זכרונות כאלו.
אמא סיפרה שהיינו חודש שלם בים, עם אוהלים. פשוט גדלנו שם. זה מטורף. אני מאוהבת בים, בגלים האלה ובחול הזה. פתאום אני נזכרת שכל בוקר אבא יצא לדוג דגים מסריחים, ובאמא שהם מסריחים. וכל פעם הוא טיגן אותם עם הגזייה ורק אני לא נגעתי בזה. פיכסה. הו ואני זוכרת גם שתמיד אני ואחשלי השתוללנו על הערסל שאמא תמיד תלתה ודמיינו שאנחנו בספינה, ומי שנופל, מת. (כמה צפוי אה?) אה וגם אני זוכרת שאפסנו צדפים אבל לא סתם, אספנו צדפים עם חור ואחרי זה ישבנו שעות והשחלנו לתוך חוט כדי שיהיה מובייל כזה שתולים בכניסה לבית. דברים יפים שבני אדם מייצרים בעזרת הטבע.
ובאמת שהים הזה מרגיע אותי. לא פלא שתמיד שאני בים אני מרגישה טוב ולא משנה עם מי אני נמצאת. חצי ממני רוצה לחזור לשם, לתקופה הזאת שהייתי תמימה ולא ידעתי כלום מהעולם והעולם לא ידע כלום ממני. ופתאום אני נזכרת בתקופה המוזרה הזו וכל הגוף שלי מוצף צמרמורת מחרידה. אני זוכרת שהיה את הנשף חורף המטופש הזה כל שנה, וכל שנה סבלתי. כל שנה כולם היו מתייפיפות עם שמלות ועקבים ומה לא, ואני..פחחח אני..? עם שמלה? חצאית? נאדה.
אני שנאתי אתזה. כל שנה, אני היחידה שהגעתי עם גינס. כןכן, העזתי להגיע עם גינס לנשף שמכתירים מלך ומלכה ו- וואטאבר שהלך שם. ואולי אני האמיצה. כי אם לא הייתי אמיצה אז מלכתחילה לא הייתי באה ככה. מגיל קטן אני כזה טומבוי ואני אוהבת אתזה. כלומר, ככה גדלתי. גדלתי בצהרון הזה שבו הרוב היו בנים, ואלה שלא היו בנים(כלומר הבנות), התנהגו כמו בנים. והם היו בכל מיני גילאים כך שהיה לי שלל אפשרויות וגווני גיל. ו...מצאתי את עצמי שם בגלל שלא מצאתי את עצמי במקום אחר. היינו מהבוקר עד אחר הצהריים, ככה כל יום. התרגלתי נו. רגילה להתרגל.
נמנמ.
אני זוכרת שיצאנו לשדה לצלם את הסרט הזה באנגלית וזאתי הייתה שם. זאתי שתמיד ניסתה להתקרב אליי. זאת שחפרה על ג'סטין ביבר. היא כל פעם שאלה אותי מה קורה וקראה לי כשראתה אותי. ובגיחה היא ממש חפרה. תאמת שקלטתי אתזה. אבל העדפתי שלא. כי ככה אני. עשיתי תעצמי כאילו אני לא רואה מה היא מנסה. תכלס היא בסך הכל רצתה להיות חברה שלי. אבל אני, אני מטומטמת שמעדיפה לשתוק ולחסום אנשים שמתקרבים אליי. עכשיו כשאני חושבת על זה, כמה אנשים חסמתי מלהתקרב אליי אלוהים. זה כמו שמוחקים את ההסטוריה בסמארטפון ומחליקים תאצבע הצידה. רק לא להסתכל. רק לא לתת להם להתקרב. כנראה שאם הייתי עושה משו שונה מלחסום, לא הייתי נמצאת פה כרגע ולא הייתי נמצאת איפה שאני היום.
אמא סיפרה גם שכשגרנו ב*****, זו הייתה התקופה של מלחמת לבנון השנייה, וירו איזה 100 טילים באיזה 10 דקות וכל פעם שירו טיל אז היה אזעקה מטורללת. וכל פעם ששמעתי אותה, רצתי אליה וחיבקתי לה חזק תרגליים ובכיתי לה. כי למה שלא אבכה?
"הילדה הכי יפה בגן
יש לה עיניים הכי יפות בגן
וצמה הכי יפה בגן
ופה הכי יפה בגן
וכשהיא מחייכת גם אני מחייכת וכשהיא עצובה אני לא מבינה איך אפשר להיות עצובה כשאת הילדה הכי יפה בגן."
אני זוכרת את דודה שלי תמיד אבל תמיד שרה לי אתזה, לא משנה באיזה מצב הייתי.
היא תמיד אמרה לי שאני צריכה לאהוב את עצמי. אבל איך?
אני צריכה להתבגר, וגם להתגבר.
ואני זוכרת את סבא, שהלוואי שהיה פה כדי שאוכל רק לומר לו שאני אוהבת אותו. ושיראה איפה כולם עכשיו וכמה התקדמנו מבחינת הכל. הוא היה גאה בנו.
ואני זוכרת שאבא שמע עידן רייכל, ושהוא היה דומה לו ממש. ואני זוכרת שלמדתי שירים של חיים נחמן ביאליק ואני זוכרת גם את אורנה המורה למוזיקה שהיו לה שני קולות וכל הכיתה נקרעה מצחוק ובשיעור אחד ההוא שם במקרן את הקליפ ההזוי הזה שהם רוקדים בלי שאורנה שמה לב וכולם היו פיפי. ויש את הפעם ההיא שכל הנסיעה שמענו את השיר הדפוק הזה של התקווה 6 "שים לי עוד רום שים לי עוד רום זה לא עושה כלום לא מספיק חום" . ואני זוכרת שאחותי נולדה וכל המשפחה הגיעה לבית חולים והביאו לנו מתנות והיא הביאה לי ספר קומיקס שעד היום קיים איפושהו בחדר שלו. ואני זוכרת את האוסף גולות שלנו. ואת השכנה המבוגרת שכל פעם הביאה לנו במבה טעימה כזו. ואוחח איך אהבתי את הכל.
אני מתגעגעת לפעם שהייתי חופשייה לעשות מה שבאלי בלי גבולות וכעסים. פשוט חיינו את החיים בלי לשאול שאלות יותר מידי.
ואולי אולי אני קצת מתגעגעת למשפחה הקרובה, שאני רואה אותם רק בפסח או בראש השנה, ועכשיו גם זה לא.
ופאק איך אני לא דומה לעצמי בתמונות. בהכל בעצם. איך שהשתניתי. תהום אחת לתהום עמוקה יותר.