כמה זמן לא כתבתי פה...

כבר התרגלתי לכתוב לשלוחן העבודה, אפילו המחברת מיותמת.

"מוות וחיים ביד לשון".
זה מובן לי עכשיו יותר מתמיד.

ניסוח מוטעה יכול לגרום להבנה שונה לחלוטין,
ומשם למשברים והיפגעות
ומשם הדרך קצרה לבדידות.
בתקופה שעשרות אלפים נאלצים להתבודד פיזית,
המושג נהיה כבר לבדיחה.
"בעולם המשוגע הזה, כולם בודדים משום מה" (עידן עמדי).

- - -

גשם בחוץ.
החורף שנעלם לקצת חזר להזכיר שהוא עוד לא נגמר.
קדרות העננים משתלבת עם מצב הרוח העכור.
השוואות מעייפות, מעיקות ומכאיבות
בין אז להיום
הכל כל כך שונה,
אבל איכשהו מרגיש באותו המקום.
אולי זו הרוח, ואולי זה רק אני.
אני לא מי שהייתי.
העולם התהפך והתגלגל מאז שוב ושוב.
צבא וצבא וחזרה לישיבה והלל ותהליכים על-גבי תהליכים.

- - -

לפעמים בא לי לכתוב לה,
לספר לה הכל ולראות אותה מעכלת את הדברים לאט לאט.
לצפות שתברח או תאלם דום,
שתאמר בשקט -
"זה יותר מדי בשבילי",
ותצא מחיי.

בשעות הקושי הכל מתערבב.
הרבדים השונים, השלבים והזכרונות.
הזיכרון הנהדר שלי עומד לי לרועץ.
לראות את כולן בכל מקום,
די, כבר נמאס.
אבא
אני רוצה גאולה,
גם את שלי הפרטית.
נכון שזה תהליך,
נכון שזה דורש מאמץ,
נכון שזה קשה.
אבל אבא,
שבעתי מרורים.
זה משעשע אותי לומר את זה, אחרי כל הסיפורים ששמעתי.
אבל ה' ימחל לי שאני לא משווה את עצמי לאחרים...
לא טוב לי להמשיך כך לבד,
בספק העמלקי הזה.

כן, אני רוצה את כל מה שאז אמרתי לה,
רק לא איתה.
אני רוצה לפחות את החלק הזה לדעת.
בוודאי שלא על חשבון הבנייה הנכונה,
ההתפתחות והצמיחה החשובה.
אני צריך ביטחון. אמונה, וביטחון.

- - -