41 יום אחרי המחזור הקודם. שוב ציפיה, שוב התרגשות.
בודקים, וקו אחד בלבד... אחד כמו שאנחנו מרגישים אחד.
והחור שנפתח שוב בלב, והכאב, והצער, והדמעות שנשארות עמוק עמוק בפנים ולא יכולות לצאת, והביטחון והאהבה שרוצים להקרין לבעל, וההחלטה שהפעם אני אהיה החזקה! וההבנה שזה אולי לא לגמרי כבר כואב כמו פעם, כי אני כבר רגילה.
והידיעה שכבר היינו אצל רופא נשים, שאמר שזה שחלות פוליציסטיות, והפחד והחשש שהיה, והמחשבות שזה ככ מוזר, כי שום דבר אחר לא מתאים לפוליציסטיות. והלמידה על הנושא בלימודים, וההרגשה שבאמת- מה לא בסדר בי? למה לא הכל תקין?
וההבנה שבעצם אמור להגיע מחזור, והשמחה שלפחות בינתיים מותרים
ולראות את הבעל ככה שבור, כשאנחנו אצל ההורים שלו, וצריכים להמשיך הכל כרגיל.
והרצון הזה שבוער מבפנים שאולי הפעם זה כן זה? אולי יהיה לנו מתי שהוא משהו קטן בפנים, עם חיים?
האמונה שהוא יגיע, ושהקב"ה דואג לנו, וזה יהיה משמח, ונשמח באמת כי נבין כמה רצינו וכמה לקח עד שהגענו למטרה.
והאמירה של ההורים שהכל בסדר, ואנחנו צעירים. והחוסר הבנה שלהם, שזה ממש לא משנה. החלטנו שאנחנו רוצים אז קשה לקבל כל פעם לא.
וכבר עברו 41 יום!! מי היה מאמין כמה עברנו והתקדמנו בהם, וכמה היינו בטוחים שאחרי פורים כזה של התקרבות לקב"ה יהיה פה תיקון. והתשובה כנראה היא שלא... ה' תן לנו כח!
מחילה שזה קצת מבולגן ולא ממש שייך לאובדן. אולי לאובדן התקווה...
)
), אבל משהו שיעשה הסחת דעת כי להיות לבד עם המחשבות האלו זה נורא ❤️