בס"ד

שוב אני הולכת לעשות ליל הסדר לבד. שנה שעברה זה היה קל, כי בדיוק ניסיתי את ירושלים, אחרי מלא זמן בבני ברק 

שנה שעברה ישבתי לי עם עוגיות מצה עשירה, ( אוי ואבוי זה חמץ..אז הייתי הרבה פחות יראת שמיים) ופשוט אמרתי את ההגדה לעצמי והרגשתי שכייף לי, משוחררת כזאת, בגלל שאף אחד לא ידע שאני עושה לבד אז זה נתן לי כוח הידיעה שאף אחד לא יודע.

אמא חשבה שאני עושה באירגון "באשר תלכי" של גרושות, פחח..בכלל אין שם כאלה דברים. והגרוש שלי חשב שהלכתי לסבתא שלי. רק הוא לא ידע שהיא מזמן אלצהיימר ושלפני פסח היא התקשרה וצעקה עליי שאחזיר לה את ה מ פ ה של שבת. ואת הכיסוי למצות. 

השכנים היו משפחה צרפתיה,החיה לה עם עצמה ולעצמה, והם גם היו בעלי הדירה שלי, ועליהם סיפרתי פה שנה שעברה , בקיצור- עשיתי לבד. והיה לי נחמד. קצת בכיתי כשהלכתי להביא את הקטן שלי מאבא שלו, בגלל שבכל זאת כאב לי שבעלי נטש אותי, אבל זה היה בכי מטהר כזה בתוך שכונה ירושלמית שהייתה ריקה,, היה זה ליל שימורים שקט ביותר, ומכל הבניינים נשמעו שירי ההלל ול"שנה הבאה בירולים". דביליים, שרים לשנה הבאה בירושלים והם בירושלים. סתם. זה מקינאה.

אז כניראה שהשנה אעשה שוב ככה, עם עצמי. עכשיו יש לי תירוץ טוב, קורונה. ואיזה מעצבן זה ששכחתי לקנות מצות. היום צריך לבוא אלינו כלב, במקום האוגרים, ואני הולכת לשלם עליו את כל הכסף שיש לי. ואני כל כך לא מתוכננת. אני פשוט בחורה הזויה ומטורפת. רק מקודם הייתי נשואה גאה ויפה מלאת ביטחון. איפה האישה המהממת הזאת ואיפה אני. 

אלוהים, תרחם עליי. בבקשה. 

עוד מעט 7 בבוקר. שוב הייתי ערה כל הלילה. לא נורא, זה מרגיל אותי לקראת ליל השימורים, אולי אליהו הנביא יבקר אותי, ויחדש לי חידושים עד הבוקר. ואולי זה יהיה ****, אך סביר יותר שאליהו הנביא יבוא מאהוב ליבי. הרחוק כל כך. 

אם היית רק שלך בסדר

אבל את לא וגם אני

אבל זה עלייך ועל הכל

הכל זה רק להשכרה

חכירה הכי הרבה

הסוף יבוא

לאט

כמו שניות בשעון חול שלא רואים שזזות ופתאום חצי כבר למטה

הזיכרון

היופי

הכוח

העוצמה

המוח

הבית שקנית בכל הכסף

אפילו הילדים

הכל

בסוף זה יגיע

הזמן מגדל את כל הדברים בשביל לקחת אליו דברים שווים

בוגרים

בשלים

ואת יושבת מחייכת

שותה את השוקו שלך

כרגיל לאט

כשאני מסתכל עלייך מחייך

חושב מה למרוח לך בסנדביץ' הבוקר

שוב נצבעים מי נהרִי

בכסף עננים

והרים מלאי סלע

ישנים בדמדומי האינסוף

כוכביי, ירחיי, שמשותיי, פנסיי ואורי הפנימי

רק הופכים את החלל למשהו יותר אפור

ופיסת הזוהר הקטנה נמשכת

אך כמה דקות.

המחילה - כתב עת לסיפורים קצרים

יוצר אור,

בוא ראה חושך

או שֶׂה שלום,

ובוא ראה את הכל.

ליאב ויואב ונווה וניר ודור,

תסבירו לי איך יש עוד מקום במדור

לא נגמר שם למעלה? לא כלו הקיצים?

הלוואי שלא נצטרך שיפוצים

הכסאות שמורים לוותיקי המרום

החדשים עוד עומדים מפני כבוד המקום

ויש שידורים חיים מלמטה

והלוויות ובכיות של אבא אמא וסבתא

וצפוף, וצפוף, אך סוף סוף נפגשים

עם החבר'ה שמזמן כבר הפכו לקדושים

ואור גדול בניגוד מוחלט

לעולם שממנו לא רואים כמעט

נצח שמיים ואינסוף

ופורפורציות לעולם שנגדע אל הסוף

מה הלו"ז שם למעלה?

יש לו"ז בכלל?

נהנים מזיו השכינה?

חיים חיי כלל?

יש שם אחדות? יש געגוע?

הכל טוב כמו שהבטיחו? שווה להגיע?

ליאב ונווה, ניר ודור ויואב,

איך רואים מלמעלה את ארץ ארץ שנאהב?
יש איום גרעיני? יש איום? יש גרעין?

גרעין של טוב? יש במה להאמין?

והבחירות שבפתח, וכל התככים,

תהיה כאן מלחמת או שיש כאן אחים?

יואב ודור וליאב וניר ונווה,

סליחה שהפרעתי לנצח מההווה

יש כמה ניחומי אבלים השבוע

ואיזה פחד שהלו"ז הזה הפך להיות קבוע

יש בכרם מהר"ל והרצליה ובית השיטה

ובגבע בנימין וגם בהוד השרון המהלומה נחתה

אז אם לא מסובך והלו"ז התפנה

תקפצו לנחם, בשבילכם בקטנה

תזרקו קצת כוחות, בשמיים אין גבול

רק פה בארץ הלב כבר חלול

דְּמָמָה פְּשׁוּטָה

בִּנְקֻדָּה אֲחוּזָה.

לִשְׁטֹף רוֹצָה

מִקָּצֶה לְקָצֶה.

חֻרְבָּנָהּ -

בְּמַחֲשֶׁבֶת מוּקְצֶה.

אֲנִי אִישׁ שֶׁל חוֹרֶף

כְּשֶׁלֶּהָבוֹת בּוֹעֲרוֹת מִסָּבִיב

בְּתוֹכִי יוֹקֶדֶת שַׁלְהֶבֶת

וּכְשֶׁכְּפוֹר חֲרִישִׁי מְכַסֶּה הַכֹּל

עַד לִמְלוֹא הָעַיִן

תָּשׁ כּוֹחִי.

כְּשֶׁשִּׁכְבַת הָאָבָק

הָרוֹכֶנֶת מֵעַל כַּנְפֵי נִשְׁמָתִי

חוֹנֶקֶת אוֹתִי עַד לִבְלִי מְשׂוֹא

אֲנִי אוֹגֵר בְּתוֹכִי

רְסִיסֵי זִיכְרוֹנוֹת מַבְלִיחִים

שֶׁהִבְלִיחוּ

מִבֵּין לֵילוֹת חַסְרֵי שֵׁנָה

רְסִיסֵי נְשָׁמָה

שֶׁנִּכְתְּבוּ בְּדָם

וְעוֹלָם

שֶׁהֵד אַכְזָרִיּוּתוֹ

מְהַדְהֵד מִבְּלִי שׁוּב

מָשָׁל הָיִיתִי כֶּאֱחוּז כִּישּׁוּף.

כְּשֶׁאוֹר הַבּוֹקֶר הַחִיוֵּר

בּוֹקֵעַ גַּלְגַּלֵּי עֵינַי

אֶפְרִי מִתְנַעֵר

שֵׁנִית

נוֹשֵׂא בְּתוֹכוֹ

צַלָּקוֹת שֶׁנֶּחְרְטוּ

בִּתְהוֹם הַצְּלָלִים.

לוּ הָיִיתִי כּוֹתֵב

אֶת סִפְרִי

בְּדַם חַיַּי

הָיָה הָעוֹלָם נָמוֹג

לְנוֹכַח הַשְּׁתִיקָה

אַךְ בִּמְקוֹם זֹאת

אַצְפִּין סוֹדוֹתַי

וְאֶשְׁתּוֹק

אֶת כְּאֵב הַזְּעָקָה.