לפעמים,
כשהעולם נראה מטושטש
כמו מביט מאחורי זגוגית בקור
והפרחים שוב לא פורחים בצבע אדום,
אז מרגישים כבולים.
לחוצים.
מאד לא נחוצים.
בטוחים שהעולם ממשיך
הלאה, בלעדינו.
ושוכחים בה משהו חשוב,
בתוך מעטפת העצב.
הוא כתוב בשפת הלב,
מאיר בכל גווני הקשת.
בלהט הרצון לחדש,
לרגש,
לחצות כל נהר גועש.
שוכחים להרגיש
את עצמינו.
***
אז,
כשהעולם נראה מטושטש
זוהי בסך הכל תזכורת
למצוא ולהעמיק את הקשר,
עם נשמתינו.