הסיפור של דני/כפיר גולן (אזהרת טריגר)
אני זוכר את היום שדני איבד את החשק לחיות.
ישבנו ביחד, כוס בירה ביד אחת
ונרגילה ביד שניה
שפתאום הוא פלט: את יודע, שהייתי "שם" איבדתי את הרצון לחיות..."
לא הייתי צריך לשאול מה זה "שם"
דני מעולם לא הזכיר את המקום בשמו המלא
בדרך כלל היה קורא לו פשוט "שם"
ולפעמים גם "המקום ההוא"
המקום שבו הרסו את חייו
לנצח
השאירו אותו ריק, שיכור, מחולל
כלי חלול של האדם המפואר שהכרתי.
יום שישי בצוהרים
אני, דני והבירה
ופתאום כמו סכר שנפרץ באחת
הוא התחיל לדבר ולבכות
לבכות ולדבר
דני החזק, דני החסון
דני שידענו שתמיד אפשר לסמוך עליו
בשעת צרה,
דני שתמיד היה ויהיה שם בשבילך
דני שגעה מולי בבכי, מתפרק אט אט לחתיכות
כאב ורסיסי נשמה חדים כמו תער.
"אתה לא מבין אחי,
אתה לא מבין..." הוא חזר שוב ושוב ואמר
"אתה לא מבין מה הם עשו לי שם"
ההרגשה הזאת שמרגע אחד
אתה הופך מאדם, מיציר אלוהים עם צלם אנוש
ברגע אחד אתה הופך לצל
למשהו ששווה פחות מהג'וק שזוחל על הרצפה לידך
לפסולת אנושית חסרת משמעות
לגוש אנושי דומם ללא טיפת נשמה.
הוא נשם נשימות עמוקות,
היה קריר בחדר אך דני נראה היה מלא זיעה
כולו צמרמורות.
הוא נאבק לנשום אוויר, כטובע הנאחז
בחבלי הצלה
נושם בכוח נשימות נואשות
טרם בואו של הקץ האחרון.
התעוררתי באחת לקול הטלפון המצלצל
"מי מתקשר אלי באחת בלילה" תהיתי לעצמי בקול.
הקול בטלפון לא השאיר מקום לספק
"זה דני, תבוא מהר..."
טסתי את כל הדרך למטה בעודי מקלל חרישית
נהגתי כמו משוגע, לחוקי התנועה לא היה כל
ערך בעיני באותו הלילה
"בבקשה שהוא עדיין בחיים, בבקשה שהוא עדיין בחיים"
ספק התפללתי- ספק התחננתי.
הגעתי לדירה וראיתי את חגית לבנה כסיד
"הוא למעלה" היא מלמלה אחוזת בעתה
רציתי ישר לגג, שם היה דני נוהג להתבודד
שקוע במחשבות ובשרעפיו ואיש לא היה מורשה
להפריע לו באותה העת.
בדיוק שפתחתי את דלת הגג שמעתי צרחה,
מזוית העין עוד הספקתי לראות את דני קופץ
זינקתי לכיון הגג אך היה מאוחר מידי
דני עשה את הצעד האחרון, את הצעד
אל הצד השני, הוא לא יכול היה יותר להתמודד
עם שעבר עליו
החיים הכריעו אותו ללא שאת ואני הגעתי מאוחר מידי.
מזוית העין קלטתי חפץ שצד את עיני
התקרבתי אט אט אל החפץ עד שזהיתי אותו
פעמון הפוך היה מוטל על קצה הגג
זועק כאלף עדים את אשר דני לא יזעק כבר לעולם...
אני זוכר את היום שדני איבד את החשק לחיות.
ישבנו ביחד, כוס בירה ביד אחת
ונרגילה ביד שניה
שפתאום הוא פלט: את יודע, שהייתי "שם" איבדתי את הרצון לחיות..."
לא הייתי צריך לשאול מה זה "שם"
דני מעולם לא הזכיר את המקום בשמו המלא
בדרך כלל היה קורא לו פשוט "שם"
ולפעמים גם "המקום ההוא"
המקום שבו הרסו את חייו
לנצח
השאירו אותו ריק, שיכור, מחולל
כלי חלול של האדם המפואר שהכרתי.
יום שישי בצוהרים
אני, דני והבירה
ופתאום כמו סכר שנפרץ באחת
הוא התחיל לדבר ולבכות
לבכות ולדבר
דני החזק, דני החסון
דני שידענו שתמיד אפשר לסמוך עליו
בשעת צרה,
דני שתמיד היה ויהיה שם בשבילך
דני שגעה מולי בבכי, מתפרק אט אט לחתיכות
כאב ורסיסי נשמה חדים כמו תער.
"אתה לא מבין אחי,
אתה לא מבין..." הוא חזר שוב ושוב ואמר
"אתה לא מבין מה הם עשו לי שם"
ההרגשה הזאת שמרגע אחד
אתה הופך מאדם, מיציר אלוהים עם צלם אנוש
ברגע אחד אתה הופך לצל
למשהו ששווה פחות מהג'וק שזוחל על הרצפה לידך
לפסולת אנושית חסרת משמעות
לגוש אנושי דומם ללא טיפת נשמה.
הוא נשם נשימות עמוקות,
היה קריר בחדר אך דני נראה היה מלא זיעה
כולו צמרמורות.
הוא נאבק לנשום אוויר, כטובע הנאחז
בחבלי הצלה
נושם בכוח נשימות נואשות
טרם בואו של הקץ האחרון.
התעוררתי באחת לקול הטלפון המצלצל
"מי מתקשר אלי באחת בלילה" תהיתי לעצמי בקול.
הקול בטלפון לא השאיר מקום לספק
"זה דני, תבוא מהר..."
טסתי את כל הדרך למטה בעודי מקלל חרישית
נהגתי כמו משוגע, לחוקי התנועה לא היה כל
ערך בעיני באותו הלילה
"בבקשה שהוא עדיין בחיים, בבקשה שהוא עדיין בחיים"
ספק התפללתי- ספק התחננתי.
הגעתי לדירה וראיתי את חגית לבנה כסיד
"הוא למעלה" היא מלמלה אחוזת בעתה
רציתי ישר לגג, שם היה דני נוהג להתבודד
שקוע במחשבות ובשרעפיו ואיש לא היה מורשה
להפריע לו באותה העת.
בדיוק שפתחתי את דלת הגג שמעתי צרחה,
מזוית העין עוד הספקתי לראות את דני קופץ
זינקתי לכיון הגג אך היה מאוחר מידי
דני עשה את הצעד האחרון, את הצעד
אל הצד השני, הוא לא יכול היה יותר להתמודד
עם שעבר עליו
החיים הכריעו אותו ללא שאת ואני הגעתי מאוחר מידי.
מזוית העין קלטתי חפץ שצד את עיני
התקרבתי אט אט אל החפץ עד שזהיתי אותו
פעמון הפוך היה מוטל על קצה הגג
זועק כאלף עדים את אשר דני לא יזעק כבר לעולם...
