שלום לכולם,
נשואה 5 שנים פלוס 2 (בן 3 ובן חודשיים ב"ה).
אני יודעת שנישואים זאת עבודה והשקעה עמוקה ואינסופית אבל מרגישה שאין לי כוח יותר.
בעלי מתמודד עם ocd וחדרות וידעתי על זה לפני שהתחתנו אבל האמנתי שיהיה בסדר, כי הוא גם היה אז בטיפול ואמר לי שהוא יעבוד על עצמו וכו'. לא חשבתי שזה יהיה קל, אבל האמנתי בו, בנו, שנעבוד ביחד. הוא עזב את הטיפול די מהר.. עבר ממטפל למטפל. מלא תירוצים. על עבודה אין מה לדבר, כי קשה לו להתחייב. הוא לומד תורה, לא במקום קבוע, כי שוב- הוא לא יכול להתחייב. הכי הרבה שהוא החזיק בעבודה זה חודש.
אבל יותר מהכל קשה לי עם הפסימיות שלו. הוא בנאדם מאוד פסימי. הוא אומנם לומד הרבה חסידות, אבל הגישה שלו לחיים זה שהעולם מלא סבל וייסורים, והכל קשה. והוא קורבן.
ובחיי שאני נותנת לו לעשות מה שהוא רוצה.אני מבקשת ממנו רק עזרה בסיסית עם הילדים וזהו.
לא כביסות, לא אוכל, לא קניות. כלום.
בהתחלה תמכתי, הכלתי אותו, הייתי סבלנית. חיזקתי אותו שהוא יכול להתפתח ולגדול ושיש לו הרבה כוחות אבל אני כבר מתחילה לאבד את זה.
גם כל המצב שלו, סליחה שאני אומרת את זה ככה- פשוט מוריד לי ממנו. אני מרגישה שאני המטפלת שלו והוא המטופל. לפעמים אני מרגישה שהוא כמו ילד שלישי..
אני גם אחרי לידה לא קלה (קיסרי חירום בשבוע 34) היתה לנו תקופה ארוכה בפגיה (ב"ה השתחררנו רגע לפני שהתחילו כל ההגבלות של הקורונה) ואם כבר קורונה- וואלה, התקופה הזאת לא מקילה עליו. אני מבינה את זה. אבל חושבת על זה שאני לא רוצה להשאר ככה כל החיים, וזה פשוט לא נראה שה הולך להשתנות בקרוב.
ולפני ההצעות לטיפולים- אני בטיפול. אנחנו מקיימים שיחות עם עובדת סוציאלית, שדווקא קצת משפיעה עליו אבל זה לא מחזיק מעמד להרבה זמן. ואין מה לדבר עם טיפול פרטני בשבילו.
קצת אופטימיות? מישהו?
תודה לכל מי שקרא. תודה מראש לעונים
ה' יברך אתכם.
נשואה 5 שנים פלוס 2 (בן 3 ובן חודשיים ב"ה).
אני יודעת שנישואים זאת עבודה והשקעה עמוקה ואינסופית אבל מרגישה שאין לי כוח יותר.
בעלי מתמודד עם ocd וחדרות וידעתי על זה לפני שהתחתנו אבל האמנתי שיהיה בסדר, כי הוא גם היה אז בטיפול ואמר לי שהוא יעבוד על עצמו וכו'. לא חשבתי שזה יהיה קל, אבל האמנתי בו, בנו, שנעבוד ביחד. הוא עזב את הטיפול די מהר.. עבר ממטפל למטפל. מלא תירוצים. על עבודה אין מה לדבר, כי קשה לו להתחייב. הוא לומד תורה, לא במקום קבוע, כי שוב- הוא לא יכול להתחייב. הכי הרבה שהוא החזיק בעבודה זה חודש.
אבל יותר מהכל קשה לי עם הפסימיות שלו. הוא בנאדם מאוד פסימי. הוא אומנם לומד הרבה חסידות, אבל הגישה שלו לחיים זה שהעולם מלא סבל וייסורים, והכל קשה. והוא קורבן.
ובחיי שאני נותנת לו לעשות מה שהוא רוצה.אני מבקשת ממנו רק עזרה בסיסית עם הילדים וזהו.
לא כביסות, לא אוכל, לא קניות. כלום.
בהתחלה תמכתי, הכלתי אותו, הייתי סבלנית. חיזקתי אותו שהוא יכול להתפתח ולגדול ושיש לו הרבה כוחות אבל אני כבר מתחילה לאבד את זה.
גם כל המצב שלו, סליחה שאני אומרת את זה ככה- פשוט מוריד לי ממנו. אני מרגישה שאני המטפלת שלו והוא המטופל. לפעמים אני מרגישה שהוא כמו ילד שלישי..
אני גם אחרי לידה לא קלה (קיסרי חירום בשבוע 34) היתה לנו תקופה ארוכה בפגיה (ב"ה השתחררנו רגע לפני שהתחילו כל ההגבלות של הקורונה) ואם כבר קורונה- וואלה, התקופה הזאת לא מקילה עליו. אני מבינה את זה. אבל חושבת על זה שאני לא רוצה להשאר ככה כל החיים, וזה פשוט לא נראה שה הולך להשתנות בקרוב.
ולפני ההצעות לטיפולים- אני בטיפול. אנחנו מקיימים שיחות עם עובדת סוציאלית, שדווקא קצת משפיעה עליו אבל זה לא מחזיק מעמד להרבה זמן. ואין מה לדבר עם טיפול פרטני בשבילו.
קצת אופטימיות? מישהו?
תודה לכל מי שקרא. תודה מראש לעונים
ה' יברך אתכם.
