בס"ד

כל יום הוא נס בשבילי. וכל יום אני מתחילה להבין סיפורים שפעם למדתי על ההיסטוריה, והשואה כל כך מובנת לי וכל סיפור שמספרים לי נשמע כאילו היה אתמול. בסך הכל זה לא קרה מזמן, השואה.

אני נוטה לשכוח דברים רעים שמישהו עשה לי אם עברו כמה ימים, ונוטה להשים סיפורים מלפני 5 שנים במגירה עלומה.

סיפור ישן מלפני שבעים שנה? לא מותק, הוא לא כל כך ישן. 

הם עדיין חיים פה, הילדים האלה של השואה. שבעים שנים זה שבעים שנים זה שבעים שנים וזה קצת

וגם היום יש בני אדם שבתוכם שוכנות מפלצות ואין הבדל 

הם רוצים להרוג אותנו סתם 

הם בדיוק כמו המן 

שגם הוא חי רק לפני 2.000 שנה בערך

זה לא הרבה אלפיים שנה , זה רק נראה הרבה. אפשר לספור את השנים מותק, אני לוחשת לעצמי ומקלידה ואני בכלל לא מתרגשת 

הלב שלנו למד לא להתרגש מכלום, סרטים שאני רואה מלחיצים והמוח מאמין , נכון שאני יודעת שזה לא אמיתי, אבל בשביל המוח זה אמיתי.

אפילו שוחד שבנאדם יודע שהוא שוחד- יעוור אותו, אפילו עיניי חכמים , אפילו צדיקים. הם יודעים שזה שקר, שזה שוחד, אבל מתעוורים ומאמינים.

וככה אני כבר, אדישה כזאת , אז יש מגיפה, ואתמול לא היה, ובכל העולם, אולי סוף העולם מגיע, אולי המשיח בפתח, אולי עוד מעט נשב בבית המקדש ומצחק על החיים הקודמים ועל השטויות שהם מילאנו את הראש

בכל דור, גם בדור השואה וגם בדור המבול היו ציניקנים שגיחכו על אלה שראו את המציאות קורסת ומתבלבלת מול העיניים.

אני בכלל גרושה, ופעם פעם, לפני דור, שהייתי נשואה וגרתי בבית עם חצר , והילד שלי היה תינוק מתוק והיה לי אוטו , פעם הייתי מסתכלת על גרושות וחושבת שהן הנשים הכי מסכנות אבר.

פעם השתתפתי באירגון הכנסת אורחים בשבת, והזמנו לבית שלנו כל מיני אנשים בודדים, ופעם אירחנו לשבת זוג שהיו בתהליך גירושין, עם צו הרחקה, הם היו גדולים ממנו בעשר שנים, ואחרי השבת הם החליטו להמשיך בנישואין, והלכנו לקנות פיצה ביחד ולא היה להם כסף לקנות קולה, אז נתתי להם בשקט אלף שקל בלי שבעלי ידע, ואחר כך חסכתי את זה והחזרתי בשקט, והרגשתי צדיקה נסתרת, ובכלל, במוצאי שסת שהייתי מנקה את הבית עם מטפחת מתוקה ופרחונית מגולגלת כזאת , משוגעת כזאת, עם תלתלים ושנצים....ועגילים פריקיות כאלה.... כי אף אחד לא ראה. רוקדת עם המטאטא ועושה פרצופים במראה.

אז היום הלכתי למכולת וקניתי במאה שקל כמה דברים, ופתאום הקופאית אומרת לי, יש לך זיכוי אצלינו, ואני אומרת לה לא, אין לי , והיא מסמיקה ואורמת מישהו שילם עלייך יאלה לכי , ואני - מה פתאום??? וכל הגאווה המרוסקת והפצועה שלי התקוממה מולה, ואמרתי לה, את טועה במישהי אחרת, אני לא מכירה פה אף אחד , השארתי לה את המאה שקל וברחתי, וכעליתי במדרגות ירדו ממני דמעות רותחות שלא ידעתי שקיימות בי, חשבתי שאני אדישה.

אז כן, התרגלתי להיות חד הורית, כל עוד אף אחד לא יודע. עכשיו כשבמכולת יודעים, אני צריכה לעבור דירה. אחכה לקורונה שתסתיים, ומעוף לאיזה מושב שקט, ואולי לחו"ל.

פעם, לפני דור, הייתי עושה פרצופים לעצמי במראה.

באתר יד שניה

במדור 

דירה להשכיר

מסיבות מובנות

העדפנו בנות

ומייד קיבלנו

נזיפה חמורה

ה     ד      ר     ה!

הממ....

יש חובות להחזיר

המצב לא  שפיר

אין ברירה,

בא נעשה רשימה.

ראשונה היתה לי

אחריה היה צליל

הוא תובל

היא יובל

היא דניאל

(עם הכלבה גבריאל)

שתי חן

שני חן

(לא ביחד)

היא ריף

הוא אגם

היא אזוב

הוא נרקיס

גם היא.

(הגדיל לעשות

בחור בשם דין

שביקש אם אפשר עוד קצת להמתין

עד שבן זוגו (בחור בשם קים)

יספיק להגיע מסין.....)

כשעברנו שנית

על כל הרשימה

נתקפנו בכאב ראש

איום ונורא,

לא הצלחנו פשוט

להבין,

מי הוא מה

עכשיו בדירה

זוג מקסים ממוסקבה;

הוא אברשה היא מאשה

לחתול קוראים סשה

החתולה היא נטאשה

וזו הבוחשת ב kasha

היא כמובן ...

סבתא באשה!

הם חזרו בתשובה

לפני פחות משנה

ומקפידים על מצוות בהידור.

וכדי לקיים זריזין מקדימין

הקימו סוכה באלול...

יציבה

חזקה

(היתה שם סופה!)

לא תימוט

לא תיפול

לעולם!

אֲרוֹן חַשְׁמַל, יָצוּק

בֵּטוֹן וְצִירֵי מַתֶּכֶת (שֶׁיָּדְעוּ חַיִּים שֶׁאֵין בָּהֶם חֲלוּדָה)

עֵשֶׂב עָלֶה בִּקְצוֹתָיו, פֶּרֶא

וְאוֹר מְרַצֵּד מִבַּעַד חַלּוֹן עָכוּר

מֵבִין אוֹתְךָ, שַׂחְתִּי לוֹ

גַּם הַחַשְׁמַל שֶׁלִּי

עוֹדֶנּוּ בָּאָרוֹן

חָתוּלוֹ הַשָּחוֹר־לָבָן
מִסְתַָּתֵר מִתַּחַת לִמכוֹנִית
יְלָלוֹת בְּנִיב בִּלְתִּי־מוּבַן
מַפְעִילוֹת אִינְסְטִינְקְט יָשָן

וְאַז שְרִיקָה
וְאַז בְּרֳקִים
שֶאֵינַם מַתְאִימִים‏ לַחֲתוּלִים.
לַחֲתוּלִים אֵין מַסְבִּירִים מַדּוּעַ רָבִים הַאֲנָשִים.

אף שחָתוּלוֹ הַשְּמַנְמַן
הֵחֵל מַסְכִּים לְלִטּוּפִים
בֵּין הַדְּחִיפוֹת בַּמַּדְרְגוֹת
נִרְאֶה שֶהַשְּכֵנִים
כְּבַר אֵינַם מַבִּיטִים בּוֹ.

יש גם רגעים טובים

זמנים שפתאום הכל משתחרר בחזה ואפשר לנשום. לנשום בשם האלים, לנשום סוף סוף!

אויר פסגות גם ברחוב.

והכל בהיר ונקי. ואתה רוצה משפחה. ואתה שמח.

ומאיר פנים. והכל פשוט יותר. הקשרים נפרמו. הלכלוך מתנקז.

ואתה תמה. וזה נראה מגוחך. איך לפני שעה קלה חרחרת ונפלת.

זה נראה כל כך רחוק. מה שהיה לפני דקות ספורות.

היאוש. האובדן הריקנות. השנאה.

הם אינם. אפשר מעולם לא היו.

ואז, הו, אתה מרגיש את הפחד המעקצץ.

ואמנם, הוא הוא רק צל קטם, עכשיו אתה שמח, הרי. אבל הוא קיים.

הידיעה הזאת, הקיימא.

שאתה על קצה צוק. ואמנם הראות נפלאה.

ומי יתן וימשיך. השכרון חושים הזה לנצח.

אבל יודע אתה. תנשום כמה שאתה יכול. כמה שריאותיך מסוגלות.

כי מי יודע. מתי תיפול.

אתה חי בין תהום לתהום.

שוחה מטינופת לשלולית. כך נגזר.

לעיתים אלוהים מרשה לך להירגע,  מושך את ראשך בכוח מעל הזוהמא, דוחף אויר נקי לריאותיך.

רק כדי לצנוח שוב פנימה.

הוא נפל לאחור

שערו התמזג עם חולות

ועיניו הפקוחות

מעולם לא היו כה כחולות

כששמים ירדו לקראתו

לשמו היה צליל של

מים חיים וצלילות ופכפוך ושמחה

כך בדיוק 

הוא היה.

נער חלום

איש של אמת

איכותי ויפה וענוו

לא מאמינה

לא ייתכן

שהוא מת.

לאחר 120

משתוקקת לפגוש

את אמי, את אבי ושלוש חברות, 

מגיעים בשמחה לקראתי

ואותך

בארי.

“ביירון, עשית את שלך!”

עובד יישר את המשקף העגול על אפו הבולמוסי והביט בטיפות המים שניתכו בעוז על הרחוב הריק.

“אם מחר יגיע,” אמר ועצר לחשוב, “אם יגיע היום של המחר, מי יודע מה יקרה? אמרו בחדשות שמחר אלו הולכות להיות הכמויות הכי הכי קשות.”

כמה טיפות סוררות ניתזו מאדן החלון הפתוח למחצה ופגעו באפו, מותירות אותו לח וקריר. עובד זינק לאחור בבהלה.

“אם לא הולכים ככה רחוק, כמו שאני,” אמר אל החדר הריק, “שטיפים של מים נקבל, אמאל’ה!”

הוא נשאר על עומדו זמן מה, וכשהרגיש בטוח יותר, התקרב אל החלון בשנית, מיישר את המשקף על אפו שוב.

“מה זה הכמויות האלו? ביירון, תפסה אותנו חזק ביירון.”

הוא שמע את השם שניתן לסופה כמה פעמים בחדשות, ומאז היא קיבלה אישיות וצורה רוחנית מיוחדת. הוא שלף את האייפון עשר מהכיס והביט בשעון שבחלקו העליון של המסך בדאגה.

“רק שיהיה טוב, רק שאני אגיע בשלום לעבודה.”

אכן, המשמרת שלו עמדה להתחיל בעוד ארבעים דקות, והוא חיכה בקוצר רוח שביירון תירגע ותנוח.

“ביירון, עשית את שלך!” קרא ביתר שביעות רצון ויישר את גבו הכפוף.

הגשם הזכיר לו שיר ישן, אבל הוא לא הצליח להיזכר בדיוק איזה, אז הוא ניסה להתחיל לשיר בתקווה שייזכר בהמשך תוך כדי שירה.

“רעמים וברקים… נשמעים כמו… כמו…”

לא, זה לא נשמע נכון. כדאי לנסות שוב, הפעם במנגינה אחרת.

“רעמים וברקים בלילות הקרים… וביום הקר… בום טראח!”

עַל הַסְּטֶנְדֶּר יוֹרֵד לֵיל הַסְּתָיו

מַצִּית כּוֹכָבַי

כּוֹכְבֵי מָרוֹם וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם

מְצִיצִים בּוֹ, מְעַלְעֵלִים

בְּדַפֵּי הַצָּהֹב הַצָּהֹב הַזֶּה

בָּאוֹתִיּוֹת הַקְּטַנּוֹת

לֹא כּוֹכָב, לֹא חֲצִי סַהַר

רַק עַב חוֹלֵף

בְּשָׁמֶיךָ