השבוע,
היא כלה.
אמיתית
עם שמלה לבנה
ומישהו מאחורי המחיצה.
כן, גם באולמצומצם.
עם ריקודים,
בלי ידיים.
וזה כלכך
וואו
וואו.
ומה זה אומר?
שאני צריכה לחפש שמלה, (איןסיכוי)
ועקבים, אולי.
ולבכות,
מכל הסיבות
הנכונות.
(הנ-כונ-ות)(מיקפתי נכון?!)
והיא מקסימה,
והכל.
גדלנו יחד
ברחנו משיעור מתמטיקה (זה לא באמת משנה)
והיא הייתה שם ברגע מורכב נורא.
ובהרבה רגעים אחרים.
חלמנו על הרגע הזה המון,
חיפשנו לו שמות,
ותיאורים.
עוד לפני שהוא נולד.
אבלאבל
למה באלי לבכות מעכשיו.
וה'
איך אני באמת שמחה.
באמתבאמת.
באמת.
ורק שמחה.
לפחות ליום אחד.
