ההרפתקאות הרגילות
רגיל??
וואו, כבר שום דבר לא רגיל ושום דבר לא סדיר
החיים בלגן שלם
אבל יצאתי להליכה, כמו פעם
רציתי ללכת לספסל ההוא אבל היה שם אנשים
לא רציתי שיראו אותי משתחלת לחור הזה שמכיל רק אותי
חיפשתי דרך אחרת להיכנס
היה ברזל ושער נעול
ידעתי
הייתה לי הרגשה שזה יקרה, וידעתי שזה כל כך נכון
הלב שלי רוצה להינעל ולהיפתח מחדש למקום אחר
המשכתי ללכת, הגעתי למקום רחוק ושכוח שלא הייתי שם שנים
כל כך הרבה זמן שאני כבר לא זוכרת
פסעתי לתוך החושך, פסיעותיי הדהדו,
נביחות כלבים נשמעו מרחוק
השתקתי את כפות רגליי
חושך גמור, אור אדום מהבהב עשה אור מפחיד על העצים
שקט, לבד, יער חושך, רחוק מהבית, התקרבתי לאט לאט לבפנים
על ראשי כובע קפוצ'ון שחור ופסיעותיי בטוחות, הייתי דרוכה
די עם זה, התיישבתי על ספסל ארוך מאבן, ואז שכבתי
היישרתי מבטי אל השמיים זרועי הכוכבים
רמת הדריכות ירדה, צפיתי בכוכבים שנשארו ממה שאפשר לראות מבעד לעצים
פחד הזדחל לליבי, האם זה רק בגלל שאני אשה אני צריכה להרגיש כאן לא בטוחה?
קמתי, מתחתי את ידיי ועשיתי קצת שכיבות שמיכה
החלטתי לספור, ספרתי 6 שכיבות שמיכה כשלפתע קולות הנשמעים כזיקוקים פילחו את דממת היער
ולאחר מכן קול של אמבולנס נשמע מרחוק
השלווה הופרה
קמתי והלכתי
אין טעם להישאר
רק חיפשתי שלווה
