וכן חייב איניש לבסומי בפוריא אבל יונדב לא מבין למה צריך לשתות כדי לחשוף אהבה. וביום שני הוא ועתרת ישבו על הדשא היבש מעט ליד גן סאקר ופתאום מאיזה שום מקום הוא אמר לה, אני אוהב אותך. והיא שתקה לרגע והוא חשש שאולי נבהלה, ופתח את פיו וסגר כי מה יש לומר, הוא באמת אוהב אותה, והיא נשמה לרגע ואמרה יונדב, אני אוהבת אותך, מאוד. והיה רטט זהוב באוויר ויונדב פשוט תהה לעצמו אם ככה זה כשמרגישים אהבה. ורצה לצאת ולצעוק לכל העולם לכו תאהבו זה כ"כ נחמד וטוב ומרגש אבל ישב והביט בעתרת בחיוך.
פתאום הוא הבין את ההשתוקקות העמוקה של אנשים לאור, את הריצה החפוזה של הרב בני בסיום הסדר הביתה, הבטחתי לאשתי שאגיע, ומצידו היה לשבת שם עד אינסוף ולשתוק איתה אבל השעה היתה ארבע ועוד רגע היה יוצא הצום ועדיין הם בירושלים. אז רצו לתחנה מרכזית ושם נפרדו ויונדב עלה על האוטובוס בחיוך שקט, מעין זה הגורם לך לתהות האם האדם לפניך הוא המאושר מכולם.
בשמונה בערב הפלאפון שלו רטט והוא הביט בהודעה שהתקבלה, יונדב, אני הבנתי ש,. הוא הסמיק לרגע וכתב לה בחזרה, גם אני. היא השיבה בחיוך. נו, הוא שלח לה, קם מהשולחן והולך לחדר, אז, את מסכימה להתחתן איתי?
*
מסכים זאת בחינה של רצון חלקי, בסדר, נו, אני אעשה לך טובה. רוצה, זה רצון, אבל רצון עצמי לעיתים, לומר אני רוצה ואתה אממ תתמודד. כך אמרה לו פעם כשדיברו על ההצעה שהוא קיבל, להצטרף לכולל הלכה למעשה, והוא אמר, טוב, אז אני אשמח ממש להצטרף, אם זה יוסיף לכם טוב. והרב אפרים אמר, בשמחה ובעונג.
*
ביום רביעי הוא היה במסיבת פורים של הישיבה. ראש הישיבה דיבר על פורים ועמלק ומרדכי שבכל דור ויונדב ישב וניסה להוריד מעצמו הכל, את כל הפחדים, החששות, הבושות, וכשסיים הוא ניגש לשמואל ואמר לו, שמואל, מה מעשיך בימים טרופים אלו, ושמואל אמר אתה יודע, מנסים לעבוד את ד'. ויונדב התחיל לבכות ושמואל חיבק אותו ובכה גם, ואמר לו, יונדב, אני גם רוצה לאהוב את ד'.
הם הלכו להתברך אצל רה"י ואח"כ יונדב נפרד משמואל והלך ויצא מבית המדרש דרך הכניסה הצידית (התחמק מכמה בחורים שישבו ולמדו שם רסיסי לילה, אברך שניסה לתת לו לשתות וכמה נשים מבולבלות שחיפשו את בעליהן), הוציא את הפלאפון, חייג לעתרת ואמר, עתרת, חייב איניש לבסומי, אבל תסלחי לי אם לא, פשוט אני כ"כ אוהב אותך וברור לי שגם אם אז, אבל אני לא רוצה שאנשים יקנאו. ועתרת אמרה, יונדב, אממ, אממ, אני אוהבת אותך, אבל, אתה בטוח שלא שתית, והוא אמר כן, לא שתיתי, קוראים לזה אמת.
(מוזמנים לקרוא. אם תרצו גם להגיב, לבקר, להעיר, לשתוק, אבל לקרוא יותר חשוב לי)
פתאום הוא הבין את ההשתוקקות העמוקה של אנשים לאור, את הריצה החפוזה של הרב בני בסיום הסדר הביתה, הבטחתי לאשתי שאגיע, ומצידו היה לשבת שם עד אינסוף ולשתוק איתה אבל השעה היתה ארבע ועוד רגע היה יוצא הצום ועדיין הם בירושלים. אז רצו לתחנה מרכזית ושם נפרדו ויונדב עלה על האוטובוס בחיוך שקט, מעין זה הגורם לך לתהות האם האדם לפניך הוא המאושר מכולם.
בשמונה בערב הפלאפון שלו רטט והוא הביט בהודעה שהתקבלה, יונדב, אני הבנתי ש,. הוא הסמיק לרגע וכתב לה בחזרה, גם אני. היא השיבה בחיוך. נו, הוא שלח לה, קם מהשולחן והולך לחדר, אז, את מסכימה להתחתן איתי?
*
מסכים זאת בחינה של רצון חלקי, בסדר, נו, אני אעשה לך טובה. רוצה, זה רצון, אבל רצון עצמי לעיתים, לומר אני רוצה ואתה אממ תתמודד. כך אמרה לו פעם כשדיברו על ההצעה שהוא קיבל, להצטרף לכולל הלכה למעשה, והוא אמר, טוב, אז אני אשמח ממש להצטרף, אם זה יוסיף לכם טוב. והרב אפרים אמר, בשמחה ובעונג.
*
ביום רביעי הוא היה במסיבת פורים של הישיבה. ראש הישיבה דיבר על פורים ועמלק ומרדכי שבכל דור ויונדב ישב וניסה להוריד מעצמו הכל, את כל הפחדים, החששות, הבושות, וכשסיים הוא ניגש לשמואל ואמר לו, שמואל, מה מעשיך בימים טרופים אלו, ושמואל אמר אתה יודע, מנסים לעבוד את ד'. ויונדב התחיל לבכות ושמואל חיבק אותו ובכה גם, ואמר לו, יונדב, אני גם רוצה לאהוב את ד'.
הם הלכו להתברך אצל רה"י ואח"כ יונדב נפרד משמואל והלך ויצא מבית המדרש דרך הכניסה הצידית (התחמק מכמה בחורים שישבו ולמדו שם רסיסי לילה, אברך שניסה לתת לו לשתות וכמה נשים מבולבלות שחיפשו את בעליהן), הוציא את הפלאפון, חייג לעתרת ואמר, עתרת, חייב איניש לבסומי, אבל תסלחי לי אם לא, פשוט אני כ"כ אוהב אותך וברור לי שגם אם אז, אבל אני לא רוצה שאנשים יקנאו. ועתרת אמרה, יונדב, אממ, אממ, אני אוהבת אותך, אבל, אתה בטוח שלא שתית, והוא אמר כן, לא שתיתי, קוראים לזה אמת.
(מוזמנים לקרוא. אם תרצו גם להגיב, לבקר, להעיר, לשתוק, אבל לקרוא יותר חשוב לי)
