פעם היה ספסל. קראנו לו ספסל הריקנים. והיינו יושבים עליו ולא חושבים כמה אנחנו ריקנים, שכן, אם היינו חושבים על זה בהכרח לא היינו יותר, ריקנים לחלוטין.
אז רק ישבנו עליו, ולא חשבנו. ולא נשמנו.
שמא יתמלאו ראיותנו אוויר ולא נהיה ראויים לו, לספסל, ספסל הריקנים.
בספסל הריקנים היה מותר הכל, הוא היה כמו ג'ונגל של רגשות. שלא הורגשו מעולם, שכן, אם היינו נותנים להם מקום בתוכנו, היה נתפס חלל, שנועד לריק.
בספסל הריקנים, היו אנשים.
מעוצבים בסגנונות שונים, מסודרים בתנוחות שונות כאילו מישהו העמיד אותם לקישוט הרחוב, קישוט יפהיפה, זוהר בגוונים שונים שחוטים עדינים מסתלסלים ממנו, והוא נראה כמו אש מדליקה.
מפלסטיק.
הייתה את הבחורה ההיא. שהיא, היא באמת היה לה לב מפלסטיק, גם החיוך שלה היה מפלסטיק, והוא חשף שתי שורות של שיניים מפלסטיק, שהדביקו אותם קצת עקום. והיא הייתה אומרת בקול מפלסטיק שזה בגלל שאח שלה היה מפוצץ אותה מכות.
לא מפלסטיק.
והיה את שרולי. שהוא, היה לו כתפיים רחבות כמו ספה לשמונה אנשים, והיא תמיד הייתה ריקה מאורחים. ריקה. כמו כתף שבעטה בכל מי שהעיז להניח עליה יד.
רק פעם אחת כשהיה כבר ממש מאוחר והוא לא זכר שאסור להתקרב לאף אחד. הוא הרשה לראש אחד ליפול לו על הכתף, ולבכות עליה. דמעות ריקות שאהבו אותו מאוד, באופן לא הדדי.
בספסל הריקנים הייתה גם אישה זקנה, שהיו לה יותר קמטים מפנים אבל היא אהבה לשבת עם הצעירים ולספר שפעם היא הייתה כל כך צעירה ויפה וכווולם היו רודפים אחריה ואז היא צחקה צחוק ריק. ושתקה.
שתקה את כל מה שלא נשאר מהחיים.
הצעירים והיפים. והרודפים.
בספסל הריקנים היה את מתי. גרוש בן שלושים עם שכל של בן שלוש וכאב של שלוש מאות.
והוא אמר שהוא התחתן בשביל הכסף של האורחים ואז הוא ברח וכולם כעסו. והוא לא מבין למה הם כעסו על עסקת חייו. ואשתו, סליחה גרושתו היא בכלל משוגעת אז יותר טוב שהוא לבד. אפילו שריק לו. במיטה ובכלל.
והיתה אגם. שהיו לה בפנים שני אגמים תכולים ירוקים של טירוף וכל פעם שהייתה עוברת משטרה היא הייתה נכנסת מתחת לספסל הריקנים ולשניה אחת, היא הייתה מלאה, עד הקצה. בפחד.
ואז הסירנות היו עוברות. ושוב היא הייתה על הספסל, ושוב היא הסתכלה קדימה, כאילו כלום. ופעם אחת שאלנו אותה למה היא כל הזמן מסתכלת קדימה והיא אמרה שזה בגלל שהיא צריכה לבדוק שאבא שלה לא מגיע לקחת אותה לכלא.
ופעם אחת אבא שלה הגיע והיה לו שיער ארוך, לבן כמו הפנים של הבת שלו. כשהיא ראתה אותו.
והוא אמר לה באתי לקחת אותך לכלא.
והוא היה טיפוס שבעצמו צריך כלא, אבל הוא לא עשה שום דבר. רק אמר את זה והלך.
ואז אגם חזרה לצבע הרגיל. ולטירוף הרגיל.
אבל לפחות הבנו מאיזה עץ נפל התפוח המשוגע הזה, והוא לא נפל רחוק.
בספסל הריקנים היו עוד מיליון סיפורים ריקים, רק עם כריכה, בלי דפים.
וספסל הריקנים אף פעם לא התרוקן ותמיד היו בו נשמות שהלכו וחזרו בלילות, נוהמות ומתפתלות ומבקשות אהבה. וספסל הריקנים, היה ריק ממנה וריק מהכל. רק בניאדם היו בו, וריקנות.
ואכלנו ריקנות. ושתינו ועישנו ונשמנו ולעסנו. ריקנות.
והיא מילאה אותנו, עד אפס מקום.
אז רק ישבנו עליו, ולא חשבנו. ולא נשמנו.
שמא יתמלאו ראיותנו אוויר ולא נהיה ראויים לו, לספסל, ספסל הריקנים.
בספסל הריקנים היה מותר הכל, הוא היה כמו ג'ונגל של רגשות. שלא הורגשו מעולם, שכן, אם היינו נותנים להם מקום בתוכנו, היה נתפס חלל, שנועד לריק.
בספסל הריקנים, היו אנשים.
מעוצבים בסגנונות שונים, מסודרים בתנוחות שונות כאילו מישהו העמיד אותם לקישוט הרחוב, קישוט יפהיפה, זוהר בגוונים שונים שחוטים עדינים מסתלסלים ממנו, והוא נראה כמו אש מדליקה.
מפלסטיק.
הייתה את הבחורה ההיא. שהיא, היא באמת היה לה לב מפלסטיק, גם החיוך שלה היה מפלסטיק, והוא חשף שתי שורות של שיניים מפלסטיק, שהדביקו אותם קצת עקום. והיא הייתה אומרת בקול מפלסטיק שזה בגלל שאח שלה היה מפוצץ אותה מכות.
לא מפלסטיק.
והיה את שרולי. שהוא, היה לו כתפיים רחבות כמו ספה לשמונה אנשים, והיא תמיד הייתה ריקה מאורחים. ריקה. כמו כתף שבעטה בכל מי שהעיז להניח עליה יד.
רק פעם אחת כשהיה כבר ממש מאוחר והוא לא זכר שאסור להתקרב לאף אחד. הוא הרשה לראש אחד ליפול לו על הכתף, ולבכות עליה. דמעות ריקות שאהבו אותו מאוד, באופן לא הדדי.
בספסל הריקנים הייתה גם אישה זקנה, שהיו לה יותר קמטים מפנים אבל היא אהבה לשבת עם הצעירים ולספר שפעם היא הייתה כל כך צעירה ויפה וכווולם היו רודפים אחריה ואז היא צחקה צחוק ריק. ושתקה.
שתקה את כל מה שלא נשאר מהחיים.
הצעירים והיפים. והרודפים.
בספסל הריקנים היה את מתי. גרוש בן שלושים עם שכל של בן שלוש וכאב של שלוש מאות.
והוא אמר שהוא התחתן בשביל הכסף של האורחים ואז הוא ברח וכולם כעסו. והוא לא מבין למה הם כעסו על עסקת חייו. ואשתו, סליחה גרושתו היא בכלל משוגעת אז יותר טוב שהוא לבד. אפילו שריק לו. במיטה ובכלל.
והיתה אגם. שהיו לה בפנים שני אגמים תכולים ירוקים של טירוף וכל פעם שהייתה עוברת משטרה היא הייתה נכנסת מתחת לספסל הריקנים ולשניה אחת, היא הייתה מלאה, עד הקצה. בפחד.
ואז הסירנות היו עוברות. ושוב היא הייתה על הספסל, ושוב היא הסתכלה קדימה, כאילו כלום. ופעם אחת שאלנו אותה למה היא כל הזמן מסתכלת קדימה והיא אמרה שזה בגלל שהיא צריכה לבדוק שאבא שלה לא מגיע לקחת אותה לכלא.
ופעם אחת אבא שלה הגיע והיה לו שיער ארוך, לבן כמו הפנים של הבת שלו. כשהיא ראתה אותו.
והוא אמר לה באתי לקחת אותך לכלא.
והוא היה טיפוס שבעצמו צריך כלא, אבל הוא לא עשה שום דבר. רק אמר את זה והלך.
ואז אגם חזרה לצבע הרגיל. ולטירוף הרגיל.
אבל לפחות הבנו מאיזה עץ נפל התפוח המשוגע הזה, והוא לא נפל רחוק.
בספסל הריקנים היו עוד מיליון סיפורים ריקים, רק עם כריכה, בלי דפים.
וספסל הריקנים אף פעם לא התרוקן ותמיד היו בו נשמות שהלכו וחזרו בלילות, נוהמות ומתפתלות ומבקשות אהבה. וספסל הריקנים, היה ריק ממנה וריק מהכל. רק בניאדם היו בו, וריקנות.
ואכלנו ריקנות. ושתינו ועישנו ונשמנו ולעסנו. ריקנות.
והיא מילאה אותנו, עד אפס מקום.
