לא כדאי לרדת עליו  זה לא יעזור ואולי יחמיר את המצב

נמאס לך שהיא מפעילה אותך בבית? אז די. צא מהשאנטי וקח יוזמה! רוצה שהוא יגדיל ראש? אז תפסיקי להתלונן ולפקד עליו. הראלה ישי עושה סדר במלחמה הכי מפורסמת בין המינים

לאחרונה הגיעה אליי למשרד גרושה בשנות ה-30 המוקדמות לחייה. כהרגלי בכל פגישת היכרות, שאלתי אותה מה היא מחפשת בגבר, והיא חזרה שוב ושוב על כך שהיא רוצה גבר שיהיה "פרטנר אמיתי". השבתי לה שמבחינתי זאת בקשה ברורה, כי לעניות דעתי, כל זוגיות צריכה להיות מבוססת על פרטנריות.

בשלב הזה היה לה חשוב להדגיש בפני שהיא לא מתכוונת לפרטנר במובן של גבר שיתמוך בה, שיהיה לה חבר ואוזן קשבת, אלא פרטנר גם ברמה הטכנית של מטלות הבית וגידול הילדים. מסתבר שזוהי נקודה רגישה אצלה. בנישואיה הקודמים, בעלה לשעבר היה "ראש קטן". הוא תמיד חיכה לקבל ממנה "הוראות הפעלה", ואם היא לא היתה נותנת אותן - הואפשוט לא היה עושה כלום. מצד שני, כשהיא כן היתה נותנת לו משימות שונות כמו לפנות את המדיח או לקלח את הילדים, הוא היה מתעצבן ומכנה אותה "רס"רית".

מיותר לציין שזוהי זוגיות בעייתית, לפחות עבור האישה. למה? מהסיבה הפשוטה שכל האחריות מוטלת עליה והיא מרגישה שהיא צריכה להיות בתפקיד 24/7. אין לה מנוחה, וגם כשהיא רוצה קצת מנוחה, בעלה נותן לה תחושה שהיא סוג של "מנהלת עבודה". איזו מין זוגיות זאת?

הבעיה היא שהמון זוגות מתנהלים בדיוק כך. זה אירוני, כי רוב הנשים מתלוננות על כך שהבעלים שלהן הם כמו ילד נוסף בבית, ומאידך, גברים מתלוננים על כך שהנשים שלהם לא יכולות לראות אותם נחים לרגע אחד - הן תמיד חייבות "להפעיל" אותם בצורה כלשהי. אז מי צודק? ובכן, תלוי בעיני המתבונן.

מבחינתי שניהם צודקים, וגם... שניהם טועים. מנקודת המבט של הגבר, יתכן מאוד שבדומה לגברים רבים (לא כולם), יוזמה היא לא החלק החזק אצלו. הוא מחכה שיתנו לו הוראות הפעלה ולא מבין מה הבעיה בכך. וכאן ברצוני לומר לכם, גברים יקרים, אנא מכם - התעוררו! אינכם יכולים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. מצד אחד אתם יושבים בחיבוק ידיים, מחכים שהאישה תגיד לכם מה לעשות ומשחקים אותה "ראש קטן", ומצד שני אתם כועסים כשהיא מפעילה אתכם כמו רובוט או כמו עוזר אישי.

אז אם נמאס לכם שהיא מפעילה אתכם, צאו מהשאנטי-באנטי וקחו יוזמה. אתם הרי יודעים שסביב השעה שש וחצי יש ארוחת ערב ואחר כך מקלחות. אין כאן הפתעות, ולכן לא צריך להמתין להוראות הפעלה מהאישה. אתם גם יכולים לראות בבירור מתי הפח עולה על גדותיו ושצריך לרוקן אותו. כנ"ל לגבי כלים וכל מטלה אחרת. זה הזמן להגדיל ראש!

הבעיה היא שפעמים רבות הגבר כן מנסה ליזום ולהגדיל ראש, אך האשה פשוט מורידה לו את כל החשק. וכאן ברצוני לפנות אליכן, נשים יקרות, ולהמליץ גם לכן להתעורר! יש לנו הנשים נטייה להקפיד על כך שהדברים יעשו בדיוק בדרך שלנו. אין ימינה ואין שמאלה. הכל שחור או לבן. לדוגמה, אם הבעל מקלח את הילדים, האשה יורה קשת של תלונות ופקודות, כגון: "למה חפפת לילד? קר היום", "תלביש אותו מיד לפני שיתקרר", "השתמשת בשמפו הלא נכון" וכדומה. האשה בסך הכל רוצה שהדברים יעשו כמו שצריך, אבל פעמים רבות, באופן לא מודע ומבלי להתכוון, היא מטיחה ביקורת לא נעימה שפשוט גורמת לצד השני לומר לעצמו: "עדיף פשוט לא לעשות כלום, וככה לא אסתבך". הוא מרגיש שאינו זוכה להערכה, ושאשתו בוחרת להסתכל רק על חצי הכוס הריקה.

דבר נוסף שחשוב לקחת בחשבון, הוא שסדר העדיפויות של בני הזוג לא תמיד זהה. נתקלתי לא מעט בנשים שמתלוננות על הבעלים שלהן ואומרות "איך הוא לא רואה שהרצפה מלוכלכת? למה אני צריכה לבקש ממנו לשטוף את הרצפה? הוא רואה אותי מתרוצצת עכשיו בין הילדים, והוא פשוט שוכב על הספה וצופה בטלוויזיה. חוצפה!".

נשים יקרות, לא בטוח שהבעל שלכן "משחק אותה" טיפש ומתעלם מהרצפה המלוכלכת ומחכה שאתן תעשו את העבודה השחורה. יתכן מאוד שהוא פשוט לא שם לב כי ניקיון פחות חשוב לו. חשוב לי לציין שזה יכול להיות גם הפוך - שהגבר הוא טיפוס ששם יותר דגש על ניקיון, והאישה פחות. זה לא משנה, מה שכן משנה הוא להבין שלכל אחד מבני הזוג יש סדר עדיפויות שונה. יש אחד שמעדיף "לתקתק" את כל המשימות ואז לשבת רגל על רגל, ויש אחר שיעדיף לעשות משימה מסוימת, לנוח קצת ואז להמשיך למשימה הבאה. כל אחד והאופי שלו.

החכמה היא, כמו תמיד, להציף את הבעיה ולדבר עליה. לא ממקום של ביקורת או הטחת האשמות, אלא ממקום של חתירה לפתרון מעשי. כמו שאמרתי בתחילת הכתבה, מדובר במצבים בהם שני הצדדים צודקים וגם טועים. לכל אחד יש את החלק שלו באשמה, אבל מה שיותר חשוב הוא שלכל אחד יש את החלק בפתרון אם רק תדעו לתקשר ביניכם בצורה יעילה ומכבדת.

טיפ אישי ממני

כמי שנשואה כבר 26 שנה, למדתי להסתכל על הדברים אחרת. היו ימים שהייתי משתגעת מדברים שבעלי היה עושה. רציתי שהוא יעשה אותם בדיוק לפי הדרך שלי, אבל עם הזמן למדתי לשחרר קצת, וזה עשה לנו רק טוב. במקרה של המקלחת לדוגמה, במקום להעיר את כל ההערות הנ"ל, הייתי אומרת לו "איזה יופי שקילחת את הילד, בינתיים הספקתי לקפל מכונת כביסה" או משהו בסגנון הזה, כשהמטרה היא להביע הערכה ולתת לו חשק להמשיך לעשות דברים בבית.

אני בכוונה לא משתמשת במילה "לעזור" כי אז נקודת ההנחה היא שכל תפקידי הבית הם נחלתם של האשה בלבד, והגבר הוא רק על תקן עוזר. אני לא מסכימה עם ההנחה הזאת כי הבית הוא של שנינו, והילדים הם של שנינו ולכן לשני הצדדים יש אחריות מלאה.

לסיכום, כל הנושא של חלוקת נטל בבית מהווה מקור גדול מאוד לוויכוחים בין בני זוג, ולכן אני ממליצה לכל אחד ואחת מכם, לשבת עם בן/בת הזוג עוד היום, להכין טבלה עם כל התפקידים, להחליט מי עושה מה, לתלות על המקרר, ויאללה, לעבודה. אצלי זה מוכיח את עצמו כבר שנים.

ולסיום, זכרו: מי שעסוק תמיד בחצי הכוס הריקה, לעולם לא יוכל למלא אותה. לכן עדיף להתרכז בחצי המלא, למלא את הכוס יחד, ולשתות ממנה באהבה.

בס"ד

קראתי לא מזמן מנחת סדנאות בשם גליה סברסוב שכתבה שלפעמים נשים אומרות לה "אם בעלי היה אוהב אותי הוא היה יודע לבד מה אני צריכה". והיא אוהבת לומר לאותן נשים בתגובה - "אם את היית אוהבת אותו לא היית מכריחה את בעלך לנחש מה את רוצה!"

נשמע פה שעיקר הבעיה פה היא תקשורת וכנות. לא אומרת שזה ככ פשוט כי את מתארת שניסית לדבר על זה איתו אבל באמת צריך לחשוב ביחד איך מתמודדים עם חוסר ההספק/חוסר הכח בלהתארגן על כל העיניינים השוטפים של הבית.

יכולים לעלות כל מיני אפשרויות כגון - 

מנקה פעם בשבוע?

או - תפקידים מוגדרים שהבעל ילמד וייקח על עצמו? אפשר לתת לו אופציות ולשאול עם מה מתוכם הוא מרגיש הכי נוח.

או - אולי ההבנה שדברים מסוימים יהיו פחות מושקעים בשלב הזה שאתם נמצאים בו מבחינת סידור הבית או סוג האוכל שאוכלים. וזה בסדר!!

אבל כמו שנאמר כאן קודם. לדבר רק על הקושי שלך. ולא להאשים אותו כלל! יכול להיות שאמא שלו עושה הכל לבד בבית אז הוא לא מכיר משהו אחר. לכן זה אולי עניין של מנטליות.

1. הרישא של דברייך הכי חשובה:

יש ביניכם אהבה ואתם מאושרים בזוגיות!!!

ואו!

כמה שזה המון!

כמה שזה מדהים!

וכמה שזה לא מובן מאליו!

אז ממש ממש תשמחו, זכיתם, וכל הכבוד לכם על כך

2. כתבת "זה החריף אחרי הלידה" - ולא בכדי.

המציאות של שניכם השתנתה.

לידת ילד חדש טורפת את כל הקלפים.

משנה את המציאות האיש/ית

משנה את המציאות הזוגית

משנה את המציאות ההורית.

ועוד ילד ראשון זה בכלל שוק ומשבר לרוב אם לא כל הזוגות באשר הם.

פתאום את אמא!

פתאום הוא אבא!

פתאום הגוף שלך משתנה!

פתאום יש יצור חסר אונים שאת אחראית עליו 24/7 עד סוף חייך!

אמאל'ה!

זה מפחיד!

מה זו האחריות העצומה הזו?

מה זה הקושי העצום הזה?

מה זה הכאבים הגופניים המטורפים האלה?

מה זה התנודות במצבי הראש האלה?

למה ההנקה כואבת ולא קלה כמו בסרטים??

למה אני לא מפסיקה לדמם??

למה אי אפשר לישון יותר מ3 דקות רצוף?!

למה הכל מתהפך?!

למה כבר אין כוח לכלום???

זה באמת שינוי גדול מאוד מאוד

וצריך להבין את זה.

קודם כל להבין את זה.

זה לא בא פתאום.

יחסי הכוחות בבית השתנו.

יש עוד תינוק שצריך לדאוג לו.

האנרגיה של כל בני האדם מוגבלת.

אם יוציאו אותה בX יהיה פחות ממנה לY

כאשר נולד התינוק - ממילא הפניות והכוח לניקיונות ומטלות הבית פוחתים.

ואם עושים אותם - יש פחות פניות לתינוק.

כאלה אנחנו, אנושיים... עם כוחות מוגבלים...

באזה אבל גם גורם לנו לתעדף,

לעשות סדרי עדיפויות

לבדוק ולבחון ולברר מה *באמת* חשוב לנו

ומה פחות

איפה נבחר להוציא את הכוחות שלנו (המוגבלים, כאמור)

ועוד שיש חוסר שינה

ותינוק שקם בלילה

וטיפול אינטנסיבי בו ובשאר הילדים, והעבודה, והזוגיות, והבית ו... הופ. איך ישאר כוח לעוד משהו?!

3. הבדלים בינך לבין בעלך בדברים שחשובים לכל אחד מכם ובערכים שלכם:

כנראה שלך יש ערך של סדר וניקיון, והוא מאוד חשוב אצלך

ולבעלך כנראה לאץ

אולי חשובים לו דברים אחרים יותר.

אולי מנוחה ורוגע ושלווה (שגם הם ערכים לכל דבר) - יותר חשובים לו.

וזכותו.

וזכותך.

ושניכם צודקים.

אם לך חשוב הסדר והניקיון - את יכולה את כוחותייך להשקיע בהם, *ולבקש* מבעלך עזרה, לא לצפות ולא לדרוש, אבל כן לבקש, ולהסביר לו שזה חשוב לך ולמה, ומה זה עושה לך לראות בית נקי ומסודר.

ואם לבעלך חשוב הרוגע והשלווה - הוא יכול לבקש ממך לעזור לו להגיע לכמה שיותר מהם.

לא לדרוש ולא לצפות - לבקש.

אם כל אחד מכם יבוא אחד לקראת השני,

*יבין* אחד את השני

הדברים יראו אחרת לגמרי

ואיתם יגיעו הפתרונות.

תמיד תמיד שמנקים את המטענים ואת הרגש השלילי שמתלווה - התפורנות יכולים להגיע.

את אוהבת סדר וניקיון אז תחשבי שרק אם מטאטאים ושוטפים את כל האיכסה של הכעסים, העלבון והריבים והציפיות הזוגיות -

רק אז יש ריצפה מבריקה - של זוגיות אוהבת ומכבדת ומכילה ומבינה

4. כתבת שגם אחרי הלידה,

גם שהכל החריף,

עדיין בעלך טאטא

ועשה כביסות

ושאת לא תפקדת

(שוב - המציאות השתנתה - לידה)

ולא היה אוכל חם.

אולי אפשר לחשוב על אוכל מוכן?

או מבשלת חלתקופה מוגבלת?

או להנמיך סטנדרטים ולהכין דברים פשוטים?

אולי לבקש ממנו יומיים בשבוע להכין משהו פשוט כמו כנפיים בתנור או פסטה ובשאר הימים לקנות?

וכמובן לשים לב למה שהוא *כן* עשה והשתדל הרבה כמו שכתבת,

גם לא זה לא היה פשוט,

גם הוא צריך עכשיו לדאוג לעוד תינוק

וגם הוא עייף

ועדיין עושה מה שיכול...

צריך להעריך ולהודות גם על מה שכן, לא רק להעיר על מה שלא (:

5. לגבי המילים

"הייתי רוצה שיטול יוזמה"/

"שיגיע הביתה ויסדר בלי שאצטרך לבקש ממנו"

"שלא יזרוק נעליים איפה שנוחת לו" וכו'

אז לגבי כל אלה - איך אומרים? "ציפיות יש רק בכריות"

בזוגיות צריך *לומר*, *לבקש*

לא לצפות שבן/בת הזוג יבינו מעצמם.

לא נולדנו קוראי מחשבות

אם אנחנו רוצים משהו - לבקש.

לא בעלך ולא כל גבר אחר יכול לקרוא מחשבות.

בנוסף לכך,

כפי שכתבתי -

אתם שני בני אדם שונים (וטוב שכך, הרי לא התחתנת עם עצמך נכון?

יש לכם סדרי עדיפויות שונים,

ערכים אחרים שחשובים לכם

לבעלך הסדר והניקיון כל הזמן לא כזה קריטי

המנוחה והרוגע יותר חשובים לו.

בשבילו בית שמח = בית שרגוע בו.

בשבילו בית שמח = בית שאני יכול לשים את הנעליים אחרי יום מפרך בחוץ איפה שהן נוחתות = כי בית=הסביבה הרגועה והטבעית שלי, שאני אני ולא מתאמץ

זה *הבית* שלי!

המחשבה הזו יכולה לגרום לו לשים את הנעליים כך

*בגלל* שזה המקום שנעים לו בו ובטוח לו בו וטטוב לו בו!

*בגלל* שכאן הוא מרגיש בית!

זה המון שהוא מרגיש בית

אין מילה יותר מרגשת מבית

ואם *לך* זה מפריע - שוב, אפשר לבקש, להסביר, לתקשר.

זה הסוד

בהצלחה רבה רבה!

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב

גם לנקיון באופן כללי.

לשמוע פרטים נוספים. תודה!

ספות, מזרונים, בגדים שצריכים ניקוי יבש ושלל שימושים שאיני זוכר כרגע.

אחלה מכשיר. מרוצה.

אגב לרובה יש תכשיר של חברת sag. לא זול אבל זה פשוט לשפוך ולשפשף עם מטאטא. קניתי וטרם ניסיתי אבל ההמלצות טובות

ניסיתי את סאג . לא עובד כמו בפרסומת אולי אנסה שוב יש לי בבית. תודה

ותספרי איך הוא עובד ומה התוצאה.

האם שווה את המחיר