החזה סתום מרוב סיגריות, ועננה כבדה של קורונה שיושבת על הלב. גם הראש כבר כואב. על הלב בכלל אין מה לדבר.
אין כח אין כח אין כח.
בא לי לישון שבוע, חודש, שנה, העיקר להתעורר אחרי כל המגפה הזאת.
גם מזג האוויר לא תורם. כאילו לועג לכולנו שהתחלנו להגיד אתמול מוריד הטל. אז מה אם התחלתם? שום דבר לא הולך עכשיו לפי התוכנית, ומלאכי החבלה קיבלו רשות לעשות מה שבא להם.
לבד לבד לבד.
בלי משפחה, עם אותם אנשים, ואותם משימות מעצבנות. ואנשים לא חסינים, כולם כבר עם קפיץ מתוח, מתים להשתחרר מכאן לכמה זמן. ואין סבלנות לשבת להקשיב לצרות של החבר, כי אפילו את הצרות של עצמי אני לא רוצה לשמוע.
דמעות דמעות דמעות
עכשיו אפשר לבכות, כבר אין במה להתבייש, כולם כאן רוצים הביתה. אולי לפחות תצא קצת אמפתיה בינינו מכל זה.
אוף אוף אוף---


