נשואים 4 שנים+2.
בעלי הוא איש מדהים באמת. יש לו מעלות שבחיים לא הייתי חושבת לבקש. ואני יודעת שזכיתי בו.
אך מפעם לפעם מתגנבת לי מחשבה של ספק האם עשיתי בחירה נכונה. זה מייסר אותי. ממש ככה.
אני לא אפרט על הכל... רק בנקודה עיקרית שמעיקה עליי במיוחד. וזו המשיכה הפיזית.
באירוסין הייתה לי משיכה ולגמרי חיכיתי לגעת בו אחרי החתונה. אבל גם אז ניקרה לי מחשבה של: אולי את נמשכת אליו כי הוא פשוט גבר? ולא אליו ספציפית?
מההתחלה היו לנו קשיים מבחינת חיי אישות. בהתחלה עוד הייתה לי מוטיבציה כי זה משהו חדש ומסקרן. אבל ממש נשאר בגדר ההתנסות. אף פעם לא נהניתי ובשלב כלשהו אפילו הייתי מחכה לסיים עם זה כבר. בתור מטלה שטחית (כשאני יודעת שזו לא המטרה!) כי לא רציתי למשוך אותו יותר מדי.
אבל עם הזמן המצב ממש החמיר. ברמה של פעם בכמה חודשים (בהריונות והנקות בעיקר.. כשאין ליל טבילה)
לפני שנה הלכנו לפגישה אחת של ייעוץ מיני, אבל הדגש היה איך לשמוח בכל מה שמסביב ולהעצים את זה כדי לא להרגיש שהחיבור מכביד עליי. וכאן התסכול העמוק. כי זה מרגיש לי כל כך הרבה מאמצים כדי להצליח להגיע לחיבור הזה בסוף. כי חיי אישות זה לא לשבת ביחד על הספה מחובקים בסוף יום. ואני מרגישה שאני לא עושה מה שמצופה ממני בתור אישה נשואה כל עוד לא הגעתי לזה. (אגב ממש לא מבעלי... הוא לא לוחץ וממש סבלני ברמה מטורפת. זה יותר הציפיות שלי מעצמי לאור הנורמות שקיימות בעולם). אין לי רצון או צורך בזה! אני מרגישה שאם לא היו אומרים לי שיש דבר כזה בעולם, לא הייתי מרגישה חיסרון בכלל. עכשיו כשאני יודעת שיש כזה דבר, הייתי רוצה שהוא יהיה טוב ומהנה. לא חשבתי שצריך כל כך הרבה דם יזע ודמעות כדי להגיע לשם. ולפעמים.... לפעמים עולות מחשבות מיותרות לחלוטין- אם הייתי מתחתנת עם מישהו מושך יותר, אז חיי אישות היו טובים יותר והזוגיות בכלל.
אני מבינה שזה לא חיי נישואין תקינים, וזה כואב לי. כואב לי עוד יותר אחרי שהשבת קראתי קצת בספר של הרב מלמד ושם הוא כותב על המעלה של המצווה כשהאישה מגיעה לשיא השמחה. ואם לא זה אז לתענוג ולנעימות של קרבה. ואם אין את זה אז הבעיה קשה. זה ממש שבר אותי.... כי זה המחיש לי כמה אנחנו רחוקים ממצב נורמטיבי. ואני לא נכנסת כאן להשוואות עם זוגות אחרים כי ברור לי שכל זוג הוא אחר. אבל ברור לי שהמצב שלנו לא בריא.
עד עכשיו חשבתי שהזוגיות שלנו יכולה להתנהל במצב תקין גם כשיש בעיות ברמה המינית. בחודשים האחרונים אני חשה חזק שממש לא. שמתי לב שלא היה לנו כמעט מגע של חיבה. זה טלטל אותי מאוד. בקושי נישוק, חיבוק, ליטוף. וכעת אני מרגישה שזה משפיע על שאר הרבדים שלנו בזוגיות. חשים מרוחקים יותר. בתקופות טובות של הזוגיות זה מרגיש כמו חברים טובים, שותפים.
ואני תוהה עד כמה יש על מה לעבוד? כי איך אפשר לעבוד על משיכה? אני לא רוצה לשרוף כסף ואנרגיה על טיפול מיני כשזה ייצור רק אכזבה גדולה יותר (אמרנו שנלך לטיפול.. ואז הקורונה הזו הגיעה) דברים שהפריעו לי בעבר עוד יותר מפריעים לי כיום במראה החיצוני. ההתלהבות של התנסות מינית ראשונה נמוגה מזמן..
זה לא שאני לא מסוגלת לגעת בו... אני אוהבת לחבק אותו. אבל לא הרבה מעבר לזה. אבל כמו שאמרתי... גם זה קורה עכשיו לעיתים רחוקות באופן הדדי.
לא ברור לי למה, אבל כשהוא עם בגדים המגע יותר נעים לי ואני יותר נמשכת מאשר בלי בגדים...
שנינו מרגישים שהמרחק הרגשי והנפשי נוצר בעקבות המרחק הפיזי. רק שזה נורא מעיק עליי שקשה לי לשנות את עניין המשיכה. הוא כמובן לא יודע את זה כי אין עניין לפגוע בו.
אני יודעת שהרבה יגיבו שאנחנו חייבים טיפול זוגי/מיני בדחיפות, ואני יודעת את זה. בע"ה נלך לעזרה מקצועית כשכל הסאגה בעולם תיגמר.
שיתפתי יותר כדי לפרוק ולשמוע אם אולי עוד מישהי חוותה התמודדות דומה לשלי.. כזו שקשורה לקושי במשיכה הפיזית לבעל וחיי אישות.
דבר אחרון, אני במקום שזקוק לתמיכה כי אני במצב כל כך שברירי... בבקשה, אל תשמיעו ביקורת/הטחות/טענות על מה שהעליתי כאן. אנא, הגיבו ברגישות כי המילים שתכתבו יחדרו ללב...
בעלי הוא איש מדהים באמת. יש לו מעלות שבחיים לא הייתי חושבת לבקש. ואני יודעת שזכיתי בו.
אך מפעם לפעם מתגנבת לי מחשבה של ספק האם עשיתי בחירה נכונה. זה מייסר אותי. ממש ככה.
אני לא אפרט על הכל... רק בנקודה עיקרית שמעיקה עליי במיוחד. וזו המשיכה הפיזית.
באירוסין הייתה לי משיכה ולגמרי חיכיתי לגעת בו אחרי החתונה. אבל גם אז ניקרה לי מחשבה של: אולי את נמשכת אליו כי הוא פשוט גבר? ולא אליו ספציפית?
מההתחלה היו לנו קשיים מבחינת חיי אישות. בהתחלה עוד הייתה לי מוטיבציה כי זה משהו חדש ומסקרן. אבל ממש נשאר בגדר ההתנסות. אף פעם לא נהניתי ובשלב כלשהו אפילו הייתי מחכה לסיים עם זה כבר. בתור מטלה שטחית (כשאני יודעת שזו לא המטרה!) כי לא רציתי למשוך אותו יותר מדי.
אבל עם הזמן המצב ממש החמיר. ברמה של פעם בכמה חודשים (בהריונות והנקות בעיקר.. כשאין ליל טבילה)
לפני שנה הלכנו לפגישה אחת של ייעוץ מיני, אבל הדגש היה איך לשמוח בכל מה שמסביב ולהעצים את זה כדי לא להרגיש שהחיבור מכביד עליי. וכאן התסכול העמוק. כי זה מרגיש לי כל כך הרבה מאמצים כדי להצליח להגיע לחיבור הזה בסוף. כי חיי אישות זה לא לשבת ביחד על הספה מחובקים בסוף יום. ואני מרגישה שאני לא עושה מה שמצופה ממני בתור אישה נשואה כל עוד לא הגעתי לזה. (אגב ממש לא מבעלי... הוא לא לוחץ וממש סבלני ברמה מטורפת. זה יותר הציפיות שלי מעצמי לאור הנורמות שקיימות בעולם). אין לי רצון או צורך בזה! אני מרגישה שאם לא היו אומרים לי שיש דבר כזה בעולם, לא הייתי מרגישה חיסרון בכלל. עכשיו כשאני יודעת שיש כזה דבר, הייתי רוצה שהוא יהיה טוב ומהנה. לא חשבתי שצריך כל כך הרבה דם יזע ודמעות כדי להגיע לשם. ולפעמים.... לפעמים עולות מחשבות מיותרות לחלוטין- אם הייתי מתחתנת עם מישהו מושך יותר, אז חיי אישות היו טובים יותר והזוגיות בכלל.
אני מבינה שזה לא חיי נישואין תקינים, וזה כואב לי. כואב לי עוד יותר אחרי שהשבת קראתי קצת בספר של הרב מלמד ושם הוא כותב על המעלה של המצווה כשהאישה מגיעה לשיא השמחה. ואם לא זה אז לתענוג ולנעימות של קרבה. ואם אין את זה אז הבעיה קשה. זה ממש שבר אותי.... כי זה המחיש לי כמה אנחנו רחוקים ממצב נורמטיבי. ואני לא נכנסת כאן להשוואות עם זוגות אחרים כי ברור לי שכל זוג הוא אחר. אבל ברור לי שהמצב שלנו לא בריא.
עד עכשיו חשבתי שהזוגיות שלנו יכולה להתנהל במצב תקין גם כשיש בעיות ברמה המינית. בחודשים האחרונים אני חשה חזק שממש לא. שמתי לב שלא היה לנו כמעט מגע של חיבה. זה טלטל אותי מאוד. בקושי נישוק, חיבוק, ליטוף. וכעת אני מרגישה שזה משפיע על שאר הרבדים שלנו בזוגיות. חשים מרוחקים יותר. בתקופות טובות של הזוגיות זה מרגיש כמו חברים טובים, שותפים.
ואני תוהה עד כמה יש על מה לעבוד? כי איך אפשר לעבוד על משיכה? אני לא רוצה לשרוף כסף ואנרגיה על טיפול מיני כשזה ייצור רק אכזבה גדולה יותר (אמרנו שנלך לטיפול.. ואז הקורונה הזו הגיעה) דברים שהפריעו לי בעבר עוד יותר מפריעים לי כיום במראה החיצוני. ההתלהבות של התנסות מינית ראשונה נמוגה מזמן..
זה לא שאני לא מסוגלת לגעת בו... אני אוהבת לחבק אותו. אבל לא הרבה מעבר לזה. אבל כמו שאמרתי... גם זה קורה עכשיו לעיתים רחוקות באופן הדדי.
לא ברור לי למה, אבל כשהוא עם בגדים המגע יותר נעים לי ואני יותר נמשכת מאשר בלי בגדים...
שנינו מרגישים שהמרחק הרגשי והנפשי נוצר בעקבות המרחק הפיזי. רק שזה נורא מעיק עליי שקשה לי לשנות את עניין המשיכה. הוא כמובן לא יודע את זה כי אין עניין לפגוע בו.
אני יודעת שהרבה יגיבו שאנחנו חייבים טיפול זוגי/מיני בדחיפות, ואני יודעת את זה. בע"ה נלך לעזרה מקצועית כשכל הסאגה בעולם תיגמר.
שיתפתי יותר כדי לפרוק ולשמוע אם אולי עוד מישהי חוותה התמודדות דומה לשלי.. כזו שקשורה לקושי במשיכה הפיזית לבעל וחיי אישות.
דבר אחרון, אני במקום שזקוק לתמיכה כי אני במצב כל כך שברירי... בבקשה, אל תשמיעו ביקורת/הטחות/טענות על מה שהעליתי כאן. אנא, הגיבו ברגישות כי המילים שתכתבו יחדרו ללב...
