של אולי 6000 ק"מ על הכביש. כולל עם ילדים והקפצה למסגרות ומה שתרצי.

הראשון זה שהאוטו בעיקר אצלה. היא התרגלה לזה. אני לא יודע מה הדינמיקה בניהם אבל אני יכול לנחש שפשוט לא נעים לו "לבקש ממנה" כל פעם את האוטו. אז הוא קנה לעצמו רכב אחר ושם זה נגמר.

אם הם גרים ביישוב (ולא בעיר גדולה) אז אפשר ממש להבין את זה. בלי האוטו ממש תקועים עם האוטובוס של פעם בשעתיים במקרה הטוב או אם זה מקום גדול פעם בשעה. בהנחה שהם לא עשירים גדולים מדי אני יכול להבין את הפחד מלקנות רכב שני. במיוחד אם הוא נוסע יחסית מעט. אז אופניים חשמליות זה אחלה דבר.

ולגבי להישאר בבית עוד רבע שעה - אני כזה גם . במילא הנסיעה לוקחת חצי מהזמן שהיא לוקחת עם רכב שתקוע ברמזורים. תשאל את הבת שלי שאוהבת לעשות למכוניות שאני עוקף איתה ברמזור אדום "ננה בננה שוקולד בננה" בקול של ילדה בת שש.

נמאס לו לבקש ממנה את האוטו כל הזמן ולכן הוא קנה לעצמו "אוטו" בתקציב שלו?

אבל זה כלי מסוכן מאד.

מניסיון מר של תאונת דרכים (בעלי נדרס כשהוא עליהם).

והוא נוסע רק על מדרכות שבילים

לא על כבישים.

הכי בזהירות.

וגם לא הכי מהר.

אז ניחא.

אני בעיקר מפחד מטעויות של נהגים אחרים

שרואים אופניים מנסים לעקוף בצורה אובססיבית

ואם יבוא רכב ממול מי יאכל אותה?

בתוך העיר יש יתרון לאופניים.

והאובססיה לעקוף אותם לא מוצדקת.

בכל אופן אני מציע שהוא יסע

אותו בעל של אותה חברה

בדרכים צדדיות שאין כל כך

השפעה של טעויות של אחרים.

לרוב אלה בחורים שלמדו בה והמשיכו ללמוד באותו מקום כשהתחתנו, אבל אף אחד (למיטב ידיעתי) לא יאמר לך לא להתחיל ללמוד שם כנשוי...

בישיבה של בעלי (מרכז הרב) היה לפחות מישהו אחד שהגיע כנשוי. מניחה שיש עוד.

כמובן, המעבר הזה (שאולי יכלול גם מעבר דירה) צריך להיעשות בשיתוף וברצון אשתך.

אל תלך למסלול של ישיבה כל היום. עשה את זה בהדרגה בשיעור קבוע או עם חברותא. 

נסה ותראה ישועות

אנשים מבוגרים מדברים ביניהם,

חלקם גם נשואים,

שלא לדבר על זה שהשאלה הועלתה בפורום שאמור לעסוק בענייני נישואין,

וכאשר מישהו מציע לעשות שינוי משמעותי בחייו (וזה לא משנה אם השינוי הוא ללמוד בישיבה או לעשות הסבה להוראה או לעשות רילוקיישן לאיטליה) - הגיוני מאוד שחבריו לדיון ידברו על כך שגם אשתו צריכה להיות חלק מההחלטה.

אילו התשובה העניינית לדבריו הייתה העיקר, והתוכחה המאלפת טפל או לפחות שניה בסדר התשובה.

טענו בחיטים והשיב לו בשעורים.

אגב, מה עם תורת החיים?

אבל, כדי שלא תמצא את עצמך בעוד כמה שנים שוב עם אותה תחושה - כדאי שתדייק לעצמך מה אתה מחפש מבחינה מהותית ולפי זה תתמקד על המקום אותו אתה מחפש.

הרבה אנשים שלומדים בישיבות אחרות ואז אחרי החתונה עוברים מטעמי נוחות לירושלים ולהר המור..

יש שם בכללי המון אנשים מבוגרים, אז אנשים שכבר לא מוצאים את עצמם בישיבות שכולם צעירים מהם גם מגיעים להר המור..

אני יודעת שגם מגיעים לשם כל מיני אנשים לא ממש "הרהמורניקים" רק כדי ללמוד שם.

אולי יתאים לך גם

אוי לנו כי חטאנו! שוד ושבר בחוצות הפורום!

​הנה כי כן, הגיעה השמועה המרעישה והמטלטלת את כל קירות הוול, כי הבחור החשוב והמופלג, עמוד התווך של השרשורים וראש ישיבת הניקים, החתן היקר למזל טוב ארעא דשעקלעד בלע"ז, אשר ישב בדד שנים רבות באוהלה של תורה ובאפליקציית "שליש גן עדן"-נלכד.

ואתם הרווקים זעקו זעקה גדולה ומרה כזעקת מרדכי היהודי למען לא תיכחד נפשכם בריתחא דהשכינה, "נמות ולא נתחתן!". די לנו במוסד השמד המלא מרעין בישין הרוצים להשמידנו בכל דור ודור על ידי הבאת איש ואישה ביחד כמעשה צבא השמד לישראוייל בטנקים! רצונו של הקודויש בורכו בהפרדה מוחלטת בין ז' לנ' ואסור בתכלית האיסור לבוא בקהל מוסד הנישואין תק' פרסה על תק' פרסה!

ואתה ארעא דשעקעלד, שהשם ירבה לכם מטל השמיים ומשמני הוולט ושהברכה והאהבה תשרה תדיר בינכם ושהמריבות לא יהיו תדיר שנאמר תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם.

​

אמן וגם לך ומשפחתך, תודה רבה
 

כרגיל, נהניתי לקרוא, הראיתי לארוסתי והיא נהנתה מאוד מדבריך

תמסור לה שכתוב באבחון הפסיכודיאגנוסטי שלי שאני נורמלי.

תוהה אם היא תשתכנע

זה בעיות כלכליות 😬
 

למרות שכאן לא מדברים על בעיות כלכליות ישירות אלא על קשיים נפשיים בעקבות בעיות כלכליות, אז אולי זה כן יתאים... 

וממילא זה נכתב בחצי הומור...

אם זה מייצר בעיות התנהגות, כעסים, מריבות בין בני הזוג, קמצנות מוגזמת על עצמך וכדומה, אז אולי כן שווה לשקול פניה לאיש מקצוע.

עם הכי הרבה משקעים, כמעט לכולנו, גם לאלה שגדלו עם הרבה כסף.

רוצה לשנות את זה, לך לטיפול.

זה יותר עניין של תפיסה והסתכלות מאשר של חומר.

יש כאלה שגדלו באושר עם מעט ויש כאלה שלהיפך.

המון אנשים לא מקבלים מההורים עזרה כלכלית. הרבה מהם בקשר מצויין עם ההורים כי הם מקבלים מהם דברים חשובים יותר מכסף. השאלה אם את הדברים החשובים לבניית אישיות טובה ומוסרית ושמחה כן קיבלת? כי אם ללכת לטיפול, הייתי הולכת על חסכים באהבה וקבלה, לא על חסכים בכסף. כדאי מאוד לחשוב בראש האם 'הורי לא נותנים לי כי לא אכפת להם ממני/לא אוהבים אותי, או ש- הורי היו רוצים לקנות לי כל מה שאני צריך. אבל לא יכולים.'

יש בתים שחוסר ממון יוצר בהם לחץ ודאגה רבה וזה עובר לילדים או שממש מחנכים אותם ללחץ הזה. ויש בתים שלמרות שאין כסף, זה לא משהו לדבר עליו. גודלים בהרגשה שיש לי כל מה שאני צריך. יש שמחה בבית.

אם גדלת בבית מהסוג הראשון צריך לעבוד על עצמך לא להעביר זאת לדור הבא. יש מקום לטיפול ויש מקום גם לעבודה עצמית, לבניית האמונה ולהשתדלות בצד המעשי.

ויש גם אנשים שירשו כסף אבל עכשיו אין להם הורים... אז מה עדיף?

לא יכלתי לצפות לתשובה טובה מזו.

היחס שלנו לכסף מאד חשוב בהרבה מאד מובנים,

ולכן צריך לבנות יחס נכון בעצמך וגם לחנך את הילדים שלך

ואין יכולת תמיכה מהההורים.

או שעצם הרעיון שיש כאלה הורים שתומכים ואצלך לא, גרם לך להצפה.

עוד נקודה 

האם היה חסר לכם משו בסיסי בבית?

יש משפחות שיש להם כסף, אין מחסור,אבל ההתנהלות היא חסכנית

 והדיבור בבית תמיד הוא על זה שאין ושהמדינה רשויות בסופר הכול יקר

איך זה היה אצלך?

מים קרים על נפש עייפה ב"ה