געגוע.
תמונות של פעם.
אתה עם הכיפה הסרוגה היפה שהייתה לך
עם פאות קטנות ועדינות שהתחלת לגדל, איך היית מסדר אותן מאחורי האוזן
מצמיח אותן בדייקנות, מתרגש על כל סנטימטר שצמח
מחייך חיוך תמים וטהור.
געגוע לעדינות ולשקט הפנימי שהיה בך
לפשטות, לרגעים שהייתי יכולה להתגלגל מצחוק ממה שאתה אומר
לימים שלמים של ילדות שהעברנו.
ואתה. עכשיו. מה איתך.
איפה העדינות והקלילות הטבעית
איפה הנעימות הגדולה שהייתה חלק מרכזי ממך,
תוך כמה חודשים הפכת להיות גבר בן 30, טרוד, מסובך, מורכב
לא מוצא שקט ומנוחה,
בריצה תמידית, כאילו מישהו רודף אחריך ואתה מנסה לחמוק
תדע שאתה פשוט בורח מעצמך, בורח ממקור החיים שלך
וזה שאתה לא בא
וגם בבין הזמנים מעדיף להיות בישיבה.
כואב לי מאוד לראות את כאבך, את חוסר המנוחה שבה אתה שרוי.
רואים עלייך, אתה פשוט רוצה לצרוח ולהוציא את הכל החוצה
בטח יש עלייך שכבות שכבות שאתה אוגר
אני יודעת, זה מוכר לי כל כך, בכל זאת אנחנו חולקים את אותם גנים.
רואה אותנו, כל אחד מבוגר מעצמו באיזה עשור, כל אחד שעבר מסגרות על מסגרות ושינויים על שינויים.
רואה אותנו, את החומה הבצורה שנוצרה. איך למען ד' איך היא נוצרה
ולמה שנות אור מפרידות ביננו,
מצרה על אותם הדברים היקרים שלא מוצאים בכל קשר
ואיך הכל חומק לנו מבין הידיים.
בבקשה, תפתח לב
אני את שלי פתחתי ממזמן, אני רק מחכה שתשב.
ואני מבטיחה שאני מוכנה לשמוע הכל,
בעיקר סוגיות מהגמרא שאתה יודע להסביר אותם בצורה מהממת.
אני מוכנה גם לשמוע עלבונות, לא אכפת לי כבר מה. העיקר שתאמר
אני מבטיחה להקשיב,
רק תפתח .
