סימן שהיא במצוקה באותו רגע.

וכנראה מנגנון המצוקה שלה עובד שונה משלך - והיא מביעה מצוקה בבכי/צעקות/תסכול/אחר.

אנחנו אנשים שונים ובנויים אחרת.

השאלה שצריכה להישאל בראש ובראשונה היא לא "איך נפטרים מהמידה המגונה הזו אצלה"

אלא "מה היא בעצם רוצה לומר בהתנהגות הזו שלה?

מה כואב לה?

מה קשה לה הכי הרבה בעצם?

על מה יושבת המצוקה שלה?

אנשים שמגיעים למצבי קצה - מגיבים כמו במצבי קצה.

וכדי להתחיל ולנסות לטפל חייבים קודם לזהות את הכאב והקושי

לתת לו שם

לתת לו מקום

לתת לו דרך לביטוי

להבין אותו

להקשיב לו

לענות לו

לחבק אותו

לדבר איתו

למצוא דרכים להרגיע אותו ואת פחדיו בדרך חיובית ולא שלילית

לקבל כלים חיוביים בנוסף למודעות עמוקה,

לעבור התנסות ותרגול יומיומיים וכו' וכו'

אם זה עוזר במשהו, אז ביום וחצי האחרונים אני עצמי הייתי ב"מקום הקטן" שלי אני קוראת לו -

מקום שממש לא התגעגעתי אליו, והוא לא כ"כ שואל אותי ובא לבקר מדי פעם...

מקום שבו הכל נראה חשוך ורע וכואב וכו'.

והמצב הזה והקורונה הזו וכל ההתרחשויות מבית ומבחוץ, בארץ ובעולם מאוד משפיעות,

ובמקום הקטן הזה - אני "נגמרו לי השמות" אחרת לגמרי.

אחת שבוכה, וצועקת, וכל דבר הכי קטן יכול להדליק אצלה את הפיוז, וכועסת הרבה, ואם אחד מהילדים סתם אמר מילה לא במקום אני יכולה לצערי ממש לצעוק בלי שום קשר למציאות סתם כי *אני* במקוטם הקטן *שלי*, וממש ממש כואב להיות במקום הזה.

וכל מה שרוצים זה רק לצאת ממנו.

אבל הוא שואב פנימה הכל.

וממש מכסה כמו שמיכה כל רגש וכל טוב אחר - ממש מסתיר אותם

וצריך להתאמץ בכוחות עצומים כדי להסיט טיפה את השמיכה הזו!

אז לפעמים אני מצליחה, ולפעמים לא.

היום לא הצלחתי. היום לגמרי אני כועסת על עצמי שצעקתי על הילדים שלי, שכעסתי בלי קשר למציאות, שנתתי לתסכול שלי לצאת על אחרים שלא עשו כלום. ממש נגעלת מעצמי, מבטיחה לך.

ולא יודעת, אנשים שמכירים אותי אומרים שאני בכללי אדם יחסית סבבה ובסדר, גם אני חושבת שאני סה"כ בסדר,

אבל המקומות האלה... אוף עם המקומות האלה! מגעילים.

במקומות האלה אני פשוט מתביישת בעצמי. בשיא הכנות.

אם תבין את המצוקה של אשתך,

ולמה קורה לה מה שקורה לה,

ומה מפחיד אותה?

ואולי יש לה חרדות או פחדים או חששות?

ואולי קשה לה ועמוס לה?

ואולי היא לא ישנה שינה טובה כבר לילות שלמים?

ואולי כואב לה משהו פיזית בגוף?

ואולי שינוי הורמונלי כלשהו של מחזור/הריון/לידה/כל דבר אחר אצלנו הנשים...

ואולי היא מתוסכלת מעצמה?

מההורות?

מהקשיים בגידול הילדים?

מהזוגיות?

מהמשפחה המורחבת?

אולי היא דואגת לאמא שלה? לאבא שלה?

אולי דואגת מהמצב?

אולי היא מרגישה בודדה בנפש?

אולי היא רק צריכה חיבוק ושתגיד לה שאתה תמיד אוהב אותה ותמיד כאן בשבילה והיא גדולה והכל יהיה בסדר?

אחרי שהבנתי עם עצמי (עדיין בתהליך, אבל התחלתי) מה גרם לי להרגיש ולהיות במקום הקטן הזה,

הבנתי שאני בעצם מאוד דואגת.

דואגת לחיים ממש של כל המשפחה שלי, 

דואגת לאמא שלי היקרה שלבד, כי היא אלמנה ואבי האהוב נפטר לפני שנתיים וחצי ואני עדיין שבורה מזה והכל צף מחדש פתאום... והגעגוע והזיכרון איך ראיתי שמכסים אותו באדמה... ואיך הוא נושם את הנשימה האחרונה... ועוד מיליון תיאורים שאחסוך לך כי ממש אין טעם בלהכאיב לאחרים בתיאורים עצובים...

אבל אני עדיין כנראה לא מעכלת את זה,

ולחשוב שאמא עשתה ליל סדר לבד לבד לבד,

ולדאוג שוב מחוסר השינה שזה העקב אכילס שלי, ולדאוג לאישי היקר שאולי יש לו שבר ורק מחר נדע אחרי הצילום, ולדאוג לעוד 7 משפחות שונות כרגע שכואב לי הלב פיזית עליהן, ולכעוס על עצמי שאני צועקת על הילדים, ולכעוס על עצמי שאני לא מספיק משקיעה בהם תמיד כמו שרציתי, ופשוט להיכנס לתוך המקום השחור הזה שאז הדרך יציאה ממנו כבר לא קלה בכלל...

כל הדברים האלה ברגע שאני מדברת אותם בקול, קודם לעצמי אח"כ לבעלי, לאחות, לאמא, לכתוב, לה', כל דבר - כבר יכול לעזור קצת. אבל זה גם תהליך. ואחרי יום יש שיפור. ואחרי יומיים עוד. וכאשר אני יוצאת לגמרי מהמקום הקטן שלי - אני נגמרו לי השמות לגמרי אחרת, עם הרבה יותר כוח, והרבה יותר שמחה ואור.

תבין אשתך בבקשה.

תחבק אותה.

אם אי אפשר פיזית עכשיו אז נפשית.

תגיד לה כמה אתה אוהב אותה.

תגיד לה כמה היא טובה ומדהימה.

תגיד לה איזו אמא טובה היא

וכמה היא משקיעה ורוצה בטובת ילדיה ואיזה כיף לך לראות את זה!

תגיד לה כמה היא חשובה לך.

תגיד לה כמה לא תעזוב אותה בחיים.

תגיד לה שאתה כאן בשבילה תמיד.

תגיד לה שהכל יהיה בסדר!

רק תחזור על זה: אני כאן. ה-כ-ל י-ה-י-ה ב-ס-ד-ר.

תאמין לי שזו התרופה הכי יעילה למצב...

את הגעגוע לאבא

אבא שלי בחיים ואני לא מתגעגעת אליו

אוףףף

אבל זה לא פשוט בכלל

משתדלים לנסוע כמה שפחות

שלא תדעי

וההתמודדות משתנה מאדם לאדם. אני אישית הרגשתי שהזמן מרפא! כמו בקלישאה. מצאתי בו פשוט אמת.

זה כמובן תלוי בכל מיני משתנים -

- האופי שלך

- טיב הקשר שהיה לך עם אביך

- אופן הפטירה שלו

- האופי של אמא שלך

- הקשר שלך עם אימך לפני ואחרי הפטירה

ועוד ועוד. ישנם הרבה משתנים שיכולים להשפיע על אופן ההתמודדות שלך עם הפטירה שלו. אין "מסלול" אחד קבוע לדבר הזה.

אם תרצי עוד לשתף בנושא הזה את מוזמנת לפרטי.

לא כך אני רואה את הדברים.

אני חושבת שזה בהחלט יכול לנבוע ממצוקה אמיתית ולהוציא את הכאב החוצה.

לא שזה אידיאלי, אבל לפעמים זה מה שהאדם מסוגל כרגע.

כמובן כמובן שהכל שאלה של מינונים, איזונים, לא לעבור קווים אדומים וכו'

אבל לצעוק על הילדים מדי פעם - לפחות אצלי לא נכלל בקווים אדומים, אלא כמשהו ממש לא טוב שצריך לעבוד עליו, אבל אם קרה - קרה וממשיכים הלאה ומנסים כמה שאפשר שלא יקרה שוב.

כמובן שלא לי ולא לך יקרה לאף אחד אחר אין מושג מה הסיפור של פותח השרשור עצמו ואשתו עצמה,

אנחנו רק מעלים השערות,

ולפעמים כל אחד מדבר מהמקום שלו, מהניסיון האישי שלו וכו'

לכן צריך לראות באמת לעומק במה דברים אמורים ולבחון כל מקרה לגופו.

ולעשות את המירב והמיטב מהסיטואציה עצמה, כל מה שאפשר וניתן.

ואם הייתי פעם אחת שומע כזה פירוט ותיאור של הרגשות של אשתי, היה לי קל הרבה יותר להבין.
אני גם מבין ומעריך את תשובתך, אלא שאשתי טוענת (די בתוקף יש לומר) כי היא לא בטוחה שאי פעם תצליח להסביר את הרגשתה בלי דרמות כי זה פשוט ״יוצא ממנה״.

איזה פתרון יכול להיות לזה..?

תודה על התשובה האמיתית והמפורטת!
חג שמח

אני מכירה נשים כאלה "קלאפטע" וזה לשון עדינה,עם בעל שמלקק להן את הרגליים כל היום, ומלא באהבה והבנה

והן בועטות לו בפרצוף שוב ושוב, ואח"כ מתלוננות שהוא סמרטוט

נשים הן לא יחידה אחת,יש נשים שהשיטה הזו עובדת עליהן,ויש נשים שזה רק מלטף להן את האגו,וגורם להן להמשיך עוד ועוד...

אני יכול להגיד שיש נשים ש"מקבלות" אהבה והבנה וזה לא בהכרח "מרגיע" אותן במקרה הטוב ואפילו מחמיר במקרה הרע. אצלי אני עדיין במקרה הטוב ועברו חודשיים. 

אחי היקר.

אתה מתאר מצב לא קל בכלל שנמשך הרבה זמן (ובטח נעשה עוד פחות קל בתקופה הלחוצה של הקורונה והחגים...)

ואני מבין אותך - זה באמת קשה כשיש חוסר הבנה הדדית וקושי לתקשר בצורה בונה, ואז רבים ושוב רבים... ומתסכל!   

נשמע ממה שכתבת ומהדוגמאות שהבאת, שיש לך יכולת טובה לדבר על הרגשות שלך ועל הרצונות שלך, וזה חשוב 
ומשמעותי לזוגיות טובה וצומחת, הבנויה בסופו של דבר על היכולת לדבר ולתקשר נכון בינינו. 

כמה מחשבות בנוגע לדברים שלך:

א. האם יצא לכם לדבר פעם על כך? כלומר, האם אמרת לה מה אתה מרגיש - בזמן רגוע שאתם מפנים לעצמכם, לבד? 

    לא מתוך אשמה כלפיה, אלא מתוך רצון להביע מה אתה מרגיש כשהיא אומרת לך כך וכך, מה חשוב לך בשביל הזוגיות

    שלכם, ואיך היית רוצה שתדברו על דברים מורכבים בבית שלכם (כמובן - גם לשמוע את אשתך. תצטרך לפנות מקום בלב
    לשם כך, פשוט לשמוע ולהכיר את הצד שלה ומה חשוב לה).
    למשל, את הדוגמה היפה שהבאת - איך היית רוצה ששיחה ביניכם תראה, האם סיפרת לה עליה? 
    חשוב גם שהיא תרגיש שהדברים שלך באמת נובעים ממקום של להתקדם ביחד (הרי אין לך 'בעלות' על האמת, ואם היא 
    מגיבה כך, כנראה שחסר לה בפנים גם משהו - הלוא היא אוהבת אותך ולא רוצה להרע לך), וממקום שרוצה שהמרחב הזוגי
    שלכם יהיה נקי ונעים יותר, ושזו אחריות משותפת של שניכם, באהבה ובכבוד. 

ב. גם בדברים שלא מסכימים - לזכור שבחרנו להתחתן דווקא אחד עם השניה, והשוני בינינו יכול להפרות את הזוגיות שלנו ואותנו
    כאנשים. כדאי לחשוב מה הערך שעומד מאחורי הדעה והרצון של אשתי. למה זה חשוב לה 'לקרקר' (הייתי בוחר מילה אחרת
    אחרת, עם עין טובה - דואגת, וכדומה - השפה שאנו משתמשים משפיעה על המחשבה שלנו) סביב הילדים? איזה ערך היא 
    מביאה לידי ביטוי בכך? וכמובן, לא להסתפק בחשיבה שלי, אלא לשאול אותה - למה זה חשוב לך שיהיה לילדים כך וכך
    (חשוב: לשים לב שאני באמת מתעניין בעולמה של אשתי [מבקר אצלה ולא מבקר אותה], הדבר יבוא לידי ביטוי במנגינה של
    השאלה ובשפת הגוף הכי עדינה. לכן כדאי לעשות עבודה פנימית לפני שמדברים על כך).
    ברגע שעוברים לדבר על הערך והרצון שמאחורי הדברים, אני עדיין יכול שלא להסכים, אבל הרבה יותר אבין ואכבד את העמדה
    שלך, ובעיקר, רווח משמעותי לזוגיות שלנו - העמקנו והכרנו צדדים נוספים שלא בטוח שמנו לב אליהם. 

ג. נקודה למחשבה: מה יכול לעזור לאשתך? נסה להזכר במצב בו הגבת 'נכון' וזה היה לה טוב. מה היה שם?
   והכי טוב - שאל את אשתך, לדוגמה:
   'אשתי היקרה, אני אוהב אותך ורוצה לשמח אותך. למרות שאנחנו מאוד אוהבים וקרובים, אני לא קורא את המחשבות שלך
   ועדיין לא נמצא בתוך הראש שלך, ולכן הייתי שמח שתגידי מה היית רוצה שאעשה. יכול להיות שאני שוכח או לא שם לב, או
   שאני באמת חושב אחרת. וזה בסדר גמור שנחשוב אחרת - אנחנו שני אנשים עם הסתכלות שונה!
   ובכל זאת, אני אשמח אם תגידי לי מה חשוב לך ומה היית רוצה שיקרה, ואיך את רוצה שאגיב במקרה שאת 'מתלוננת/בכל
   מקרה אחר...' - האם יעזור לך שאבין אותך? האם להגיד לך שאת צודקת זה יעזור?
   אנחנו רוצים לשמור על האווירה הטובה בינינו ולא לריב סתם. איזו תגובה שלי תשמח אותך?'

ד. קח בחשבון שזה תהליך של למידה אישית וזוגית. אני מאמין שאשתך אוהבת אותך ורוצה שתהיה לכם תקשורת טובה
    ואוהבת, וייתכן שהיא מרגישה שמשהו 'מאיים' עליה או חסר לה. מציע לכם ללמוד יחד על 'השפות השונות של האהבה' של
    ד"ר גארי צ'פמן ולדבר על כך -

    - איזו שפה של אהבה אני דובר? ואיזו אשתי?

    - איך אני מבטא אהבה? ומתי אני מרגיש אהוב/ה?
    - האם אני מכוון לשפה של בן/בת הזוג שלי, או שאני מבטא אהבה בשפה שאני מכיר...?
    - איזה מעשה קטן אעשה השבוע כדי להתקרב ולבטא אהבה בשפה של אשתי, למרות שזה דורש ממני מאמץ?
      ועוד על זו הדרך. תן לחכם ויחכם עוד... ואם צריך עזרה, אפשר בשמחה לפנות באישי. 

    שיהיה בהצלחה רבה בעז"ה! ושתראו הרבה טוב, ואהבה ושכינה ביניכם.

קודם כל תודה רבה על התשובה המדהימה והמחכימה!

כן, יצא לי לספר לאשתי רבות על הרגשתי כשזה קורה, וכמה שהייתי שמח אם שיחה בינינו היתה מתנהלת בפשטות, בחיוך ובזרימה במקום לבחור במסלול של הדרמה.
אשתי מצידה טוענת שהדברים מגיעים לדרמה כש״מצטבר אצלה כ״כ הרבה תסכול שזה פשוט פורץ ממנה״.
אני מאוד מבקש ממנה להשב את תשומת ליבי לדברים קטנים שמציקים כשהכל עדיין טוב ובהיר - אבל אשתי טוענת כי בזמן שהכל ״תקין״ - פשוט אין לה מה להגיד, וכשזה כבר מצטבר, אז זה מאוחר מדי, והיא לא מודעת לתהליך שהתסכול מתחיל להצטבר.

כשאני מבקש מאשתי פשוט לעזור לי לשים לב ע״י כך שהיא פשוט תגיד מה היא צריכה, היא אומרת שהכי מתסכל אותה זה שאני לא שם לב בעצמי לדברים הללו. זה די מעגל קסמים - כי אני צריך את אשתי כדי לפתח מודעות, והיא לא מוכנה לעזור לי בכך כי ״אני צריך לדעת הכל לבד״.

בקשה שלי ממנה לדברר במילים את רגשותיה נתקלים בתשובה כמו ״אני לא יכולה להיות כמו [שם של עיתונאית מסויימת] שיכולה פשוט לשאת נאום. אצלי זה לא עובד״

פה ושם פנינו לייעוץ בעניין אבל אנחנו חוששים מכך כיוון שנינו פרצופים מוכרים במדינתנו הקטנה, ובאחד המקרים העניין הגיע לתקשורת, מה שגרם לנו עוול לא קטן. מעדיף להשאיר את הייעוץ אנונימי כרגע.

גם נושא ה״קרקור״ סביב הילדים (שוב, סליחה על המילה. פשוט ממשיך את הדוגמא שהתחלתי) - ברור לי שישנן כוונות טובות, אך עניין ה״כבדות״ סביב נושאים רבים כל כך מפריע לזרימה ולשמחה של הבית כך שבאמת אני מרגיש שאני נאלץ לבחור. לדוגמא: או ארוחה חמה ובריאה, או ערב שמח. ולמה אי אפשר פשוט את שניהם...? אחרי הכל לא מדובר בדרישה מוגזמת. זה די טבעי שמשפחה תהיה שמחה, וגם תשב לאכול ארוחה חמה מדי פעם לא?

זה פחות או יותר רוח הדברים. כבדות, תקיעה, חוסר זרימה, ובסוף - התפרצויות.
מקווה שזה שופך קצת יותר אור על הסיטואציה המורכבת...





 

תודה על התשובה המדהימה!
בנוגע להקשבה - זה נשמע לי הגיוני ומתקבל על הדעת. באמת אני מחפש פתרונות במקום פשוט להקשיב.

רק אציין כי דווקא בדוגמאות שהבאת המקרה הוא די הפוך (מה שגם גורם לתסכול שלי).
אם כבר לרוב כשאני דואג לארוחה, לנקיון, למטלת בית אחרת - העניין מתבצע מהר, יסודי, בלי לעגל פינות, בשמחה ובשאיפה על הצד הטוב ביותר. אם זו ארוחה - הכל מתוקתק על השולחן, טעים, נקי וללא שאריות אחריי.
ובד״כ כשאשתי דואגת לכך, מרגיש כי מרוב שנמאס לה - הדברים פשוט נעשים כלאחר יד. חלילה אני לא אומר לה את זה (זה באמת יכול להעליב), אבל גם עוד יותר גורם לתסכול שלי. משהו כמו ״לא רק שהדברים נעשים כלאחר יד בעוד שאני נותן את המקסימום, אלא גם את בסוף זו שמתלוננת ועושה דרמות״.

אז המסר שאני רוצה להעביר לאשתי ב״לחם עם חומוס לשבת״ הוא שאם עושים משהו - עדיף שזה יהיה בשמחה, או שלא יהיה.
אם את רוצה להכין עוגה שיהיה לילדים - אחלה! אבל בשמחה. לא כקורבן! אם זה להתקרבן - באמת עדיף שלא יהיה.



 

אני מציעה שתנסה לדבר לליבה שתלך ליעוץ כדי שתלמד איך להתמודד .

חבל שהיא תחיה את החיים בחוסר סיפוק .

נקודה נוספת ,תנסה ללכת גם אתה ליעוץ זה יעזור לשתיכם.

שהשם יעזור לכם להגיע לשלום בית אמיתית תוך כדי סיפוק אהבה ושימחה!

לאקסטרוורטים זה אך טבעי להביע רגשות. לאינטרוורטים זה הפוך מהטבע.

לפעמים קשה לדבר על כל נושא שהוא. ורק כשמצטבר תסכול, זה מתפרץ כהר געש. זה לא קשור לשום נושא ספציפי. למה זה מגיע בצורה של סצנה? כי הצטבר תסכול. התסכול הוא לא עליך אלא על זה שהיא עצמה לא הוציאה את כל זה בזמן אמת.

אפשר להתגבר על זה. שלב ראשון - הכרת הבעיה.

לאחר מכן: לא חייבים טיפול, רק אימון הדרגתי על ידי הכרחה עצמית לספר בפירוט את מושא הטרדה.

יש אומרים שאפילו לספר לעצמך בקול עצמי שבראש מועיל.

הדוגמא די הפוכה, כיוון שלרוב אני זה שמשקיע את הנשמה במה שאני עושה למען הבית, ביסודיות, בירידה לפרטים וגם בשמחה. לרוב דווקא אשתי היא זו שתחתוך עגבניה ל 4 ותקרא לזה סלט. חלילה מעולם לא אמרתי על כך כלום מחוץ לפורום זה כי זה באמת יכול להעליב, אבל אותי זה מתסכל.
אני מרגיש שדווקא לי יש את הלגיטימציה להתלונן, אבל אני פשוט חותך את הסלט דק דק בשמחה כי זה כיף וטעים לנו ולילדים.
סתם דוגמא.

 

להבליג כל הזמן מול הלא נורמלי

בזמן שהנורמלי צריך להשתנות

ועדיין בזוגיות כל אחד צריך לבוא לקראת השני

זה שצועק, צריך להשתפר ומנגד השני צריך לספוג לפעמים נפילות שלו,ולהבין שא"א להשתנות ביום אחד.

תלונתו של פותח האשכול אינה בבירור מהות התלונות וה "מי צודק" אלא על אופן הבעת התלונות שמגיע באופן של תסכול קוגניטיבי ולא באופן תקשורתי בונה.

מוזר שנעלבת עבור אדם שאת אפילו לא מכירה, בסיטואציה שאת לא מכירה, בלי להבין בכלל את הנידון על הקשריו.

די ברור שמכל האנשים בסיפור, רק את זו שזקוקה לטיפול!

וכשילדים רואים שההורים שלהם אנשים מלאי תוכן, תחומי עניין, עיסוקים, אקטיביזם בקהילה, במדינה ובתקשורת - כן, הם מצטרפים, לומדים, סופגים, מעריכים, ומקבלים דוגמא.
ההשקעה בילדים היא לא קורבן שצריך לבוא במקום החיים, אלא לבוא לצידם. הילדים הם חלק מהחיים, לא כל החיים.

אחרי הכל משה רבינו קודם היה משה רבינו, ורק אח״כ אבא של הילדים שלו. לא צריך ללכת רחוק עד משה, זה נכון לגבי כל אחד שהגיע לעולם למלא איזה תפקיד ייחודי לו. הילדים רואים אותו הולך בעקבות התפקיד - ומצטרפים. לומדים מה זו שליחות, לומדים להיות אנשים תורמים ופעילים, ולא רק סגורים ב 4 אמותיהם.

מצטער - מסכים מאוד לגבי זה שצריך להשקיע בילדים, אבל לא מאמין בקורבנות-אדם.
ואת זה אני אומר כאבא אהוב מאוד על הילדים שלו, שנמצא איתם יום יום וערב ערב. מבלה, משקיע ונוכח.

זה נכון! ועדיין אני לא מרגיש שאני מצליח.
לא מצליח להרגיש באמת הערכה. כפי שכתבתי לעיל, אשתי אכן מרגישה מתוסכלת על ההשקעה שלה, ועל כך שרק היא עושה.

אבל אם לומר את האמת - אני משקיע הרבה יותר במטלות הבית שאני עושה. אם זה הכנת ארוחה - לרוב היא תהיה מושקעת, המטבח יישאר מתוקתק כשאסיים, הסלט קצוץ דק דק. אם זה נקיון - אני לרוב ארד לפרטים ואגיע לחריצים, מתוך שאיפה שיהיה באמת מושלם.
אני לא מתלונן אלא עושה זאת בשמחה.

מאידך אשתי לרוב עושה את אותם הדברים ״כלאחר יד״, אלא תוך השקעת אנרגיה רבה בהרבה, מה שגורם לה לתסכול ולהרגשה (הלא נכונה) שהכל מונח רק על כתפיה. זה די דומה למטפס הרים שנאחז בסלע ומפעיל פי עשר יותר כח מהדרוש. איך יצליח להמשיך בטיפוס??

אני באמת רוצה לתת מחמאות, אבל לפעמים אני מרגיש שזה קצת כמו להגיד לילד ״כל הכבוד״ שהצליח לצייר עיגול.
אשתי ואני נמצאים בעמדות שקולות. אין פה הירארכיה כמו של הורים וילדים, ומרגיש לי מוזר להחמיא על דברים שבאמת נעשו בלי נשמה, מתוך תסכול, וכלאחר יד.

שוב - אני לא אומר לה את זה. זה יכול להעליב. מצד שני אני מתוסכל מאוד מהמצב.

ועצוב לראות את המצב הזה.

אני לא יכולה לעזור כי אני לא יודעת איך לסייע.

אני לא רוצה להכנס יותר מידי לפתרונות ספציפיים לפותח השירשור (חוץ מ - ייעוץ זוגי על תקשורת דחוף!)

אני יותר רוצה להדגיש שיש המון נשים שמאוד נעלבות מהבעלים שלהן ש"איך הם לא יודעים לבד מה אני צריכה?".

קראתי פעם משהו שכתבה יועצת זוגית בשם גליה סברסוב שמישהי התלוננה בפניה ש"אם בעלי היה אוהב אותי הוא היה מרגיש לבד מה אני צריכה". והיא בתגובה ענתה לה - "אם את היית אוהבת את בעלך את לא היית מכריחה אותו לנחש מה את צריכה!!"

פשוט לומר ברור מה אתן צריכות! ואם אתן רגשיות - תאמרו גם את זה ברור!

הקטע של הניחושים?

גם אני הייתי ככה פעם

וגם מאוד יכול להיות שזה בגלל שאנשים לומדים דרכי תקשורת מהבית... אולי ככה ההורים דיברו בינהם וזה נספג...

(וכנראה ששתי התשובות גם יחד זו הסיבה)

אבל אימי לא דרשה מאבא שלי שינחש אותה

לפי מה שהוא כתב היא (אכן) אומרת (לעיתים) בצעקות ובכיות כי היא כועסת שהוא לא מבין לבד. במקום זה עדיף שאשה תצא מנקודת הנחה שהוא פשוט לא נביא ולא תמיד יודע לבד מה אישתו צריכה. דהיינו להנמיך את ציפיית ה- "הוא אמור לדעת לבד מה אני צריכה ואם לא זה נורא ואיום" ופשוט להסביר בנחת מה היא צריכה.

ציפייה היא דבר מטעה, הוא נראה לגיטימי לכאורה אך הוא הסיבה לכל התקלות.. צריך לספר  את עצמך, לדבר, השני לא חי ומרגיש את מה שאתה ולכן אינו יכול לדעת כיצד צריך להגיב לרגשות השני, אלא רק ע"י דיבור, לספר את עצמך בכנות בשביל לשפר ולעלות.

מאז שנתנה לו לאכול מהתפוח הפכנו למרמס דורכים עלינו הפכנו לסמרטוטים שימושיים

שלפני מאתיים שנה ויותר גברים כ"כ סבלו

אתה יכול לפתוח ספרי היסטוריה ולקרוא

אנחנו מחזירים לכם על כל אלפי השנים שסבלנו ממכם

סבלו ועוד איך סבלו אבל בשקט בלי להתלונן ולבכות ולצרוח ולהשתולל ולזרוק צלחות וכל מה בא ליד

אלפי שנים והעולם שותק המין החלש עלאק

ולא לתת לה שום זכויות

ולהרוג בלי להניד עפעף

אתה אמיתי?

או שלא למדת היסטוריה בכלל?

לפחות לא בעם ישראל

הכרתי את זה מקרוב בבית הורי. שניהם היו תמיד צודקים - אבל זה לא עזר ככ לשלום בית שלהם..

אני מאמינה שטיפול זוגי אמור להספיק לכם.

מה שנדרש הוא לא מעט הכלה וקבלה שבן הזוג שלי פשוט רואה את העולם שונה לגמרי ממני. וזה משהו שצריך הכוונה ועבודה כדי להגיע אליו לדעתי. 

לא פעם אנשים מתפוצצים על בני משפחתם לא בגלל שמי שגרם ללחץ הוא בן המשפחה

אלא בגלל שה לא יעיזו לעשות את זה על זרים.

אם יש לחץ בעבודה, לצעוק על הבוס עלול לעלות לך במקום העבודה שלך

לצעוק על חברים עלול לעלות לך באיבוד המיקום החברתי שלך

ולכן כשמצטבר לך יותר מדי ואתה לא מסוגל לסחוב את זה יותר

אתה מתפוצץ על הקרובים אליך ביותר - הבעל/אשה והילדים.

אפילו אם אתה יודע שהם לא הסיבה אתה בדרך כלל תיתלה במשהו קטן שהם עשו

כאילו הם הגורם ולא תבוא ותגיד שהתפוצצת על אשתך/בעלך בגלל שאחרי שבוע רע בעבודה

משהו קטן שקרה בבית הוציא ממך את כל מה שצברת משך השבוע.

נשמע נורא להגיד את זה אבל אם את מרגיש שזה לא באמת באשמתך

יתכן שאתה צריך פשוט להתייחס לזה שהשסתום של סיר הלחץ

הוציא את האדים ואתה זורם איתה הלאה ומחליט שעשית שירות לציבור.

יתכן ששיחות לא רק על מה אני יכול לעשות למענך אלא איך היה היום בעבודה,

יציאה שבועית או פעמים בשבוע לבילוי שיכול להיות גם סתם הליכה של בני הזוג ביחד בלי הילדים

ובירור של מה נשמע בעבודה? מה נשמע אצל ההורים שלך וכו' יכולים לעזור

שהלחץ יצא בסביבה תומכת ואתה תהיה הכתף לבכות עליה ולא האויב שבגללו היא מתפרצת,

והיא תצא לעולם החיצון בהרגשה ששיחררה ויותר קל לה להתמודד עם העולם.

בהצלחה

כאחת שמאובחנת כבעלת הפרעת קשב וריכוז אני מעלה השערה אולי מזה נובע הקושי שלה?

אחת מתסמיני הליבה של ההפרעה זה אימפולסיביות,

וקשיים בוויסות החושי והרגשי,חוסר בטחון עצמי ועוד קשיים רבים

כך בדיוק הייתי מגיבה בעבר!

ככל שאני לומדת יותר על התופעה אני מודעת יותר ולומדת לעצור את עצמי לפני ההתפרצות, לחכות אם הדברים ,לדבר כשנרגעים

וכן נעזרת בטיפול תרופתי שמשנה את החיים בכלל ואת הזוגיות בפרט

בכל אופן המון בהצלחה !!

לא להתייאש ולא להזניח, לכו להתיעץ

אחרי שתאמר לה שהיית מאד שמח אם כמו שהיא אומרת לילדים, ש"את הבכי היא לא מבינה, אבל אם מסבירים יותר קל להבין ולהזדהות", וגם שהרבה פעמים היא אומרת דברים הגיוניים, ואם זה היה בצורה רגועה היה לך יותר קל לקבל - 

שתציע שבאופן מעשי, אתם תקבעו פעמיים שלש בשבוע, בזמנים שהילדים לא ברקע, לדבר ביניכם בנחת, על כל מה שרוצים, על כל מה שחושבים שצריך שכלול. התנאי שזה נאמר בנחת, מקשיבים בכבוד אחד לשני, מבינים שיכול להיות שתחשבו קצת אחרת, וגם מגיעים להצעות שכלול כשצריך.

יתכן שאם תהיה הצעה מעשית פשוטה איך מיישמים את הדיבור כך, במקום "דרמות", זה יעבוד. אולי כעת פשוט אינה יודעת איך זה יקרה. אם יש זמנים קבועים, מְתַעלים לשם, בינתיים נרגעים קצת, וגם נוצר סגנון דיון שיכול לקרב.

לגבי הילדים, אינני חושב שזה נכון שיש ההורים, והילדים "מצטרפים".. ילדים זה ממש חלק אינטרגלי מהענין. ולפחות אתה צריך להבין שזו גישה לגיטימית ומעלה. אלא מה? נכון שלא שווה את העצבים. "טובה פת חרבה ושלוה בה, מבית מלא זבחי ריב".

יש נשים כאלה, שמשקיעות בכל מיני פרטים בילדים (לפעמים זו קצת אובססיביות..), וזה גורם להן מה שאתה מציין. בוודאי שזה לא שווה את המחיר - אבל במלחמה חזיתית לא תשיג שינוי. אם תשוחחו בנחת - תוכל לשבח את הטוב שבזה, להצביע על הנקודות ששם לדעתך זה נהיה מלחיץ עבורה, ולחשוב ביחד על מה מוותרים לטובת האוירה הרגועה. 

גם בזה, אם יהיה נסיון חיובי אצלה - הוא ישפיע יותר מכל מיני דרשות..

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..