זכרונות.
זכרונות מימי שבת של אלול
שנינו אבודות ומסופקות, כל אחת בדרכה שלה
שנינו שעברנו שנים על שנים של מקומות, שנינו שעזבנו וחזרנו לאותו מקום,
את למקום שממנו הגעת
ואני למקום שמעולם לא הייתי בו והיה לי מוכר כתמיד.
שבת של אלול, שיצאנו להתפלל מנחה מול השקיעה
תופסות מרחק בשטח הגדול הזה
את מתנענעת בדבקות
ואני עומדת דום, לא מצליחה להוציא כלום.
ובלי מילים בכלל, איך כל אחת בקצב שלה פשוט נשכבה על החול
כאילו היה מוסכם על שנינו שאחרי מנחה צריך להתבונן בעננים
יפה שאנחנו לא צריכות מילים, מבינות את הקצב הפנימי אחת של השניה.
אחרי רבע שעה של שתיקה, אחרי רבע שעה שהעננים התמזגו לי עם המחשבות והרגשות
התחלנו לדבר,
העלנו חלומות
בעיקר על גוש קטיף, ואמרת לי שאם היה גוש קטיף היינו בראשון בבוקר תופסות טרמפים ישר לים בנווה דקלים
וגם שם מן הסתם היינו מתפללות מנחה ואז מסתכלות על העננים.
ותמיד היה לנו חלום מטופש כזה לקפוץ על דיונה ענקית של חול.
ושוב שתיקה שלא מפחידה אף אחד. כי כשמרגישים קרובים ובטוחים אז טוב לשתוק ביחד
ותדעי שהתחביב העיקרי שלי בשתיקות זה לחשוב על מה את חושבת
או לדמיין שאני מדברת אלייך ואת מחזירה לי דיבור ככה בשתיקה,
תוך כדי שאני פוקחת עניים, מבחינה שאת עוד מכונסת בעצמך עם עניים עצומות
השמש במרכז השמיים ויורדת לאיטה קרוב לסעודה שלישית
ואנחנו קמות, מתנערות מהחול, מה חשבנו לעצמנו לשכב על חולות עם שמלות שבת נקיות.
והעניים שלך האלו, שהן עמוקות כל כך ועצובות כל כך
ואני יודעת לזהות בדיוק מתי האור שלהן בורח קצת מהעניים
ואז מחזירים אותו כשאני מנסה לספר לך מילי דשטותא או שאת מספרת לי סיפורים על הבעל שם טוב.
והכי טוב לי שזה לא געגוע
שהכל כל כך קרוב אלי, הסוף שלו מרגיש רחוק. מר, אבל בעיקר רחוק
כך שאת המתיקות אפשר בהחלט להרגיש, איך היא זורמת מהראש עד ללמטה
שכל תא בגוף מתמלא באהבה ומתיקות.
ויום יבוא ונשב עם הילדים והבעלים באיזו גינה על ספסל
החברה חוזרים ממנחה, עוד כמה ילדים מתרוצצים סביבנו, תינוק ביד או בפנים
שנינו עם קמטים של יופי ואותו האור בעניים
וניזכר איך חלמנו והתפללנו ושתקנו
וגם שם מן הסתם נסתכל על העננים.
לילה לילה.