בס"ד
טוחנת שוקולד מריר, צמאה למים ומתעצלת לקום מהכיסא, כי אני רוצה להתפרק פה ברגע זה.אוהה יש לי כאן מים מאתמול. אני בשוק שזה לא נשפך עד עכשיו. (שותה.....)
אנחנו מחכים לכלב שצריך לבוא אלינו מחר. מיד 2. אני והקטנצ'יק ערים , ישנו שנ"צ ארוכה ואנחנו בשיא העירנות.
אחרי שהגרוש שלי הגיע ולקח את האוגרים ושיחרר אותם בוואדי כי הוא החליט שזה מסריח את הילד, ושזה לא בריא, אני כבר יומיים שומעת בכיות הסטריות הילד לא מצליח לשכוח מהם, מסכן, כאילו זה היה בשליטתי.
אז מחר יבוא אלינו כלב חמוד , אני צריכה לבקש מוועד הבית שיתנו לי מפתח לגג של הבניין, בשביל שלכלב יהיה מקום להתאוורר. עוד מעט אנחנו עוברים שוב דירה, לבית עם חצר, במושב. זה יקרה אחרי פסח, וזה לכבוד הכלב החדש, הילד חייב חבר.
הוא כל כך בודד, והשכנים שלי החרדים כל כך קרים. הם רואים ילד קטן בודד - למה הם לא מזמינים אותו אליהם? למה??? כזה חמוד, בלונדיני ועגול עיניים, כל מי שרואה אותו מתאהב בו, אז למה?? יש להם בתים גדולים מאוכלסים בילדים.
אופס, זה בגלל הקורונה. הקורונה אשמה בהכל. והם בכלל התלוננו על האוגרים לבעל הדירה שלי, ולא נתנו לי משלוח מנות בפורים. אז למה שיזמינו בימי הקורונה ילד קטן? הוא בטח מלוכלך.
אז אנחנו ערניים, ומחכים בחוסר סבלנות לבוקר.
אני בכלל לא יודעת איך אתפקד עם כלב בבית כזה קטן.
חחחחחחחחחחחחחחח בית אני קוראה לזה. יחי הבית . דיס איז מיי לייף. מחר יהיה יותר טוב.
