הוא היה מאבד הכל
את הנשיקה הראשונה
שהוא נתן להדס מו' שתים
את הלילות החרישים
מכורבל בזרועות אימו
את השתיקות שלא שתק
ואת הבכי שלא בכה
את האושר שלא חווה
ואת הצחוק שלא ידע
הוא היה נודד
לעת ערב
בתוך מבוך
שטווה בעצמו
אך את היציאה
שכח בלי דעת
אבוד במבוכו
אבוד בכאבו
ובין טללים חרישים
הנופלים לעת ערב
עורגים ללא תקנה
אל אדמת הדמים
הרוויה שבעתיים
הכוספת עדיין
לעוד מגע חרישי
ויד אוהבים
ובין חולות מדבר
ואופק שוכח
בין היום לאתמול
וחלום קודח
עוד ניצבת הזייה
על נערה שיכורה
שאת ליבה לקחה
ונעלמה בחשיכה
הוא שכח כאבו
ושכח עוונתיו
הוא נדד חולה ועיוור
בין הלומות חייו
כוסף לגעגוע
מרפה ולא נוגע
בין שלכת חרישית
לעמק לא ידוע
ואולי עוד יבוא
יום בו השמש
תשחיר ללא תקנה
את ליבו המדמם
יוציא ויפול
עד אחרון זיכרונתיו
ידום בעלטה
