הכי כואב זה לראות בניינים מתרסקים
וזה קרה לו
אני חושבת שזה נבע מזה שהשינוי היה מהיר מידי וחיצוני
ששינויים נעשים מתוך בריחה ולא מתוך דעת
שהם מהחוץ ולא מהפנים.
זכה נעשה לו סם חיים
לא זכה נעשית לו סם מוות
ופה זה מוות ענק שאין לי שיעור להעריך אותו.
השאלה העמוקה היא אם התורה היא פלסטר לכל המוגלה שלך או שאתה חי אותה ודבק בה מתוך אמת, שאתה בונה.
וכשהיא פלסטר אז הוא נושר מתישהו ואז אתה נשאר עם כל המוגלה שלך, מה אתה חושב שהתורה היא איזה מסכה יפה או קישוט נחמד שמשתמשים בו כשצריך?
וכאן זה רקוב כל כך, שורף כל כך, שדים שאתה מסתיר מתחת לערמות ספרים שהשלכת על הרצפה
ונערמו עליהם אבק ודמעות מתחננות. דלתות פרוצות שבלעו את הכל.
ד' יתברך, אין לתאר את נהר הדמעות שיש בי על הילד הזה.
נראה לי שיש דברים שהיה עדיף שלא אדע.
הכי כואב זה לראות בניינים מתרסקים.