אבל האמת שהזכרת לי שיר אחר.

כל המילים השמחות

פרצו שוב בהורה סוערת

(אך את לא נמצאת לצידי, ורק המקלע בידי)

אֱלֹהִים הָיָה אָמוּר לִשְׁמֹר

אֲבָל הוּא לֹא שָׁמַר

לֹא עַל עֲדִי, לֹא עַל רוֹעִי

וַאֲפִלּוּ לֹא עַל מֵיטַל

הָעֵינַיִם שֶׁלָּהֶם

שֶׁרוֹדְפוֹת אוֹתִי לַיְלָה אַחֲרֵי לַיְלָה

הַצְּעָקוֹת הַמְּעֻנּוֹת

הַדָּם וְהַצְּלָלִים

שֶׁמִּתְחַפְּרִים עִמִּי עָמֹק עָמֹק

אֶל תּוֹךְ הַכָּרִית.

אֱלֹהִים אָמַר שֶׁהוּא יִשְׁמֹר

אֲבָל הוּא לֹא שָׁמַר

גַּם לֹא עַל עוֹמֶר, מוֹרָן

וַאֲפִלּוּ לֹא עַל נָדָב הַקָּטָן.

אֱלֹהִים הִבְטִיחַ,

אֲנִי כָּאן - הוּא אָמַר

אֲבָל אֶת תֵּל הַקְּבוּרָה

אֲנִי חָפַרְתִּי

אֶת הַקֶּבֶר הַקָּטָן.

אֱלֹהִים לֹא הָיָה פֹּה

כְּשֶׁהָלַכְתִּי לְנַחֵם אֶת מִיכַל

הוּא לֹא הָיָה צָרִיךְ לִסְפֹּג אֶת הַשְּׁתִיקוֹת

וְאֶת הַבְּכִי שֶׁלֹּא נָדַם

אֱלֹהִים יוֹדֵעַ לִשְׁתֹּק

הוּא אַלּוּף בְּמַחֲבוֹאִים

אֱלֹהִים יוֹדֵעַ לִכְעֹס

רַק כְּשֶׁאֲנַחְנוּ אֵלּוּ שֶׁשּׁוֹגִים.

אֱלֹהִים לֹא הָיָה שָׁם

בְּסַגְ'עִיָּה, אוֹ לְבָנוֹן

הוּא לֹא אָסַף בַּלַּיְלָה

אֶת גּוּפוֹת חֲבֵרָיו לַשִּׁרְיוֹן

הוּא לֹא אָטַם כָּל מַחֲשָׁבָה

וְהִמְשִׁיךְ לִלְחוֹם לְלֹא לֵאוּת

אֱלֹהִים לֹא רִחֵם

אֲפִלּוּ עַל שִׂיחֵי הַתּוּת.

הוּא הִבִּיט מִלְּמַעְלָה

שׁוֹתֵק

וְכָתַב עוֹד תָּו אַחֲרוֹן

בְּמַחְבֶּרֶת שִׁירִים חֲרִישִׁית

נוּגַן עוֹד צְלִיל שִׁבָּרוֹן

וְאִמָּא אַחַת

עוֹד דִּמְעָה מָחֲתָה

וְאַבָּא אֶחָד

נָדַם לִבּוֹ

בִּדְמָמָה.

וֵאלֹהִים אָז אָמַר

לֹא עֵת לַחֲשׁוֹת

אֶל מִזְבַּח זָהָב

יֵשׁ עוֹלוֹת לְהַעֲלוֹת

עוֹד נִשְׁמַת שַׁלְהֶבֶת

הִגִּיעָה לְכָאן עַתָּה

עוֹד עֶלֶם צַח הוּקְרַב

עַל מִזְבַּח הַשְּׁתִיקָה.

אני ראיתי אותו.

ראיתי ביו"ש, שבוע לפני שהתהפך העולם, כשיירו עלי צרור במהלך נסיעה, כדורים מסביב, ושום פגיעה.

וכשהתהפך העולם, הרגשתי את אצבעותיו מחזיקות את העולם והופכות. מחזיקות בעדינות, שלא יישבר לגמרי.

ראיתי את טביעות אצבעותיו ביישוב יתד, בדרום העוטף,כשראיתי ערימת אופנועים זרוקה על הדרך. הם נכנעו.

ראיתיו בעזה, כשהיינו שם בחיסול סינואר.

ראיתי בלבנון. ככדור מצרור פוגע בכותפת של מפקד הטנק, ויוצא בצד השני, ורק כוויה בכתף. כשקיבלתי פקודת ירי ובחלקיק שנייה זיהיתי שהם שלנו.

ראיתי בסוריה, כששעטנו אל מוצב נטוש, שבמלחמת יום כיפור נפגעו בנסיון הכיבוש שלו מעל עשרה טנקים, ואנחנו פשוט באנו ולקחנו. וכן, מצאנו שם גם טנקים נטושים.

ושוב עזה, ושוב ראיתי. כשמטען התפוצץ והטנק קפץ וקצת התפרק, ואף אחד לא נשרט. כשטילי נ"ט לא חדרו, כשמקבל מגיע עד הטנק ואז נבהל ומרים ידיים.

ועוד פעם בלבנון, ועוד פעם רואים. כשמטענים לא מתפוצצים, כשרחפנים נופלים בדרך.

ויותר מזה.

ראיתי אותו על מיטות חברים, בלוויות. וגם למראשותיהם של פצועים.

לא מזמן ראיתי אותו על קברו של בן משפחה.

ורק השבוע פגשתי אותו כמה פעמים. בהר הרצל ובבתי עלמין נוספים.

אני מסכים שהוא לפעמים שתק. אבל הוא תמיד היה שם. והוביל.

לא הבנתי בכלל למה כתבת ופרסמת את הקטע הזה.

מה מצאת בו?

סליחה אם זו תגובה מבאסת, אני מרגיש שכתיבה מהסוג הזה יכולה בכל כך קלות להפוך לסתמית ומרוקנת, בעוד שדווקא יש לה פוטנציאל גדול לטלטל ולתפוס את הקורא

מעין ניסוי של כתיבה זורמת כזאת, בלי מעצורים ובלי חשיבה. תכלס יש בזה קסם, אבל אני גם מבין שזאת כתיבה פחות איכותית, תודה רבה על הפידבק אקח אותו לתשומת ליבי, טוב לדעת מה אנשים אחרים חושבים ועוד יותר טוב לדעת שיש מישהו שקורא את מה שאני כותב

(אני אישית לא כל כך אוהב ניקוד אוטומטי אבל זו העדפה אישית)

כשמנסים לעקוב אחרי המונחים ובחירת המילים בקטע זה נראה די ברור שהקטע נכתב מראש ועד זנב באסוציאטיביות. מרגיש קצת כמו שיר שנכתב עם הנחיה של תרגיל כתיבה לשבץ מילים רנדומליות בשיר אחד.

המילה "קרנבל" (כותרת השיר) מתחברת לי רק עם האווירה הכאוטית של חילופי התפקידים, ועם "האמורפיה המדבקת", אבל שאר השיר לא עוסק בדיוק בקרנבל...

"דרך המלך" לא קשורה בכלל כאן (דרך המלך = הדרך הראשית); אבל מתכתבת עם המלכים שבהמשך שמתכופפים למטאטא; וגם נותנת vision של אדם שנכנס על שביל בין ההמון עם זרקור נופל עליו ומושך את תשומת הלב

יש ביטויים מאוד חיים וויזואליים "כל צופה מטלטל ראשו בפליאה"; "קהל לכוד ברשת משי"... ועוד, והם מענגים

מאוד אהבתי את הסיום, הגם שהוא ניתן לשלל פירושים.

להרגשתי הפירוש המרכזי בו הוא שאט-נפש והתנערות מהאמורפיה המדבקת, ומבט בוחן ושולל על האיש הנכנס. "מי אתה בכלל" זה שאלה ערסית רבתי, (מוטב לצרף "למה מי אתה בכלל?!)

תודה על זה! נדמה לי שזה השיר הראשון שלך שקראתי

המילים הרנדומליות לכאורה מביעות בצורה מיטבית את רעיון חילופי התפקידים וחילופי הנורמות שמתרחשים בקרנבל.

הקרנבל התפתח בנצרות. המילה "קרנבל" משמעותה "סילוק הבשר" או "פרידה מהבשר" (מלטינית: carni = בשר, vale = פרידה). באירופה נהגו הנוצרים הקתולים להתנזר מבשר ומכל הנאה גופנית אחרת במשך 40 יום או שישה שבועות לפני חג הפסחא, כהזדהות עם סבלו של ישו, תקופה הידועה כ'לנט'. לפני צום הבשר התקיימו חגיגות זלילה וחטאים, שבאיטליה, שווייץ, צרפת, פורטוגל וספרד התלוו למסיבות רחוב של ריקודים, תחפושות ומסכות. הקרנבל הגיע לשיאו בימי הביניים, אז היה נחוג במקומות רבים באירופה. בערים הגדולות התארכו החגיגות עד שלושה חודשים. (מויקיפדיה)

קרץ לי עניין 'עולם הפוך ראיתי'

לקחנו אותו בידיים למרצע הוא נשך וקילל אהבנו אותו אהבה יתרה משלנו בגורל חייו הוא נישק אותנו בדמעות והמשיך לקלל ולבעוט (נשברה גם צלע) ורצענו לו את האוזן והיטבנו את הנרות וחבשנו תעלומות

הוא הבטיח שיש עכביש בתוך המזוזה והבטחנו לו שנבדוק

הוא יושב על הספה וקורא תהלים והאוזניים שלו שומעות עכשיו הכל

כשאנחנו אוכלים הוא משתעל ומבקש את המלח בדמעות כבושות

מצאנו אותו מתפלל מתחת לאדמה

הוא תלש לעצמו כנפיים של עטלף מהגב ואמר תהלים

הבטחנו לו שיהיה בסדר

בלילות עצמותיו נשתברו והוא אמר בקול נואש ששוב ריסק נבואה

הושבנו אותו מול הטלוויזיה הבאנו לו סירים של פסטה

הוא בורח מדי פעם מתחת לאדמה

עצמותיו משתברות לריסוק נבואות

הוא יכל לזרוק חץ ולעבור אבל הוא תולש לעצמו את הכנפיים וקובר אותן יפה

החיות מסתכלות מלמעלה וצוחקות

אני חושב לתת לו כדורים

לפעמים אני חושב שהוא לא טוב לעולם

דמיינתי אותו נושא כנף ובכיתי גם אני

החיות מסתכלות גם עלי

על גב העכביש להחזיק בשערות

גם מכאן אפשר לשאת תפילה

ילד לך בדרך הישרה, היה שם מדביר

תסתום את האף ותנשק את הראונדאפ שבאדמה

חפש אותי באבן הטוען

תנקה אותי מהקורים

עברתי דרך יערות חבטו בי ענפים

שרתי עם עכבישים שכחתי מהשמש

עכביש

אוצר מדרשים, אלפא ביתא דבן סירא, אלפא ביתא אחרת לבן סירא | Sefaria Library

עכביש

הבאתי איתי לגן עדן מזוודה

אספתי כל חיי אבנים

שחורות מפוחמות

זרקו הכל הלבישו אותי לבן

קשרו אותי למיטה שם לצרוח

להודות ולהלל

אבנים יורדות למטה ולא רוצים אותם כאן

הילדים מדקלמים אלהי נשמה

משרפות

החזן של יום כיפור מוריד את הקיטל שלו ותולה על המדף, המדף

במקלחת הגדולה שלו שוחים שלושה היפופוטמים מחוייכים שחיכו לו שרים שירים מהתפילה

פשט ירד וטבל עלה ונסתפג

להונסתפג, ר

לתאנה נשרו העלים

היא מתה מבפנים

החזן של יום כיפור משתחווה להיפופטם גדול ואפור

פותח את הלוע המלא עכבישים

הקירות צוחקים כשהוא לובש את הקיטל

ומטיילים על הקירות

ט

עוונות

לתאנה נשרו השיניים

היה נא מצליח דרכי

ר

אולי בעצם ההיפך.

יש בו מאפיינים ארספואטיים, אבל הרבה מעבר לזה.

שיר שמתאים יפה לעשרת ימי תשובה, ולא רק...

אוּלַי אַתְּ צוֹדֶקֶת,

אֲבָל זֶה לֹא כָּזֶה פָּשׁוּט,

מִסָּבִיב יֵשׁ אֲנָשִׁים,

הֵם חַיִּים בְּאַדִּישׁוּת,

אֲנִי לֹא אָדָם שֶׁמְּנֻתָּק

מֵהָאֲנָשִׁים שֶׁמִּסְבִיבִי,

אֲנִי חַי אֶת חַיַּי בְּתוֹכָם,

וְהֵם תָּמִיד בְּקִרְבִּי,

וּבְאֹפֶן דִּי טִבְעִי,

אֲנִי מוּשְׁפָּע מֵהֶם,

וְהָאִישִׁיּוּת שֶׁלִּי הוֹפֶכֶת,

דּוֹמָה לָשֶׁלָּהֶם.

כָּל מַה שֶּׁתִּאַרְתְּ,

נוֹבֵעַ מֵאַדִּישׁוּת,

מֵהַצֹּרֶךְ בְּעִנְיָן,

שֶׁתִּהְיֶה פֹּה הִתְרַחֲשׁוּת,

וְרַק בְּמַצְבֵי רֶגֶשׁ,

כָּאֵלֶּה קִיצוֹנִיִּים,

(גַם אִם הַרְבֵּה פְּעָמִים,

הֵם יִהְיוּ מֻחְצָנִים),

רַק אָז,

בִּרְגָעִים קוֹדְרִים וּשְׁחוֹרִים,

אֲנִי מַצְלִיחַ לִחְיוֹת,

לִכְתֹּב קְצָת שִׁירִים.

זֶה הַטֶּבַע שֶׁלִּי,

אֲבָל רַק מַה שֶׁאֲנִי מַצְלִיחַ לְהַרְאוֹת,

כָּל זֶה לֹא אֲמִתִּי,

כָּל זֶה מֵאֲחוֹרֵי מַסֵּכוֹת.

ורכות כותבים מבפנים

ואם בפנים קשה וסוער זה מה שיצא

הניקוד מיותר והורס

המצוי הראשון. מיכאל אברהם.

אתה לא תרגיש יותר את אלוהים לעולם, אך אולי תדע אותו.

הנה, אני מרגיש אותו

ומה הקשר למצוי הראשון ולרב מיכאל אברהם?

לעתיד וראית את ימח שם עראפאת עוד 50 שנה?

מאיפה הקביעה של ךשהוא עוד לא ירגיש לעולם את אלוהים?

ולמה לעזאזל השרשור הזה מופיע בראשי

לך מפה יצר הרע לך

תגובה נורמלית ראשונה, זכית