היום חיברתי את המחשב לכונן הקשיח החיצוני (של הגיבוי). על הדרך הסתכלתי בתמונות.
בתמונות הראשונות של הילד שנולד (על זה אולי נדבר בהזדמנות אחרת).
בתמונות מהישיבה.
התמונות האלו נגעו בי והרעידו את לבי כמו שהוא לא רעד הרבה זמן.
מהם אותם הגעגועים לישיבה?
זה לא הגעגוע לתורה. תורה מונחת בקרן זוית כל הרוצה יבוא ויטול. הספריה מלאה. אל תמצא לי תירוצים למה אתה לא פותח שום דבר.
בזמן האחרון הבנתי שזה גם לא כ"כ הגעגוע לחברים. כבר הייתי בשלושה מפגשי בוגרים, ואין ספק שזה נפלא ומטלטל, אבל לא זה הגעגוע שעליו אני מדבר.
בפשטות, זוהי תקופה שלמה. כמובן שגם התורה וגם החברים לוקחים בה חלק. אבל השלם גדול מסך חלקיו.
ישיבה זו בועה נפלאה. מחוץ לזמן ולמקום. והישיבה שלמדתי בה - בכלל. מלאת חסידות ורגש.
בשבת האחרונה לבשתי קסקט. קרובת משפחה שאלה אותי אם זה אמירה. חשבתי על זה. אולי כן. בישיבה היו הרבה אנשים שלבשו קסקט. חלקם חזרו בשאלה. חלקם התחרדו. הייתה תנודתיות. הייתה על-מגזריות. אני מתגעגע לזה. לאנשים האלו ולתקופה הזו שהם בין לבין. תמיד ללכת על החבל הדק בין שני עולמות. כעין סנדויץ' בחיי העולם הזה. לא בגרויות ולא אקדמיה. לא צבא ולא משפחה. חוויה של נקיות המחשבה. של חופש מוחלט.
הייתי רוצה לדבר כאן על החוויה וההזיה הזו בלי להפסיק. אבל אני לא מאמין שאצליח.
ולסיום -בלעדי!- שיר סקיצה של חנן בן ארי על הרב יהושע. (ויותר עמוק - על המציאות הזו).
כבר לא זוכר מי הביא לי אותו. אני מקווה שאני לא מפיץ משהו שאסור לפירסום.