הוא יתעמם יום אחד?
ותחושת האשמה? (סליחה על הישירות, שהרגנו אותה)
כבר עבר יותר משבוע מאז ההפסקת הריון ואני מלאת געגועים אליה.
יותר מידי פעולות ביום מזכירות לי אותה (הבגדים ששוב עולים עלי, להסתכל במראה, הדימום, השכיבה במיטה והיד שאוטומטית מנסה להרגיש אותה, ההודעות תמיכה שרק מעלות לי דמעות שוב ושוב).
אני זוכרת שהייתי שלמה בשכל עם ההחלטה שקיבלנו (היו מומים נרחבים במוח) אבל הכל היה מהיר מידי, בגלל הימים האחרונים לבצע גרידה ולא לידה, בגלל הפחד מהקורונה שאחד מאיתנו יהיה בבידוד או חס וחלילה יידבק.
בימים האחרונים כשכבר ידעתי שאנחנו נפרדות כ"כ רציתי וקיוויתי שה' ייקח אותה בעצמו ושיפסיקו הבעיטות שלה מעצמם בלי התערבויות נוראיות שלנו אבל זה לא קרה. (מותר בכלל להתפלל לדבר כזה?)
אני רק מתעודדת שלפחות הספקתי גרידה וישנתי "טוב" בזמן שהפסיקו את פעימות הלב שלה, ושאין לי את הזיכרון הנורא הזה.
ותחושת האשמה? (סליחה על הישירות, שהרגנו אותה)
כבר עבר יותר משבוע מאז ההפסקת הריון ואני מלאת געגועים אליה.
יותר מידי פעולות ביום מזכירות לי אותה (הבגדים ששוב עולים עלי, להסתכל במראה, הדימום, השכיבה במיטה והיד שאוטומטית מנסה להרגיש אותה, ההודעות תמיכה שרק מעלות לי דמעות שוב ושוב).
אני זוכרת שהייתי שלמה בשכל עם ההחלטה שקיבלנו (היו מומים נרחבים במוח) אבל הכל היה מהיר מידי, בגלל הימים האחרונים לבצע גרידה ולא לידה, בגלל הפחד מהקורונה שאחד מאיתנו יהיה בבידוד או חס וחלילה יידבק.
בימים האחרונים כשכבר ידעתי שאנחנו נפרדות כ"כ רציתי וקיוויתי שה' ייקח אותה בעצמו ושיפסיקו הבעיטות שלה מעצמם בלי התערבויות נוראיות שלנו אבל זה לא קרה. (מותר בכלל להתפלל לדבר כזה?)
אני רק מתעודדת שלפחות הספקתי גרידה וישנתי "טוב" בזמן שהפסיקו את פעימות הלב שלה, ושאין לי את הזיכרון הנורא הזה.
