עולם כזה,
ואין מהלומה
ואבן פינה
ודרשה
ודרישה
וחלום.
עולם כזה,
שמשמעות
היא. היא.
ומחשבות
בונות בה נדבך
חוצבות יסודות
משרטטות
קווי מיתאר
לאט.
עולם כזה,
שאין בו למה
לחכות.
ואם עתיד
אז ליצוק
בו
מהות.
עכשיו,
את.
עולם כזה,
ששיר עצוב
הוא כזה
ודי
ולא חצי תקווה
חצי
נחמה.
שיש בו סיפוק
מכביסה על החבל
ויש בו מהות
מאיך היה לך ומה.
שיש בו שיתוף,
על גב חשבונית
נדנוד עריסה
לפני השינה.
עולם כזה,
שהשמש זורחת
בעוצמה קבועה
היא שוקעת
בערב,
לא מספרת
על יקום
שלא נברא.
עולם כזה,
שיש בו חלום
ואלף דרכים להגשים
ואבנים לסכל.
עולם כזה
שחיוך מציירים לאט.
עמיד.
ולא בפסיק ואנטר.
שחברות קונים בשתיקות
שבין המילים.
עולם כזה,
שיש בו מציאות.
והיא כזו.
וכזו.
ואני לומדת אותה,
כל בוקר מחדש.
עולם כזה,
שכאב לא נמחק
כי כתבתי אותו,
והתלבטות לא נמוגה
כי אלף אנשים
דשו בה.
ובית,
גינה
וסבלנות
לא נבנו
בחצי השראה.
ודרך נכונה,
ואיך לחשוב,
לחשב
וממה להמנע
לא באים
בהינף יד
על מקלדת.
עולם של אחריות,
של בחירה,
ואם של בריחה
מושכלת.
ויעד.
שמילים
הן מילים
לא הכי
לא כמעט.
צוהר
ותשאירי סגור
מותק
לפחות ת'וילון.
הביטי
כמה גשם
סביב.
עולם כזה,