אתמול ירד גשם. היום המדרכות מלאות בשלוליות
דורכת בטעות על אחת מהן ומישו צועק לי "הי ילדה תראי לאן את הולכת"
בא לי לבכות... מי יראה איך לראות...
איך אפשר לראות משו אם אני לא רואה את עצמי?
אולי אני ארוץ לשאול את ההוא שם. שצעק לי
"תסתכלי ילדה. תראי לאן את הולכת"
לאן את הולכת לאן
לאן את נופלת לעזעזאל
למה כולך שבורה ככה כמו האבנים שמה במדרכה (אדום לבן אדום לבן) ועוד שניה יצאו לצעוק
למה העירייה לא מתקנת
אני אשב לי שם ואחבק אבנים קרות ושבורות, כמוני
והזאתי של הוועד בית תסתכל עליי כאילו אני משוגעת(אני כן באמת רק שהיא לא יודעת), ותשאל למה אני יושבת ומלטפת אבנים, וחבל שהן שבורות עוד מעט יגיעו האלה מהעירייה ויתקנו אותן.
והבפנוכו שלי יצרח. אל תתקנו. אל תנסו
למה לתקן את השבור
למה להרוס בן אדם הרוס
אין טעם.
אח"כ נקום משם ונגיד יפה שלום לאבנים
מחר תהיינה יפות ושלימות
וכבר לא תצטרכנה חיבוק ממני. כי אני משוגעת. ואנשים משוגעים לא מתקרבים לשלימות.
רחוקים ממנה כמו שמיים וארץ.
נפלתי לשלולית.

