להמשיך,
להחזיק
לזכור, לא ליפול
יציב?
לא כל כך
כשאין יסודות
ובונים מגדלים
כשהקירות קורסים
ודוחפים ודוחפים
ובסוף יש ערמה של שברים
ובין ההריסות
יש חלקי זכרונות
של רסיסי נשמות
אנשים
שהיו שלמים לגמרי
ונפלו תחת העומס
הכבד
שכבר לא יכלו
פשוט לא יכלו
לסחוב.
ואני, אני עוד סוחבת מתאמצת מנסה לא ליפול ולקרוס, מנסה להחזיק חזק.. למרות השחור בעיניים למרות כמעט אובדן ההכרה.
כי קשה, כל כך קשה לסחוב על הלב את כל מה שעובר עלינו בלי לספר לאף אחד בלי לשתף, כי יש כל כך הרבה אנשים מסביב אבל בעצם אין אף אחד,
אין אף אחד שיגיד הכול בסדר, ותשכחי מזה כמו תמיד.
אז אני נושמת עמוק וממשיכה ללכת, ואז פתאום אני רואה פרצוף מחייך אלי, מסתכל לי עמוק לתוך העיניים, לתוך הנשמה הכואבת שלי, ושואל אותי מה קרה יפה? רוצה לספר?
ואני לרגע לא רוצה ועם זה כל כך כן, כי אני מרגישה שאני כבר כמעט מאבדת את זה, את טיפת השפיות האחרונה שנשארה אז אני מספרת.. ועם כל מילה שיוצאת לי מהפה אני מרגישה עוד ועוד הקלה וכשאני גומרת אני רוצה להגיד תודה, אבל הפרצוף כבר לא שם, הוא פשוט נעלם.. אז אולי זה מלאך משמיים ואולי אליהו הנביא ואולי פשוט זה קרה בדמיון אבל מה שזה לא יהיה בזכות זה אני מצליחה להמשיך לשרוד.

