ישבנו במעגל, זה היה שלושה ימים אחרי שעברנו דירה, והייתי תלמידה חדשה, כזאת שכולן עדיין בוחנות מרחוק מי היא.
המדריכה אמרה, 'לכבוד טו' בשבט נעשה מסיבה, מי מתנדבת שנעשה את המסיבה בבית שלה?'
חצי מהבנות הצביעו, החצי השני הסתכל עלי, הילדה החדשה שעדיין אף אחת לא ראתה את הבית שלה, מה יותר נחמד מלעשות את המסיבה בבית חדש שעוד לא מכירים?
הסמקתי. תופים הרעישו במוחי, שניות נצבעו בצבע אדום חזק.
החיים זה הצגה, ידעתי.
וכאן, זה אפילו לא ההצגה, זה האודישן.
ידעתי שבהצגה זה גרוע לפשל, ובבחינה זה כמעט קטלני.
נזכרתי בארון שאבא לא הצליח עוד להרכיב, רקמתי לו מימד ואגדה 'אני רוצה' קראתי 'רק שיש אצלינו עדיין שיפוצים'
לבשתי מסכה של אכזבה, איבזרתי אותה גם בקצת עצב משכנע, והילדה המנומשת, בחולצה עם הפס, זאת שהגדרתי ישר כמלכת כיתה אמרה 'חבל, היינו רוצות להכיר את הבית שלך, אליה'
הנהנתי, השארתי את המסכה, והתחלנו לשחק במשחק מילים כלשהוא, ידעתי שניצחתי, בהצגה של החיים.
היה שם להצגה הזאת, וכותרת שכתבתי בדם ודמעות, קראו לה
שאף אחד לא ידע.
--
אמא נהיתה חולה, לא חולה רגילה ששוכבת במיטה ומביאים לה תה והיא משתעלת ואין לה כח.
לאמא נהיה הרבה כח אחרי שהיא נהייתה חולה, היא צעקה וצחקה כל הזמן בקול מפחיד, היא מלמלה מלא דברים משונים וחסרי קשר, והיא לקחה את כל הבובות הישנות שלי וסדרה אותם מסביבה כמו שומרים, במעגל, היא לא התעייפה שוב להרים את הבובה ורדה אחרי שהיא נפלה, ושוב, ושוב, ואני אמרתי 'אמא, הבובה הזאת לא יכולה לשבת'
ושתקתי את 'ואימהות לא משחקות בבובות.'
זה היה מפחיד תמיד, ולפעמים שזה היה ממש נורא, רעות היתה לוקחת אותי לחדר שלה ונועלת את החדר שאני לא אשמע את הצעקות, והיא לא הבינה שגם אם אני לא שומעת אני מרגישה, והלב שלי מתהפך אלף פעמים עד שנהיה לילה.
יום אחד אבא לקח אותנו לפארק ואמר שאנחנו הולכים לעבור דירה, להתחיל מחדש, וזה יעשה גם טוב לאמא.
אחרי שאכלנו את האוכל שרעות הכינה ישבנו לידו על הספסל והוא אמר לנו שנשאל את כל מה שאנחנו רוצים לדעת.
רעות שאלה, 'אמא תוכל להתרפא מתישהוא?' ואבא אמר שלהתרפא לגמרי, לא, אבל כן אפשר שיהיה שיפור במצב בעזרת ה'. יאיר שאל 'אמא יכולה למות?' ואבא אמר שבעזרת ה' אין סיבה שאמא תמות. ואז הגיע תורי, שתקתי שניה, ואז שאלתי 'אפשר שבמקום החדש אף אחד לא יידע שאמא שלנו ככה?' אבא נאנח והעיניים שלו שקעו ללמטה והוא אמר 'כן אליה, זה אפשרי אם את רוצה'
ורציתי. יותר מכל דבר אחר.
--
בכיתה החדשה יודעים שאני טובה בציור, ובשירה, יודעים גם שאני ילדה מצחיקה ושנחמד להיות איתי, בכיתה החדשה יודעים שאני ילדה רגילה, הכי רגיל שיש.
ידעתי שאני חייבת לשמור על זה.
הייתי בצד אחד של המגרש, יחד עם כולם, בצד השני היו המשוגעים, היתה את פרומה הזקנה, והיתה גם את יעל הילדה המשוגעת, שלפני שעברנו דירה, בכיתה ה' היינו רצות אחריה ומחקות אותה, גם אני, ככה הייתי חלק, ככה הייתי בצד של כולם, זרקנו כדורים במגרש, פגענו.
ופחדתי, פחדתי נורא להקלע לאמצע המגרש, הוא היה גדול ומפחיד, ופחדתי נורא מכדורים שמטיחים לכיווני, פחדתי מכדורים שיפגעו במטרה, יסמנו אותה.
נועה שאלה אותי 'במה אמא שלך עובדת?' ואני חיברתי עבר להווה ופתחתי את הדף האחרון של מחברת הנדסה, שירבטתי להם ציורים של שרשראות נהדרות שאמא שלי מכינה, סיפרתי על הצלחה וכישרון, סיפרתי על חיים ואהבה, סיפרתי סיפור לא שלי, וידעתי שככה זה, בהצגה צריך להכנס לתוך הדמות, אחרת אפשר לפשל, אחרת אפשר שמישהו יגלה ואני רציתי שאף אחד לא יידע.
--
המורה ביקשה לכתוב שיר על כאב, ואני ישבתי בסלון, לידי אמא התהלכה עם ראש לשמיים ומילמלה מילים מוזרות, ואני צירפתי מילה למילה, דימתי את הכאב, העברתי אותו למילים, נסכתי בו עלילה והיה לי שיר יפה, הייתי צריכה להצטיין, שאף אחד לא יידע.
המורה אמרה 'איזה יופי השיר שלך, אליה, את כותבת על הכאב בצורה כ"כ מוחשית, כאילו חווית אותו פעם, זה מדהים'
פעמוני הזהרה צלצלו לי בראש, נורות נדלקו, הטקסט לא תאם למערכה, אמרתי לה 'יש כ"כ הרבה כאב בעולם, וחשבתי שזה טוב שנכיר אותו ונדע להודות שהוא לא קיים אצלינו' המורה אמרה 'זו חשיבה מקורית ויפה אליה, כל הכבוד!'
הרשתי לעצמי לשחרר נשיפה, ככה מנצחים בהצגה, שיננתי לעצמי, כשיש פשלה קטנה, מגיעים מאחור והופכים אותה לסצנה יפה, שרק אף אחד לא יידע, וניצחתי.
--
כשהגיע הפתק הוורוד בדואר נלחצתי, הוא הודיע באותיות חגיגיות שיש ערב סיום בכיתה. אבל הכי נורא היה הסוף, 'בהשתתפות אימהות' לילגו עלי מילים שחורות, בהשתתפות אימהות.
בערב התקשרתי למורה, ככה זה, לפעמים צריך לאבד שחקן אחד בשביל הצגה שלמה, בעלה ענה לי, קרא למורה שלי, אמרתי לה, גימגמתי, ביקשתי שהערב לא יהיה בהשתתפות אימהות, ביקשתי לשמור על תדמית, ביקשתי להיות רגילה, ביקשתי להיות נורמלית.
היא הקשיבה לי, המורה, וגם לדמעות, ולקול המאופק, ולתחינה, 'מחר אני יגיד לבנות שאנחנו עושים השנה משהו חילופי בלי אימהות' היא אמרה לי בקול מכובד של מורות, וזה היה הקול הכי מתוק ששמעתי מעולם ' אל תדאגי'
בסוף שנה הלכתי לוואדי, קטפתי לה פרחים מיוחדים ויפים, ארזתי לה בצלופן אטום ועל פתק לבן רשמתי לה
'למורה,
שעזרה לי להגשים את המשאלה שלי - שאף אחד לא יידע,
בהערכה רבה.
אליה'
המדריכה אמרה, 'לכבוד טו' בשבט נעשה מסיבה, מי מתנדבת שנעשה את המסיבה בבית שלה?'
חצי מהבנות הצביעו, החצי השני הסתכל עלי, הילדה החדשה שעדיין אף אחת לא ראתה את הבית שלה, מה יותר נחמד מלעשות את המסיבה בבית חדש שעוד לא מכירים?
הסמקתי. תופים הרעישו במוחי, שניות נצבעו בצבע אדום חזק.
החיים זה הצגה, ידעתי.
וכאן, זה אפילו לא ההצגה, זה האודישן.
ידעתי שבהצגה זה גרוע לפשל, ובבחינה זה כמעט קטלני.
נזכרתי בארון שאבא לא הצליח עוד להרכיב, רקמתי לו מימד ואגדה 'אני רוצה' קראתי 'רק שיש אצלינו עדיין שיפוצים'
לבשתי מסכה של אכזבה, איבזרתי אותה גם בקצת עצב משכנע, והילדה המנומשת, בחולצה עם הפס, זאת שהגדרתי ישר כמלכת כיתה אמרה 'חבל, היינו רוצות להכיר את הבית שלך, אליה'
הנהנתי, השארתי את המסכה, והתחלנו לשחק במשחק מילים כלשהוא, ידעתי שניצחתי, בהצגה של החיים.
היה שם להצגה הזאת, וכותרת שכתבתי בדם ודמעות, קראו לה
שאף אחד לא ידע.
--
אמא נהיתה חולה, לא חולה רגילה ששוכבת במיטה ומביאים לה תה והיא משתעלת ואין לה כח.
לאמא נהיה הרבה כח אחרי שהיא נהייתה חולה, היא צעקה וצחקה כל הזמן בקול מפחיד, היא מלמלה מלא דברים משונים וחסרי קשר, והיא לקחה את כל הבובות הישנות שלי וסדרה אותם מסביבה כמו שומרים, במעגל, היא לא התעייפה שוב להרים את הבובה ורדה אחרי שהיא נפלה, ושוב, ושוב, ואני אמרתי 'אמא, הבובה הזאת לא יכולה לשבת'
ושתקתי את 'ואימהות לא משחקות בבובות.'
זה היה מפחיד תמיד, ולפעמים שזה היה ממש נורא, רעות היתה לוקחת אותי לחדר שלה ונועלת את החדר שאני לא אשמע את הצעקות, והיא לא הבינה שגם אם אני לא שומעת אני מרגישה, והלב שלי מתהפך אלף פעמים עד שנהיה לילה.
יום אחד אבא לקח אותנו לפארק ואמר שאנחנו הולכים לעבור דירה, להתחיל מחדש, וזה יעשה גם טוב לאמא.
אחרי שאכלנו את האוכל שרעות הכינה ישבנו לידו על הספסל והוא אמר לנו שנשאל את כל מה שאנחנו רוצים לדעת.
רעות שאלה, 'אמא תוכל להתרפא מתישהוא?' ואבא אמר שלהתרפא לגמרי, לא, אבל כן אפשר שיהיה שיפור במצב בעזרת ה'. יאיר שאל 'אמא יכולה למות?' ואבא אמר שבעזרת ה' אין סיבה שאמא תמות. ואז הגיע תורי, שתקתי שניה, ואז שאלתי 'אפשר שבמקום החדש אף אחד לא יידע שאמא שלנו ככה?' אבא נאנח והעיניים שלו שקעו ללמטה והוא אמר 'כן אליה, זה אפשרי אם את רוצה'
ורציתי. יותר מכל דבר אחר.
--
בכיתה החדשה יודעים שאני טובה בציור, ובשירה, יודעים גם שאני ילדה מצחיקה ושנחמד להיות איתי, בכיתה החדשה יודעים שאני ילדה רגילה, הכי רגיל שיש.
ידעתי שאני חייבת לשמור על זה.
הייתי בצד אחד של המגרש, יחד עם כולם, בצד השני היו המשוגעים, היתה את פרומה הזקנה, והיתה גם את יעל הילדה המשוגעת, שלפני שעברנו דירה, בכיתה ה' היינו רצות אחריה ומחקות אותה, גם אני, ככה הייתי חלק, ככה הייתי בצד של כולם, זרקנו כדורים במגרש, פגענו.
ופחדתי, פחדתי נורא להקלע לאמצע המגרש, הוא היה גדול ומפחיד, ופחדתי נורא מכדורים שמטיחים לכיווני, פחדתי מכדורים שיפגעו במטרה, יסמנו אותה.
נועה שאלה אותי 'במה אמא שלך עובדת?' ואני חיברתי עבר להווה ופתחתי את הדף האחרון של מחברת הנדסה, שירבטתי להם ציורים של שרשראות נהדרות שאמא שלי מכינה, סיפרתי על הצלחה וכישרון, סיפרתי על חיים ואהבה, סיפרתי סיפור לא שלי, וידעתי שככה זה, בהצגה צריך להכנס לתוך הדמות, אחרת אפשר לפשל, אחרת אפשר שמישהו יגלה ואני רציתי שאף אחד לא יידע.
--
המורה ביקשה לכתוב שיר על כאב, ואני ישבתי בסלון, לידי אמא התהלכה עם ראש לשמיים ומילמלה מילים מוזרות, ואני צירפתי מילה למילה, דימתי את הכאב, העברתי אותו למילים, נסכתי בו עלילה והיה לי שיר יפה, הייתי צריכה להצטיין, שאף אחד לא יידע.
המורה אמרה 'איזה יופי השיר שלך, אליה, את כותבת על הכאב בצורה כ"כ מוחשית, כאילו חווית אותו פעם, זה מדהים'
פעמוני הזהרה צלצלו לי בראש, נורות נדלקו, הטקסט לא תאם למערכה, אמרתי לה 'יש כ"כ הרבה כאב בעולם, וחשבתי שזה טוב שנכיר אותו ונדע להודות שהוא לא קיים אצלינו' המורה אמרה 'זו חשיבה מקורית ויפה אליה, כל הכבוד!'
הרשתי לעצמי לשחרר נשיפה, ככה מנצחים בהצגה, שיננתי לעצמי, כשיש פשלה קטנה, מגיעים מאחור והופכים אותה לסצנה יפה, שרק אף אחד לא יידע, וניצחתי.
--
כשהגיע הפתק הוורוד בדואר נלחצתי, הוא הודיע באותיות חגיגיות שיש ערב סיום בכיתה. אבל הכי נורא היה הסוף, 'בהשתתפות אימהות' לילגו עלי מילים שחורות, בהשתתפות אימהות.
בערב התקשרתי למורה, ככה זה, לפעמים צריך לאבד שחקן אחד בשביל הצגה שלמה, בעלה ענה לי, קרא למורה שלי, אמרתי לה, גימגמתי, ביקשתי שהערב לא יהיה בהשתתפות אימהות, ביקשתי לשמור על תדמית, ביקשתי להיות רגילה, ביקשתי להיות נורמלית.
היא הקשיבה לי, המורה, וגם לדמעות, ולקול המאופק, ולתחינה, 'מחר אני יגיד לבנות שאנחנו עושים השנה משהו חילופי בלי אימהות' היא אמרה לי בקול מכובד של מורות, וזה היה הקול הכי מתוק ששמעתי מעולם ' אל תדאגי'
בסוף שנה הלכתי לוואדי, קטפתי לה פרחים מיוחדים ויפים, ארזתי לה בצלופן אטום ועל פתק לבן רשמתי לה
'למורה,
שעזרה לי להגשים את המשאלה שלי - שאף אחד לא יידע,
בהערכה רבה.
אליה'
