לאחר קריעת הים, נאמר: וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ - ולכאורה קשה, וכי לפני כן, כשראו את כל הניסים שנעשו במצרים, לא האמינו בה' ובמשה?!
המדרש רבה (שמות, פרשה כג אות ב) מתרץ: "אף על פי שכתוב שהאמינו עד שהיו [=כשהיו] במצרים, שנאמר (שמות ד לא): "וַיַּאֲמֵן הָעָם", חזרו [בהם] ולא האמינו, שנאמר (תהלים קו ז): "אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם לֹא הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ". כלומר, אף על פי שכבר בזמן שמשה ואהרן עשו לעיני העם את האותות של המטה הנהפך לנחש, היד המצטרעת, והמים הנהפכים לדם, נאמר (שמות שם): "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם", אמונתם זו לא היתה מבוססת דיה ולכן לא החזיקה מעמד כשהתאכזבו מכך שפרעה רק הכביד את עולם. משום כך, גם מכות מצרים לא השרישו בקרבם כראוי את האמונה, כמו שמוכיח המדרש מהפסוק המובא מתהילים, והם פירשו אותן כמעשי כישוף של משה, או אף אם האמינו שהן ניסים, לא האמינו באופן מוחלט ביכולת ה' שאינה מוגבלת כלל. כך נראה מהמשך אותו פסוק בתהילים: "וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף", שמשום שלא השכילו לראות במכות מצרים את יכולת ה' הבלתי מוגבלת, גם כשהיו ליד ים סוף פקפקו ביכולתו להצילם, מאחר שאז עמדו בפני פחד קיומי וקושי ולחץ גדולים מהקודמים, וכמו שכתוב (שמות יד יא): "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר?!".
הזוהר הקדוש [ח"ב נג:] מתרץ, שאכן הם האמינו בה' גם קודם לכן, וכוונת הכתוב היא, שהאמינו במה שאמר להם משה (שם שם יג): "אַל תִּירָאוּ, הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם". דבריו מעלים מספר נקודות המצריכות בירור:
א. אם האמינו בה' גם קודם לכן, מדוע ביכולתו של ה' לקרוע את הים האמינו רק לאחר שזה נעשה?
ב. מדוע דבר זה נקרא אמונה, וכי שייך לומר שאדם מאמין בדבר שהוא רואה בעיניו?
ג. מה הרבותא ב'אמונה' זו, שראה הכתוב לנכון לציינה?
ד. מדוע על 'אמונה' זו אומר הפסוק "ויאמינו בה'", הרי אין זו אמונה בה' עצמו אלא בהצלתו אותם מהמצרים?
נראה לבאר, שאף על פי שהאמינו בה' וביכולתו, כשראו את המוות מול עיניהם והיו במצב של פאניקה, לא הועילה האמונה שהיתה מונחת בשכלם, ולכן התרעמו על משה: "הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם" וגו'. ניתן למצוא לכך רמז בפסוק "וַיִּירְאוּ מְאֹד" שלכאורה מיותר, שהרי מובן מאליו שהם יָראו ומדוע צריך לציין זאת? אך לפי הנ"ל מובן, כי יִראה זו - הלחץ והפחד מכך שהם סגורים מכל עבריהם, היתה הגורם לחוסר אמונתם. וכשנבקע הים, זכו להתרוממות רוחנית מיוחדת שהביאה אותם למדרגה גבוהה יותר של אמונה: לא אמונה שכלית בלבד, אלא אמונה חושית מופנמת ומורגשת. כמו אדם הרואה דבר מסויים מולו, ידיעתו שאותו דבר קיים במציאות אינה אמונה שכלית הבנויה על הוכחות וכד', אלא ידיעה פשוטה, שהרי רואה זאת בעיניו. בדומה לזה היתה האמונה שהאמינו ישראל בראותם את נס קריעת ים סוף, הכרה ברורה במציאות האלוהית והרגשה עמוקה בנפש של דבקות בה. וכן במה שכתוב: "וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה'", הכוונה היא ליראה הנובעת מהכרה ברורה במעמקי הנפש בגדולת ה'.
וזוהי משמעות דברי חז"ל (מכילתא, פרשת בשלח, שירתא פרשה ג): "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים…כשראוהו [על הים] הכירוהו, ופתחו כולם ואמרו (שמות טו ב): זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ". כשיש אמונה כזו בלב האדם, אזי גם כשהוא נקלע למצבי לחץ כמו מצבם של בני ישראל לפני קריעת הים, האמונה מתגלה בקרבו במלוא שיעור קומתה.
על פי זה יובן תירוצו של הזוה"ק, שנוצרה בקרבם אמונה כזו, שתמיד תשמיע קולה בלבבם: "התייצבו וראו את ישועת ה'!". וממילא מתורצים ארבעת הקשיים שהוצגו לעיל. ניתן להוכיח כתירוצו מהפסוק בתהילים (שם יב): "וַיַּאֲמִינוּ בִדְבָרָיו, יָשִׁירוּ תְּהִלָּתוֹ" - הרי שהמשורר מפרש את המילים: "ויאמינו בה'" כאמונה בדברי ה', שהם מה שאמר ה' למשה לומר לישראל: "התייצבו וראו" וגו'. ועל פי מה שנתבאר בכוונת הזוה"ק - ניתן לפרש את הפסוק "ויאמינו בה'", שהשרישו וחיזקו בקרבם את דבריו אלה, שתמיד אמונתם תשמיעם מתוך לבבם. (המילה "אמונה" מופיעה במספר מקומות במקרא במובן של נתינת חוזק וקיום מתמשך, ראה שמות יז יב, דברים כח נט,ישעיהו כב כג, איוב כד כב).
הזוהר הפליג במעלתו של האומר שירת הים בשמחה, וכתב שנמחלים לו עוונותיו. נוכל להסביר את גודל משמעות העניין ע"פ כל הנ"ל, שכידוע כל מטרת חיי האדם היא להתעלות באמונה מוחשית ודבקות באלוקות. שירת הים מבטאת בעצם את שירתה של נשמת כנסת ישראל באותה עת של התעלות מופלאה של אמונה מוחשית ופתיחת שערי הרקיעים.
מי שאומר שירת הים בכוונה ובשמחה, בעצם מתחבר לאותו מעמד קדום, ומשפיע על נפשו ונשמתו מהרושם הרוחני האדיר שהתגלה אז ובא לידי ביטוי בתוכן השירה.
במיוחד בתפילת שחרית, בראשית היום, אפשר לשאוב אור ואמונה מאמירת השירה, להמשך היום כולו.

