חצי שנה הייתי שבויה. מאושרת, שמחה, מלאה,
ושבויה.
בכלא האהבה נכלאתי. ובחירותי לא היו לי עוד.
ככה חשבתי שהלכתי בתל אביב היפה, אנשים ריססו על הקיר, 'די לדיקטוטריה! די לשעבוד!'
ואני חשבתי עליהם, מסכנים, מיואשים, מתוסבכים, מדברים עם הקירות, חורטים עליהם את תסבוכיהם, רציתי להציע להם אוזן, ופה מהנהן בהזדהות.
אבל גם אני דברתי לפעמים עם קירות, ולא יכלתי לעזור להם במה שאני עצמי נפלתי בו.
הקיר שלי היה מתולתל, היו לו עיניים חומות יפיפיות, ועל מצחו, נרשמו בקוים מוארכים אהבותיו. ושנאותיו.
פעם הוא היה חבר, ואז נהפך לקיר. פעם הייתי שבויה היום אני חופשיה.
דיברתי איתו אז בחודש הזה, ואז עברנו לשיחות טלפוניות, אני והקיר.
לא כיף לדבר עם קיר, ליטפתי במבטי את הקירות המרוססים בצער, שלחתי להם נחמה.
צעדתי במהירות בלוינסקי, אנשים נפלטו מהאוטובוסים, ממשיכים במרוצם,
איש איש ורצונותיו,
איש איש וחלומותיו,
איש איש ואכזבותיו.
היה אדום פתאום. ברמזור, ודם.
אנשים צרחו, מישהו נפצע. ילדה בכתה. ואני הבטתי בכל זה בעיניים ריקות.
מלאות בדברים אחרים.
'היתה תאונה'
'היא לא עצרה'
'סינוור אותה'
'מעבר חציה'
המילים התערבלו במוחי, נסתי.
שונאת רעידות ובלגן.
עצררתי בחנות, שולפת בקבוק מים מהמקרר, מניחה על הדלפק, המוכרת שאלה,
'זהו מותק?'
המותק הנהנה, מוציאה מטבעות, משלמת.
התיישבתי על ספסל אקראי, לוגמת מים, לא מותק.
זוג עברו לידי מחובקים, מסוונורים מאהבה, הבטתי עליהם הרגשתי כמו נביא שמוכיח את ישראל לא לחטוא.
כואבת. מודעת. מרחמת.
אלנבי וחניותיה הציעו מגוון מדהים של גירויים וחפצים, הורדתי את עיניי, מסרבת להתפתות, נכנסתי לקופיקס, ביקשתי לראות את החלב, 'כשר מהדרין? לא זה לא טוב לי, סליחה, ותודה.'
הערצה ניקבה את עיניו של המוכר כשהביט בי, הוחמאתי, חייכתי חיוך עיוור ושילחתי את הגאווה לתורה שלנו. אהבת חיינו.
פסעתי באלנבי, המועדון קרץ לי באורות. לא נכנסתי, מסמנת לי יעד ומטרה.
נכנסתי לבניין, ידי הקישו את הקוד, מורגלות, אפס עשרים וחמש עשרים וחמש.
מודעה צדה את עיני,
דיירים נכבדים!
אנא הקפידו לסגור את הדלת של הלובי.
בלילה הומלסים נכנסים לישון פה...
בתודה, ועד הבית.
עייני רצו במהירות על השורות הספורות, שוב ושוב, חשבתי,
המשפטים האלה לא תקניים, היה צריך להיות כתוב להשאיר את הדלת פ ת ו ח ה כי הומלסים ישנים פה, לא
ל ס ג ו ר אותה.
איש ביקש להכנס, פינתי לו דרך ומעבר.
נכנסתי גם.
התחלתי דרך חדשה.
ושבויה.
בכלא האהבה נכלאתי. ובחירותי לא היו לי עוד.
ככה חשבתי שהלכתי בתל אביב היפה, אנשים ריססו על הקיר, 'די לדיקטוטריה! די לשעבוד!'
ואני חשבתי עליהם, מסכנים, מיואשים, מתוסבכים, מדברים עם הקירות, חורטים עליהם את תסבוכיהם, רציתי להציע להם אוזן, ופה מהנהן בהזדהות.
אבל גם אני דברתי לפעמים עם קירות, ולא יכלתי לעזור להם במה שאני עצמי נפלתי בו.
הקיר שלי היה מתולתל, היו לו עיניים חומות יפיפיות, ועל מצחו, נרשמו בקוים מוארכים אהבותיו. ושנאותיו.
פעם הוא היה חבר, ואז נהפך לקיר. פעם הייתי שבויה היום אני חופשיה.
דיברתי איתו אז בחודש הזה, ואז עברנו לשיחות טלפוניות, אני והקיר.
לא כיף לדבר עם קיר, ליטפתי במבטי את הקירות המרוססים בצער, שלחתי להם נחמה.
צעדתי במהירות בלוינסקי, אנשים נפלטו מהאוטובוסים, ממשיכים במרוצם,
איש איש ורצונותיו,
איש איש וחלומותיו,
איש איש ואכזבותיו.
היה אדום פתאום. ברמזור, ודם.
אנשים צרחו, מישהו נפצע. ילדה בכתה. ואני הבטתי בכל זה בעיניים ריקות.
מלאות בדברים אחרים.
'היתה תאונה'
'היא לא עצרה'
'סינוור אותה'
'מעבר חציה'
המילים התערבלו במוחי, נסתי.
שונאת רעידות ובלגן.
עצררתי בחנות, שולפת בקבוק מים מהמקרר, מניחה על הדלפק, המוכרת שאלה,
'זהו מותק?'
המותק הנהנה, מוציאה מטבעות, משלמת.
התיישבתי על ספסל אקראי, לוגמת מים, לא מותק.
זוג עברו לידי מחובקים, מסוונורים מאהבה, הבטתי עליהם הרגשתי כמו נביא שמוכיח את ישראל לא לחטוא.
כואבת. מודעת. מרחמת.
אלנבי וחניותיה הציעו מגוון מדהים של גירויים וחפצים, הורדתי את עיניי, מסרבת להתפתות, נכנסתי לקופיקס, ביקשתי לראות את החלב, 'כשר מהדרין? לא זה לא טוב לי, סליחה, ותודה.'
הערצה ניקבה את עיניו של המוכר כשהביט בי, הוחמאתי, חייכתי חיוך עיוור ושילחתי את הגאווה לתורה שלנו. אהבת חיינו.
פסעתי באלנבי, המועדון קרץ לי באורות. לא נכנסתי, מסמנת לי יעד ומטרה.
נכנסתי לבניין, ידי הקישו את הקוד, מורגלות, אפס עשרים וחמש עשרים וחמש.
מודעה צדה את עיני,
דיירים נכבדים!
אנא הקפידו לסגור את הדלת של הלובי.
בלילה הומלסים נכנסים לישון פה...
בתודה, ועד הבית.
עייני רצו במהירות על השורות הספורות, שוב ושוב, חשבתי,
המשפטים האלה לא תקניים, היה צריך להיות כתוב להשאיר את הדלת פ ת ו ח ה כי הומלסים ישנים פה, לא
ל ס ג ו ר אותה.
איש ביקש להכנס, פינתי לו דרך ומעבר.
נכנסתי גם.
התחלתי דרך חדשה.