היי
נושא כאוב מאוד מאוד.
אשתי ואני נשואים מעל 13 שנה, 3 ילדים חמודים.
יש לי בעיה מאוד מכאיבה שנגררת כבר שנים רבות, והיא גורמת לי שוב ושוב לרצון עז לפרק את החבילה מרוב תסכול.
מזה שנים רבות (למעשה במהלך כל שנות הכרותינו) אני לא מצליח לגרום לאשתי פשוט לדבר איתי על איך שהיא מרגישה, ולתמלל את הרגשות שלה למילים עד שהיא פשוט נאטמת, מתכנסת, ובסוף - מתפוצצת.
התהליך יכול לקחת ימים, אפילו שבוע ובסוף זה קורה.
הסיבה משתנה - אבל בד״כ זה על דברים שהייתי לדעתה אמור לשים לב לבד, ואני לא.
לדוגמא:
אני מאוד משתדל לעזור לחברים או לקהילה איפה שאנחנו גרים. אם אני רק מספר לה על כך היא יכולה בבת אחת להתפוצץ מזה שאני רוצה לעזור ״איך אתה לא רואה שאני צריכה אותך קודם פה????״
זה נותן לי הרגשה קבועה של אשמה, שאני כביכול הבעל הבטלן שכל היום יושב על הספה בחוסר מעש, אבל למעשה דווקא אני הצד האקטיבי והנמרץ יותר בבית. בהרבה. אני חושב שאני הרבה יותר חרוץ, פעלתן, פעיל למען הבית והילדים, מסודר ומאורגן.
העניין הוא שבתוך כל מה שאני כן עושה, ישנה נקודה אחת שפספסתי, ועל זה אשתי יכולה לשבור את הכלים.
ואני אומר - למה פשוט לא להגיד, הייתי כ״כ שמח שזה פשוט היה נגמר בשיחה כזו:
אני: היי שושי (שם בדוי), אני יוצא לעזור פה לסדר את בית הכנסת סבבה?
היא: (בחיוך) מותק, אולי תדאג קודם ל״עניי עירך״??
אני: אה כמובן! עד חצי המלכות, במה אני יכול לעזור?
וכו׳
דוגמא נוספת:
אשתי אובססיבית לגבי הילדים ומקרקרת סביבם כל היום בדברים מיותרים לדעתי, ומתוסכלת באופן קבוע מזה שהיא לא מספיקה לעשות דברים שהיא אוהבת. דעתי היא שההורים חיים את חייהם בבית, והילדים מצטרפים אליהם. כמובן שזה כולל גם ארוחות, פעילויות ביחד וכיוב׳, אבל חלילה לא שההורים ״מקריבים״ את חייהם עבור הילדים ומרגישים כ״כ רע בגלל זה.
אשתי מקריבה את חייה ואת שמחת החיים שלה בשביל להכין לילדים דברים מסובכים שלא לצורך, ובמקום לעשות טוב להם - היא גורמת נזק גם לילדים וגם לי בכך שהיא מתוסכלת, מרירה ועצבנית באופן קבוע.
בעבר כבר אמרתי לה שלדוגמא שבת על לחם עם חומוס בשמחה, זה הרבה הרבה יותר איכותי משולחן מלא תבשילים, עם עצבים, אבל זה פשוט לא עובד. אני מציין שוב - שזה לא שאני לא נוקף אצבע בבית, אלא אני פעיל מאוד (!) בכל מה שקשור למטלות הבית והילדים.
לרוב, אם שמים את הדרמה בצד, אשתי טוענת דברים שיש בהם הגיון, אבל זה באופן קבוע מגיע דרך בכי ודרמה.
העניין ההזוי הוא שגם אשתי מקפידה ללמד את הילדים שלנו ״חמודי - את הבכי שלך אני לא מבינה. תסביר לי במילים מה אתה רוצה״, אז למה שהילדים יידרשו לעמוד במשהו שאשתי לא מצליחה לעשות?
אני לא מסוגל וגם לא מעוניין להתמודד עם סוג התקשורת הזה וממש במצב מיואש. ממש עד כדי כך שאני לפעמים מתפלל למות כדי שלא אצטרך לקבל החלטות קשות של פירוק החבילה, עם ההשלכות של זה על הילדים החמודים.
האם יש מפלט מהמצב הנוראי הזה..?
תודה
