"האם הרגעים המאושרים בחייך אלו חייך או שמא הם שברי שניות זרוקות בחטף?" הוא שאל. ואני לא ידעתי מה לענות, שהרי אני עוד טרם נוצרתי והוא כבר רב בשנים. שתקתי. גם הוא. זקנו הלבן משתפל תחת חכמה שנחרטה בו בקמטים, מעטרים כל פיסה מפניו הזורחות. עיניו חדות וכחולות, כשל נער תמים בן 14.
"נולדת כדי לחוות אושר". הוא אומר.
והלב שחור ומלוכלך, קשרי הלב כבר רופפים, שחורים כמו בוץ שמצטבר לאחר נפילה לבורות פעם אחרי פעם אחרי פעם.
בורות בורות.
"נולדת כדי להגשים את החלומות שלך, את כל החלומות שלך". הוא מביט בתוכי, והקשרים נופלים והלב נפתח
וכל השברים מתפזרים
"נולדת כדי לאהוב". וחוט חדש מגיע וקושר תפר אחרי תפר. חוט לבן וחדש ונקי.
"נולדת כדי למלא את העולם באהבה". והחום שלו נכנס לתוכי ואני מאמין שאהבה שלי מרפאת אותי
אני הרי טרם נוצרתי, אך ליבי כבר מוכן לאהוב.
נולדתי לאהבה. אמרתי פתע. ורגש חם עטף אותי. אהבה, כך חשבתי. תרופה משוגעת. קסם. איזה חפף.
[לא להגיב בבקשה]
