אשתי לא מצליחה להביא את רגשותיה שלא בדרמות נוראיותגילר

היי

 

נושא כאוב מאוד מאוד.

אשתי ואני נשואים מעל 13 שנה, 3 ילדים חמודים.

יש לי בעיה מאוד מכאיבה שנגררת כבר שנים רבות, והיא גורמת לי שוב ושוב לרצון עז לפרק את החבילה מרוב תסכול.
 

מזה שנים רבות (למעשה במהלך כל שנות הכרותינו) אני לא מצליח לגרום לאשתי פשוט לדבר איתי על איך שהיא מרגישה, ולתמלל את הרגשות שלה למילים עד שהיא פשוט נאטמת, מתכנסת, ובסוף - מתפוצצת.
התהליך יכול לקחת ימים, אפילו שבוע ובסוף זה קורה.
הסיבה משתנה - אבל בד״כ זה על דברים שהייתי לדעתה אמור לשים לב לבד, ואני לא.

לדוגמא:
אני מאוד משתדל לעזור לחברים או לקהילה איפה שאנחנו גרים. אם אני רק מספר לה על כך היא יכולה בבת אחת להתפוצץ מזה שאני רוצה לעזור ״איך אתה לא רואה שאני צריכה אותך קודם פה????״

זה נותן לי הרגשה קבועה של אשמה, שאני כביכול הבעל הבטלן שכל היום יושב על הספה בחוסר מעש, אבל למעשה דווקא אני הצד האקטיבי והנמרץ יותר בבית. בהרבה. אני חושב שאני הרבה יותר חרוץ, פעלתן, פעיל למען הבית והילדים, מסודר ומאורגן. 
העניין הוא שבתוך כל מה שאני כן עושה, ישנה נקודה אחת שפספסתי, ועל זה אשתי יכולה לשבור את הכלים.
ואני אומר - למה פשוט לא להגיד, הייתי כ״כ שמח שזה פשוט היה נגמר בשיחה כזו:

אני: היי שושי (שם בדוי), אני יוצא לעזור פה לסדר את בית הכנסת סבבה?
היא: (בחיוך) מותק, אולי תדאג קודם ל״עניי עירך״??
אני: אה כמובן! עד חצי המלכות, במה אני יכול לעזור?
וכו׳

דוגמא נוספת:

אשתי אובססיבית לגבי הילדים ומקרקרת סביבם כל היום בדברים מיותרים לדעתי, ומתוסכלת באופן קבוע מזה שהיא לא מספיקה לעשות דברים שהיא אוהבת. דעתי היא שההורים חיים את חייהם בבית, והילדים מצטרפים אליהם. כמובן שזה כולל גם ארוחות, פעילויות ביחד וכיוב׳, אבל חלילה לא שההורים ״מקריבים״ את חייהם עבור הילדים ומרגישים כ״כ רע בגלל זה.
אשתי מקריבה את חייה ואת שמחת החיים שלה בשביל להכין לילדים דברים מסובכים שלא לצורך, ובמקום לעשות טוב להם - היא גורמת נזק גם לילדים וגם לי בכך שהיא מתוסכלת, מרירה ועצבנית באופן קבוע. 

בעבר כבר אמרתי לה שלדוגמא שבת על לחם עם חומוס בשמחה, זה הרבה הרבה יותר איכותי משולחן מלא תבשילים, עם עצבים, אבל זה פשוט לא עובד. אני מציין שוב - שזה לא שאני לא נוקף אצבע בבית, אלא אני פעיל מאוד (!) בכל מה שקשור למטלות הבית והילדים.

לרוב, אם שמים את הדרמה בצד, אשתי טוענת דברים שיש בהם הגיון, אבל זה באופן קבוע מגיע דרך בכי ודרמה. 


העניין ההזוי הוא שגם אשתי מקפידה ללמד את הילדים שלנו ״חמודי - את הבכי שלך אני לא מבינה. תסביר לי במילים מה אתה רוצה״, אז למה שהילדים יידרשו לעמוד במשהו שאשתי לא מצליחה לעשות?

אני לא מסוגל וגם לא מעוניין להתמודד עם סוג התקשורת הזה וממש במצב מיואש. ממש עד כדי כך שאני לפעמים מתפלל למות כדי שלא אצטרך לקבל החלטות קשות של פירוק החבילה, עם ההשלכות של זה על הילדים החמודים.

האם יש מפלט מהמצב הנוראי הזה..?

תודה

שווה להתייעץ עם מחלקת שלום בית של אירגון הידברותנפש חיה.
אם אשתך מוציאה את רגשותיה בבכי או בתסכול רבנגמרו לי השמות

סימן שהיא במצוקה באותו רגע.

 

וכנראה מנגנון המצוקה שלה עובד שונה משלך - והיא מביעה מצוקה בבכי/צעקות/תסכול/אחר.

 

אנחנו אנשים שונים ובנויים אחרת.

 

השאלה שצריכה להישאל בראש ובראשונה היא לא "איך נפטרים מהמידה המגונה הזו אצלה"

אלא "מה היא בעצם רוצה לומר בהתנהגות הזו שלה?

מה כואב לה?

מה קשה לה הכי הרבה בעצם?

על מה יושבת המצוקה שלה?

 

אנשים שמגיעים למצבי קצה - מגיבים כמו במצבי קצה.

 

וכדי להתחיל ולנסות לטפל חייבים קודם לזהות את הכאב והקושי

לתת לו שם

לתת לו מקום

לתת לו דרך לביטוי

להבין אותו

להקשיב לו

לענות לו

לחבק אותו

לדבר איתו

למצוא דרכים להרגיע אותו ואת פחדיו בדרך חיובית ולא שלילית

לקבל כלים חיוביים בנוסף למודעות עמוקה,

לעבור התנסות ותרגול יומיומיים וכו' וכו'

 

אם זה עוזר במשהו, אז ביום וחצי האחרונים אני עצמי הייתי ב"מקום הקטן" שלי אני קוראת לו -

מקום שממש לא התגעגעתי אליו, והוא לא כ"כ שואל אותי ובא לבקר מדי פעם...

מקום שבו הכל נראה חשוך ורע וכואב וכו'.

והמצב הזה והקורונה הזו וכל ההתרחשויות מבית ומבחוץ, בארץ ובעולם מאוד משפיעות,

ובמקום הקטן הזה - אני "נגמרו לי השמות" אחרת לגמרי.

אחת שבוכה, וצועקת, וכל דבר הכי קטן יכול להדליק אצלה את הפיוז, וכועסת הרבה, ואם אחד מהילדים סתם אמר מילה לא במקום אני יכולה לצערי ממש לצעוק בלי שום קשר למציאות סתם כי *אני* במקוטם הקטן *שלי*, וממש ממש כואב להיות במקום הזה.

וכל מה שרוצים זה רק לצאת ממנו.

אבל הוא שואב פנימה הכל.

וממש מכסה כמו שמיכה כל רגש וכל טוב אחר - ממש מסתיר אותם

וצריך להתאמץ בכוחות עצומים כדי להסיט טיפה את השמיכה הזו!

 

אז לפעמים אני מצליחה, ולפעמים לא.

היום לא הצלחתי. היום לגמרי אני כועסת על עצמי שצעקתי על הילדים שלי, שכעסתי בלי קשר למציאות, שנתתי לתסכול שלי לצאת על אחרים שלא עשו כלום. ממש נגעלת מעצמי, מבטיחה לך.

ולא יודעת, אנשים שמכירים אותי אומרים שאני בכללי אדם יחסית סבבה ובסדר, גם אני חושבת שאני סה"כ בסדר,

אבל המקומות האלה... אוף עם המקומות האלה! מגעילים.

במקומות האלה אני פשוט מתביישת בעצמי. בשיא הכנות.

 

אם תבין את המצוקה של אשתך,

ולמה קורה לה מה שקורה לה,

ומה מפחיד אותה?

ואולי יש לה חרדות או פחדים או חששות?

ואולי קשה לה ועמוס לה?

ואולי היא לא ישנה שינה טובה כבר לילות שלמים?

ואולי כואב לה משהו פיזית בגוף?

ואולי שינוי הורמונלי כלשהו של מחזור/הריון/לידה/כל דבר אחר אצלנו הנשים...

ואולי היא מתוסכלת מעצמה?

מההורות?

מהקשיים בגידול הילדים?

מהזוגיות?

מהמשפחה המורחבת?

אולי היא דואגת לאמא שלה? לאבא שלה?

אולי דואגת מהמצב?

אולי היא מרגישה בודדה בנפש?

אולי היא רק צריכה חיבוק ושתגיד לה שאתה תמיד אוהב אותה ותמיד כאן בשבילה והיא גדולה והכל יהיה בסדר?

 

אחרי שהבנתי עם עצמי (עדיין בתהליך, אבל התחלתי) מה גרם לי להרגיש ולהיות במקום הקטן הזה,

הבנתי שאני בעצם מאוד דואגת.

דואגת לחיים ממש של כל המשפחה שלי, 

דואגת לאמא שלי היקרה שלבד, כי היא אלמנה ואבי האהוב נפטר לפני שנתיים וחצי ואני עדיין שבורה מזה והכל צף מחדש פתאום... והגעגוע והזיכרון איך ראיתי שמכסים אותו באדמה... ואיך הוא נושם את הנשימה האחרונה... ועוד מיליון תיאורים שאחסוך לך כי ממש אין טעם בלהכאיב לאחרים בתיאורים עצובים...

אבל אני עדיין כנראה לא מעכלת את זה,

ולחשוב שאמא עשתה ליל סדר לבד לבד לבד,

ולדאוג שוב מחוסר השינה שזה העקב אכילס שלי, ולדאוג לאישי היקר שאולי יש לו שבר ורק מחר נדע אחרי הצילום, ולדאוג לעוד 7 משפחות שונות כרגע שכואב לי הלב פיזית עליהן, ולכעוס על עצמי שאני צועקת על הילדים, ולכעוס על עצמי שאני לא מספיק משקיעה בהם תמיד כמו שרציתי, ופשוט להיכנס לתוך המקום השחור הזה שאז הדרך יציאה ממנו כבר לא קלה בכלל...

כל הדברים האלה ברגע שאני מדברת אותם בקול, קודם לעצמי אח"כ לבעלי, לאחות, לאמא, לכתוב, לה', כל דבר - כבר יכול לעזור קצת. אבל זה גם תהליך. ואחרי יום יש שיפור. ואחרי יומיים עוד. וכאשר אני יוצאת לגמרי מהמקום הקטן שלי - אני נגמרו לי השמות לגמרי אחרת, עם הרבה יותר כוח, והרבה יותר שמחה ואור.

 

תבין אשתך בבקשה.

תחבק אותה.

אם אי אפשר פיזית עכשיו אז נפשית.

תגיד לה כמה אתה אוהב אותה.

תגיד לה כמה היא טובה ומדהימה.

תגיד לה איזו אמא טובה היא

וכמה היא משקיעה ורוצה בטובת ילדיה ואיזה כיף לך לראות את זה!

תגיד לה כמה היא חשובה לך.

תגיד לה כמה לא תעזוב אותה בחיים.

תגיד לה שאתה כאן בשבילה תמיד.

תגיד לה שהכל יהיה בסדר!

רק תחזור על זה: אני כאן. ה-כ-ל י-ה-י-ה ב-ס-ד-ר.

 

תאמין לי שזו התרופה הכי יעילה למצב...

וואייי..תיארת בדיוק את מה שעובר עלי.כלה נאה
עברתי את אותו הדבר ליפני חמישה חודשים בפטירה של אבא שלי.
והכל צף מידי פעם.הדאגה לאמא..
את רוצה להגיד לי ששנתיים וחצי ולא מתאוששים??
תעריכו את זהלמה לא123

את הגעגוע לאבא

אבא שלי בחיים ואני לא מתגעגעת אליו

אוףףף

זכיתי באבא מלאךכלה נאה
וגם שהיה צעיר וסבל יסורים נוראים, לכן קשה מאוד.

אבל לכבד הורים לא משהו השכר גדול יותר.
שווה להשתדל.
אני מאוד מכבדתלמה לא123

אבל זה לא פשוט בכלל

משתדלים לנסוע כמה שפחות

שלא תדעי

שלום בית ובריאות הנפש שלך קודמים.כלה נאה
באמת לא פשוט.
לוקח זמן להגיע לאיזון הנכוןלמה לא123


מתאוששים בהחלטנגמרו לי השמות
אבל הגעגוע תמיד קיים.
והקושי יכול לצוף מדי פעם בפעם.

אבל החיים שאחרי עדיין חיים מדהימים וטובים, ומרגישה שהרבה בזכותו ושהוא נותן לי כל כך הרבה גם כשהוא בשמים...

מאחלת גם לך ישועה שלמה ונחמה גדולה ושלא תדעי עוד צער אף פעם, רק רק טוב 🌷
אמן! גם לך ❤כלה נאה
תלוי מהרקלתשוהנ
גם אחרי 8 שנים הדאגה לאמא קיימת וזה שורף שהיא לבד.
הקעקוע קיים אבל פחות משתק.
זה ברור שתמיד אדאג לאמאכלה נאה
מדברת יותר על הזיכרונות שצפים מכל התקופה הקשה.
לאט לאטרקלתשוהנ
חיבוק
גם אחרי 17 שנהמשמעת עצמית
ולאט לאט נהיים שני מימדים (אצלי לפחות)
אחד, הדמות שחסרה, הטראומה של הפטירה, המחלה, וכו
השני, אני בצל האובדן הזה. מה זה שינה אצלי,על מה זה משפיע כיום.למשל, אמא לבד... לילדים שלי אין סבא וכו

כמובן שיש הבדל גדול מאוד באיזה גיל ההתייתמות.
אני הייתי בת 13...
גם אצלי אבי נפטר לפני שנתיים וחצי -כל זמן

וההתמודדות משתנה מאדם לאדם. אני אישית הרגשתי שהזמן מרפא! כמו בקלישאה. מצאתי בו פשוט אמת.

זה כמובן תלוי בכל מיני משתנים -

- האופי שלך

- טיב הקשר שהיה לך עם אביך

- אופן הפטירה שלו

- האופי של אמא שלך

- הקשר שלך עם אימך לפני ואחרי הפטירה

 

ועוד ועוד. ישנם הרבה משתנים שיכולים להשפיע על אופן ההתמודדות שלך עם הפטירה שלו. אין "מסלול" אחד קבוע לדבר הזה.

אם תרצי עוד לשתף בנושא הזה את מוזמנת לפרטי.

ווטאוו מהמממתתתמהי אמת
הכל נכון ב100% !!!!
לא מבינה את זה , כל אחד יכול למצוא תירוץעמקאביב
ולעשות הצגות. למה דווקא רגשות שלה חשובים עד כדי כך שמותר לבכות ולצעוק על כל דבר ורגשות של אנשים אחרים לא חשובים עד כדי כך שלא רק שהם צריכים להתנהג בצורה סבירה אבל גם להכיל את הרגשות של אנשים עצבניים.
יש לה פה, היא יכולה לומר שמפריע לה ככה וככה ועדיין יכול להיות שהיא זאת שתצטרך לוותר ולהכיל.
יש לי חמות כזאת ואני מרגישה שרק רגשותיה חשובים לה, כל השאר צריכים להכיל, להקשיב ולפחד מבכי שלה. זה שהיא בחרה לדאוג או להיות בחרדה זו בעיה שלה.
גם היא וגם אימא שלי תמיד סבלו מדאגות לא מבוססות וזה הביא אותו לדרוש דברים לא הגיוניים ולפעמים מזיקים, שתיהן מסוג של אימא מקריבה כמו אשתו של פותח. זה גרוע. במקרה כזה ילדים מתחלקים לאלו שרוצים לברוח רחוק ואלו שלא אכפת להם מצרחות, טוב להם עם אימא, והם לא יזוזו ממנה צעד אחד, לא יצליחו לבנות זוגיות וישתמשו בה עד גיל פנסיה.
כך שגם בחינוך אבא צריך לפעמים להגיד עד כאן. אחרת הוא אשם באותו מידה
זה אם תופסים את זה כתירוץ והצגותנגמרו לי השמות

לא כך אני רואה את הדברים.

אני חושבת שזה בהחלט יכול לנבוע ממצוקה אמיתית ולהוציא את הכאב החוצה.

 

לא שזה אידיאלי, אבל לפעמים זה מה שהאדם מסוגל כרגע.

 

כמובן כמובן שהכל שאלה של מינונים, איזונים, לא לעבור קווים אדומים וכו'

אבל לצעוק על הילדים מדי פעם - לפחות אצלי לא נכלל בקווים אדומים, אלא כמשהו ממש לא טוב שצריך לעבוד עליו, אבל אם קרה - קרה וממשיכים הלאה ומנסים כמה שאפשר שלא יקרה שוב.

 

כמובן שלא לי ולא לך יקרה לאף אחד אחר אין מושג מה הסיפור של פותח השרשור עצמו ואשתו עצמה,

אנחנו רק מעלים השערות,

ולפעמים כל אחד מדבר מהמקום שלו, מהניסיון האישי שלו וכו'

לכן צריך לראות באמת לעומק במה דברים אמורים ולבחון כל מקרה לגופו.

ולעשות את המירב והמיטב מהסיטואציה עצמה, כל מה שאפשר וניתן.

קריאת שם לעניין הוא חצי פתרון, המקום הקטן, למדתיבחור זהב
הרבה
אני חושב שלתמלל את הרגשות כמו שעשית כאן זה מאוד מרשים ועוזרגילר

ואם הייתי פעם אחת שומע כזה פירוט ותיאור של הרגשות של אשתי, היה לי קל הרבה יותר להבין.
אני גם מבין ומעריך את תשובתך, אלא שאשתי טוענת (די בתוקף יש לומר) כי היא לא בטוחה שאי פעם תצליח להסביר את הרגשתה בלי דרמות כי זה פשוט ״יוצא ממנה״.

איזה פתרון יכול להיות לזה..?

תודה על התשובה האמיתית והמפורטת!
חג שמח

הפתרון יכול להיותנגמרו לי השמות
ליזום באופן יזום שיחה בזמן מוגדר מראש,
זמן עם פניות מכל העיסוקים, מהילדים, מהבית, עם מסכים כבויים ובלי הסחות כלל - ואז לאפשר לה בנחת לשחזר רגע רגע מהקטשי שלה מההתחלה ולנסות לבחון מה היה שם.

אם זה לא מצליח (וגם אם כן),
לאור כל שאר הדברים שהוספת בשרשור אני מאוד מאוד ממליצה וחושבת שטיפול זוגי יעזור לכם, כזה שגם יתייחס לכל אחד מכם גם באופן אישי וגם באופן זוגי.

נשמע שאתה באמת בעל מקסים, באמת משתדל ומתאמץ ובהחלט זוגיות זה ריקוד זוגי וחייבים את שני בני הזוג להצלחה יתרה וגדולה יותר במערכה.

יכול מאוד להיות שאשתך היקרה זקוקה לשחרור, לריפוי, להבנת המצוקות והפצעים בנפש ולטפל בהם באופן יסודי.

הזדעזעתי לשמוע על יועצים זוגיים שהעבירו הלאה דברים כה אישיים שאמרתם להם
זו רשלנות פושעת!
אסור ולא יתכן דבר כזה ויש חובת סודיות!

לא יתכן שבגלל שאתם אנשים מוכרים או לא מוכרים ישתמשו בכך לרעה ויפרו בצעד בוטה ואסור את חובת הדיסקרטיות!

אם תרצו כן לנסות תהליך עמוק כזה שמאפשר לכל להיפתח באופן יסודי ועוזר - אשמח לעזור לכם (במקצועי יועצת זוגית משפחתית ואישית מוסמכת) וכמובן עם חובת סודיות ופרטיות מלאה!!!

ממש בהצלחה לכם
אל תוותרו על הרווחה הנפשית והזןגית שלכם
שום דבר ואף אחד לא יכול לגזול מכם דבר בסיסי שכזה!
וואו בכיתישושנושי
כמה נכון אמיתי ומרגש כתבת.
תודה לך על הזמן שהרגשת לזה
מדהימה, כרגילאושפיזין מהירחאחרונה
רק אהבה והבנה!!מהי אמת
הלוואי וכל גבר יבין שזה מה שאישה צריכה, וברגע היא משתנה.. כי טוב לה ובטוח לה..
התשובות האלה מעצבנותלמה לא123

אני מכירה נשים כאלה "קלאפטע" וזה לשון עדינה,עם בעל שמלקק להן את הרגליים כל היום, ומלא באהבה והבנה

והן בועטות לו בפרצוף שוב ושוב, ואח"כ מתלוננות שהוא סמרטוט

נשים הן לא יחידה אחת,יש נשים שהשיטה הזו עובדת עליהן,ויש נשים שזה רק מלטף להן את האגו,וגורם להן להמשיך עוד ועוד...

מניסיון בלייב (אם כי רק עברו חודשיים)די שרוט

אני יכול להגיד שיש נשים ש"מקבלות" אהבה והבנה וזה לא בהכרח "מרגיע" אותן במקרה הטוב ואפילו מחמיר במקרה הרע. אצלי אני עדיין במקרה הטוב ועברו חודשיים. 

כמה מחשבות...'טובים השניים'

אחי היקר.

 

אתה מתאר מצב לא קל בכלל שנמשך הרבה זמן (ובטח נעשה עוד פחות קל בתקופה הלחוצה של הקורונה והחגים...)

ואני מבין אותך - זה באמת קשה כשיש חוסר הבנה הדדית וקושי לתקשר בצורה בונה, ואז רבים ושוב רבים... ומתסכל!   

נשמע ממה שכתבת ומהדוגמאות שהבאת, שיש לך יכולת טובה לדבר על הרגשות שלך ועל הרצונות שלך, וזה חשוב 
ומשמעותי לזוגיות טובה וצומחת, הבנויה בסופו של דבר על היכולת לדבר ולתקשר נכון בינינו. 

 

כמה מחשבות בנוגע לדברים שלך:

 

א. האם יצא לכם לדבר פעם על כך? כלומר, האם אמרת לה מה אתה מרגיש - בזמן רגוע שאתם מפנים לעצמכם, לבד? 

    לא מתוך אשמה כלפיה, אלא מתוך רצון להביע מה אתה מרגיש כשהיא אומרת לך כך וכך, מה חשוב לך בשביל הזוגיות

    שלכם, ואיך היית רוצה שתדברו על דברים מורכבים בבית שלכם (כמובן - גם לשמוע את אשתך. תצטרך לפנות מקום בלב
    לשם כך, פשוט לשמוע ולהכיר את הצד שלה ומה חשוב לה).
    למשל, את הדוגמה היפה שהבאת - איך היית רוצה ששיחה ביניכם תראה, האם סיפרת לה עליה? 
    חשוב גם שהיא תרגיש שהדברים שלך באמת נובעים ממקום של להתקדם ביחד (הרי אין לך 'בעלות' על האמת, ואם היא 
    מגיבה כך, כנראה שחסר לה בפנים גם משהו - הלוא היא אוהבת אותך ולא רוצה להרע לך), וממקום שרוצה שהמרחב הזוגי
    שלכם יהיה נקי ונעים יותר, ושזו אחריות משותפת של שניכם, באהבה ובכבוד. 

 

ב. גם בדברים שלא מסכימים - לזכור שבחרנו להתחתן דווקא אחד עם השניה, והשוני בינינו יכול להפרות את הזוגיות שלנו ואותנו
    כאנשים. כדאי לחשוב מה הערך שעומד מאחורי הדעה והרצון של אשתי. למה זה חשוב לה 'לקרקר' (הייתי בוחר מילה אחרת
    אחרת, עם עין טובה - דואגת, וכדומה - השפה שאנו משתמשים משפיעה על המחשבה שלנו) סביב הילדים? איזה ערך היא 
    מביאה לידי ביטוי בכך? וכמובן, לא להסתפק בחשיבה שלי, אלא לשאול אותה - למה זה חשוב לך שיהיה לילדים כך וכך
    (חשוב: לשים לב שאני באמת מתעניין בעולמה של אשתי [מבקר אצלה ולא מבקר אותה], הדבר יבוא לידי ביטוי במנגינה של
    השאלה ובשפת הגוף הכי עדינה. לכן כדאי לעשות עבודה פנימית לפני שמדברים על כך).
    ברגע שעוברים לדבר על הערך והרצון שמאחורי הדברים, אני עדיין יכול שלא להסכים, אבל הרבה יותר אבין ואכבד את העמדה
    שלך, ובעיקר, רווח משמעותי לזוגיות שלנו - העמקנו והכרנו צדדים נוספים שלא בטוח שמנו לב אליהם. 

 

ג. נקודה למחשבה: מה יכול לעזור לאשתך? נסה להזכר במצב בו הגבת 'נכון' וזה היה לה טוב. מה היה שם?
   והכי טוב - שאל את אשתך, לדוגמה:
   'אשתי היקרה, אני אוהב אותך ורוצה לשמח אותך. למרות שאנחנו מאוד אוהבים וקרובים, אני לא קורא את המחשבות שלך
   ועדיין לא נמצא בתוך הראש שלך, ולכן הייתי שמח שתגידי מה היית רוצה שאעשה. יכול להיות שאני שוכח או לא שם לב, או
   שאני באמת חושב אחרת. וזה בסדר גמור שנחשוב אחרת - אנחנו שני אנשים עם הסתכלות שונה!
   ובכל זאת, אני אשמח אם תגידי לי מה חשוב לך ומה היית רוצה שיקרה, ואיך את רוצה שאגיב במקרה שאת 'מתלוננת/בכל
   מקרה אחר...' - האם יעזור לך שאבין אותך? האם להגיד לך שאת צודקת זה יעזור?
   אנחנו רוצים לשמור על האווירה הטובה בינינו ולא לריב סתם. איזו תגובה שלי תשמח אותך?'

 

ד. קח בחשבון שזה תהליך של למידה אישית וזוגית. אני מאמין שאשתך אוהבת אותך ורוצה שתהיה לכם תקשורת טובה
    ואוהבת, וייתכן שהיא מרגישה שמשהו 'מאיים' עליה או חסר לה. מציע לכם ללמוד יחד על 'השפות השונות של האהבה' של
    ד"ר גארי צ'פמן ולדבר על כך -

    - איזו שפה של אהבה אני דובר? ואיזו אשתי?

    - איך אני מבטא אהבה? ומתי אני מרגיש אהוב/ה?
    - האם אני מכוון לשפה של בן/בת הזוג שלי, או שאני מבטא אהבה בשפה שאני מכיר...?
    - איזה מעשה קטן אעשה השבוע כדי להתקרב ולבטא אהבה בשפה של אשתי, למרות שזה דורש ממני מאמץ?
      ועוד על זו הדרך. תן לחכם ויחכם עוד... ואם צריך עזרה, אפשר בשמחה לפנות באישי. 

   

    שיהיה בהצלחה רבה בעז"ה! ושתראו הרבה טוב, ואהבה ושכינה ביניכם.

תגובה מדהימה מדהימהנגמרו לי השמות


זה מאוד מכוון! תודה - יש בעיה קטנה עם זה...גילר

קודם כל תודה רבה על התשובה המדהימה והמחכימה!

כן, יצא לי לספר לאשתי רבות על הרגשתי כשזה קורה, וכמה שהייתי שמח אם שיחה בינינו היתה מתנהלת בפשטות, בחיוך ובזרימה במקום לבחור במסלול של הדרמה.
אשתי מצידה טוענת שהדברים מגיעים לדרמה כש״מצטבר אצלה כ״כ הרבה תסכול שזה פשוט פורץ ממנה״.
אני מאוד מבקש ממנה להשב את תשומת ליבי לדברים קטנים שמציקים כשהכל עדיין טוב ובהיר - אבל אשתי טוענת כי בזמן שהכל ״תקין״ - פשוט אין לה מה להגיד, וכשזה כבר מצטבר, אז זה מאוחר מדי, והיא לא מודעת לתהליך שהתסכול מתחיל להצטבר.

כשאני מבקש מאשתי פשוט לעזור לי לשים לב ע״י כך שהיא פשוט תגיד מה היא צריכה, היא אומרת שהכי מתסכל אותה זה שאני לא שם לב בעצמי לדברים הללו. זה די מעגל קסמים - כי אני צריך את אשתי כדי לפתח מודעות, והיא לא מוכנה לעזור לי בכך כי ״אני צריך לדעת הכל לבד״.

בקשה שלי ממנה לדברר במילים את רגשותיה נתקלים בתשובה כמו ״אני לא יכולה להיות כמו [שם של עיתונאית מסויימת] שיכולה פשוט לשאת נאום. אצלי זה לא עובד״

פה ושם פנינו לייעוץ בעניין אבל אנחנו חוששים מכך כיוון שנינו פרצופים מוכרים במדינתנו הקטנה, ובאחד המקרים העניין הגיע לתקשורת, מה שגרם לנו עוול לא קטן. מעדיף להשאיר את הייעוץ אנונימי כרגע.

גם נושא ה״קרקור״ סביב הילדים (שוב, סליחה על המילה. פשוט ממשיך את הדוגמא שהתחלתי) - ברור לי שישנן כוונות טובות, אך עניין ה״כבדות״ סביב נושאים רבים כל כך מפריע לזרימה ולשמחה של הבית כך שבאמת אני מרגיש שאני נאלץ לבחור. לדוגמא: או ארוחה חמה ובריאה, או ערב שמח. ולמה אי אפשר פשוט את שניהם...? אחרי הכל לא מדובר בדרישה מוגזמת. זה די טבעי שמשפחה תהיה שמחה, וגם תשב לאכול ארוחה חמה מדי פעם לא?

זה פחות או יותר רוח הדברים. כבדות, תקיעה, חוסר זרימה, ובסוף - התפרצויות.
מקווה שזה שופך קצת יותר אור על הסיטואציה המורכבת...





 

אני מלאת התפעלות מהאורך רוח שלךגננת מתחילה
לגבי טיפול אתה נמנע בגלל היותך מוכר, ומה לגבי שהשכנים, המעגל המשפחתי והעבודה, ששומעים ואולי גם רואים זה לא מטריד אותך או את הילדים?
יש לכם סיפור חיים לא פשוט בכלל, נשמע שאולי היא סובלת מבעיה נפשית. ניסתם לטפל?

מכירה סיפור מאוד דומה, זה לא פשוט להתמודד עם איש/ה שיש לה התפרצויות וטענות, לא מתפקדת, הילדים בעל כורחם מגיל צעיר עצמאים מאוד...
זה לא משנה כמה אתה תיהיה מוכשר, חכם וטוב היא חייבת טיפול.
מצדיעה לך יישר כוח!
אני כל כך מבינה את אשתךרקלתשוהנ
זה עבודת המידות קשה מאד.
לספר בלי שנשאלת, לפרט כשמולך מישהו לא יודע לשאול "כן? ומה עוד? ולמה הרגשת ככה?" דברים שצריך לפרוק אבל צריך להישאל עליהם בשביל להצליח לדבר.
קשה קשה לדווח על רגשות רק כי צריך לפרוק, קשה ממש. דבר שלבנות הוא כל כך טבעי לפרוק, לשאול, לדסקס על רגשות. ככה אני רואה עם בעלי לפחות. בטח שאכפת לו מה אני מרגישה והוא ישמח לשמוע והוא יושב ומקשיב אבל אבללל אמאל'ה הוא לא יודע לשאול 😵😲😁

ונקודה נוספת בקשר להצטברות
מכירה את זה גם על עצמי, ולמרות שיודעת לזה שככה הולך המעגל - צבירה צבירה פיצוץ - תמיד בדרך לפיצוץ הדברים לא נראים לי משמעותיים מספיק, או שאני מנסה לסלוח/להעביר/לא להתרגש, באמת מנסה אומרת לעצמי ומלמדת זכות וכו'. ולפעמים אני צוברת דברים באמת טיפשיים ואני באמת רוצה לעצור את זה שם. זו טעות שאני חוזרת עליה שוב ושוב כי כל פעם נראה לי שהפעם אני מצליחה אבל אז זה רק נהיה יותר גרוע.
יש פעמים שאני כן מצליחה באמת להוריד את זה מהלב. הבעיה היא לדעת להבדיל על איזה מסלול עליתי :-&
סוד העין הטובה'טובים השניים'
יקירי.

אתה משתמש בדברים שלך במילים לא קלות לתאר את אשתך:

כבדות
תקיעה
חוסר זרימה
התפרצויות

ובתגובה נוספת בהמשך כתבת שאתה לא 'מצליח' לתת מחמאות לאשתך.
תראה אחי היקר.
לא צריך 'להצליח' לתת מחמאות ולפרגן.
כשהמבט נכון, שהדברים שאשתי עושה אינם מובנים מאליהם, ואני מצליח לראות את ההשקעה והטרחה הרבה שלה, אני מעריך אותה על עצם המאמץ שהיא משקיעה לטובת הבית ובשבילי.
בן אדם השקיע זמן ואנרגיה כדי לשמח ולעשות טוב - למה לא לפרגן על זה מכל הלב? הרי כל אחד שמח שמפרגנים לו ומעריכים את הטרחה שלו.
העניין הוא שצריך בשביל זה לתרגל ולאמץ את העין הטובה. וזו לא קלישאה, אלא באמת אחד הסודות של החיים. איך אני מסתכל על המציאות סביבי, ואיך על אשתי? האם אני מעריך את המאמץ, את ההשקעה? גם אם לי זה לוקח פחות זמן או יותר מתוקתק - זה לא משנה.
בשבילה זה יכול להיות המקום של ההתפתחות האישית שלה - קודש הקודשים שלה - ויכול להיות שלך זה בכלל לא עניין.
ואם תתבונן, בוודאי תמצא מקום בנפשך שאתה חסר וקשה לך איתו - קודש הקודשים שלך - ואילו לאדם אחר (אולי אפילו אשתך..?) זה בכלל לא מהווה בעיה כלל. אבל עבורך, זו עבודת חיים...
האם כשאתה עושה צעדים קטנים על מה שקשה לך, זה ראוי להערכה? או שכיוון שלאדם ממולך אין את הקושי הזה, אז זה לא באמת נחשב..?
בחיים בכלל ובזוגיות בפרט נדרשת המון עין טובה, וקבלה אמיתית של בן הזוג, על היתרונות שלו כמו גם החסרונות שלו, שהופכים אותו בסופו של דבר להיות מי שהוא.
אני גם באמת חושב שכדאי לכם להעזר בליווי מקצועי - על אף החשיפה וכו' - אדרבה, זה מעיד על עוצמה שלכם לקחת את הזוגיות בידיים ולשנות כיוון. לחזק את הטוב בינינו, להעמיק את ההערכה ההדדית והעין הטובה במרחב הזוגי שלנו.
מהפורום אפשר לקבל קצת רעיונות אבל זה לא תחליף לליווי ועזרה אמיתית. וזה בסדר, ומותר, באמת שמותר, לקבל עזרה כשצריך. כמו שאתה שמח לעזור בתחומים אחרים. הרווחה הנפשית, הזוגית והמשפחתית שווה כל השקעה. זו גם לקיחת אחריות אמיתית על הבית שלנו, ובע"ה תוסיף לכם הרבה קרבה וטוב, ואהבה וכבוד ביניכם. בהצלחה.
איך מסגלים כזו עין טובה?גילר


השאלה שצריכה להישאל היא איך לרדת מהעץ שטיפסתםהתחברתי
הלב של שניכם חסום אחד אל השניה. יש בינכם תהום עמוקה. נראה שאהבה בינכם כבתה מזמן. העין הטובה תפתח
""כשהלב יפתח""
הידיעה שאתם לא הולכים לפרק את הבית משיקול כלכלי ילדים או כל סיבה אחרת . צריכה להביא לך רצון "לשנות מסלול" ולהחליט לא עוד!
תחליט שאתה מתחיל עוד הערב ועושה את הצעד הראשון. שב איתה לשיחה פתוחה וכנה זה לבד תיהיה התחלה ומשם השמיים הם הגבול כשמניחים את האגו בצד.
שני דברים, קודם כל תבדוק האם אתה אכן נענהעמקאביב
לבקשות שניתנו בצורה רגועה או שאתה מנפנף אותן כלא חשובות ומחליט לבד מה חשוב ומה לא.
אם אתה בסדר מבחינה הזאת אז פשוט תגיד לה שאתה לא מוכן לסוג תקשורת כזה, אם היא רוצה משהו אז שתגיד ואתה תשתדל בשמחה אבל אם היא תעשה הצגות פשוט תשב ותבכה ותגיד שהיא לא מבינה אותך. היא תבין שהצגה לא עובדת ואולי תפסיק.
גברים ממאדים ונשים מנוגה- הצורך בתקשורת מקרבתמוש השור...

מה שאתה חווה זה בעצם ההבדל הכי בסיסי שיש בשיח והקשר בין גברים לנשים.
הדרך לתיקון היא מאוד פשוטה ואולי תדרש עזרה מקצועית אבל זה דבר שלדעתי כול זוג חווה אותו במינון כזה או אחר, והוא מסתכם במשפט אחד של חזל:
" איתתך גוצא, גחין ולחש לה"-
והפירוש הוא:
אם אישתך נמוכה תתכופפף ותלחש לה.
לפי הדוגמאות שהבאת בכול קונפליקט שיש, אתה לא מנסה להיכנס לנעליים שלה ולהבין מהמקום שלה את הצרכים והקושי שלה אלא אתה מבקש לעשות לה מתיחה כדי שהיא תגיע עד לגובה שלך ולדבר בגובה העיניים כמו גבר אל גבר
, טכני,
דהיינו " מה הבעיה תגידי מה מפריע לך ואני אשנה"
אבל הנפש והחשיבה של האישה והגבר בנויים אחרת.
מבחינתה להכין שבת מושקעת ועשירה זה הנשמה שלה להשקיע בילדים זה החיים של כל אישה היא עושה את זה כמו שג'רדון מבצע מהלך בכדורסל :מושלם, עם כל הכוחות, ובאומנות אבל זה דורש ממנה הרבה מאמצים שגורמים לה להתעצבן, להיות מרירה, וכן היא מתפרקת לפעמים או משתמשת בתת מודע בכלי שנקרא דרמה
מדןע קשה לך לקבל את אישתך כמו שהיא? כי זה יוצר אצלך מצוקה:
אישה כועסת= אני לא בסדר= יצירת פתרון טכני שלא תבכה.
אתה מבחינתך אם קשה לה שתגיד שקשה לה.
וציינת בדבריך שתי תגובות שאתה נוקט בהם:
1. אומר לה שכול ההשקעה שלה לא שווה ועדיף לאכול לחם וחומוס או שלגעתך לא צריך להשקיע עד כדי כך בילדים.
2. אתה מסייע לה בפתרון הטכני הנקודתי.
אבל אצל האישה המשוואה היא אחרת:
אישה כועסת= הקשבה.
אם אישתך דרמתית כשאתה יוצא לסייע המון בקהילה היא בעצם זועקת אליך שהיא רוצה שתתן לה את המקום שלה שנלקח כל פעם על ידי כללל אלו שאתה עוזר להם.
כשהיא לחוצה ומרירה על הילדים אחרי שקרעה את עצמה בהכנות לשבת היא צריכה את ההערכה שלך על מה שעשתה ולא שתאמר לה שזה לא שווה. זה הנשמה של האישה. זו נקראת תקשורת מקרבת לא למתוח אותה אליך ללחוש לה להתכופף להבין...
אני אביא לך עוד דוגמא: גבר איך הוא בודק חמץ? פשוט בודק חמץ טכני. עוברים על המקומות רואים שזה נקי מסמנים וי והלאה.
אבל מישהו דאג שהכול יהיה מסודר לא? קרע את עצמו ותיכנן כבר חודש מראש מה לנקות מתי ואיך זה יסתדר עם הילדים, עבודה, וכמובן ניקה.
אז למה בזמן הבדיקת חמץ לא להביע את ההערכה לאישה לילדים על העניין עשרות פעמים כל מגירה שנפתחת. (כמובן בלי לדבר)
אבל זה לא כתוב בשום מקום- אז אצלנו הגברים בעולם הטכני אם לא כתוב לא עושים.
שים את אישתך במקום הראשון לפני הכול
תתאמן על נושא ההקשבה מעבר.תקשורת מקרבת.
אל תילחץ ותיכנס למצוקה ותרצה למות או להתגרש אל תהיה קיצוני. יש לכם חיים שלמים לחיות ביחד בזוגיות ואהבה
רק אתה צריך למצוא את המפתח הנכון לליבה של אישתך.
מדהים! אמנם הדוגמאות קצת לא מדויקות, אבל מדהים!גילר

תודה על התשובה המדהימה!
בנוגע להקשבה - זה נשמע לי הגיוני ומתקבל על הדעת. באמת אני מחפש פתרונות במקום פשוט להקשיב.

רק אציין כי דווקא בדוגמאות שהבאת המקרה הוא די הפוך (מה שגם גורם לתסכול שלי).
אם כבר לרוב כשאני דואג לארוחה, לנקיון, למטלת בית אחרת - העניין מתבצע מהר, יסודי, בלי לעגל פינות, בשמחה ובשאיפה על הצד הטוב ביותר. אם זו ארוחה - הכל מתוקתק על השולחן, טעים, נקי וללא שאריות אחריי.
ובד״כ כשאשתי דואגת לכך, מרגיש כי מרוב שנמאס לה - הדברים פשוט נעשים כלאחר יד. חלילה אני לא אומר לה את זה (זה באמת יכול להעליב), אבל גם עוד יותר גורם לתסכול שלי. משהו כמו ״לא רק שהדברים נעשים כלאחר יד בעוד שאני נותן את המקסימום, אלא גם את בסוף זו שמתלוננת ועושה דרמות״.

אז המסר שאני רוצה להעביר לאשתי ב״לחם עם חומוס לשבת״ הוא שאם עושים משהו - עדיף שזה יהיה בשמחה, או שלא יהיה.
אם את רוצה להכין עוגה שיהיה לילדים - אחלה! אבל בשמחה. לא כקורבן! אם זה להתקרבן - באמת עדיף שלא יהיה.



 

אז זה העניןן .שלדעתך. אם זה להכין עוגה ולהתקרבן אז לאמוש השור...
אבל מה לעשות והיא עיקר הבית והיא גם המחליטה עליו.
צריך להבין שהתגובה שלה לא באה מחלל ריק.
אצלך הכנת עוגה בלי שמחה= להתקרבן
אצלה הכנת עוגה בלי שמחה= רצון שיעריכו את מה שאני עושה בבית.
זה בתת מודע אצלה- יכול להיות שבשלב ראשון היא לא תדע להסביר את ההתנהגות.וזה יוצר את התסכול.
יכול להיות גם בהחלט שלא בא לה להכין וזה בסדר
אבל היא מכינה מתוך דחף אימהי איכפתיות וצורך ואז תפקידך לנסות להבין מה הגורם לחוסר חשק
אבל בכול מקרה אתה לא המחליט מה יהיה ומה עדיף אנחנו בבית הטפל והאישה עיקר.
לפי מה שאתה כותב אתה בעל מסור ושותף במטלות אבל נראה מדבריך שאתה לא מצליח להגיע ללב של אישתך.
אתה לא מצליח לראות את הצד שלה, רק את שלך. בדברים החיוביים
בדברים השליליים אתה כן רואה את הצד שלה ולא את הצד שלך.
אתה צריך ללמוד שפה חדשה, שפה שנקראת תקשורת מקרבת. ואני בכוונה אומר אתה כי אנחנו לא מחפשים אשמים ומי צודק.
אתה כרגע זה שהבנת שהמצב מתסכל וצריך שינוי, אז אתה מייצר את השינוי בלי קשר למה שתעשה אישתך. זה התפקיד שלך. תפתח עין של אהבה, של חמלה, של רצון אמיתי לעזור לאישתך כשהיא במצוקה והכי חשוב בלי לפתח אצלך מנגנוני הגנה של אני לא בסדר.
מצוקה של האישה = הקשבה.
אל תצא מנקודות הנחה של מה היא חושבת. שאלת אותה פעם אם נמאס לה?
הקשבת פעם למה היא מרגישה באמת בלי להגיב?
תאמין לי אישתך יודעת הכי טוב מה היא מרגישה וגם מה הדרך לפתרון למצוקה שלה.
רק צריך ללמוד להקשיב ואיך להגיב כדי להוביל את הצד השני.
אמרת שאתם נשןאים 13 שנים- מזל טוב בר מצווה.
עכשיו הגיע הזמן להתבגר בקשר ולהקפיץ אותו כמה רמות למעלה. זה המבחן שלך.
הציעו כאן כרטישיח לזוגיות.
יש קלפים זוגיים
חפש חומר באינטרנט בנושא תקשורת מקרבת והכי חשוב
אתה לא עושה את הדברים כדי לתקן אותה.
תקן את עצמך וזה ישפיע על המעגלים הלאה



יש אפשרות שהיא תסכים ללכת ליעוץ?חנה קפלן

אני מציעה שתנסה לדבר לליבה שתלך ליעוץ כדי שתלמד איך להתמודד .

חבל שהיא תחיה את החיים בחוסר סיפוק .

נקודה נוספת ,תנסה ללכת גם אתה ליעוץ זה יעזור לשתיכם.

 

שהשם יעזור לכם להגיע לשלום בית אמיתית תוך כדי סיפוק אהבה ושימחה!

טיפוס INTP/Sברוניש

לאקסטרוורטים זה אך טבעי להביע רגשות. לאינטרוורטים זה הפוך מהטבע.

לפעמים קשה לדבר על כל נושא שהוא. ורק כשמצטבר תסכול, זה מתפרץ כהר געש. זה לא קשור לשום נושא ספציפי. למה זה מגיע בצורה של סצנה? כי הצטבר תסכול. התסכול הוא לא עליך אלא על זה שהיא עצמה לא הוציאה את כל זה בזמן אמת.

 

אפשר להתגבר על זה. שלב ראשון - הכרת הבעיה.

לאחר מכן: לא חייבים טיפול, רק אימון הדרגתי על ידי הכרחה עצמית לספר בפירוט את מושא הטרדה.

יש אומרים שאפילו לספר לעצמך בקול עצמי שבראש מועיל.

אפשר להציע לך ניסוח אחר לתקשורת איתה?מיואשת******
במקום להודיע לה שאתה יוצא ולצפות שהיא תגיד משהו יפה ולא תתפוצץ
ממליצה לך לנסות אחרת
הי שושי, את צריכה שאני אעזור לך במשהו? יש משהו שצריך לעשות עכשיו?
אה לא? אז אני יכול לצאת ל...

או אחרת-
שושי ישרה הייתי מחר רוצה לצאת בארבע לעזור ב... מה את צריכה שאני אעשה לפני זה כדי שאוכל לצאת?

איך שאתה מנסח את זה עכשיו אתה מודיע לה משהו ואז היא מתפוצצת. (אני למשל יכולה להבין אותה. ) תנסה לשאול. לתקשר בצורה שזו החלטה משותפת, לא הודעה על מה אתה הולך לעשות עכשיו.

מעבר לזה כולם מגיבים פה כאילו אתה צודק בזה שאתה אומר שאתה עושה יותר ממנה . זה אנחנו יודעים רק ממה שאתה אומר האמת יכולה להיות שונה. שאלת את אשתך פעם איך היא מרגישה מי עושה יותר בבית? כי אם היא עושה מליון דברים לשבת ולילדים ואתה מבחינתך סבבה לחם וחומוס אז אולי גם בשאר הדברים זה ככה. היא מנקה כל פינה ואתה מעביר מגבון ומבחינתך שתיהם ניקיתם.
אני לא אומרת שזה בהכרח כך רק מציגה זוית מבט אחרת. יתכן שאתה חושב שאתה עושה המון ואשתך לא חושבת ככה ולכן מתפוצצת בקלות. מומלץ לדבר
ולפני זה אולי פשוט תעשה רשימה לעצמך מה אתה והיא עושים. ותראה אם באמת מה שאתה חושב הוא נכון
^^^נכון מאודrivki
תגובה מעולה! מיואשתוש!!!וואוו
לגמרי! ביג לייק!נגמרו לי השמות


תודה! הדוגמא פחות רלוונטית ... אבל ההצעה מועילה באמת.גילר

הדוגמא די הפוכה, כיוון שלרוב אני זה שמשקיע את הנשמה במה שאני עושה למען הבית, ביסודיות, בירידה לפרטים וגם בשמחה. לרוב דווקא אשתי היא זו שתחתוך עגבניה ל 4 ותקרא לזה סלט. חלילה מעולם לא אמרתי על כך כלום מחוץ לפורום זה כי זה באמת יכול להעליב, אבל אותי זה מתסכל.
אני מרגיש שדווקא לי יש את הלגיטימציה להתלונן, אבל אני פשוט חותך את הסלט דק דק בשמחה כי זה כיף וטעים לנו ולילדים.
סתם דוגמא.

 

משהו מוזר בסיפור שלךמיואשת******
אתה מספר כמה אתה עושה הכל מושלם אבל היא לא. אם אתה מנקה כזה מושלם למה בכלל היא מנקה? אם אתה חותך סלט דק למה היא חותכת גם?
ואם אתה משקיע עד הפרט הכי קטן בכל בישול למה הגיוני לך שהיא תכין רק חומוס וחלה?
מה קורה כשאתה משקיע למשל וקוצץ סלט דקיק, מי שומר על הילדים בזמן הזה ? והאם זה נכון גם להיפך כשהיא חותכת סלט או מכינה שבת האם אתה שומר על הילדים והיא פנויה לזה לגמרי להשקיע כמה שבא לה או שהיא צריכה תוך כדי לעשות עוד דברים?

פשוט מוזר קצת התיאורים שלך, לא מצליחה ליישב אותם במציאות רגילה של בית.

האם ניסיתם פעם שיהיו תפקידים מוגדרים? אתה מנקה מושלם כדבריך אז שאתה אחראי רק על הנקיון והיא רק על הבישולים? ואתה תחכה לפחות שנה שהיא תתמקצע בתחום המסוים שהחלטתם למשל בישול, לפני שתחליט אם היא משקיעה בו מספיק או לא. תן לה זמן ללמוד את זה לעומק, תחמיא מכל הלב על כל דבר קטן שלמדה, ולא תחשוב איך היית עושה את זה יותר טוב, למשל.
לא כולנו טובים בהכל, ואם אני אסתכל איך בעלי עושה חלק מהדברים אז אני אשתגע ואעשה הכל בעצמי ואתמוטט. הוא עושה את התפקידים שלו בזמן שלו ובצורה שלו ואני פשוט שמחה שאני לא צריכה לעשות אותם בעצמי.
אני מניחה שבעלי יכול להזדהות איתך ברוב ממה שכתבתrivki
לא יודעת אם המצב שלכם באמת דומה לשלנו, או רק נראה ככה. אבל מהצד של אשתך הוא בכל מקרה נראה אחרת ממה שאתה תיארת...

ניסית להסביר מה מפריע לך בזמן שהיא רגועה? לא בקטע של ביקורת עליה, אלא 'אני מרגיש כל הזמן מותקף ומואשם. קשה לי מאוד לחיות ככה'.

איך אתה מגיב בזמן שהיא מתפרצת? תגובות בסגנון של 'תירגעי' או 'תפסיקי להתעצבן' רק מוסיפות שמן למדורה. גם הסברים רציונליים, למה הכל בסדר וצריך להירגע.
אתה לא חייב להתרפס לפניה. אפשר לנתק מגע בלי להגיד כלום, אם היא מתנהגת ממש לא לעניין. אבל הכי טוב לזרוק משפט של עידוד והבנה, כמו 'יהיה בסדר, אני איתך'. ו ל ה ת כ ו ו ן לכך שאתה באמת מנסה להבין אותה ורוצה שיהיה לה טוב.

אתה מבקר אותה על 'הנזק שהיא עושה לילדים' בפניהם?
אחרי שהיא טורחת ומבשלת לשבת, אתה אומר ש'לא אכפת לך לאכול לחם עם חומוס' ?
אם כן - אל תהיה מופתע שהיא מתפרצת. קשה לחיות עם בן זוג שלא מעריך ומזלזל.

הדרך הנכונה ( והקשה) היא להחמיא על האוכל/המאמץ ולהוסיף 'אם עבדת כל כך קשה כדי שיהיה לנו טוב, בואי נעשה גם אווירה טובה, זה הכי חשוב '

הנקודה הקטנה הזאת שכל הזמן חסרה לה בכל מה שאתה עושה - אולי זאת הנקודה של הזדהות והבנה. קשה להסביר, איך אפשר להגיע לזה בלי להכיר אתכם לעומק. אבל קודם כל שאתה ת פ נ י ם שהצעקות וההתפרצויות שלה זה לא נגדך. היא צועקת, כי כואב לה.

ובעומק הלב אשתך מצפה ש א ת ה תהיה הצד החזק שלא מתפרק מכל דבר ולא מתיאש חו'ח.
אולי יעזור לך גם לעבוד על הבטחון העצמי שלך, שלא תרגיש אשמה מולה. כי לסלוח ולהבין את הצד השני אפשר רק מהעמדה של חוזק.

במחילה אם זה נשמע כמו ביקורת, רק רציתי לשקף, מה מרגיש (אולי) הצד השני.
אבל ציפיות האלו ממש מוגזמותעמקאביב
מה אם בעלך ישקיע את זמנו ומאמץ בבניית מתלה לא עמיד וארון מתנדנד ואם את לא תביאי הערכה וילדים יעיזו לא לאהוב הוא יתפרץ ויגיד שאתם לא מעריכים אותו?
זה אותו דבר. ועוד יוסיף שאת צריכה לעבוד על בטחון עצמי כדי להבין שכואב לו.
אני מניחה שכל אישה שפויה תברח מהר ממישהו כזה. אז זה עובד גם לכוון השני. אגב, התנהגות הזאת גם הופכת להרגל. אם היא מביאה פרות עם בעל אז למה לא לנסות אותה עם ילדים? וכך הלאה.. אחר כך בן אדם לא מבין למה אף אחד לא רוצה קשר איתו .
זה לא הגיוני לבקש מזה שנורמלילמה לא123

להבליג כל הזמן מול הלא נורמלי

בזמן שהנורמלי צריך להשתנות

ועדיין בזוגיות כל אחד צריך לבוא לקראת השני

זה שצועק, צריך להשתפר ומנגד השני צריך לספוג לפעמים נפילות שלו,ולהבין שא"א להשתנות ביום אחד.

וואו ממש מסכיםיחזקאלי
בסוף כל הבלגה מוציאה מלא אנרגיות והנורמלי בסוף נהיה לא נורמלי כי קשה להבליג לאורך זמן ובטח זה מצטבר ואז כשהוא עושה טעות כי אין בן אדם מושלם הוא מתמלא ברגשות אשם
מי מגדיר מי נורמלי ומי לאמוש השור...
בזוגיות אם יש רושי באמת כמו שכתבת כל אחד מהצדדים צריך לסייע ולבוא לקראת.
לא מחפשים אשמים לכן זה לא שאלה של נורמלי או מי צודק.
הבלגה נכונה לא מוציאה אנרגיות אלא להיפך מעצימה וממלאת
נשמע שאתה מחפש יותר מדי תעסוקות מחוץ לביתסודית
וילדים, הם לא אמורים 'להצטרף' להורים, שחיים את חייהם, אלא הורים *אמורים להשקיע בילדים שלהם*.
למרות התיאור המוטה שלך, נשמע שאשתך משקיעה בבית הרבה הרבה יותר ממך. נשמע שיש לכם פערים גדולים בתפיסת ההורות.
כל ה'חסד' והפעילות שלך בחוץ לא שווים כלום, אם אשתך עצובה ומרירה בגללם.
זה שאתה מסתפק בלחם וטחינה לשבת, גם לא מעלה גדולה כמו שאתה חושב, אלא גם אתה אמור להתאמץ לכבוד שבת..
זה שהיא אוגרת תסכול עד לפיצוץ, זה כנראה בגלל פז"מ הנישואים שלכם, אחרי 13 שנים היא התייאשה ולא מקווה לשיתוף פעולה אמיתי מצידך.
ההורים שלך השקיעו בך? כנראה שהם התנהלו די דומה להתנהלות שלך היום. אולי תלך לטיפול לבדך, כדי להבין איפה עובר הקו בין עשיית חסד אמיתית, לעשייה שהיא על חשבון צער וסבל של הזולת. איפה ההשקעה שלה מוגזמת ואפשר לעזור לה לשחרר, ואיפה אתה פשוט מנסה לברוח
תגובה פשוט הזויהברוניש

תלונתו של פותח האשכול אינה בבירור מהות התלונות וה "מי צודק" אלא על אופן הבעת התלונות שמגיע באופן של תסכול קוגניטיבי ולא באופן תקשורתי בונה.

 

מוזר שנעלבת עבור אדם שאת אפילו לא מכירה, בסיטואציה שאת לא מכירה, בלי להבין בכלל את הנידון על הקשריו.

די ברור שמכל האנשים בסיפור, רק את זו שזקוקה לטיפול!

אולי הזויה אבל ניתוח מדוייק של הדברים שהוא כתבמוש השור...
צריך ללמוד לקרוא בין השורות. התגובה רק מתמללת את מה שהוא אמר
יש הרבה מן הצדק בנקודות שהעליתמיואשת******
ילדים צריכים הורים מאושרים. לא כאלה שמרגישים בעבדותגילר

וכשילדים רואים שההורים שלהם אנשים מלאי תוכן, תחומי עניין, עיסוקים, אקטיביזם בקהילה, במדינה ובתקשורת - כן, הם מצטרפים, לומדים, סופגים, מעריכים, ומקבלים דוגמא.
ההשקעה בילדים היא לא קורבן שצריך לבוא במקום החיים, אלא לבוא לצידם. הילדים הם חלק מהחיים, לא כל החיים.

אחרי הכל משה רבינו קודם היה משה רבינו, ורק אח״כ אבא של הילדים שלו. לא צריך ללכת רחוק עד משה, זה נכון לגבי כל אחד שהגיע לעולם למלא איזה תפקיד ייחודי לו. הילדים רואים אותו הולך בעקבות התפקיד - ומצטרפים. לומדים מה זו שליחות, לומדים להיות אנשים תורמים ופעילים, ולא רק סגורים ב 4 אמותיהם.

מצטער - מסכים מאוד לגבי זה שצריך להשקיע בילדים, אבל לא מאמין בקורבנות-אדם.
ואת זה אני אומר כאבא אהוב מאוד על הילדים שלו, שנמצא איתם יום יום וערב ערב. מבלה, משקיע ונוכח.

לא יודעתy101
מה הפתרון, ולא מכירה את הצד של אישתך.
רק אגיד לך עיצה ששמעתי מבן אדם שנשוי 15 שנה ואב ל-3 ילדים.
לא מדברים בציניות אחד לשני בזוגיות, לא בצחוק, לא רק בנושא מסוים פשוט לא בכלל.
כן מדברים בצורה ישירה וכנה.
וזה נכון לכל בן אדם שרוצה להשיג שיתוף פעולה.
אם היא צריכה שתעשה משהו היא יכולה לומר במפורש בצורה ישירה אני צריכה שתעשה x,y.. קשה לי בכך וכך ואני צריכה עזרה. במקום משפטים עקיפים וציניים כמו מה אתה לא רואה, עיניי עירך...
אני בטוחה שבצורת תקשורת כזו אתה תשמח יותר לעזור לך כמו בחוץ.
אם יש איזה משהו/י שיסביר לאישתך זה לא בזמן כעס ותסכול זה יכול להועיל. כמובן שאם היא מקבלת את זה גם אתה מיישם את זה ולא מדבר אליה בציניות אף פעם.
רגישהMp4❤
נשמע שאשתך מאוד מאוד רגישה..
היא מנסה להיות "האמא והאישה המושלמת" ולכן מנסה לדאוג לכולם חוץ מאשר לעצמה..
היא ככל הנראה לא משתפת בהתחלה כי מנסה להימנע ממריבות וויכוחים, להבליג, להתגבר על מידותיה וכד', אבל כמה אפשר להחזיק בבטן?
אז מידי פעם היא מתפוצצת, וזה שזה קשה לך זה הכי מובן בעולם, אבל גם לה זה קשה! לכן היא מגיעה למצב הזה.. היא לא עושה את זה בכוונה!!
אישה רוצה להרגיש שהיא מספר 1 בשביל בעלה! לפני אמא שלו, לפני החברים ולפני כולם.. אבל לא כל הנשים זהות בתגובתן לתחושה שהן לא בראש סדר העדיפויות.. נכון, יש כאלה שפותחות ומשתפות אבל גם כאלה שפחות, אבל הבסיס לפתירת הבעיה הוא זהה- מחמאות! ציינתי שאישה רוצה להרגיש מספר 1? אז תגרום לה להרגיש ככה!! היא עמלה כדי להכין אוכל לשבת ולכן היא בלחץ ובעצבים? במקום להציע לה לשבת על חלה וחומוס- תגיד לה שאתה מעריך אותה! איזו אשת חיל היא! איך זכית ב"ה! תחבק אם אפשר, תחייך אליה, תשבח אותה ליד הילדים, תקדיש לה שיר- תגרום לה לחייך!!
אם היא תרגיש מספר 1 היא לא תהיה אומללה..
כשהיא בע"ה לא תהיה אומללה, ברגע המתאים (רצוי במקביל לארוחת ערב משותפת לדוגמה) בע"ה תוכלו באמת לדבר, להבין, לחוש אנטמיות וכתוצאה מכך לפתוח נושאים מורכבים שקשה לכם להוציא בדר"כ..
(כמובן, לשקול מילים.. אתה לא אמור להטיח האשמות, רק להסביר שאתה אוהב אותה ורוצה בטובתה, אבל לפעמים אתה לא יודע איך להתנהג כדי שיהיה לה טוב, כי אתה בסה"כ אדם פשוט ולא נביא.. אז תשמח אם היא תשתף אותך בתחושות שלה ובצפיות שלה ממך כדי שתוכל להפוך אותה למאושרת, כי כשהיא מאושרת אתה מאושר 😍)
זוגיות זאת עבודה. יש תקופות שבהן הגבר צריך לעבוד קצת יותר ולהפך.. אלה החיים ב"ה..
אל תשכח "כמים הפנים אל הפנים, כן לב האדם לאדם"- ברגע שתשנה את התנהגותך כלפיה, בעזרת ה' גם היא תשנה את התנהגותה! זה תהליך, אבל זה לגמרי אפשרי ב"ה!
אשתך זקוקה לך עכשיו!! ההתנהלות הזאת מראה שלאשתך לא טוב!! תפרגן לה, תכתוב לה מידי פעם איזה פתק עם איזה שוקלד שהיא אוהבת ליד, תפנק- ותראה לה שהיחד שלכם חשוב גם לך!! נשמע שהיא בסה"כ צועקת לך- תאהב אותי!!
היא מנסה לשדר לך "אני טובה! אני מושלמת! עכשיו אני מספיק טובה? עכשיו אתה אוהב אותי?" ומקבלת חוסר הבנה וביקורת.. בטח שהיא לא תרגיש בנוח לשתף.. הרי לא תבין.. רק תיתן לה איזה פתרון.. אבל היא לא רוצה פתרון!! היא רוצה להרגיש שאתה מבין אותה! שאתה תומך בה! שיש לה שותף! אל תנסה לפתור לה את הבעיות- פשוט תהיה!!!
חשבת על זה שאולי היא מנסה לתת את כל כולה לילדים בצורה כזאת אובססיבית כי היא מרגישה שעבורם היא חשובה? לפחות בשבילם היא בעלת ערך!
ד"א, גם אתה כתבת בצורה מאוד מאוד דרמטית!!
נשמע שיש לכם ב"ה עבודה.. להפסיק את ההצגה הזאת שהכל בסדר ולהתחיל להפוך לבסדר ב"ה באמת!
חשוב שתדאגו לזמן איכות זוגי!! שתדברו יותר ושפשוט תאהבו! קצת רומנטיקה, מחמאות והערכה לא יכולות להזיק (;
ובמידת הצורך- כמובן טיפול זוגי.
ב"הצלחה!!
כתבת מדהים! כל מילה!נגמרו לי השמות


המחמאות זו עצה טובה שכבר קבלתי. לא כ״כ מצליח לעשות זאת בכנותגילר

זה נכון! ועדיין אני לא מרגיש שאני מצליח.
לא מצליח להרגיש באמת הערכה. כפי שכתבתי לעיל, אשתי אכן מרגישה מתוסכלת על ההשקעה שלה, ועל כך שרק היא עושה.

אבל אם לומר את האמת - אני משקיע הרבה יותר במטלות הבית שאני עושה. אם זה הכנת ארוחה - לרוב היא תהיה מושקעת, המטבח יישאר מתוקתק כשאסיים, הסלט קצוץ דק דק. אם זה נקיון - אני לרוב ארד לפרטים ואגיע לחריצים, מתוך שאיפה שיהיה באמת מושלם.
אני לא מתלונן אלא עושה זאת בשמחה.

מאידך אשתי לרוב עושה את אותם הדברים ״כלאחר יד״, אלא תוך השקעת אנרגיה רבה בהרבה, מה שגורם לה לתסכול ולהרגשה (הלא נכונה) שהכל מונח רק על כתפיה. זה די דומה למטפס הרים שנאחז בסלע ומפעיל פי עשר יותר כח מהדרוש. איך יצליח להמשיך בטיפוס??

אני באמת רוצה לתת מחמאות, אבל לפעמים אני מרגיש שזה קצת כמו להגיד לילד ״כל הכבוד״ שהצליח לצייר עיגול.
אשתי ואני נמצאים בעמדות שקולות. אין פה הירארכיה כמו של הורים וילדים, ומרגיש לי מוזר להחמיא על דברים שבאמת נעשו בלי נשמה, מתוך תסכול, וכלאחר יד.

שוב - אני לא אומר לה את זה. זה יכול להעליב. מצד שני אני מתוסכל מאוד מהמצב.

אז אולי פשוט תשחרר אותה מדברים האלועמקאביב
נשמע שהיא שונאת מטלות בית אבל הכניסו לה לראש שהיא בתור אישה חייבת לנקות, לבשל , לאפות. יש מצב איכשהו לשחרר אותה מזה לגמרי? אתה, עוזרת, ילדים? והיא תעשה משהו אחר שכן הולך לה טוב והיא אוהבת לעשות. גם תשחרר אותה החוצה, לחברות, חוג, הליכה, שיעור, גם אם היא טוענת שלא רוצה.
מישהו צריך להסביר לה שהיא חשובה יוקרה גם אם היא לא מבשלת וילדים עדיין יעריכו אותה גם כשהם ידעו להסתדר לבד.
הגיוני שהיא גם מרגישה שאתה משקיע יותר וזה מתסכל אותהשובאל
ואם זה נכון זה רק מדגיש את הצורך לפרגן לה שלא תרגיש שהיא במבחן מולך.
לגבי מה שכתבת שזה כמו לתת.מחמאה לילדבת 30
מחמאה, עידוד וחיזוק חיובי זו הדרך היחידה.
לשמור בבטן ולהיות מתוסכל לא יעזור לך.
יכולה להגיד לך,שכשהתחתנו, בעלי לא באמת ידע איך לעבוד. הצליח לתקוע מסמר, קצת לתקן דברים. אבל מאוד מאוד רצה.
היום- הוא עובד בתחום הנגרות, ואת הבית שלנו שיפץ בעשר אצבעותיו, מהמסד ועד הטפחות, בכשרון רב.
כמובן שזה כשרון טבעי וכו', אבל אני ב''ה יכולה להעיד על עצמי שמעולם, מעולם, לא אמרתי לו משהו שלילי על מה שעשה, גם אם יצא עקום לגמרי, ותמיד תמיד שיבחתי ועודדתי
בשנים הראשונות רובנו מחמיאים מפרגניםגננת מתחילה
ודואגים להזכיר לבן זוג את הצדדים החזקים שבו ולא נותנים דגש לחסרונות.
כנראה שהוא הגיע למצב צבירה של כעס, מרירות ומשקעים, ולכן הוא הפסיק להחמיא.
ולפי מה שהוא כתב גם בעיות של תקשורת מצידה מה שגורם לו לתסכול ואפטיות ליצור איתה דיאלוג.
מכירה כמוךסלמנקה
אח שלי.
מעצבן מעצבן מעצבן.
תמיד היה אומר ש *כשהוא* עושה דברים אז הוא עושה אותם *כמו שצריך*. גם מכין אוכל כמו שצריך וגם מנקה אחריו ותמיד המטבח מתוקתק אחריו.
אלא מה?
הוא ממש לא היה רואה את כל מה שהאחרים עושים סביבו.
מבחינתו היו לו סטנדרטים של פעולה, הוא לא ראה באמת מה אני ואחרים בבית עושים כי הוא שפט לפי איך שהוא תופס שמשימה מושלמת צריכה להעשות. לא ראה מעבר לזה כלום.

מכל מיני נקודות שכתבת נראה לי שאתה בכיוון הזה.
כשכתבת שהיא חותכת עגבניה ל4 וקוראת לזה סלט: האם היו לה משימות נוספות? האם היה לה חשוב להגיש ארוחת ערב לילדים בזמן מסוים? האם עשתה במקביל עוד כמה דברים?

נשמע לי שאתה לא רואה מה היא עושה. אולי אתה פעיל מאד ואבא נוכח, אבל עדיין מסוגר בסטנדרטים שלך, אתה לא מסוגל לראות את המציאות שלה, את הדברים שהיא מחשיבה, את הערכים שהיא מנסה לפעול לפיהם ומתמודדת איתם כל הזמן ומולם התסכולים שלה. אולי אם תבין רגע מה המציאות שלה תוכל להעריך מה שהיא משיגה ביחס לעצמה. מה התסכולים שלה, מה הערכים שלה וגם מה אתה יכול לגרום לה לראות קצת אחרת מתוך הבנה אמיתית של מה שהיא רוצה.

אם למשל תדברו על מה שאתם רוצים שיהיה בשבת. אולי תבין באמת למה היא רוצה הרבה אוכל ולא רק תצהיר את מה שאתה חושב. אולי מתוך דיון והבנה של מה שהיא מרגישה וממה זה נובע תצליחו להגיע להסכמה על איך להגיע לשם.
וזה ידרוש גם ממך להכיר במה שהיא עושה למען השבת של הבית שלכם.
לא צריך לתת מחמאות. צריך עין מתבוננת, עין טובה וצריך גם אכפתיות כדי להביע את הדברים הטובים שאתה רואה כדי לגרום הרגשה טובה.

נראה לי שיש ביניכם תהום של תקשורת שלא תלויה רק בה. אתם צריכים לגשר על ערכים ודרכי פעולה. בינתיים נראה לי שהיא חושבת שאין באמת עם מי לדבר והיא נאבקת בעצמה בבית שלה. כיוון שהיא מרגישה לבד ובמאבק היא מתפרצת.
כתבת הרבה ממה שאני חושבת רק לא היה לי כח לכתוב.מיואשת******
ידעתי שיגיבו ככה.סלמנקה
הוא כתב הרבה טובות על עצמו. לא מעריך שום דבר ממה שאשתו עושה.
לא בתור אימא, לא דברים שהיא עושה בבית. לא בחוץ. רק הוא עושה טוב.
עברתי על ההודעות רק שלו וקראתי טוב טוב מה הוא כתב וככה הגעתי למסקנה שלי. לא כתבתי ממקום אישי.
אבל למה אי-אפשר להסביר את כל הדבריםעמקאביב
האלו בלי דרמה? להגיד שילדים אמורים לישון בשמונה לכן חשוב להגיש ארוחת ערב בשבע והיא מבקשת ממנו ככה וככה. אם הוא באמת מה שהוא כתב אז הוא ישתדל לחתוך סלט עד שעה שבע.
בנוסף, היא אמורה להבין שהוא לא יעשה דברים בדיוק בשניה שהיא תרצה ובדיוק בצורה שהיא רוצה.
לך הוא מזכיר את אח שלך. ולי היא מזכירה את חמות שלי. הכל אצלה הדרמות, היא מצפה שכולם יבינו מה היא רוצה ויבצעו את זה בדיוק. אם זה לא קורה אז היא בוכה. היא מקרקרת בצורה לא נורמלית על ילדים, למרות בפועל היא לא רואה אותם, מה שמעניין אותה זה שליטה שלה או תלות שלהם. היא מתנפלת על עבודות בית, גם כשאף אחד לא ביקש, עושה בצורה בינונית, מתעייפת ונעלבת שאף אחד לא מעריך. ואז עושה דרמות. כמובן שהיא לא מקבלת שום דעה חוץ מדעה שלה. ישר היא מתחילה לבכות ולהגיד שלא מבינים אותה, עושה דרמות.
עשיית דרמות זה טרור רגשי. זה או אתה אתה עושה מה שאני אמרתי או שאני בוכה צועקת, אין פה דיאלוג, אין פה שיחה, אין קבלת אחר. ועוד מלווה בדרישה לא הגיונית בעליל להבין מה היא רצתה. אגב, מי אמר שהיא באמת רצתה מה שהיא אומרת, אולי רצתה בהתחלה משהו אחר אבל עכשיו שינתה את דעתה כדי לעשות דרמה?
ולמה רק לה מותר? היא מנחשת מה בעלה רוצה ומבצעת בלי שהוא יגיד? רב הסיכויים שהיא לא שמה לא עליו ולא על ילדים, ואין לה מושג מה הם באמת אוהבים. מה כבר צריך לבשל לשבת שבעל יעדיף פיתה עם חומוס? מבחינתי עדיף פיתה עם חומוס ברוגע ולא ארוחת מלכים אם צריך לשלם עליה בשמיעת צעקות, בכיות והאשמות. אין לה כוח, זמן, רצון אז שלא תעשה. אף אחד לא יעריך את זה. רק ישנא את הארוחה הזאת ואת זאת שבישלה אותה. בן אדם נורמלי לא יקבל מתנות שניתנו לו מתוך בכי, דרמה, האשמות והתקרבנות, הוא כבר יסתדר איכשהו בלי זה.
יש לך הרבה הנחותסלמנקה
שמענו רק צד אחד. את הצד שלו.
אפשר להניח שכל ההצהרות שלו נכונות אחת לאחת. שבאמת הוא עושה יותר והיא דרמטית ומתנפלת.
אבל מכל האווירה של מה שהוא כתב ראיתי שהוא לא מעריך אותה.
הוא טוען שהוא עושה יותר לא כי היא עושה פחות, לא כי היא עייפה מהלידות וההריונות אז היא נחה והוא עושה אלא בגלל שהוא עושה את הדברים טוב יותר. שהוא חושב על כל הפרטים ומנקה אחריו. שהמשימות שהוא לוקח על עצמו נעשות מהתחלה עד הסוף.
זה ועוד דברים מרמזים לי שהוא לא רואה דברים שהיא עושה.

ומה הטענה על שבת?
אז מה אם הוא הצהיר לה שתשנה את הגישה שלה של שבת? ככה משנים דברים? הוא קובע והיא לא? מה עם הרצונות שלה? למה שלא יכנס למטבח קצת ויעזור לה להכין מה שהיא רוצה?
אולי היא נכנסת עצבנית לשבת לא הגלל ההכנות אלא בגלל שבעלה מעצבן ותוך כדי הכנות לשבת מזלזל במה שהיא עושה?
ולכן יועצי נישואין תמיד באים בגישה ששניהם צודקים ושניהם טועיהתחברתי
אני הייתי מלמדת עליו כף זכות . איזה בעל עובד בחוץ מתנדב ועוד נשאר לו זמן וכוח לעזור בבית יותר מהרגיל? היכן הם "טעו בדרך" רק יועץ נישואין יוכל לדעת.
מעניין אם כך הם התנהלו מתחילת הנישואין. והאם לאישה היה מודל חיקוי מהבית שבו גדלה. בכל מצב עדיין לא מאוחר ויפה שעה אחת קודם..
ללמד כך זכות זה תמיד חשובמיואשת******
אבל ההיא למעלה צודקת שהוא כותב רק כמה שהוא מקסים ומיוחד ומלא שבחים על עצמו כרימון ואפס על אשתו. אתה מקבל את כל מה שהוא אומר כאילו זה נכון. איזה עוד בעל יוצא זמן להתנדב ולעבוד מלא וכו וכו. יש לך רק מה שהוא כותב על עצמו, ולפחות ממה שיצא לי לראות בחיים אנשים שמשבחים את עצמם עד אין קץ ולא רואים בעצמם שום פגם רק בזולתם לרוב לא באמת כאלו מושלמים. רחוק מזה. ההודעות שלו צורמות ממש בשלב מסוים.
לדבר עם פסיכולוג שמתעסק בשלום ביתמר שוקו
ראיתימקסימה3

ועצוב לראות את המצב הזה.

אני לא יכולה לעזור כי אני לא יודעת איך לסייע.

 

יש מה לעשותבסדר גמור
יעוץ והכוונה זוגית לשניכם.

יש פה קריאה לנו הנשים -כל זמן

אני לא רוצה להכנס יותר מידי לפתרונות ספציפיים לפותח השירשור (חוץ מ - ייעוץ זוגי על תקשורת דחוף!)

אני יותר רוצה להדגיש שיש המון נשים שמאוד נעלבות מהבעלים שלהן ש"איך הם לא יודעים לבד מה אני צריכה?".

קראתי פעם משהו שכתבה יועצת זוגית בשם גליה סברסוב שמישהי התלוננה בפניה ש"אם בעלי היה אוהב אותי הוא היה מרגיש לבד מה אני צריכה". והיא בתגובה ענתה לה - "אם את היית אוהבת את בעלך את לא היית מכריחה אותו לנחש מה את צריכה!!"

פשוט לומר ברור מה אתן צריכות! ואם אתן רגשיות - תאמרו גם את זה ברור!

נכון,מאיפה זה מגיעלמה לא123

הקטע של הניחושים?

גם אני הייתי ככה פעם

חוסר מודעות אוליכל זמן

וגם מאוד יכול להיות שזה בגלל שאנשים לומדים דרכי תקשורת מהבית... אולי ככה ההורים דיברו בינהם וזה נספג...

 

(וכנראה ששתי התשובות גם יחד זו הסיבה)

אצלינו היתה בבית תקשורת גרועהלמה לא123

אבל אימי לא דרשה מאבא שלי שינחש אותה

אישתו אומרת לו כל הזמן... אבל הוא לא מבין את השפהמוש השור...
נכון, אבל -כל זמן

לפי מה שהוא כתב היא (אכן) אומרת (לעיתים) בצעקות ובכיות כי היא כועסת שהוא לא מבין לבד. במקום זה עדיף שאשה תצא מנקודת הנחה שהוא פשוט לא נביא ולא תמיד יודע לבד מה אישתו צריכה. דהיינו להנמיך את ציפיית ה- "הוא אמור לדעת לבד מה אני צריכה ואם לא זה נורא ואיום" ופשוט להסביר בנחת מה היא צריכה.

אני חושב שאנשים מפספסים קצתברוך89
לי לפחות מקריאת דבריך, זועקות שתי תובנות:
1. אתה בעל נדיר
2. יש לאשתך בעיה רגשית/נפשית, ועליה לקבל טיפול, או טיפול לשניכם.
המצב הזה נמשך שנים?? איך אתם שורדים את זה? לא מגיע לך לסבול ככה. מגיעה לך זוגיות נעימה בעלת תקשורת בסיסית תקינה. לא מגיע לה לסבול ככה. מגיעים לה חיים מאושרים ובריאים, שמחה עם בעלה וילדים, ועליה לעבור תהליך לשם כך.
לדעתי אבן היסוד של כל זוגיות היא התקשורת. להיות מסוגל להעביר לבן/ת הזוג מה אני מרגיש/חושב/צריך/רוצה. אם זה אין, אז מה יש? היא טוענת שהיא לא עיתונאית, ולא מסוגלת לשאת נאום. ובכן לא צריך נאום, אבל מינימום של לבקש דברים ולהסביר זה נדרש.
אני מקווה שתמצאו מהר מטפל/ת מקצועי במהרה,
אסור שהסבל הזה ימשך.
הי לך, קיץ בריא!עץ ובית
עבר עריכה על ידי עץ ובית בתאריך כ"ב בניסן תש"פ 02:04
עבר עריכה על ידי עץ ובית בתאריך כ"ב בניסן תש"פ 02:02
לא קראתי את התגובות הקודמות אז מקווה שלא חוזרת על מה שכבר אמרו.

רגשות ושיח על רגשות הם שפה לכל דבר.
כמו אנגלית או פורטוגזית או פרסית.

אתה לא תדע לדבר טמילית או יפנית אם לא תלמד גם אם בת הזוג שלך תרצה ותתפלל לזה מעמקי נשמתה.

שפה צריך ללמוד!
רגשות זה שפה!

יש אנשים שזכו וזוהי שפת האם שלהם, יש אנשים עם קליטה טובה לשפות שעם החיים למדו לדבר רגשות מהסביבה, יש כאלה שלמדו עם החיים אבל עדין שומעים שיש להם מבטא, ויש כאלה שמבינים ברמה בסיסית ביותר כמו ישראלי מצוי עם אנגלית רצוצה ... ויש כאלה שלא יודעים.
פשוט לא.
השפה הזאת זרה להם בדיוק כמו סונדנזית (לא המצאתי את השפה הזאת).

נשמע שאישתך לא יודעת ולא מכירה את השפה הזאת, או לפחות לא באופן שוטף כמו שהיית רוצה וצריך.

יש הרבה דרכים ללמוד שפה חדשה
, מספרים, מסרטים, מהאינטרנט, עם מורה פרטי, נסיעה למדינה שדוברת את השפה וכו' וכו'

גם את שפת הרגשות אפשר ללמוד,
אבל האם אשתך רוצה בכלל? היא מעוניינת בשינוי? לך יש את הכוח והסבלנות ללמד אותה צעד מעד?
עצה קטנהשמיא
מבינה ללבך
זה באמת מתסכל
אשריך שאתה רוצה לתקן ואכפת לך ואתה שואל ומברר.
מזדהה עם חלק ממה שכתבו פה בעניין שיש מה שעומד מאחורי ההתפרצויות שלה.
לא חושבת שהיא בוחרת להתנהג כך במודע.
זה נראה כאילו היא מנסה להמשיך אבל בסוף לא מצליחה ומתפוצצת.
אני מציעה לך פשוט להכין לה ולך כוס קפה ולהגיד לה:
אני אוהב אותך
ומרגיש שאת עוברת משהו שממש מכביד עליך. איך אני יכול להקל עליך?
אני כאן בשביל לתת לך ביטחון
את מס אחת בשבילי
הכל יבוא אחריך
אני תמיד כאן בשבילך. לפני כולם.
מקווה שזה יעזור לה לבטוח ולתת אמון ולשתף אותך
כי נראה שהיא ככ חוששת לחשוף את הכאב שלה , עד שהפכה להר געש והלהבות לא מיטיבות לא איתה ולא עם אף אחד בסביבה.
בהצלחה רבה!
איש יקר ליבי איתך מרגישה את כאבך האמיתי!התחברתי
ניכר שאתה עושה הרבה מעבר לבעל רגיל "במסירות נפש".
א. תתייעץ דחוף אל תתן לאישתך ,לעצמך ולילדים עוד רגע אחד לסבול. תיהיה הסיבה אשר תיהיה . ההשלכות מאוד קשות לכולכם לטווח הרחוק יותר ממה שאתה מתאר לעצמך.
ב.מגיע בעיקר "לילדיך" לראות דוגמא אישית של זוגיות בריאה כדי שהם יזכו להקים זוגיות טובה ובית בריא. אם למען הכבוד העצמי החלטת להפסיק לטפל, אז לפחות למען הילדים תתחיל לטפל.
כתבט לך לא מעט סיבות ונתנו עצות ולכן אני לא מביעה את דעתי האישית ... רק אתה והבורא באמת יודעים מה הסיבה שאישתך מגיעה למצבים של התפרצויות עד חוסר שליטה.
מתפללת עליך שתדע ימים טובים ומאושרים יותר!
אסור אף פעם לצפות, במיוחד בזוגיות.סאלח שבתי

ציפייה היא דבר מטעה, הוא נראה לגיטימי לכאורה אך הוא הסיבה לכל התקלות.. צריך לספר  את עצמך, לדבר, השני לא חי ומרגיש את מה שאתה ולכן אינו יכול לדעת כיצד צריך להגיב לרגשות השני, אלא רק ע"י דיבור, לספר את עצמך בכנות בשביל לשפר ולעלות.

אנחנו הגברים אכלנו אותהנווהשאנן

מאז שנתנה לו לאכול מהתפוח הפכנו למרמס דורכים עלינו הפכנו לסמרטוטים שימושיים

 

לא נראה לילמה לא123

שלפני מאתיים שנה ויותר גברים כ"כ סבלו

אתה יכול לפתוח ספרי היסטוריה ולקרוא

אנחנו מחזירים לכם על כל אלפי השנים שסבלנו ממכםצוחק

סבלו בשקטנווהשאנן

סבלו ועוד איך סבלו אבל בשקט בלי להתלונן ולבכות ולצרוח ולהשתולל ולזרוק צלחות וכל מה בא ליד

אלפי שנים והעולם שותק המין החלש עלאק

רק עם להכות את האישהלמה לא123

ולא לתת לה שום זכויות

ולהרוג בלי להניד עפעף

אתה אמיתי?

או שלא למדת היסטוריה בכלל?

לא היה ולא נבראנווהשאנן

לפחות לא בעם ישראל

 

זה נשמע לי המקרה הקלאסי של הבדלים בין גבר לאישה....חיפושית אדומה

הכרתי את זה מקרוב בבית הורי. שניהם היו תמיד צודקים - אבל זה לא עזר ככ לשלום בית שלהם..

אני מאמינה שטיפול זוגי אמור להספיק לכם.

מה שנדרש הוא לא מעט הכלה וקבלה שבן הזוג שלי פשוט רואה את העולם שונה לגמרי ממני. וזה משהו שצריך הכוונה ועבודה כדי להגיע אליו לדעתי. 

 

 

הצלת זוגות מגרושיןטיפול זוגי
ב"ה( איך מנהלים שיחה)
למה בעצם אני לא מצליח לנהל שיחה נורמלית עם הבן זוג שלי? למה אנחנו לא מצליחים לפתור דברים ביננו בנחת ?
מה גורם לזה?🤔
מה רק כשרבים אפשר לפתור דברים !!!😬
והתשובה היא מאד פשוטה לכל השאלות האלו!
אין לנו כללים!!!🤛🤜
הכל מותר להגיד מתי שרוצים איך שרוצים בלי שום הגבלות ,אז כמו בכביש אם אין שולים ותוסיף לזה שהנהג גם עייף מאד , האוטו בסיכון גדול מאד ליפול לתהום.😱
אותו דבר אצלנו אם כל פעם שיש לי איזה בעיה אני מנסה לפתור אותה באותו רגע בלי הגבלות ובלי כללים ויותר מזה שהאבסורד הכי גדול שאני מצפה שאני יגיד או יצעק לשני מה אני רוצה ממנו וגם יגיד את זה איך שאני רוצה ומתי שאני רוצה והוא ישמע ויבצע בלי שום בעיה בביטול ובשמחה ועוד יעמוד דום ויצדיע זה קצת נשמע ילדותי לא? תכלס זה לא עובד ב100%ובסופו של דבר
כולם נפגעים!!!
האשה והגבר וגם הילדים הצדיקים נפגעים שהם וודאי לא אשמים במחלוקות ובריבים ביננו.(גם אם לפעמים נראה שכן ).
ובשביל להגיע באמת לשיחה נורמלית שמביאה תוצאות טובות בפתרון הבעיות ביננו אנחנו זקוקים לכמה הגבלות וכללים.💪
בתור התחלה:
דבר ראשון. קובעים זמן לדבר🕟
על הבעיה, הזמן צריך להיות כשאנחנו לא במצב של לחץ או כעס דיכאון וכו' וכל מצב אחר שמפריע לנו לדבר כמו חולי או ילדים מפריעים וכו' אלא במצב שאנחנו נינוחים ורגועים לא עייפים מדיי ויכולים לנהל שיחה בלי יותר מדיי הפרעות חיצוניות (גם כדיי לקבוע את הזמן הפגישה צריך להיות במצב שאנחנו רגועים 💆ולא כשאנחנו במצב של מריבה )
דבר שני בזמן הפגישה להודות לשני מעומק הלב על המאמצים שלו מה שהוא כן עושה ומשתדל באותו עניין שבו אתם מנסים לפתור את הבעיה, לתת הרגשה טובה ואמיתית לבן זוג שלך שהוא עושה דברים נהדרים ואת/ה מאד מעריך/ה אותו/ה🙆
על זה כי כולנו אוהבים לקבל מחמאות זה גורם לנו להרגיש טוב להרגיש רצוי להרגיש שאני שווה משהו שאני עושה גם דברים טובים .
ופה השיחה על הבעיה נהיית כבר ממקום יותר חברי ויותר שליו ואפשר להתקדם לכיוון של פתרון.🏆
דבר שלישי: במשך השיחה צריכים להיות כללים👮 כדיי לא ליפול חזרה לויכוחים ובסוף למריבה ובסוף לתריקות דלתות בבית(במקרה הטוב).
אז יש 3 כללי ברזל שבשום אופן אסור לעבור עליהם הם כבר נאמרו מס' פעמים בפוסטים ובסירטונים שלי:
1:לא מאשימים את הצד השני (זה לא פותר כלום רק מחריף את המצב)
2:לא מזכירים לו את העבר לא הקרוב ולא הרחוק ( למה אתמול לא... זוכר שלשום שעשית... )זה מהמשפחה של לא להאשים ,הנוסטלגיה הזאת הורסת את הקשר. 💔
3:מתמקדים רק בנושא אחד בלבד ולא מתפזרים: ( אם אתם באמת מחפשים פתרון ולא דיבורי סרק שנשארים בגדר חלומות באספמיה)👼לפעמים יש קצת קושי לדבר עם יועץ מכל מיני סיבות (לא נעים ,אין לי סבלנות ,חבל על הכסף, אני יודע לפתור הכל לבד לא צריך מישהו מבחוץ וכו')ובעצם נותנים לסביבה שלנו לאגו שלנו ולכל מיני דברים חיצוניים לנהל לנו את הבית ולקבוע האם נעמוד בתור לרבנות😢 ונתחיל להוציא הרבה כסף💰 על עורכי דין והרבה פעמים גם על פסיכולוגים לילדים!😱.

הבעיה אצלךהעיקר המעשה


אתה צודק בהחלט! שתי הצעות..כמעט אבא
שלום לך, אני אישה..(אישתו של מי ששם המשתמש שלו..)
יש לי כמה דברים לומר.
דבר ראשון כל הכבוד לך! זה ממש לא פשוט לנסות ולסייע כמה שניתן בבית ולא לקבל על כך הערכה וק"ו לקבל ביקורת.
לפי דברייך אני מבינה שישנו קושי עיקרי שמפריע לך ולאישתך והוא חוסר תקשורת, או תקשורת במצבי 'דרמה' בלבד.
אני בהחלט חושבת שאם הייתה דרך לתקשר זה יכל לפתור הרבה מהבעיות כי לדעתי יש קושי של הבנה אחד את השני. אישתך איננה מבינה שאתה גבר, כלומר, לא מבין לבד מה שהיא לא תאמר ואם היא רוצה שתעשה דבר מסויים רצוי מאוד שתאמר זאת, עם זאת אתה גם היית רוצה שהיא תראה ותאמר לך תודה על מה שאתה עושה ובצדק.
מצד אישתך היא מרגישה מחוייבת לכל הדברים בבית ולכן היא לא מצפה לתודה אבל כן להערכה ולעזרה מצדך.
( למשל בדוגמתך על השבת זה ברור מאוד. מצדך: אתה רוצה ואומר לה שאתה רוצה להקל עלייה ולעזור לה בכך שתכין פחות ויהיה לה פחות עומס ולחץ. מצדה: זה עלול להראות חוסר הערכה, כי מחובתה (זו ההרגשה) היא צריכה להכין שבת ורק רוצה לשמוע שאתה שמח בכך ומעריך זאת. )
יש לי שתי הצעות:
א. לגשת לטיפול זוגי, לפעמים מישהו חיצוני יעזור יותר מלנסות לפתור הכל לבד.
ב. בקשר לתקשורת. בתור אחת שבהתחלה היה לה קשה לתקשר, אני יכולה לומר שעזר לי מאוד נושא הכתיבה.
חשוב לי לציין שאני יודעת שבתור גבר הבעת רגשות זה לא דבר פשוט כלל, עם זאת לדעתי יכול להוות פתרון.
לכן הייתי מציעה לעשות זאת באחת משתי הדרכים:
1. למצוא זמן ללא הילדים במקום רגוע ולפתוח את הנושא מהצד וההסתכלות שלך, לפרט מה קשה לך, להקשיב ולנסות להבין. בעיקר לדבר או להקשיב, לא חייב באופן מיידי למצוא פתרונות למרות שזהו האינסטינקט הראשון.
2. לכתוב. עד כמה שאני מכירה נשים סביבי הם יקראו מכתב עד הסוף. לכתוב לה קודם כל את מה שאתה כן רואה בה, את ההערכה שלך ברצון ובהשקעה בבית ובילדים ושעם זאת אתה רואה שקשה לה ושתשמח מאוד לעזור לה כי אתה אוהב אותה וכד'.
ועכשיו להסביר לה את הקושי שלך, שקשה לך להבין לבד, שתשמח מאוד שתאמר לך במה היא צריכה עזרה כי אתה לא מצליח לדעת לבד (אגב, כך זה כל גבר נורמלי..), שקשה לך שאתם לא מדברים באופן מסודר על הרגשות. שחשבת שבכתיבה יהיה קל יותר ושמאוד מאוד תשמח אם תחזיר לך תשובה במילים או בכתב, איך שיותר נח לה כי היא באמת חשובה לך ואתה באמת רוצה לדעת מה קשה לה ושתפתרו זאת יחד כדי שיהיה יותר טוב לכם ולילדים.

דבר נוסף: רוב הסיכויים שלא יהיו מיד תוצאות, אבל לאט לאט זה יכול להוות פיתרון טוב, לפחות על פי נסיון שלי.
בהצלחה רבה!
אמ;לק. יש פה כמה ענייניםארטליין
תארת מצב קלאסי של גבר ואישה.

האישה- רואה את כולם, ואחר כך את עצמה
גם כשהאישה מבקשת לנוח, זה אחרי שהיא חשבה איך זה יסתדר לכל הבית וכו...

הגבר- קודם כל מביע את הרצון שלו.
וברור לו שאם צריך משהו אחר הוא יירתם
אבל האישה חושבת שהוא כמוה- שהוא כבר חישב את כל המצב ולכן הביע את הרצון...

למשל אצלינו בעלי היה אומר
"אני רוצה לרוץ ולהסתפר"
ותמיד הייתי מתעצבנת עליו.
שזה תקוע ומה נראה לו שדווקא עכשיו...

עד שלמדתי את ההבדלים הללו
ומאז ביקשתי ממנו לשאול אותי ככה:
אני רוצה לרוץ ולהסתפר אבל אני הכי רוצה לשמח אותך.
מה ישמח אותך עכשיו?

ואז אני עונה לו: עכשיו אני צריכה שתעזור לי ככה וככה ואחרי זה תלך לרוץ.

וזה הוריד את מפלס ההתנגדויות לאפס.

לפעמים אני אפילו משלימה בעצמי את המשפט כשהוא אומר משהו שהוא רוצה.

אני מבינה שאנחנו עובדים אחרת. פשוט אחרת.

העצבים נובעים מהתחושה שבאותו רגע "לא ראית אותה"
וברגע שתראה אותה היא לא תצטרך להרגיש שהיא נלחמת על המקום שלה.

ולגבי ההשקעה שלה-
אני גם כזו. מבשלת מלא לשבת.
וכל פעם כשבעלי היה אומר לי שזה מוגזם זה היה מעליב אותי.
יש צורך רגשי בהשקעה בילדים ובסלטים והבישולים לשבת.
לא יעזור אם תגיד שזה לא צריך היא צריכה,
כי יש לה צורך פנימי. זה עונה לה על צורך מסויים רגשי.

באופן כללי העבודה של האישה היא לחיות את הרצון שלה
לשים את עצמה במקום הראשון
לפנק את עצמה.
כשהאישה שמחה כל הבית שמח!

יש הרבה עבודה שאפשר לעשות,
אני עשיתי עם עצמי עבודה מדהימה
והבית שלנו שמח ורגוע הרבה יותר
אם היא קשובה אתה יכול להפנות אותה לדבר איתי בשמחה🙂
כל מילהוואוו
הכי קל להתפוצץ על בני המשפחה הקרובה77777

לא פעם אנשים מתפוצצים על בני משפחתם לא בגלל שמי שגרם ללחץ הוא בן המשפחה

אלא בגלל שה לא יעיזו לעשות את זה על זרים.

אם יש לחץ בעבודה, לצעוק על הבוס עלול לעלות לך במקום העבודה שלך

לצעוק על חברים עלול לעלות לך באיבוד המיקום החברתי שלך

ולכן כשמצטבר לך יותר מדי ואתה לא מסוגל לסחוב את זה יותר

אתה מתפוצץ על הקרובים אליך ביותר - הבעל/אשה והילדים.

אפילו אם אתה יודע שהם לא הסיבה אתה בדרך כלל תיתלה במשהו קטן שהם עשו

כאילו הם הגורם ולא תבוא ותגיד שהתפוצצת על אשתך/בעלך בגלל שאחרי שבוע רע בעבודה

משהו קטן שקרה בבית הוציא ממך את כל מה שצברת משך השבוע.

 

נשמע נורא להגיד את זה אבל אם את מרגיש שזה לא באמת באשמתך

יתכן שאתה צריך פשוט להתייחס לזה שהשסתום של סיר הלחץ

הוציא את האדים ואתה זורם איתה הלאה ומחליט שעשית שירות לציבור.

 

יתכן ששיחות לא רק על מה אני יכול לעשות למענך אלא איך היה היום בעבודה,

יציאה שבועית או פעמים בשבוע לבילוי שיכול להיות גם סתם הליכה של בני הזוג ביחד בלי הילדים

ובירור של מה נשמע בעבודה? מה נשמע אצל ההורים שלך וכו' יכולים לעזור

שהלחץ יצא בסביבה תומכת ואתה תהיה הכתף לבכות עליה ולא האויב שבגללו היא מתפרצת,

והיא תצא לעולם החיצון בהרגשה ששיחררה ויותר קל לה להתמודד עם העולם.

בהצלחה

מזדהה מאודג'ינגר

כאחת שמאובחנת כבעלת הפרעת קשב וריכוז אני מעלה השערה אולי מזה נובע הקושי שלה?

אחת מתסמיני הליבה של ההפרעה זה אימפולסיביות,

וקשיים בוויסות החושי והרגשי,חוסר בטחון עצמי ועוד קשיים רבים

כך בדיוק הייתי מגיבה בעבר!

ככל שאני לומדת יותר על התופעה אני מודעת יותר ולומדת לעצור את עצמי לפני ההתפרצות, לחכות אם הדברים ,לדבר כשנרגעים

וכן נעזרת בטיפול תרופתי שמשנה את החיים בכלל ואת הזוגיות בפרט

בכל אופן המון בהצלחה !!

לא להתייאש ולא להזניח, לכו להתיעץ

 

אולי כדאי,ד.

אחרי שתאמר לה שהיית מאד שמח אם כמו שהיא אומרת לילדים, ש"את הבכי היא לא מבינה, אבל אם מסבירים יותר קל להבין ולהזדהות", וגם שהרבה פעמים היא אומרת דברים הגיוניים, ואם זה היה בצורה רגועה היה לך יותר קל לקבל - 

 

שתציע שבאופן מעשי, אתם תקבעו פעמיים שלש בשבוע, בזמנים שהילדים לא ברקע, לדבר ביניכם בנחת, על כל מה שרוצים, על כל מה שחושבים שצריך שכלול. התנאי שזה נאמר בנחת, מקשיבים בכבוד אחד לשני, מבינים שיכול להיות שתחשבו קצת אחרת, וגם מגיעים להצעות שכלול כשצריך.

 

יתכן שאם תהיה הצעה מעשית פשוטה איך מיישמים את הדיבור כך, במקום "דרמות", זה יעבוד. אולי כעת פשוט אינה יודעת איך זה יקרה. אם יש זמנים קבועים, מְתַעלים לשם, בינתיים נרגעים קצת, וגם נוצר סגנון דיון שיכול לקרב.

 

 

לגבי הילדים, אינני חושב שזה נכון שיש ההורים, והילדים "מצטרפים".. ילדים זה ממש חלק אינטרגלי מהענין. ולפחות אתה צריך להבין שזו גישה לגיטימית ומעלה. אלא מה? נכון שלא שווה את העצבים. "טובה פת חרבה ושלוה בה, מבית מלא זבחי ריב".

יש נשים כאלה, שמשקיעות בכל מיני פרטים בילדים (לפעמים זו קצת אובססיביות..), וזה גורם להן מה שאתה מציין. בוודאי שזה לא שווה את המחיר - אבל במלחמה חזיתית לא תשיג שינוי. אם תשוחחו בנחת - תוכל לשבח את הטוב שבזה, להצביע על הנקודות ששם לדעתך זה נהיה מלחיץ עבורה, ולחשוב ביחד על מה מוותרים לטובת האוירה הרגועה. 

גם בזה, אם יהיה נסיון חיובי אצלה - הוא ישפיע יותר מכל מיני דרשות..

קודם כל מבפנים. 🏠❤️נגמרו לי השמות

להתחיל מבראשית.

להתחיל ממה שמבפנים.

מבפנים החוצה.

לא החוצה פנימה.

 

קודם כל להתחיל בי. 

מי אני? אדם. אדמה לאלוק. נבראתי בצלם אלוקים. יש בי נשמה שהיא חלק אלוק ממש.

ואז החצי השני שלי.

כמה חשוב לדעת וללמוד על הקשר הראשון בתורה - איש ואישתו.

כמו שכתוב בבראשית א כז: "וַיִּבְרָא אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹקים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם."

לפני הורים, לפני ילדים, לפני חברים, לפני הכל - איש ואישתו.

היינו פה קודם.

ואחרינו ומשנינו כל השאר.

והמיקוד פנימה, אל הבית, אל אשתי -

*זאת* הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי

ל*זאת* יקרא אישה

כי מאיש לוקחה *זאת*

וכמו שכתוב גם במקורות אחרים:

- *זאת* חוקת התורה.

- ו*זאת* הברכה.

- *זה* היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו

- *זה* אלי ואנווהו.

הייחוד. האיחוד. לקדש. רק אותה.

הייחודיות שלה, של אשתי.

זאת ולא אחרת.

וכמה חשוב להתמקד פנימה. אליה. ורק אליה.

להתכוונן אליה, ורק אליה.

זאת התורה, זאת הברכה, זאת אשתך.

 

ומה תפקידי כאן בעולם? -

לעובדה ולשומרה.

לעבוד על מה שעדיין אין.

ולשמור על מה שכבר יש.

כמה חשוב לשמור על היש והקיים.

ולעבוד על עוד ועוד שיהיה ויועצם.

גם כאן בעבודה ובשמירה הזאת -

אני מתחיל מעצמי. מתוכי פנימה.

אני לומד כל החיים לימוד מקביל לא רק של תואר ראשון, שני, דוקטורט, פוסט דוקטורט וכו', 

אני לומד לא רק להיות פרופ' באקדמיה,

אלא להיות פרופ' של החיים באוניברסיטה של החיים עצמם.

לעשות גם בחיים עצמם מבחנים. ולימוד. ושכר לימוד.

להתקדם לא רק לרוחב או קדימה, אלא גם לעומק, פנימה.

שם לגדול

שם להשקיע את מירב הזמן שלי, האנרגיה שלי, המאמץ שלי, המחשבה שלי, המשאבים שלי.

שם המיקוד.

בבית פנימה.

למשפחותם.

וכמה מהקורונה כבר 6 שנים אנחנו נדרשים לו לאותו לימוד של הבית פנימה. בלית ברירה אנחנו מוצאים את עצמינו שוב ושוב רק בתוך 4 קירות ביתנו, עם אשתי. עם אישי. עם ילדיי. וזהו.

סגר, מגיפה, טילים, מלחמה, מרחב מוגן, הנחיות, אין מסגרות, אין בחוץ, שוב ושוב אנו מונחים לצמצם שהות רק לבית פנימה.

והלוואי שנהיה בלימוד הזה גם בטוב וברווחה, ברווח ולא בצמצום.

שנבין כולנו שהלימוד הזה באמת באמת הכי חשוב ויקר לנו, לאיכות החיים שלנו, לאושר שלנו, לחיים שלנו עצמם.

כמה זמן השקעתי בחיים בכל ה"בחוץ"? וכמה זמן השקעתי בחיים באשתי? בבעלי? בביחד שלנו?

כמה מאמץ וכוונה ומוטיבציה השקעתי במה שמחוץ לבית? וכמה בביתי פנימה?

וכמה שיקר לנו רגע לעצור ולמקד את מה שבאמת חשוב בחיים וללמוד את הלימוד הראשון במעלה הזה שחשוב בפני עצמו - ללמוד להיות בקשר. 

ללמוד להישאר בקשר

ללמוד לבנות קשר

ללמוד לתחזק קשר

ללמוד להעצים קשר

ללמוד לגדול בקשר

ללמוד לגדול מהקשר.

ואז, כמו שצוונו בבראשית ב טו: "וַיִּקַּח ה' אֱלֹקים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ"

לעובדה ולשומרה. לעבוד בקשר ולשמור על הקשר.

ומתוך כך להגיע לגן עדן גם בעולם הזה. גן עדן של אהבת איש ואישתו.

גן עדן של החיים עצמם, פנימה.

המשך 👈 קדושים תהיו.נגמרו לי השמותאחרונה

קראנו השבת בפרשת השבוע את פרשת קדושים.

אנו קוראים בה על המקום הכי קדוש לעם ישראל - קודש הקודשים -

שביום הכי קדוש בשנה - יום הכיפורים -

האיש הכי קדוש בעם - הכהן הגדול - נכנס לקודש הקודשים ומכפר בעדו, בעד ביתו ובעד כל עם ישראל.

 

ואנו יכולים ללמוד מכך גם בהשוואה אלינו. לקודש הקודשים שלנו. כל אחד ואחת מאיתנו:

המקום:

המקום הכי קדוש לנו - הבית שלנו.

ובתוך המקום הזה, נפנה באמת מקום. 

נראה בו באמת את מה שהוא - קדוש. נבדל. מכל הבחוץ.

ניתן לו את המקום הראוי לו ונאפשר לנו לפנות רעשי רקע למען אותו מקום פנימי שהוא רק שלנו.

 

האדם:

האיש הכי קדוש לי זה אישי.

האישה הכי קדושה לי היא אשתי.

קדוש גם במשמעות של נבדל גם כאן -

להבדיל את אשתי מכל הנשים בעולם. 

להבדיל את אישי מכל האנשים בעולם. 

"הרי את" - ורק את.

"מקודשת לי" - ורק לי.

מקודשת.

רק היא עבורי.

רק הוא עבורי.

לחזק את הייחודיות. את הבלעדיות.

לקדש אותנו.

 

הזמן:

הזמן הכי קדוש לנו הוא הזמן שלנו יחד.

לפנות זמן למרחב הזוגי שלנו.

לקדש ולבדל אותו מזמנים אחרים.

לתת זמן ופניות לביחד שלנו.

ולהבדיל אותו מהסחות דעת לדברים אחרים באותו רגע ולייחד ולקדש את הזמן הזה אך ורק עבורנו.

 

אז גם בביתנו פנימה -

מקום

זמן

אנחנו -

האיפה

המתי

המי

ולייחד אותם. ולקדש אותם. ולהבדיל אותם מאחרים.

 

"קדושים תהיו"

"כי קדוש אני"

ה' אחד ושמו אחד

וללמדנו גם מתוך כך -

אשתי אחת. ובה ורק בה אני ממוקד. ובה ורק בה אני מכוון ומוציא את האנרגיה שלי.

אישי אחד. ובו ורק בו אני ממוקדת. ובו ורק בו אני מכוונת ומוציאה את האנרגיה שלי.

ואנחנו יחד - אחד.

מחפשת המלצה לבתי מלון עם אוכל טוב/ צימר עם א. בוקרעינב66

באזור כייפי, ויפה עם מגוון אפשרויות לטייל ולכייף באזור..


חשבנו על אזור גוש עציון/עמק האלה/סובב ירושלים..


מתכננים חופשה חלומית לרגל יום נישואין ואחרי תקופה אינטנסיבית...


פנקו אותי בהמלצות מנסיון


תודה רבה!

חלומית זה בא עם תקציב מפנק? מלון כרמים.מרגול
כן.. גם תקציב מפנק. העניין שמחפשת מהדרין ושם זה לאעינב66
אתם עם רכב? שלל מסעדות מעולות קרובותמרגולאחרונה

לא בטוחה מה מהדרין

הרים (בית קפה-קונדיטוריה מדהים!)

דרך הגפן

ההוא האסייתי ששכחתי את שמו

יש מסעדות כיפיות בעין כרם (אווירה של חופשה וקרוב ברכב)

מאיזה סיבה מעודדים בפורום גירושין???מחפש אהבה

את הטקסט הבא כתבתי בפורום גרושים, אני מעלה את זה גם פה, נראה לי זה גם רלוונטי: אני פעיל בפורומים כבר כמה חודשים. במחילה מכבודכם [ויש כבוד] לקח לי הרבה זמן לקלוט שפה בפורום מעודדים גירושין הרבה יותר מאשר טיפול ותיקון של המסגרת הקיימת.

תבדקו את זה, זה קצת מחריד, אבל בד"כ כשמישהו.הי תכתוב שהיא מאותגרת בזוגיות [וזה בדרך כלל יבוא עם המון סערת רגשות, אבל לא מחייב שבאמת המצב קריטי באמת ואין עוד מה לעשות], רוב התגובות יעודדו אותה ברמה כזו או אחרת לחתוך, לא להשקיע במסגרת הקיימת.

למה???

שלא תחשבו, גם לי יש המון אתגרים, רגעים שאני בטוח שאם הייתי מעלה אותם פה, כולכם הייתם צורחים לי להתגרש.

והנה, אני מסתכל אחורה ורואה שטוב עשיתי שבחרתי להבליג, להרים את הראש מעל המים, לאהוב למרות שהיא נראית שונאת, להביא אהבה שממיסה שכבות של ניכור תסכול וכעס, ועוד ועוד.

אני עדיין מאותגר, קשה, עוד אין לי זוגיות טובה. אבל יש לי זוגיות שמנסה כל פעם מחדש להילחם.

גילוי נאות: אני בא מרקע חרדי. אני יודע שבחוץ אוהבים לתקוף את החרדים על זה שהם לא יושעים עם מי הם מתחתנים. הרבה זמן חשבתי ככה. אבל בשלב מסוים קלטתי שחרדי שזוכה להכיר את אישתו לעומק אחרי החתונה, ולקדש אותה כביכול מחדש אחרי החתונה [אחרי שהוא מכיר אותה וחי איתה ויודע בדיוק מי היא], האיש הזה זוכה להנות מהטאבו של הנישואין החרדיים, שלא כזה מהר מתגרשים!!!

חברים יקרים! למה??? למה כל כך מהר לפרק בתים? למה ישר להביט אל האופק הרחוק ולומר: תמצא.י מישו יותר טוב? איפה האמונה בכח אשת נעורים? בינינו: זיווג שני לא ישווה ולא ידמה לאשת נעורים.

הבהרה: כמובן שיש מקרים שחובה להתגרש. אני צועק על היד שהפכה לקלה מאוד על ההדק. הרבה יותר מאי פעם.

עוד משהו קטןמחפש אהבה

יש הבנה מאוד חזקה בזוגיות.

כשאנחנו פוגשים את החולשות של הצד מולנו.

האם זה בעיה שלא, אנחנו הרי הטובים, הוא הבעייתי. שיסתדר. מקסימום אני צדיק על שאני מנסה לעזור.

או שבגלל שתחת החופה קשרתי את גורלי בגורל נשמת בן זוגי והפכנו לגוף אחד וזה נכון לכולם, גם למי שחושב.ת שזה היה בטעות, אז זה בעיה שלי בדיוק כמו שזה בעיה שלו!!

בלי שום הבדל!!

 

אתה שואל ''למה'' על תופעה שלדעתי כלל לא קיימתפשוט אני..
..מחפש אהבה

לא חוכמה רק להגיד.

תסביר

איפה מעודדים פה גירושים?רקאני

אני לא נתקלתי בזה

אם אתה מאשים אחרים, אתה זה שצריך להוכיחפשוט אני..
תשובההעני ממעש

ככלל, לא מעודדים גירושין

כן מעודדים ניסיונות לפתרון

השיטה של אי הכרות נכונה אולי למקומה

בדרך הטבע בקהילה כזו אחוז הגירושין נמוך

אי אפשר להחשיב אותה, ודאי לא כיום, כהשיטה החרדית

מהניסיון של אנשים כי רובם צ'יק צ'אק מתחתניםאדם פרו+

והילדים מאושרים שיש להם עוד זוג הורים(חורגים)

וכולם חיים בשלום ובאהבה (:

אז למה להתעקש על הזוגיות המקורית.

רק בגלל נאמנות?

למי אתה נאמן לשני השותפים הכי קרובים שלך בחיים?

ושהיו איתך בטוב וברע.


 

לא עדיף מרירות מריבות ומרמור קבוצתי

עם שאר הגרושים והגרושות?

את רציני???? זה בדיחה ולא הבנתי?מחפש אהבה
הלוואי שזו הייתה בדיחהאדם פרו+

זו המציאות שנשים מסויימות יותר נהנות מלהתמרמר על הגבר עם חברותיהן, לגרום לו לנזקים, לצער אותו,  מאשר מלחיות עם המשפחה שלמה.


והילדים משלמים את המחיר.

וגם אנחנו.

הבדיחה על חשבוננו.

וואו נכון. היה שווה להקשיב לךמחפש אהבה
מטורףשבור לרסיסים

לגזור ולשמור

לא מעודדים בפורום גירושין. נקודההסטוריאחרונה
יש מקרים ספציפיים, בהם עדיפים גירושין רשמיים, על פירוד פנימי ופלקט חיצוני של משפחה.
נפילות ברשת אחרי החתונהמחפש את עצמי!

אני היחיד?

לא, אבל מה זה רלוונטי?פשוט אני..

אם אתה לא מרוצה מזה, אז זה שיש עוד כמוך לא אמור לגרום לך לוותר

אתה ממש לא היחיד. זה אמור לעזור לך?לאחדשה

זה לא אמור לנרמל את המצב (ואני לא אומרת בטון ביקורתי בכלל..)
אם אתה מחפש עזרה או עצות זה משהו אחד.
אם הכלה הבנה והזדהות זה משהו אחר.

כן. אתה היחיד בעולם שעשה את זה.חתול זמני

עד רגע זה, אף־אחד, מעולם, לאורך כל ההיסטוריה של האנושות, לא הגיע לכך.

ברכותיי.

(או קללותיי, לא יודע מה אומרים במצב כזה.)

נראה לי שמה שעומד מאחורי השאלה שלך, אינו אם באמתהסטורי

אתה היחיד, אלא כאב עצום שקיווית שהחתונה תמנע ממך את הנפילות ואתה מגלה שלא רק שהיא לא מונעת - אלא על ייסרי המצפון על הנפילות, נוסף מצפון על הפגיעה באשתך.


אז לא - חתונה היא טובה, היא חשובה, היא נותנת מקום להביע את הביקושים הגופניים בדרך היתר ומצווה - אבל היא לא מונעת נפילות.


הדרך למנוע נפילות אחרי החתונה, בדיוק כמו לפניה, היא בסור מרע ועשה טוב -

סור מרע - לא להחזיק שום מכשיר לא מוגן ולא להתקרב לזה, אם זה לא מספיק - ללכת לטיפול אצל מטפל מוסמך שמומחה בגמילה מנפילות כאלו.

עשה טוב - למלא את זמנך בעיסוקים חיוביים.

למה אתם כאלה לא מבינים..מחפש את עצמי!

הסטורי דיבר לעניין.

אשמח אם תרחיב יותר מניסיון [ברמה שנקי לדבר]

וגם תקשר אותי למטפלים כאלו

אגב, לדעתך זה טיפול? יעני אני בעייתי? חולה?

לא אומר את זה כדי להתגאותהסטורי
אבל לי לא היו הסוג הזה של הנפילות, ככה שלא שייך לכתוב מנסיון (אל תדאג, כל אחד ו'התיק' שהוא סוחב, יש לי מספיק מורכבויות אחרות...). בכלל, כנראה שכשהייתי בגילך - האינטרט היה הרבה פחות משמעותי, בוודאי בסביבה בה אני הייתי.

השאלה אינה איזה 'טייטל' נלביש עליך. כשיש קושי, גם אם הוא לא 'מחלה', כדאי לטפל בו. לא צריך להיות חולה, בשביל להתגבר על קשיים. כן יכול להגיד מנסיוני, בהקשר אחר לגמרי - שהייתי צריך תמיכה/טיפול והיה לי מאוד קשה לקבל את זה (במיוחד שלא אני גרמתי, אז למה אני ה'חולה' שצריך טיפול,), חבל שלקח לי זמן להסכים.


איני יודע אישית, יודע שהיו כל מיני פרסומים. אין לי מושג מי באמת מוצלח, אפשר לברר. הרב יוני לביא עוסק בזה כבר למעלה מחצי יובל - אולי הוא יוכל להפנות.

אתה לא בעייתי ולא חולהשוקו.

אתה מתמודד עם מעידות שקשורות לגלישה ברשת. איפה כמה למה ומה חומרת הבעיה את זה במידת הצורך ובמידה ותחליט ללכת לטיפול,יקבע המטפל. עד אז תשמח על עצם השאלה שמעידה שאתה נמצא במקום שאתה לא רוצה להיות בו, וזו ברכה ונקודה שמאפשרת תיקון וחזרה לסדר. ישנם ארגונים שבצורה אנונימית מסייעים בתחומים אלו כמו חברים מקשיבים ועוד. תתייעץ איתם,זה יתן לך פרופורציות ובהירות על המקום שאתה נמצא בו ואפשרות לקחת אחריות ולצאת מהמקום שאתה נמצא בו.

 

בהצלחה אחי.

וכמו בכול דבר תתפלל על זה, אל תוותר ואל תתייאש וההפך - תשמח, תיקון הכללי טבילת מקווה תהילים כל יום

 

בהקשר של גלישה, אני משתמש בשני תוספיםנקדימון

שבאופן כללי שיפרו את הרגלי האינטרנט שלי. שניהם תוספים של chrome.

 

הראשון זה Adblock Plus שמה שטוב בו באופן מיוחד זה האפשרות לחסום אלמנטים נוספים בתוך כל אתר, גם אם זה לא נחסם באופן מובנה על בסיס הפילטרים הדיפולטיים.

(כאן הקישור לחנות התוספים הרשמית של גוגל https://chromewebstore.google.com/detail/adblock-plus-free-ad-bloc/cfhdojbkjhnklbpkdaibdccddilifddb)

 

השני זה StayFocusd שמאפשר לך להגדיר רשימות אתרים שייחסמו אחרי X זמן גלישה שאתה קובע, אבל מה שטוב במיוחד זה אפשרות מובנית לחסום כל מיני פיצ'רים אוכלי זמן באתרים מסויימים (כמו למשל להעלים את הרילס מיוטיוב וכדומה)

(כאן הקישור לחנות התוספים הרשמית של גוגל https://chromewebstore.google.com/detail/stayfocusd-%E2%80%93-website-bloc/laankejkbhbdhmipfmgcngdelahlfoji )

 

למען הסר ספק, אני לא מספים כאן ולא מקבל כסף (אלה תוספים חינמיים) והאינטרס היחיד שלי זה לשתף במה שמצאתי יעיל.

הקישורים הם מהאתר הרשמי של התוספים של גוגל. אלה תוספים שיש להם כמות הורדות ענקית ולכן נחשבים בטוחים (אם כי, עדיין כשאני נכנס לבנק וכדומה אז אני מכבה אותם לפני כן ומדליק שוב לאחר מכן).

 

גם אם זה לא קשור באופן ישיר למה שאתה צריך @מחפש את עצמי! , אני עדיין חושב שצבירה של הרגלים טובים בהקשר הטכנולוגי-אינטרנטי יהיה בעל ערך מוסף גדול לחיים שלך. בהצלחה רבה, חבר!

uBlock Origin עדיף על Adblockחתול זמני

החסימת הפרסומות שלו הרבה יותר מקיפה

מה הכוונה יותר מקיף?נקדימון
כרגע adblock חוסם לי ממש כמעט הכל, ומה שלא אז סימנתי לבד את האזור במסך וחסמתי. זה גם עובד לא רק על פרסומות.

למשל ברוטר, אז סימנתי את האזור של התגובות וב"ה כל הרעל שהולך שם נחסך ממני עכשיו...


אבל אבדוק את ההצעה שלך בכל זאת. תודה רבה!!

זכורני שיש דברים ש-uBlock חוסם ו־adblock לאחתול זמניאחרונה

אבל לא זוכר מהם

מעניין. הייעוד שלהם הוא כללי בעצם?מרגול

למשל, שלא יקפצו לי גם פרסומות מיותרות של דברים אחרים (לאו דווקא לא צנועים), ושאבזבז פחות זמן על שטויות? (נניח אפילו אתרי שופינג)


נשמע מעניין.

מחפשת בשביל המחשב. עובד גם על מקבוק? (גולשת לרוב בכרום, לא ספארי)

כן, לגמרינקדימון
אני משתמש בזה לא רק בגלל צניעות. למעשה הסיבה המרכזית היא הזמן, ההטרדה, המתח והפיזור שזה חוסך לי. צניעות זה עוד בונוס ענק בהקשר הזה, כמובן.
בשליפההעני ממעש

נפוץ


יש דמיון שנישואין זה תעודת ביטוח מתאוות מין

זה לא בהחלט נכון


כל עוד לא חריג איני יודע אם מצריך טיפול

שמות של מטפליםקינסא

קודם כל חשוב לי להגיד שאתה לא היחיד אבל כמו שאמרו לעיל -  זה לא אמור לנרמל את העניין..

אנחנו בדור מלא פריצות בתחום הזה בכל פינה, והדרך הנכונה זה לגדור פרצות ואם אתה מרגיש שגם זה לא עוזר, להיעזר באיש מקצוע.

אני אישית גם מתמודד בתחום ונעזרתי בעבר בטיפול.

לא יודע אם יתאים לכל אחד..זו הייתה מטפלת חילונייה.

לדעתי עדיף דתי,

יש לי כמה שמות:

אלישע אזר 054-7600080

שי אורים 0586886579

מומלץ בחום דר יניב אפרתישוקו.

אומנם הוא מתעסק בתחום ההתמכרויות אבל במכון שהוא הקים יידעו אולי להכווין אותך ולתת כלים ודרך

לפעמים דבר כזה הוא התמכרותמרגול

בטח כשזה כולל תכנים ברשת ולא רק מעשים פיזיים עם עצמו.

אפילו טלוויזיה או נטפליקס ממכרים. אז בוודאי שתכנים כאלו גם. 

מכיר את התוכנית של פורטיפיי?אינגיד

פעם היה באתר GYE. אבל אני יודע שהיום יש ערוץ ביוטיוב שמכיל את כל הסרטונים של התוכנית. תחפש פורטיפיי ישראל או משהו בסגנון.


זו תוכנית שנועדה לסייע למתמודדים.

אולי תמצא בזה תועלת. יש מי שזה עזר להם.

מישו מחפש איפה לגור?מחפש את עצמי!

יש פה עוד זוגות צעירים, וגם לא, שעוד לא מצאו מקום לגור בו שהם מתחברים אליו, והם עדיין מחפשים?

אם אפשר לשתף גם מה הסיבה שעוד לא מצאתם?

ומה אתם מחפשים.

[מי שרוצה כמובן]

 

כןניק חדש2

לא מצאנו מקום שעונה על מכלול הדרישות- בעיקר שלי.

שהן

חינוך מספיק איכותי לילדים

קרבה יחסית להורים שלי

מקום עם תחושת ביטחון פיזית

קהילה חמה ואיכותית.

מחירים הגיוניים.


כרגע אנחנו גרים במקום שכמעט עונה על הכל.

אבל המחיר פה בשמיים. לא יודעים אם נוכל לעמוד בזה לטווח הרחוק.

וגם החינוך הוא לא בדיוק מה שרצינו. 

יש מקום בארץ שהמחיר לא בשמים?משה
חוץ ממצפה רמון?
בחדרהפ.א.
במקרה יודע ממקרה משפחתי של מכירת דירה 
כל שוק הנדלן בטירוף בחצי שנה האחרונהמשה

אבל רוב המחירים לא ירדו באמת. רק פיקציה.

בוודאי שיש מקומות.ניק חדש2אחרונה
פשוט לא עונה על שאר הדרישות שלי🙄

אנחנו.מנגואית

גרים במקום מאוד נוח מהרבה בחינות. גם חברתית וגם אידאולוגית.

מצד שני , חלום שלי ישוב פיצי ועכשיו יש מלא כאלה

וחזרה להתחלה שכרגע גרים במקום טוב )יש חסרונות אבל הרבה יתרונות)

אני משתגעת ממנו!אנוני.מית

נסעתי היום לסידורים. בעלי היה על הילדים. כנראה קם בבוקר והמקרר התקלקל.  ניתק אותו מהחשמל שיפשיר, שלח את הילדים למסגרות ונסע לעבודה.

 

 

אני חוזרת הביתה. פותחת את המקרר ומגלה שהתרופות פוריות נשארו שם. הוא לא טיפל בהן ולא הוציא אותן משם. הן התקלקלו. זה אלפי שקלים וכאב לב פסיכי.

התקשרתי אליו לדבר איתו. הוא ניתק עליי את השיחה וכתב לי אחר כך "לא לצעוק עליי" בווטסאפ. התקשרתי שוב. הוא התעלם.

אני משתגעת. כל כך הרבה כסף וכל כך מעט התייחסות.

 

מה לעשות איתו?

הוא בטוח לא עשה זאת בכוונהפשוט אני..
ואם את צעקת עליו כאילו הוא ילד קטן, אז מן הסתם השיחה לא מועילה אלא רק גורמת לו לרצות להתרחק ולהתגונן.

האם היית כועסת עליו אם הוא היה שובר צלחת בטעות? הרי זה אותו דבר. הוא בטח מיהר בבוקר, ועם ארגון ופיזור הילדים וגילוי התקלה זה התפספס.

הצעקותoo

לא יתקנו את הטעות

וגם לא יעזרו לכעס ולתסכול


הפסד כספי זה כאב לב

חוסר לגיטימציה לטעות זה גם כאב לב

כנראה גדול יותר


מה לעשות?

ללמוד לנהל כעסים בצורה טובה יותר

להכניס למודעות שבני אדם יכולים לטעות

לא להתקשר כדי לצעוק

ואם מנתקים לכבד את הספייס של הבנאדם 

יפה מאוד!נחלת
אני מבין את המקום שלךחתול זמני

וזה באמת מלחיץ ומטלטל,

 

איני טוב בניסוחים אך אגיד את דעתי האובייקטיבית נוקבת ככל שתהיה.

 

אבל

 

– לא רוצה להטיף מוסר דתי אבל זה באמת מסוג הדברים שהם ניסיון באמונה. הנזק כבר נעשה אין פה כבר מה לתקן. גם מפתח הפרנסה וגם מפתחות החיים נתונים בידי הקב"ה ברצונו נתן וברצונו לקח כי הנה כהגה ביד המלח. או שאנחנו אומרים את זה ומאמינים בזה או שאנחנו אומרים את זה ולא מאמינים בזה. זה ניסיון מטורף אבל זאת ההשקפה שאנחנו צריכים לגבש לעצמנו בסופו־של־דבר. ואחת הסיבות שאנחנו מצווים באמונה הזאת היא כדי שלא נאשים את האנשים מסביבנו. איני מאמין שהדבר נעשה בכוונת מכוון הרי זה כסף (ואינטרס) משותף לשניכם. אני מניח שגם הוא בעצמו החוויר כששמע את זה, ויודע כמה זה חשוב לך אישית.

 

– איך את היית רוצה שיתנהגו אלייך אם היית עושה טעות כזאת? אם היית נניח קמה עם כאב ראש פיצוצים ושוכחת לעשות משהו מרוב שמיהרת? ואז מתקשרים לצעוק עלייך בטלפון? שיחות בטלפון לא נועדו כדי לספוג צעקות (וגם שיחות בכלל). אם מתקשרים לצעוק אז עדיף שלא להתקשר בכלל ולצעוק אל הקיר, זאת דעתי. מה בדיוק מרוויחים מזה? הרי, אם הוא מבין את חומרת העניין וכמה זה חשוב לך, אז גם ככה הוא מבין ויתמוך בך כשיחזור מהעבודה. אם זה לא מזיז לו, אז מה טוב בכך ש"תכריחי" אותו ש"יזיז" לו?

 

– בית בסופו־של־דבר הוא מקום המבטח של האדם, המצודה היחידה שלו בעולם רועש גועש ועוין, ספינה בלב ים. בערך כל האנשים סופגים דברים לא נעימים בעבודה, ומה לעשות סופגים כי על זה (בין השאר) משלמים. בית לא יכול להפוך למקום לא בטוח, גם אם קורות פשלות וטעויות. הוא אמור להיות רשת שתופשת את המקומות האלה והפוך מקנה ביטחון. טוב, לא לתת לו פרס על פיזור הדעת שלו... אבל העיקרון מובן. אין שום עניין להפוך את הבית לשדה קרב נוסף בשם הצדק.

נפלא חתול זמני. אם אתה נאה דורש ונאה מקיים,נחלת

תהיה בעל נהדר! בעזרת השם!

נעחתול זמני

ראשית אינני אלא חתול זמני. תרתי לגריעותא.

שנית נקודת החוזקה שלי שהיא דעותיי האובייקטיביות היא גם נקודת התורפה כי אנשים לא אוהבים אותן.

 

הן מצוינות ומאלפותנחלת

אלא שבתחילה אומרים שצריך להכיל את הרגש של הזולת

לא משנה כמה הוא רואה/לא רואה את האמת ואחר כך,

כשהוא נרגע אפשר וכדאי לאמר לו את דעתנו.

 

גם הח"ח מדבר על כך (שלפעמים מותר לשמוע

לשון הרע מהזולת אם זה מרגיע אותו, בבחינת

"דאגה בליבו ...)

 

אם אתה יכול להתחבר לרגש הראשוני

של המשיח ולנסות להכיל את מצוקתו

זה מצויין.

 

אובייקטיביות זה דבר נפלא!

כיוונת לדעתי האובייקטיביתחתול זמני

תיכננתי להתחיל את תגובתי בכך שהייתי צריך להתחיל את תגובתי בהכלה הבנה וכו' וכו'.

אלא שאין לי סבלנות לזה כלל וכלל, מי שרוצה לקנות את סחורתי האובייקטיבית והצנועה מוזמן גם בלי זה.

תודה.אנוני.מית

בעיקר המשפט האחרון. עזר קצת להבין מה קורה.

באסהנתקה

איזה באסה 

פלא יועץ : סימן "דאגה"

איזה נסיון!שוקולד לבן

קודם כל קבלי חיבוק ממני

זה ממש ממש מחרפן

אלפי שקלים או יותר שהלכו לפח כבר מוציא מהדעת,

להוסיף לזה את הצורך להשיג שוב, ואת כל עוגמת הנפש שיוצאת מזה זה באמת מוציא מהדעת

ממש הגיוני שהגבת ככה


העניין הוא שזה קרה. ואין מה לעשות עם זה.

ובעלך לא עשה את זה בכוונה, כי למרבה הצער הגברים לא באמת חווים את הטיפולים, כמה שזה מתסכל.

לא הם אלו שצריכים להשכים לבדיקות ולאחר לעבודה, לא הם אלו שצריכים לקחת מיליון תרופות ולהזריק לעצמם, לא הם אלו שעוברים את החשיפה לפרטיות והם לא אלו שצריכים להיות זמינים לטלפון של האחיות בזמן הכי תקוע שיש. לכן הם לא מספיק מודעים בד"כ ולא מספיק חושבים על זה.

העניין הוא שעכשיו הוא כבר מבין את ההשלכות אוכל את הלב על מה שהוא עשה, ואז הצעקות (ההכי הגיוניות בעולם!) מחסלות אותו סופית..

הוא פשוט לא מסוגל להתמודד עם זה שהוא גרם לכל זה.


אז ממש כדאי לך לנסות להוציא את העצבים (הסופר מוצדקים) במקום אחר, ולחוס על בעלך שסה"כ מניחה שאת אוהבת אותו ורוצה בטובתו ולא רוצה להוסיף על יסורי המצפון שהוא עשה לעצמו.

מניחה שהוא למד את הלקח ולא יעשה את זה שוב..


(ואת עוגמת הנפש קחי לתפילות שהטיפולים יצליחו, בסוף כל הזריקות האלו יכלו גם להיזרק כי הטיפול לא צלח, לא כל הטיפולים הרי מצליחים למרבה הצער, תפילות הכי נצרך)

יישר כויח גדול, שוקולד לבן!נחלת
קודם כל הוא לא גרם לכל זהמשה

מי שגרם לכל זה הייתה התקלה במקרר. סביר להניח שבעת הגילוי שלה (סביר להניח - בוקר לחוץ שנוגעים באוכל במקרר והוא לא קר) התרופות כבר היו מקולקלות.

 

השאר. נכון.

 

אגב, אני חושב שנכון שהוא הגיב "לא צועקים עליי" כהצבת גבול. לא בטוח שנכון היה לנתק את השיחה. גם במצב של התפרקות רגשית זה לא סיבה להתנפל על בן זוג. זה גם לא מקדם שום דבר. אנשים שמגיבים לצעקות (גם אם הם עושים מה שמבקשים מהם) מתייחסים לבית כאל מקום-לא-בטוח וממילא הלב שלהם ישאר בחוץ כדי להתגונן.

הגיוני שאתה צודקשוקולד לבן

באמת במצב כזה אולי בכל מקרה לא היה כדאי להשתמש בתרופות

ובכל מקרה התסכול שלה מובן מאד, זה אפילו לא על הבעל אלא על המצב.

ומסכימה שזה לא סותר שנכון להציב גבול. רק שלא הגבתי לבעל אלא לאשה

להבנתי את המציאות (ואולי אני טועה)משה

התרופות לא התקלקלו בגלל "הבעל". כשהבעל פתח את המקרר בבוקר התרופות כבר היו (לכאורה?) מקולקלות. לבוא אליו בטענות זה קודם כל לא מחובר למציאות.

 

(וכתבת פה תגובה רגישה ומכבדת)

כמו שהגבתי סביר להניח שאתה צודקשוקולד לבן

יחד עם זה התסכול שלה מאד מובן והגיוני שהוא יצא בצורה לא טובה, כי זו עוגמת נפש נוראית. רק שעכשיו כדאי לתקן כי בפועל בין אם זה אשמתו ובין אם לא זה כבר היה וחבל להעכיר את המצב, זה לא יעזור אז לפחות שיהיה שלום בית ובעז"ה עצם השלום-בית יעזור ותהיה להם ברכה

 

תודה 

מצופה מגבר לא להתפרק ככה בטלפון .העני ממעש
לא נעים לי, אבל גם אני עשיתי כזה דבר,נחלת

ממש בלי כוונה. נכון שלגבי הקוטג', הייתי מגלה יותר רגישות

אבל מה לעשות שלא רגילה לתרופות פוריות בפריג'ידר?.......

חביבתי. עוד משהו. הוא פיזר את הילדים!נחלת

הוא לא אמר: עזבי אותי במנוחה אין לי כוח  לזה....

 

ואולי האיפוק שלנו הוא שיגרום לברכה שתבוא ותשרה? אולי זה הנסיון?

קשה. בטח. אבל אולי שווה?

וגם שם לב שהמקרר התקלקל וגם ניתק את החשמלנחלת

לא כל אחד היה שם לב לדבר כזה!

 

כמה צריך ללמד זכות. להשתדל לראות את מחצית הכוס המלאה, להבין.....וכמה זה קשה לפעמים.

חיבוק גדוללאחדשה

לא חוויתי טיפולי פוריות והאמת שלא מכירה מקרוב, אז אולי אין לי זכות להתייחס ספציפית לעניין הזה.
בכל זאת נשמע כואב וקשוח ממש!
מבלי להקטין את הכאב של הסיטואציה שלך, מציעה להסתכל על העניין ב"נפרדות"-
להבין מה הוא חווה ואיך פעל, בלי קשר לאיך שזה גורם לך להרגיש.
הוא וודאי לא עשה בכוונה,
וודאי מצטער מהעניין, גם אם פחות ממך.
השאלה החותמת שלך בפוסט דיי מסכמת את הגישה שלך- מה לעשות איתו?
מה זה דייסון מקולקל? סליחה שאני מציגה את זה בכזו חריפות זה פשוט ממש בלט לי.
זה בעלך, את לא אמורה "לעשות" איתו כלום.
גם אם הגבת מרגש ומקום כואב- כמו שהתגובה שלך כבר נעשתה ואין להשיב למה שהיא גרמה כך גם מה שקרה לו- בבוקר קם לכאוס (ארגון ילדים ומקרר מקולקל) ונסע לעבודה לבד, ואח"כ קיבל מטר צרחות מאשתו (כנראה שלא שמת לב כמה זה מפריע לו, כתבת התקשרתי לדבר איתו. כשבעצם כנראה צעקת והתעצבנת- וזה ממש מובן אגב! אבל זה היה המצב..)


עכשיו לאחר מעשה, אי אפשר להחזיר את התרופות,
ולא את הצעקות שלך עליו.
אפשר לנשום, להתאכזב, ולהרגיש את הצער והכאב.
לדבר איתו, ולתווך לו מה הרגשת וכמה זה מתסכל תוך הבהרה שאת יודעת שהוא לא שם במצב, לא עשה בכוונה זה בטוח...

שוב חיבוק❤️

תודה אנוני.מית

עזרת לסדר את הראש.

וואו איזה מפח נפש נגמרו לי השמות

דבר ראשון רוצה לשלוח חיבוק גדול

גם על עצם המציאות שמצריכה תרופות פוריות

וגם על האובדן שלהן

ובכלל על כל הסיטואציה

נשמע כ"כ מתסכל, וטבעי מאוד להרגיש את מפח הנפש הזה. זה באמת מאוד כואב.

 

כתבו לך מקסים ומצטרפת לדברים החכמים מעליי,

בעלך היקר בטוח לא התכוון שהתרופות יתקלקלו וכל הכסף והמאמץ ירדו לטימיון, אלא הוא בן אדם בשר ודם ואנושי וטעה כאן אבל באמת טעות אנושית ובלי כוונה רעה חלילה.

בטוחה שגם לו מאוד עצוב שהתרופות התקלקלו.

והוא ניסה מה שהוא יכל באותו רגע נתון, עם כל העומס והלחץ של הבוקר, אירגון הילדים החמודים, הפיזור שלהם, דאגה למקרר, לרוץ לעבודה, כל זה בתוך הימים הבודדים בהפסקת האש לאחר המלחמה שגם ככה המוח של כולנו די פירה בגלל כל המצב ולהסתגל אפילו להגיד משפט קוהרנטי בריכוז באמת לוקח זמן...

אז הכל ביחד גרם לטעות אנוש של לשכוח את התרופות.

ונכון, זה הכי הכי הכי מתסכל וכואב שיש! בטח המשמעות שלהן בכמיהה לעוד ילד, וגם עניין העלות הגבוהה וכל המאמץ בפני עצמו. זה באמת הרבה מאוד לאבד ומותר בהחלט לתת לעצמך את הזמן והמקום והליגיטימציה לאכזבה, לתסכול, לכאב, לאובדן של זה.

ויחד עם החמלה וההבנה שלך כלפי עצמך, לנסות לראות גם את ההבנה והחמלה כלפי בעלך (והוא כלפייך כמובן) באופן של טעות האנוש שבאמת נעשתה בלי כוונה ורק מתוך לחץ עומס ובעיקר אנושיות ❤️

אז מותר לטעות.

ומותר להתאכזב.

ומותר שיכאב.

והלוואי וב"ה מעז יצא מתוק

ודווקא מתוך הכאב הזה תזכו לישועה שלמה בקרוב ממש,

זה ממש הזכיר לי את הסיפור על הזוג מצידון שבאו לרבי שמעון בר יוחאי, והאישה שלקחה את בעלה כחפץ שהכי יקר לה יותר מכל ובסוף נפקדו ב"ה...  כלומר המהות הזו שהכי חשוב זה את ובעלך. האהבה ביניכם.

 

אתם בהחלט יכולים להתאכזב ביחד על אובדן התרופות

ובהחלט יכולים להבין יחד ולתת חמלה ומרחב גם לטעויות.

ויכולים גם ללמוד עוד על מצבי קושי שנוצרים בעקבות האנושיות שלנו (בין אם זה מצב הקושי בצעקות שצעקת מהכאב שלך, ובין אם זה מצב הקושי של בעלך ששכח את התרופות בגלל העומס וכו', ובין אם זה מצב הקושי שבעלך לא יכל לשאת צעקות וביקש לא לצעוק עליו וניתק את הטלפון וכן הלאה...) - כל מצבי הקושי הללו מולידים אצלנו הפעלה של מנגנון הגנה שהוא זה שעכשיו בקדמת הבמה ולא ה"אני האמיתי והמיושב" שלנו.

זה מה שקרה לך כשצעקת

זה מה שקרה לו כשניתק את הטלפון

נכון שזה לא אידיאלי, אבל זה בהחלט קורה ולטובים ביותר.

אז הכל בסדר,

לקחת נשימה עמוקה

להבין את עצמי

להבין את בעלי

להבין את הכאב שלי ולתת לו חיבוק ולגיטימציה

להבין את האנושיות של בעלי ולתת גם לטעות האנוש חמלה והבנה

להבין אצל בעלך את המקום שבו שהרגיש מכווץ מצעקות עליו + תחושת אשמה קשה גם כלפי אשתו שבגללו התרופות ירדו לטימיון וגם כלפי עצמו כי וודאי שזו מטרה גם שלו הכמיהה לעוד ילד... אז הכל יחד יצר אצלו את התגובה שזעקה ממנו: אני לא יכול שצועקים עליי. בבקשה לא לצעוק עליי. ואולי גם ניתוק הטלפון כדי לא לשמוע שצועקים עליו, את ה"הוכחה" הזו עבורו עד כמה הוא אשם ולא בסדר. עד כמה הוא איכזב. עד כמה זה בגללו. עד כמה בגללו אין גם לאשתו וגם לו את התרופות עכשיו על כל המשתמע מכך.

אז זה גם הצעקות עצמן שלא נעימות וגם מה שמסתתר מאחוריהן שזו בעצם תחושת אכזבה עצומה ממנו והוא לא יכל להכיל את זה כנראה. גם בפני עצמו ובטח אם זה יושב אצלו על פצעי ילדות קודמים של מקומות בהם הרגיש שהוא לא בסדר או אשם או שצועקים עליו או שצועקים בסביבתו הקרובה וכל מה שזה עושה, ופיתח רגישות או יותר נכון "אלרגיה" לצעקות ומאוד קשה לו לשאת אותן.

לכן זו דווקא הזדמנות אחרי שהכל נרגע

ואחרי שנותנים מקום להכל כנ"ל

ללבן עוד את המקומות הכואבים שלנו

את הפצעים שלנו

את הקושי שמולו עמדנו

את מול הקושי שלך באובדן התרופות

והוא מול הקושי שלו באכזבה ממנו ובצעקות עליו

ולנסות לראות שם עוד לעומק איזה מפתחות אפשר לקחת משם, 

איך אפשר ללמוד עוד להבא, 

איך אפשר להגיב בצורה שגם תיתן מקום לקושי וגם לא תפגע בשני/ה וכן הלאה.

 

ובעזרת ה' שהקב"ה שבידו הכל, והוא אמר גם לחומץ לדלוק ובידו להושיע אתכם בכל מציאות שהיא, גם אם אבדו התרופות כרגע, ישלח לכם ישועה שלמה וזרע של קיימא במהרה, בשמחה, בנחת ובאהבה 🙏❤️

וואי וואי....שלג דאשתקד

טירגרת אותי מהתקופה שלנו עם תרופות הפוריות. זה באמת הון תועפות (וגם משפיע מאוד על מצב הרוח, כך שממש אני לא מתפלא אם רצית לרצוח אותו 😅).

ממש תקופה מאתגרת, גם הורמונלית וכלכלית וגם המוןן בלבול מוח לתאם את הכל (וגם כל העניינים של ההזרעות וכו', לא חוויה מי יודע מה...). פשוט מבין אותך ומסכים איתך.

כדי לנחם ולהרגיע אותך (אם זה אפשרי 😉), אומר לך שקורה לכולנו, גברים ונשים וצ'רקסים, שאנחנו שוכחים דברים, גם אם אלו דברים חשובים מאוד. ולמה הוא ככה היה עצבני עלייך? כי יכול להיות שהוא כבר סובל בשקט הרבה זמן...


והכי חשוב יקרה, שה' יעזור לכם, שהתקופה הזו תביא לכם טובה ושמחה וברכה, בכי וצחוק ואושר ויופי והנאה!

כשזה מגיע, אין יותר יפה מזה..

כואב ממשהסטורי
תודה לכולם (ולכולן)אנוני.מית

קמתי בבוקר, זרקתי את המקולקל לפח. קניתי מה שצריך באושרעד. הכל רגוע עכשיו.

מדהים!שלג דאשתקדאחרונה
מלא הצלחה בהכל!!
אלימות בזוגיותנחלת

זה מתחיל לפעמים כל כך דק, עדין והולך והולך ומחריף, אם אנו מניחים רגל

במלכודת הדבש הזו.

 

ספר קשה. מאוד. לדעתי, חובה:

"הכל עניין של פיקסלים". תמר.

הערת שוליים - גם תמר, מתארת בקצרה את תקופת השידוכים  והאירושין עם אותו אדם, שלבסוף נישאה לו. אתר "בין הזמנים".

 

גם באתר הידברות יש ראיון של מורן קורס בנושא.

 

בחוברת "המקום" יש כתבה גדולה על כך.

 

 

 

את מקבלת כסף על ההפצה המקיפה הזו?נקדימון
אני לא יודע אם יש פורום שלא הספמת עם זה.
נניח שכןשלג דאשתקד
מה אכפת לך? אולי היא מפיצה חומר טוב ומעניין?!
בכלל לא נראה לי קשור לכסף. אלא חכמת חייםקעלעברימבאר

@נחלת  אני צודק?

(אני בדרך כלל לא קורא פה. זה פשוט קפץ לי בראשי)קעלעברימבאר
כל מי שעוקב אחרי נחלתשלג דאשתקד

יגיד לך שהיא לא מונעת מכסף.

מהכתיבה שלה אני מבין שהיא אישה חרדית, מבוגרת יחסית, גרושה, עם לב טוב ורצון להחכים אותנו בדברים שהיא התפעלה מהם.

מסכים, והתגובה שלי כוונה למיסיונריות המסויימתנקדימוןאחרונה

שעלתה מההפצה התזזיתית הזו במספר פורומים כאן. האמירה שלי על "תשלום" היא צינית. מי שעוקב אחרי, כבר אמור להכיר.
 

לב טוב ושיתוף בהתפעלות זה דבר יפה, ואני לא מזלזל חלילה. אני כן מבקר את ההגזמה בזה, במיוחד שאנשי הפורום כאן אינם חולקים איתה את החרדיות. לכל דבר צריכה להיות מידה, לזו כוונתי.

קראתי חלקמישהי נשואה

המפרקים שהיה אפשר באינטרנט.


לא הבנתי - למה היא מתארת כאילו זו בעיה

שהיא ניקתה את הבית / הפעילה מכונות כביסה וכו'?


זה מתואר כאילו זה בעייתי

וזה שהיא משתפת את בעלה במה שהיא עשתה בבית

מה הבעיה בזה?


הספר הזה חשוד שיש בו בעצם רעיון וניסיון לפרק בתים.


לתת לאשה תחושה שהיא אוכלת  אותה בגלל שהיא עקרת בית.

בגלל שהיא עושה את התפקידים של אמא.

מנקה מסדרת מבשלת מכבסת.

מה הבעיה בזה?


דרך אגב אם כבר רוצים לעזור לדמות בסיפור

הבעיה העיקרית היא- זה שהיא מרצה

היא מפחדת

היא מרצה.

אם היא לא היתה מרצה

גם הבעל שלה לא היה משתלט עליה כמו שמתואר


** ואני מסייגת שלא קראתי הכל.


רק מה שהיה אפשר באינטרנט.


אז אני ממליצה למי שהשתכנע מהספר הזה

לעקוב דווקא אחרי מישהי בשם:

חני בצון


---------------------


תמר כותבת לעצמה בהערות שוליים

שמותר לה גם לתת מקום לעצמה

כל פעם במילים אחרות

ברור שזה מרכיב מאוד משמעותי בקשר שלה עם בעלה

ועם כל הסביבה שלה


לאותה תמר (כן אני יודעת שזו דמות מספר)

הייתי ממליצה ללכת לטיפול רגשי

שיעזור לה לעמוד על שלה

לתת לעצמה מקום.

וממילא היא היתה מקבלת גם יותר מקום מהסביבה.


ואל תשכחו- זה עוד ניסיון להסביר לנשים כמה זה לא טוב להיות עקרת בית. להיות בתפקיד האשה.


כן זה לא פסול שהיא ניקתה וסידרה ושוב ניקתה חשוב הפעילה מייבש.

מאוד הפריע לי האופן שבו מתואר שהיא הפעילה שוב חשוב מיבש!


זו הדיעה שלי אני בטוחה שיש לכם דיעות משלכם

מוזמנים להגיב. (יהונתן גרובר עיין שם שם)


וגם ממליצה לצפות קצת במיכל לויטין


מסכים איתך חלקיתשלג דאשתקד

האמת, חוברות כמו "המקום", חשודות בעיניי באופן מיידי בדברים שאת אומרת. מדובר בביטאון של חרדים סופר מודרניים, מניח שאחוסי הגירושין שם גדולים מאוד וכמעט כל הנשים שמעורבות בפרוייקטים האלה לא נשואות.

הטענה היא תמיד, שמצד שני זה גם פותח את העיניים לאלו שען נמצאים במצב של אלימות וסכנה (לצערי הכרתי לא מעט גברים - בעיקר חרדיים - שנמצאים במקום הזה. גבר חרדי שמתחתן הוא מאוד נאיבי וחסר ניסיון. יש נשים, בעיקר אלימות או מטורפות, שמנצלות את זה והגבר לרוב לא יגיב וינסה לרצות. אצל גברים המודעות נמוכה מאוד, ולהיפך החינוך הוא תמיד ל"מכבדה כגופו" וכו וכו, וכאנשים חסרי ניסיון וגםחסרי השכלה ומשענת כלכלית, הם מאוד בקלות נכנסים ללופ הזה של ריצוי וכניעה. יש לי כמה חברים שהתגרשו אחרי שנים רבות, ומהסיפורים שלהם אין לי מושג איך החזיקו יום אחד. אחד מהם היה נשוי לחולת נפש רשמית, שאפילו את העובדה הזו היא הצליחה החליק לו ולגרום לו להתחתן איתה).


אז מה טוב, קשה להגיד. ככלל זה תלוי באיזו אוכלוסייה אני נמצא/ת. אם אני נערה שמוקפת בפמיניסטיות קלאפטעס, עדיף לקחת איזון עם ספרי בגן השלום. אם אני מנשות השאלים, כדאי לקרוא המקום.

והעי חשוב זה לקוות ולהתפלל שיהיו לנו עיניים טובות וחדות, לראות כל הזמן את מה שטוב, ולדעת אם זה באמת טוב

כתבת יפה ונכון!מישהי נשואה

מדוייק

ושיהיה ברור שלא תקין לא אשה מוכה ולא גבר מוכה


שכחתי לציין לגבי "המקום"שלג דאשתקד
אאל"ט: "המקום", "צריך עיון" ו"בין הזמנים" זה אותו גוף ואותם אנשים עם אותן מטרות (לא אמרתי שהמטרות שלהם לא טובות. אבל כן צאיך להבין מאיזו פרספקטיבה הם באים ולקחת את מה שטוב).
עזרה בתקשורתצופה אנונימי

שלום לכולם

נשואים טריים ב"ה

אני בצבא, חוזר בעיקר סופ"שים

היא בלימודים מאוד אינטנסיביים (עכשיו תקופת מבחנים אז בכלל)

התקשורת שלנו מתבססת בעיקר על שיחות טלפון (ממש מקפידים פעם ביום בד"כ בערב)

והודעות בווצאפ

העניין הוא שאני יחסית מאוד זמין בהודעות והיא בכלל לא

כלומר אני בד"כ מגיב כמה דקות אחרי שהיא שולחת

ואצלה זה גם יכול לקחת כמה שעות

מה שזה גורם הרבה פעמים זו למין הרגשה של לבד פה בזוגיות

לא ספציפית כי היא לא עונה אלא כי זו הדרך תקשורת היחידה שלנו וכשאנחנו לא מדברים הרבה שעות זה מרגיש רחוק

דיברנו על זה ושני דברים באמת עלו מהשיחה:

א. אולי באמת זו איזו מין תלותיות לא טובה בקשר

ב. אני מאוד מאוד אוהב אותה ואין הרבה דברים שאני אוהב כמו להיות איתה ולדבר איתה אז ברור שאני רוצה מזה הרבה יותר (אני נניח יושב לעשות משהו שאני פחות אוהב ופתאום רואה הודעה ממנה, ברור שאני ישר אפתח ואענה)

רעיונות שלכם מה לעשות?

אם זו תלותיות איך באמת אפשר לפתור את זה?

אם זה עניין של פשוט מאוד אוהב לדבר איתה עדיין איך אפשר להתמודד גם כשאני עושה דברים שפחות אני אוהב?

יש לציין שמבחינתה הודעות זה ממש לא כמו שיחה וזה משמעותית גרוע יותר כי אי אפשר לדעת בדיוק מה השני מתכוון

ומבחינתי זה פחות האלמנט של ההודעות

אלא זו ההרגשה שאני חושב עליה מלאא במהלך היום ואצלי זה מתבטא בהודעות ולעומת זאת כשאני רואה שהיא שולחת לי הודעות בשלוש נקודות זה גורם להרגיש שהיא חושבת עליי בשלוש נקודות במהלך היום

מה דעתכם?

תודה למשיבים

שניכם צודקיםהעני ממעש

זה תקופה מאתגרת

תזכרו שלא לנצח יהיה כך

הבהרת יפה את ההבדלים ביניכם,  בין כהבדלי המינים,  בין כנגזרת של הבתים בהם גדלתם, או סיבה אחרת

ממש כואב להרגיש ככהשבורת,לב

לא פשוט להתחיל בתוך צבא.

הקשר חשוב לך, הלב שלך לגמרי שם וזה מקסים.

טבעי שאתה רוצה להרגיש שגם היא מתגעגעת.

מה קורה בהודעות וכשכן מדברים? היא חמה? מביעה רגש?

ההודעות שלהצופה אנונימי

בדרך כלל יותר טכניות אבל מידי פעם יש הודעה חמה וזה ממש יפה

אני חושב שאני יותר חם בהודעות אבל בסוף אני מבין ורואה שזה לא אותו דבר כמו לדבר

כשאנחנו כן מדברים אז הכול בסדר 

מורכב, אבל זו המציאותהסטורי
המצב התקין הוא שזוג נפגש כל ערב, וודאי זוג צעיר. לבנות התחלה של חיים על בסיס שיחות והודעות - זה מאוד לא פשוט.

אשריך שאתה משרת ומגן עלינו, למלחמת מצווה יש השלכות רבות. המציאות היא שאתה צריך קצת לשחרר, אי אפשר בלימודים אינטנסיביים להיות זמינים כל הזמן.

מרגיש לימשה

שאתה מפתח תלות לא בריאה בהתכתבויות ובשיחות. וזה לא קשור אליך. זה שלך לגמרי. היא שם והיא נשואה לך גם כשהיא לא מגיבה כשהיא עמוסה. זה שאתה מרגיש רחוק זה כי אתה מרגיש רחוק.

שווה לבודד איפה אתה מול דברים אחרים מהבחינה הזו. יש לך עוד אובססיות? דברים שממש שואבים לך את המוח בלי קשר אליה?

 

זה לא במקום קשר זוגי תקין. זה רק קריאה לראות עוד זווית על ההתנהגות שלך.  רק שלך. והשחרור משם יהיה לך גן עדן.

עוד אובססיותצופה אנונימי

ממש שואב אותי לקרוא או ללמוד משהו שאני אוהב או לשמוע שירים

לא הבנתי את המשפט האחרון מה במקום קשר זוגי תקין?

ומה לדעתך הדרך הנכונה לטפל באובססיה הזו אם בכלל?

תודה

אז אתה בהיפר פוקוס.משה

קודם כל תדע שזה מאוד נפוץ אצל כמה סוגי אנשים. תקרא על זה קצת. זה תופעה שכל המוח ממוקד במשהו אחד והוא "הכי חשוב" ואין בלתו.  כשזה בעבודה למשל זה ממש עוזר. כשזה על משהו משני אז פחות.

 

שב תקרא קצת. 

עוד שאלה - אתה אדם יחסית רגיש?

 

עוד לפני  לטפל. קודם כל לדעת שזה קיים. וזה בסדר. לדעת שאני קצת נמשך לשם וזה לא "האמת". כלומר האמת זה לא המחשבה שרצה לי בראש שהיא לא הגיבה לי כמה שעות ולכן אנחנו נפרדים או משהו אחר שאתה מרגיש שם  בגלל הפצע שלך ולא מעיז להגיד. וזה בסדר להרגיש הכל. כלומר, אל תרגיש לא בסדר עם הרגשות שלך. רק להתייחס אליהם כאל מה שהם: רגשות. אמצעי תקשורת בין המערכת התת מודעת למודע בחוץ.

 

 

"לא במקום קשר זוגי תקין" - היחס  למנגנון שלך שנשאב לשם ומרגיש לא טוב כשאין קשר.

חושבת שזה נורא טבעינחלת

מה שאתה מרגיש. שמתי לב שיש אנשים/נשים שפחות אוהבים לשוחח בטלפון ומגיבים מאוד טכנית.

עובדה שבשיחות הכל בסדר.

 

לא לשכוח שהמצב בו אתה נמצא גם יוצר מתח ואולי חרדה ואתה נכסף לקשר חם וטוב ומכיל.

 

ויתכן גם שהיא אדם פחות רגשי ממך. זה בסדר גמור. זה טוב לאיזון!

 

למה שלא תאמר לה מה אתה מרגיש? שאתה מרגיש כמו.....?

אולי היא תבין ותעשה מאמץ.

 

כל כך כיף לשמוע על אהבה וכמיהה כמו שלך. זה נותן תקווה. באמת!

 

המון אושר ביניכם. עד 120, בעזרת השם!

בדקתי על היפר פוקוסצופה אנונימי

לא נשמע ממש כמו מה שיש לי

אני לא מאוד ננעל לחלוטין ולא רואה כלום

אני כן אדם יחסית רגיש

תודה על השאר, נשמע נכון להתמקד בלתת מקום לרגשות האלה ולא לחשוב שהם האמת 

זה בסדר שמשהו לא מדוייק לךמשהאחרונה

בגדול מותר להרגיש ולחיות בתוך הרגש שלנו. זה רק רגש. לא כל היום או כל הזמן אבל מותר לפנות את הזמן להרגיש ולרצות דברים גם כשהם לא הגיוניים.

קודם כל זה נפלא שאתם מדברים על הדבריםנגמרו לי השמות

כבר הגעתם יחד להבנות ותובנות.

ממליצה להמשיך לפתוח ולדבר ביניכם על הדברים.

וכך כל פעם תוכלו לגלות עוד רובד ולהגיע לעוד איזה דיוק.

 

אז הנתונים בינתיים שאתם כבר במודעות אליהם ולוקחים אותם בחשבון:

- גם נשואים טריים ב"ה - והידיעה שצריך כמה שניתן להשקיע בבסיס היציב הזה של הביחד שלכם, על כל המשתמע מכך.

- גם אתה בצבא וחוזר בעיקר סופ"שים - כלומר להבין את המורכבות המובנית כאן ולמצוא עוגנים במהלך השבוע שיהיו מותאמים ונכונים לכל אחד מכם ובסופי השבוע לחזק עוד ועוד את הביחד.

- גם אשתך בלימודים מאוד אינטנסיביים ועוד בתקופת מבחנים - כנ"ל, להבין את המורכבות המובנית שיוצרת פחות פניות וליצור לעצמכם כמה שיותר עוגנים בשיגרה הנוכחית + חיזוק הטוב והקשר בזמנים שכן אפשר.

ובתוך כל זה -

מה שיוצא בפועל שהתקשורת לא יכולה להיות פנים מול פנים כל ערב. נכון שזה הכי עדיף והכי אפקטיבי ומקדם, אבל המציאות מורכבת ולא מאפשרת זאת.

כל זמן שכן תוכלו - תעמיקו וכן תדברו פנים מול פנים.

ומתי שלא - אתם כבר יודעים ששיחות טלפון, בהן לפחות שומעים את הטון וכו' הן יותר אפקטיביות, ואתם שומרים על כל ערב לשוחח שזה חשוב.

 

לגבי ההודעות - כאן יש גם סוג תקשורת פחות אפקטיבי כי גם לא רואים וגם לא שומעים אחד את השנייה, אז נלקחו לכם כבר שני חושים כאן,

אז קודם כל להבין זאת, 

ואז גם לקחת בחשבון שוב את המציאות המורכבת של לימודים אינטנסיביים + תקופת מבחנים + צבא רוב השבוע = יצא פחות ופחות פניות,

ואז גם לקחת בחשבון את ההבדלים ביניכם בתור בני אדם שונים, "כשם שפרצופיהם שונים כן דעותיהם שונות", והכוונה כאן באיך כל אחד מתייחס להודעות בוואטסאפ,

מאוד יכול להיות שלאשתך אין צורך בהודעות רבות ותכופות ואילו לך יש. הכל בסדר. זה לא אומר עליכם שום דבר רע, אלא רק שאתם שני בני אדם שונים, איזה כיף שלא התחתנת עם עצמך

ובתוך הדיוק הזה של ההודעות (שהוא כבר מחולק ל3 הבנות - שאין כאן ראייה ושמיעה + שיש מציאות נוכחית מורכבת ומובנית עם פחות פניות + שיש הבדלים ביניכם שם והכל בסדר) -

יש דיוק נוסף אפילו שכבר הגעתם אליו - שבו אמרת שלא מפריע לך ספציפית שהיא לא עונה אלא כי זו הדרך תקשורת היחידה שלכם וכאשר אתם לא מדברים הרבה שעות זה מרגיש לך רחוק, ויוצר הרגשה של בדידות.

אז קודם כל זה הכי טבעי והגיוני ואנושי שיש שאתה מחכה לדבר עם אשתך!

וזה אפילו מרגש ונפלא עד כמה אתה אוהב את אשתך, עד כמה אתה רוצה בקרבתה, עד כמה הביחד שלכם יקר לך, עד כמה אתה חושב עליה במהלך היום ואוהב לדבר איתה, זה פשוט מרחיב את הלב לקרוא אותך, זכות עצומה ב"ה!

ממש את הלב הזה שלך, את המילים הללו שלך, תאמר לאשתך היקרה. ככה בפשטות ומכל הלב.

דרך כך תגיעו לעוד יותר הבנות ודיוקים ותיצרו את המתכון הייחודי והמותאם לכם ספציפית גם למצב הנוכחי והאינטנסיבי.

תוכלו למשל עוד לדייק:

* בעיקר כדאי לשנות אצלך בראש את המשוואה שאומרת "אם אשתי לא זמינה כמוני סימן שפחות אכפת לה" או מילים דומות כאלה,

ולשנות את המשוואה ל- "אשתי פחות זמינה כי היא בלימודים אינטנסיביים ותקופת מבחנים. + מאוד יכול להיות שעבורה הודעות הן לא כ"כ אפקטיביות להרגשת הקירבה לכן לא רואה בהם חשיבות עליונה מדי + ברור ברור לי שהיא אוהבת אותי ואכפת לה ממני כ"כ! זה שהיא פחות זמינה לא סותר את זה כלל וכלל אלא רק אומר שהיא כאמור פחות זמינה עכשיו"

* שזה אף פעם לא אני נגדך אשתי או אני נגדך בעלי, וזה אף פעם כי אנחנו לא אוהבים או לא אכפת, אלא זה רק כי המציאות אינטנסיבית ולא מאפשרת את הפניות שהיינו רוצים. השורש הוא תמיד האהבה והביחד שלנו. משם יוצאים ולשם חוזרים. זה הבסיס. ולא לשכוח זאת.

* לחשוב ולמצוא יחד עוד דרכים בהם ניתן להרגיש את הקירבה ולא הריחוק גם בתקופה הזו.

בין אם בשיחות והודעות, בין אם זה להסתכל בתמונות שלכם יחד כשהשני לא זמין כרגע, לשמוע שיר מקרב שמזכיר, לחשוב אחד על השניה עם חיוך ונשימה עמוקה כמה טוב שיש אותו/ה, להחביא פתקים בתחילת השבוע לכל השבוע אחד לשניה, אפילו פתק קטן של "אני אוהב אותך" ואז לקרוא גם בזמנים שאי אפשר לדבר עכשיו, להחביא כנ"ל הפתעות קטנות כמו שוקולד, תמונה, חפץ שמזכיר וכו', לחשוב על תיאום זמנים תחומים כמו תחנות יציבות ביום בהם יודעים שיש פניות וניתן לשוחח/להתכתב ואז אפשר לחכות להם ויש למה לצפות וכן הלאה.

ובעיקר - להשמיע לאשתך את הלב שלך. ולתת לה לשמוע אותו לעומק.

ולה להשמיע את הלב שלה ומה היא מרגישה וחושבת בנושא.

ויחד כאמור למצוא את מה שהכי מדויק לכם.

 

עורכת לעוד כמה נקודות ששכחתי לכתוב:

* לא הייתי ממהרת להדביק כותרת והגדרה של "תלותיות בקשר".

כי על פניו נשמע שמדובר כאן פשוט באיש שאוהב כ"כ את אשתו

ואין בכך שום פשע, להיפך זה כ"כ מדהים לקרוא את זה!

איך שכתבת "אני מאוד מאוד אוהב אותה

ואין הרבה דברים שאני אוהב כמו להיות איתה

ולדבר איתה

אז ברור שאני רוצה מזה הרבה יותר"

נכון!

ככה פשוט!

לא תלותיות ולא נעליים מה שנקרא אלא רק אהבה גדולה ושלמה וזכות עצומה!

התחנת עם אשת בריתך, אהבת חייך, אתם נשואים טריים ואתה פשוט רוצה לאהוב אותה ולהיות כמה שיותר קרוב אליה!

אין יותר טבעי, מקסים ומרגש מזה

 

(כל זה כאמור רק בצורה שטחית ומקריאה של הודעה ולא בא כמובן להחליף היכרות מעמיקה ולא בא להחליף איבחון כזה או אחר.

ואם כן יש עניין של תלותיות שיבוא לידי ביטוי בדברים נוספים, רבים ועמוקים, עכשיו או בהמשך, אפשר לבחון זאת בנפרד וללמוד ולעבוד על נפרדות בתוך הביחד, על מובחנות, על עצמאות רגשית גם בתוך קשר וכן הלאה.

וזה לימוד בפני עצמו שחשוב לכל איש ולכל אישה באשר הם במערכת זוגית.

אז אם יש או יהיה צורך - מצוין. אפשר ללמוד את זה. (וגם בלי תלותיות בקשר חשוב לכולנו ללמוד את זה).

אבל שוב לא הייתי ממהרת להדביק תוויות על עצמך ולהכניס אותך למשבצת של "תלותיות בקשר", בעוד אתה בסה"כ איש יקר שאוהב את אשתו היקרה...)

 

* כתבת בהודעתך שמבחינת אשתך "הודעות זה ממש לא כמו שיחה אלא משמעותית גרוע יותר כי אי אפשר לדעת בדיוק מה השני מתכוון"

בהמשך למה שכתבתי בתחילת ההודעה, כדאי גם כאן להעמיק יחד ולראות עוד מה זה ההודעות עבור אשתך.

כי אם מבחינתה אי אפשר לדעת למה השני, אתה, מתכוון בהודעות, יכול להיות שזה זולל לה אנרגיות שאין לה כרגע עם כל האינטנסיביות והמבחנים וכו' והיא רק רוצה לדבר נורמלי עם בעלה האהוב פנים מול פנים או לפחות בטלפון ולשמוע אותו...

ואז כל ההלבשה של החששות של המוח שאומר "הנה היא לא אוהבת אותי. לפחות לא כמוני. היא שולחת 3 נקודות אז זה מה שהיא חושבת עליי רק 3 נקודות" - כל הפרשנות הזו כלל לא רלוונטית ולא נכונה ואפשר ממש לשחרר אותה ולהיות בנחת הזו שאשתי אוהבת אותי! מאוד! וחושבת עליי ולא רק 3 נקודות, אלא פשוט היא לא מסתדרת עם הפלטפורמה של ההודעות בוואסאפ כ"כ, היא לא כ"כ מצליחה להבין מתוך התכתבות, היא צריכה ישירות, תקשורת ישירה, טון, מילים, הקול שלי, אני. היא צריכה אותי! והודעות זה רק חלק פצפון של מילים שאני מקליד לה בלי הקול שלי, בלי הטון שלי, בלי החיוך שלי וכו' אז היא פחות מצליחה להבין ככה ולכן, בתוספת האינטנסיביות הגדולה שהיא נמצאית בה, היא פחות שולחת הודעות וגם כשכן זה יותר בקצרה.

אבל הכל בסדר כי אני יודע עד כמה היא אוהבת אותי ואדרבא, עד כמה אני כאדם, כאני, כמכלול, יקר לה שהיא רוצה את הדבר האמיתי ולא הקלדה יבשה של מילים בלי הקול שלי שהיא שומעת.

 

עד כאן מה שעלה לי מהקריאה.

איזו נחת אתם!

תמשיכו ככה

לבנות את בניין עדי עד שלכם 

והמון המון ברכה והצלחה בכל ב"ה

וכמובן תודה רבה מכל העם שלנו על שירותך בצבא 🙏💪

וואו הרבה נקודות מעניינותצופה אנונימי
תודה רבה!
זה ממש מתוק..לאחדשה

לפני הכל לומר שאני קוראת אותך וזו ממש מתיקות, ההתרגשות הזו מבן הזוג.
אני רוצה להתייחס לשני דברים עיקריים בתגובה:
1. עצם קיום הקשר שלכם
2. אופן התקשורת בינכם

בעיה מורכבת מאוד בציבור שלנו, שכשרוצים זוגיות מלאה על כל המשתמע מכך, אהבה, אינטימיות רגשית ופיזית, מתחתנים. למה זו בעיה?
בגלל שהחיים איך שהם מתנהלים הרבה פעמים לא מאפשרים בניה יציבה ורצופה של הקשר הזוגי- חברה דתיים בגיל של חתונה לומדים לימודים תובעניים ומתגייסים לפעמים במקביל.
ואז מה שקורה שצריך להשקיע בכמה "פרוייקטים" גדולים בו זמנית וזה מתנגש. כי ברגש- רוצים להיות אחד עם השניה, להשקיע זמן קריטי חשוב וטוב בבניה זוגית, אבל החיים קורים מסביב באינטנסיביות. הרבה פעמים תוך תקופה קצרה נכנסים להריון ואז בכלל החגיגה מכופלת.
אז קודם כל להבין את המורכבות שאתם נמצאים בה- הריחוק הפיזי שלכם במהלך השבוע, אתם לא נפגשים בסוף כל יום, לא ישנים יחד, זה לא טבעי בבניית זוגיות, בטח שלא בהתחלה. זה מייצר נדבח של קושי.
מה שאני רוצה לחדד פה זה גם אם שניכם הייתם זמינים אחת לשניה ימים שלמים- תקשורת דיגיטלית זה עדיין לא האידיאל, לכן הקושי מורגש.
מכאן מגיעה לנקודה השניה-
2. אופן התקשורת. אנחנו שונים. גברים ונשים, חייל וסטודנטית ועוד אינספור הבדלים. שפת תקשורת זה משהו שלומדים, הרבה זמן, משתנים ומשתדרגים.
השלב הראשון זה להבין- שאם אנחנו מתקשרים שונה זה לא אומר שיש בעיה ביננו. ברגע שאתה מקבל את עצם העובדה הזו אפשר להתקדם לשלב הבא- לא להסיק מסקנות על מה שהיא מרגישה כלפייך והרצון שלה. עכשיו כאן זה טריקי בגלל שבמערכת יחסית מרגישים הרבה פעמים דרך המעשים הרבה יותר מהמילים שאומרים, אבל כאן בגלל המוגבלות של המרחק חשוב לזכור, ממש לשנן מנטרה מודגשת בראש- היא אוהבת אותי וחושבת עליי גם אם היא לא עונה על כל הודעה מיד!
זה יכול להיות שבאמת יש אצלה עומס, ויכול להיות שהיא מרגישה שהיא לא מצליחה לתקשר נורמלי בהודעות ויכול להיות עוד מליון דבריפ אחרים. אבל זה לא שבגלל זה משהו לא תקין בינכם.
זה שאתה כ"כ משתוקק אליה, זה מרחיב את הלב, באמת. אבל בשבילך- על מנת לא לכאוב ולהתאכזב, כדאי לתרגל התנהלות וציפיות שונות ממה שאתה רגיל.
מה למשל?
זמנים שאתה לא ליד הטלפון בכלל- גם אם אתה ממש רוצה. אין ציפיה= אין אכזבה. (דרך אגב, אולי היא יותר נונשלנטית כי היא יודעת שלא משנה מתי היא תכתוב לך אתה תענה? אולי כדאי לייצר אצלה ציפיה? לא בכוונה אלא איזון בריא במערכת התקשורתית..)
אני מבינה שעיקר התקשורת הוא בהודעות אז אולי להוריד בכמות ולהעלות באיכות? לא כל פיפס לרשום בשניה שעולה, לרכז הכל פעם בכמה שעות?
אולי לנסות להבין מתי יותר נוח לה להתכתב? נגיד בבוקר היא רעננה ללמידה והודעות מוציאות אותה מריכוז, אז אולי בזמנים שהיא עושה הפסקה או מנוחה?

אולי למצוא עוד זמן ביום  לשיחת טלפון של כמה דקות ששומעים אחד את השניה?

ואם הצלחת לשרוד את כל האורך עד לכאן, מחזקת אתכם, בניה של בית זה הדבר הכי מתוק ומרגש שקיים במישור הפרטי, וודאי מקרב את הגאולה בפן הלאומי. עם זאת, לא להתרגש ולהיכנס לטלטלה, לוקח זמן להכיר אחד את השניה, לטוב ולמוטב, יש לכם בע"ה עד 120.
העיקר שיהיה בבריאות, בשמחה, בנחת ואהבה!
 

אולי יעניין אותך