חצאי מילים וידיים שמוטות בצידי הגוף, חצאי מבטים נזרקים. צעדים רועמים חוצים את הבית הלוך ושוב.
הלוך ושוב.
הלוך ושוב
הלוך ושוב
עוד צעד אחד ואני אתחרפן, עוד שניה אחת של מילמול וחרטה. ובילבול לרגע לא מובן של מבט מתנגש.
מתנגש. והצעדים ממשיכים.
תמיד בבילבול הוא לא מפסיק ללכת. ואת לא מפסיקה לנקות. ואני צריכה לראות אתכם כל כך קרובים רחוקים. ולא מובנים לי
הוא צועק לך שהוא יוצא לחצי שעה, ואני נאנחת בהקלה. קצת שקט
אבל את מפעילה שירים כאלו כדי לכסות על החוסר של הצעדים הגדולים שלו. שחולשים על כל הבית.
את לא מובנת לי. אני טובה בלהבין אנשים, אבל אותך אף פעם לא הצלחתי לפרק לגורמים. את יושבת שם ומקרצפת קירות עם אקונומיקה.
עידן רייכל שר לך שאת לא נשארת לבד ואת בוכה.
ואני לא יודעת אם לבוא לחבק אותך, או לתת לך מבט. כדי שתביני שעידן צודק. ותמיד יש לך אותי.
אבל אני לא מספיקה.
אני רוצה לומר לך משהו, אבל אני רואה את הגוף שלך שמוט ומטלטל. ואני נותנת לך לחוות את הלבד שלך בשיא הכח.
בשלב מסויים אני לא יכולה להכיל את זה, אז אני מגישה לך מים וטישו וכשהמבטים שלנו נפגשים אני רואה שאת מתביישת.
אולם גדלנו באותו בית, אבל את אף פעם לא נתת לדמעות שלך לחוות את האוויר שמפוזר על הפלנטה הזאת.
את לוחשת תודה, ומנגבת את הדמעות וחוזרת להיות האישה החסינה הזאת.
אף פעם לא בכית, לא כשהוא נפטר, ולא הפיגוע, ולא כשהוא עזב וחזר. ולא כשפגעו בך. לא כשאני פגעתי בך.
אני זאתי שבוכה תמיד.
אבל הבילבול הזה הורג אותך, התאהבת ואת לא מצליחה לשחרר. את לא יכולה להישאר אותה אחת. את תלויה.
אני חושבת שאני אוהבת את החלק הזה בך את החלק הפגיע
החלק המנופץ.
עידן רייכל שר שיר שאת אוהבת
וכשהוא חוזר כבר אין שרידים לדמעות שהיו שם, ואת מכבה את השירים בנשימה נקיה יותר.
את נותנת למבטים שלכם להיפגש. ואז יש קצת שקט כששניכם מנקים ביחד.
מנקים את עצמכם.
מילים שלמות מקיפות אותכם, ואני שומעת אותך צוחקת וחיוך לא נשלט עולה לי על הפנים.
כמה שאני אוהבת אותך. וכמה שאת לא מובנת לי. וכמה שאני לא יכולה בלעדייך