תבררי אולי תוכלי לקבל מלגה

בצמצום כמובן. אבל לחיות בכבוד.

אם האישה עובדת ומרוויחה 2000 (אפשר ללמוד תואר בחינוך ותוך כדי לעבוד בהיקף שעות כדי לקבל את הסכום הזה) והאיש מרוויח במלגה 1100 צריך אולי קצת יותר עזרה של האיש בעוד עבודה נוספת. ויש ישיבות שהמלגה יותר גדולה. 1600 - 1800. אז צריך להשלים פחות פער.

וואלה בגדול זה מה שנראה לי, בלי לתפוס בפרטים.

משכירים בלמעלה ב2000 ש"ח..

בדר"כ מדובר בדירת שני חדרים.

החישוב של 2000 שכר דירה ו2000 כל השאר באופן גס ביומיו נראה לי שהוא נכון.

הרבה פעמים גם משכירים מעין יחדות דיור כאלה שנוספות לבתים.

וואלה שאלה טובה מה עושים אברכים צעירים במרכז. לא מכיר את השוק.

מישהו שחשוב לו ללמוד תורה כל היום ימצא את הדרך, בין אם זה איפלו לעבור ישיבה.

מסתדרים (אפר לראות את האופציות השונות) זאת הקרבה גם לאיש וגם לאישה.

השאלה גם כמה זמן מתכננים לחיות ככה.

(במקרה שההורים לא עוזרים אפילו ראיתי אברכך שהתחתן בשיעור בגור מתחיל לחיות עם אישתו בדירת חדר. לא כולם יכולים לעשות דבר כזה, אבל גם זה קורה.

וזה מבורך מי שמוכנה למסור את הנפש ככה עבור לימוד התורה

אבל לא תמיד זוגות צעירים יודעים למה הם נכנסים ואילו מחירים משלמים עבור זה

וצריך להגיד שבתוך האידיאל הזה יש המון קשיים שלא מתאימים לכולם. 

אף אחד לא דרש מאף אחת להתחתן עם אברך.

אף אחד לא דרש מאף אחד להיות אברך.

במיוחד במקרה קלאסי שהבחור לומד בישיבה עד שיעור ה' ואח"כ מתחיל לימודים אקדאמים אז גם אם הוא מתחתן בסוף השנה האחרונה זה בדר"כ לא נורא כל כך.

נראה לי שהדבר שמתסכל אותך זאת הנורמה החברתית ש'מצפה' ל'בת ישראל כשרה'/'יראת שמיים' להתחתן עם אברך בלבד. אז 'חידוש מפוצץ' - זה לא נכון. פשוט ככה. הרבה פעמים היראת שמיים תכוון לא לעשות את המהלך הזה.

מי שלא מוכנה לשלם את המחיר בלהתחתן עם אברך היא יכולה להיות סופר צדיקה הרבה יותר ממשהי אחרת שהיא אברכית 20 שנה.. 

אסור להיות כפופים לנורמות כאלו, הנורמות הללו בראש ובראשונה פוגעות בדת עצמה!

מי זה הפכו? הציבור.

הציבור עשה נורמה. הנורמה נקראת 'חברת הלומדים' ומי שלא הוא סוג ב'..

אבל אני לא יתקטנן איתך מעבר לקטנון הזה...

אם באמת לא היה אכפת לך לא היה לך על מי להתעצבן.

את מתעצבנת על תפיסה שיטחית שקיימת היום. הפתרון שאני ציע הוא לזלזל ולא להתעצבן

מה זה נורמה? זה מה שמקובל. זה הרגל כלשהו שנפוץ בציבור. תפיסה מקובלת אצל אנשים המוניים.

את יצאת נגד תפיסה מקובלת בקרב הציבור וזה עצבן אותך שהיא קיימת (ובצדק) ולכן אם זה מעצבן אותך אז אכפת לך ממה שאנשים חושבים (שזה דבר ראוי, גילוי אחריות כלפי מצב החברה).

לא חידשתי כלום, חוץ מהבהרת המושג 'נורמה'.

חשוב לנו לדעת שהמחשבות המקובלות בקרב הציבור הם מחשבות טובות ולא מחפשבות מעוותות ופסולות.

חושב שאני עכשיו יותר מובן. 

אישית אני נוטה לזלזל במחשבות של אנשים המוניים שאני רואה שאין להם ביסוס אבל את בחרת להתעצבן. ת'אמת שכנעת אותי. אולי עדיף להתעצבן מאשר לזלזל.

זה יותר הגיוני, לא? יש נשים שרוצות את זה? 

הם מלאים מדברים כאלה (מסירות של אשת אברך)... זה באמת חינוך מיוחד ופחות אופייני בציבור שלנו שדוגל שהגשמה עצמית גבוהה. אני אישית מכיר משפחות שממש חשוב לאישה שבעלה ילמד. לפעמים זה דורש מחירים שהרצון כל כך עז עד שגם מוותרים על דברים.

נתתי דוגמא מהציבור החרדי, לא עברתי לדבר רק על הציבור החרדי. 

יש גם חלקים בציבור שלנו שיש להם תודעה משותפת בחשיבות העול האליטה התורנית.

שחשוב להצמיח הנהגה רוחנית וזה גם דורש מחירים. לא כל צוציק צריך להיות אברך, מסכים.

הטענה שהם המרכז והעיקר היא גורמת לחשוב שלהיפך, לא טוב אם כולם יהיו כמותם. לא כולם יכולים.

גם אשת חייל בקבע משלמת מחיר גדול שגם לא מתאים לכל אחת. זה אומר שכולם צריכים, לא. אבל זה כן תפקיד מרכזי. אבל לימוד תורה יותר. לא סותר את זה שכל אחד יהיה שמח בחלקו.

האידיאל היא ללמוד תורה ולבנות בית על בסיס של תורה

זה קשה, ואפילו מאוד..

לכן גם בתחומים אחרים לא כולם פועלים את האידיאל כל הזמן.

אבל אם "נערונת" החליטה שהיא עובדת קשה, כדי להוסיף תורה בעולם ולחיות תורה

אז כן, היא בהחלט עושה דבר אידיאלי.

אם לדרוש ממנה את זה? לא...

וזה אולי לגיטימי

אבל יש כאלה שחולקים עליך וחושבים שזה כן האידיאל היום

ואפשר להציג קשיים ביכולת לחיות את האידיאל הזה, אבל לחלוק עליו למחוק אותו גם לאחרים זה קצת מצחיק

(מבחינתך תעשה מה שאתה חושב שחשוב)

ובהקשר ההוא - אין בציבור הדת"ל כמעט אנשים שלא עובדים בחייהם, השאלה היא אם יש זמן שכדאי רק להקדישו ללימוד תורה או לא

לא לדחות את החתונה לגיל יותר מבוגר, ולשבת ללמוד תורה כמה שנים לפני ש"יוצאים לעולם".

מבחינת הכתובה, האשה מסכימה לתנאים האלה שהיא תעבוד והבעל ישב בכולל ויצא לעבוד במקרה הצורך, לכן יש לזה תוקף הלכתי.

אסור לדחות סתם כך גיל חתונה.

אני לא בקיא בהלכות כתובה, יכול להיות שיש הסברים אחרים.

אבל איך אתה יכול לומר שלחתן ככה לא מחזיק מים?

אלפי דיינים וראשי ישיבות שלמדו קצת תורה בחיים שלהם מחתנים ככה את התלמידים שלהם, ואפילו דוחפים הרבה מהם לנהוג כך.

בכל רגע הוא יכול לעזוב את הישיבה ולצאת לעבוד.

לא חייבים תואר בשביל לעמוד בתנאי הכתובה.

אני יודע שלפני החתונה עוברים איתם על הכתובה, הם בהחלט מודעים למה שהם חותמים.

אלא שאדם מחויב להתחתן ממתי שהוא יכול ומוכן נפשית, כלכלית, גופנית ובכל רובד.

ברגע שאדם מתחתן הוא לקח על עצמו התחייבויות מסוימות, ברגע שהוא לא עומד בהם זה בעיה

אז שיעבוד ויפרנס.

לא אומר שצריך תואר, אומר שצריך לקיים את תנאי הכתובה אם הם רוצים שתהיה משמעות לכתובה.

אז הם מודעים למקום בו הם כתבו בחוזה שהם לא מתכוונים לעמוד באחד הסעיפים?

משמעות הכתובה היא שהבעל מחוייב לפרנס את אשתו.

גם אם בפועל עכשיו הוא לא מפרנס כי אשתו מוחלת לו המשמעות של הכתובה נשארת, כי אם האשה תתחרט ותחליט שהיא רוצה שהוא יעבוד הוא יהיה מחוייב לעבוד.

נניח שאנחנו חותמים על חוזה שאתה תשקה לי את הגינה מהיום והלאה, אבל שנינו מודעים לכך שאתה לא יכול להשקות את הגינה שלי בשנים הקרובות מאיזושהי סיבה (לצורך העניין כי אתה לא יודע איפה אני גר), זה לא נשמע לך מגוחך?

יש תנאים שאסור למחול עליהם כפי שכתוב בתורה "שארה, כסותה ועונתה לא יגרע"

למה אני לא יכול להשקות/לפרנס? בכל רגע נתון אפשר לעזוב את הישיבה ולעבוד.

ברור שאפשר למחול

מצאתי מפורש רק על עונה אבל לא חושב שיש הבדל

"האשה שהרשית את בעלה אחר שנשאת שימנע עונתה, הרי זה מותר" (שו"ע אבן העזר עו ו)

טוב אני יודע שזה מחלוקת

אבל אאל"ט לרוב השיטות מזונות דרבנן...

(בלי להכנס לדיון של מתנה על מה שכתוב בתורה)

אתה צודק בסברא שזה משווה לכתובה אופי בעייתי, אבל אל תכניס את זה לחיוב שאסור למחול עליו מהתורה.

ובטח שאל תחלוק על הגמרא שבעצמה דנה על מקרים בהם אישה אומרת איני ניזונית ואיני עושה
(שגם מי שאומר שאינה יכולה, זה כי אין לה את הכוח. אבל לשיטתו הבעל הוא זה שיכול בעצמו להחליט שהוא לא נותן לה מזונות ולא מקבל מעשה ידיה)

אז זה היה נראה שאתה "מנחש" על סמך הפסוק

כי באמת לחלק מהשיטות כתוב בפסוק הזה חיוב מזונות, אבל להלכה גם אם יש חיוב מזונות כזה אפשר להתנות על מה שכתוב בתורה וזה בטל.

והאישה יכולה גם למחול, כמו שהבאת בעצמך

אז לא הבנתי מה הבעיה בזה...

"התנה הבעל שלא יתחיב מאחד מהדברים שהוא חייב בהם, או שהתנית האשה שלא יזכה הבעל באחד מהדברים שהוא זוכה בהם, התנאי קיים, חוץ משלשה דברים שאין התנאי מועיל בהם, ואלו הם: עונתה, ועיקר כתובתה, וירושתה:" (שלחן ערוך אבן העזר סימן סט סעיף ו), אבל איפה התנאי כתוב?

ולגבי מחילה:

"מעשה ידיה כנגד מזונותיה. לפיכך, אם אמרה: איני נזונית ואיני עושה, שומעין לה.

הגה: ועיין לקמן סימן פ'. יש אומרים דכל אשה האומרת: איני נזונית ואיני עושה, נתבטלה התקנה, ואינה יכולה לחזור בה ולומר: אני נזונית ואני עושה (בית יוסף בשם הר"ן שכן כתב בשם הרא"ה). ויש חולקין (רבנו ירוחם נתיב כ"ג ח"ה). וכל שאינה נזונית, אין לה כסות, דהוא בכלל המזונות (שם בהר"ן).

אבל הבעל שאמר: איני זנך ואיני נוטל מעשה ידיך, אין שומעין לו.

אבל יוכל לומר: צאי מעשה ידיך במזונותיך, ומה שאינו מספיק אשלים לך (הר"ן פרק המדיר):" 

(שלחן ערוך סימן סט סעיף ד, השורות המוזחות הן הגהות הרמ"א)

אני גם לא בעד לשבת בכולל כל החיים.

@ארץ השוקולד דיבר גם נגד אברכות של שנתיים שלוש.

מודה במקצת

קבלת המזונות של האישה מופיעה בגמ' כדבר שהוא תמורת מעשה ידיה

יכולת האישה לבטל את המזונות מופיעה בש"ס כמחלוקת.

האם האישה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה, או שהפוך הבעל הוא זה שיכול לומר איני נותן ומזונות ואיני מקבל מעשה ידייך. לצד השני בכלל זה לא תקנה לטובת האישה וודאי שאין בעיה שהבעל יבטל את זה.

לגבי הצד הראשון, רואים שאם האישה מוותרת זה בסדר.

אתה טוען שאם היא מוותרת באופן שיטתי זה בעיה:

ויתור שיטתי הוא כן בעייתי, אבל מכיוון אחר.

התוס' בכתובות מז. דיבר על ההבדל בין "איני עושה ואיני ניזונית" לבין תקנה אחרת בה אינה יכולה לומר "איני עושה פירות ואיני נפדית". בכך שהביטול של איני עושה פירות הוא עולמי ואז היא מבטלת את תקנת חכמים ואיני עושה ואיני ניזונית היא יכולה למחרת להחליט הפוך. ושאר הראשונים חלקו עליו ולא הביאו את התירוץ הזה.

אבל גם לתוס' שהביאו את הויתור השיטתי כבעייתי עצם היכולת לחזור בה מהוויתור פותר את הבעיה, ורק במקום בו אם היא מוותרת לא תוכל לחזור בה תתקיים הבעיה.

לגבי הבעיה בכתיבת שטר שברור שלא ירצו אותו, בכתובה מופיעים גם זכות הבעל בנכסי צאן ברזל של אשתו.

המשנה בכתובות מתחילה אומרת שמי שמסתלק מזכותו על נכסי אשתו, והיא תוכל למכור אותה יכול לוותר על זכותו בנכסים.

שאלה הגמ' הרי בעצם הנכסים כבר שייכים לו מרגע הנישואים, תרצה הגמ' שהוא כתב לה לפני הנישואין בעודה ארוסה. כלומר לפני הנישואין הוא כבר הדגיש שחלקים מהכתובה חסרי משמעות והוא מוותר עליהם מראש, ולמרות זאת הוא מועיל.

(ואל תגיד שהכתובה כבר נכתבה קודם האירוסין, כי כל התירוץ של הגמ' זה שהוא מוותר על הסעיף קודם שהוא הופעל והוא זכה בנכסים, ולכן הוויתור עובד. רואים בפירוש שהוא מייתר חלק מהכתובה וזה לא מפריע לאף אחד)   

החילוק שלו הוא לא במה קורה בפועל, אלא שעצם ה*יכולת* שקיימת גם כאן לחזור ולקבל מזונות מבטלת את הבעיה.

ולגבי ב. הראשונים בפירוש (לדעתי גם רש"י) כתבו שלאו דווקא הכותב אלא הוא הדין לאומר

וזה נפסק בפירוש בשו"ע "הכותב או האומר" (אה"ע צב,א) ככה שזה כן יחזיק בבית דין. (וגם אם זה לא היה כתוב בפירוש בשו"ע)

אתה המצאת צורך מסברא, ואני מראה לך מגמרות וראשונים שהצורך הזה לא קיים.

אתה טענת שויתור על המזונות הוא בעייתי, ובהמשך הסברת שזה מצד הויתור הקבוע שהוא הופך את הכתובה לבדיחה

ואני הראתי לך ש
א. יש יכולת ויתור על המזונות

ב. ויתורים שיטתיים בכתובה אפשריים (בין מצד תנאי הבעל קודם לכן, ובן מצד ויתור האישה לשיטת הי"א ברמ"א)

לכן לא נראלי שדווקא המזונות הם חלקי הכתובה עליהם מתעקשים שלא יוותרו כלל וכלל
גם השולחן ערוך שהבאת על תנאי הוא מוכיח את מה שטענתי.

לגבי טענתך שזה צריך להיות כתוב בכתובה עצמה. השו"ע בפירוש פוסק שאפשר גם באמירה, וזה גם פשט הסוגיות מכל כיוון שמסתכלים עליו.

שגם ירבו קצינים בישראל,

ירבו מורים איכותיים בישראל 

ירבו אנשי היי טק.

אבל את מי אנחנו צריכים יותר מכל? מי הכי נצרכים? התלמידי חכמים.

גם בלי להיות אחד כזה וגם אין לו שאיפה להיות אחד כזה אני יודע שזאת הנקודה העיקרית בעם.

לא חושב שהם צריכים להתגאות בגלל זה, חלילה. הם העיקר. אין ספק.

גם סנדלר הוא אחלה, אבל יש דברים שיותר חשובים. ולימוד תורה זה הכי חשוב.

לימוד תורה הוא מעל הכל. זאת טענה אובייקטיבית ולא סובייקטיבית.

הכל זה סובייקטיבי. לכן כל דבר שמישהו יגיד אז נאמר 'טוב, זה נחמד, אבל זאת רק הדעה שלו'.

סו וואט? זאת העמדה שלי, ואני חושב שהיא נכונה. אם תסבירי לי למה היא לא, אז אשמח לשמוע. אבל לומר זה סובייקטיבי זה להגיב באופן לא ענייני.

ובגלל שזה פורום של דוסים רצח אז אני חושב שזה יכול להתאים להרבה מפה עם ההנחות יסוד שלהם להשקפת עולם. 

תפיצי כל עמדה שבא לך.

הצגת משוואה שהיא לא נכונה - מזה שאני חושב שלימוד תורה זה ערך עליון אני גם חושב שכולם צריכים לעשות אותו. זה בכלל לא נכון ולכן לא שיקפת דעתי.

אני כן חושב שברגע שאתה טוען 'זאת דעתך בלבד' בלי לנמק זה חסר תוכן כלשהו. 

אין אצלי 'בין השורות', אני כותב את מה שאני חושב במפורש.

אי אפשר להתווכח. אפשר לכנות דוסים בכל מיני צורות -

דוסים רצח, סופר דוסים, דוס על חלל, שוס להיות דוס...

ההגדרות האלה מעניינות ת'סבתא שלי, מה שבאתי להביע מובן זה העיקר.

בשבילך אסביר את כוונתי -

אם תקחי את ה'חתך' של הגולשים בפורומים ישראלים ותדרגים לפי רמת 'דוסיות' - הפורום יהיה הכי גבוה. בזה אין ספק.

(דוס זה לא כינוי חיבה בהקשר הזה, זה נטו שייכות לחברה באופן סוציולוגי)

עבודה קבועה היא במינימום או בקצת יותר

בעבודות מזדמנות ועם יצירתיות של ביינישים עובדים ביותר

שיפוצים וכאלה מזדמנים - 40-50 לשעה

שטיפת בניינים - כ75-90 לשעה (וכל חמישי בלילה עושים כמה שעות)

חברותא עם ילד\ שיעור פרטי - 50-60 לשעה

לפני שמדברים על עסקים שאברכים פותחים (ד' מינים, דגלים וכו') שזה כבר יותר נדיר.

וחלקם עם תלוש...

יש שני בעיות בלעבוד בשחור:

א. מוסרית

ב. מחסור בפנסייה ותנאים סוציאליים

הראשון קיים תמיד, לא משנה לכמה זמן

השני הוא לטווח הארוך בעיקר, ובשלוש שנים כשצעירים הוא פחות מהותי, מאשר לאורך זמן

מי שמרוויח 2000 שקל בחודש, צריך לשלם 62  שקל לביטוח לאומי ו8 מס בריאות ו0 שקל מס הכנסה

מי שעובד בשחור משלם 100 ביטוח לאומי ו25 מס בריאות.

ב3000 שקל זה מתקרב לסכומים של ביטוח לאומי של מי שעובד בשחור

בברוטו יורד גםהפרשות לפנסיה, אבל את זה קשה להכניס לגדרים של גזל, אולי לבעיה מוסרית של חובת הצהרה למדינה.

בכל מקרה עיקר התגובה שלי היתה לאמירה ש4 שנים זה זמן משמעותי, שאם הבעיה היא מוסרית\גזל אז לא משנה כמה זמן, ואם הבעיה היא מצד שצריך "משכורת" אז זה לא נחשב זמן משמעותי

שזה במינימום 3-4 שנים ולרוב יותר 

לא הייתי רוצה שבעלי יעבוד ללא תלוש שכר. 

גם שיעור פרטי?

אם מישהו העביר שיעור חד פעמי בחייו אז לא משתלם אולי, אבל ברגע שמישהו עושה משהו קבוע אז הוא גונב מהציבור אם הוא לא מערב את ביטוח לאומי.

תסתכלו בתגובה שכתבתי למעלה

אין בעיה של גזל, רק בעיה של אי סדר

אדם משלם עשר אחוז מס הכנסה עד הכנסות של איזור המינמום, אבל כל עובד זכאי לנקודת זכות של החזר מס באיזור ה600 שקל בחודש. 

מה שאומר שכל זמן שאין לך משרה מלאה אין לך חובה לשלם מס הכנסה.

שאר ההפרשות לנטו והברוטו זה ביטוח לאומי ובריאות, ופנסיות חובה

לא להפריש פנסיה זה לא גזל

ביטוח לאומי ובריאות אפשר לשלם לבד! וגם הם, עד 3600 שקל הם פחות ממה שמשלם מי שלא עובד בהנחה שיש לו את ההנחה של הסטודנטים\בני הישיבות. לשאר האנשים זה ב5000

יש בעיה מוסרית של עצם העבירה על החוק

יתכן שהעובד לא היה צריך במקרים של סדר גודל נמוך, אבל מה לגבי המעסיק?

ואגב, ההחזר מס הוא כ450 ממה שראיתי לפני שבוע בערך כשעיינתי באתר של מס הכנסה.

לא לשלם ביטוח בריאות וביטוח לאומי זה גנבה.

לא לשלם פנסיה זה טיפשי אבל לא גזל.

סביר להניח

ביטוח לאומי ופנסיה הוא ישלם יותר

מס הכנסה הוא פטור

אז מה הבעיה ? 

(שוב אנחנו מדברים על אברך שמשלים הכנסה כמה שנים, הוא לא מתעשר מזה ולא מתקרב לדרגות המס. ובנוסף גם הפנסיה לא כזו בעייתית)

המס שהמעסיק היה אמור לשלם על הכסף שהרוויח? וכשהוא מתחמק ממנו הוא משלם בשחור זה כבר לא ענייני

ובכל מקרה מורה פרטי וחלק מהמקצועות כאן הם מאנשים שכן משלמים מיסים

קטנה - כי יש חובה לדווח

אבל החובת תשלום לא יוצרת גזל, כי יש חובה לשלם סכומים שהם יותר קטנים ממה שמשלם מי שאינו עובד.

מה לא ברור בזה?

אני והמעסיק משלמים למדינה אם אני עובד בשחור בקטן, יותר ממה שהיינו משלמים אם היינו מצהירים בזה. 

הבעיה היא קטנה, לא כי הגזל קטן. אלא כי היא לא בעיה של גזל אלא בעיה של חוסר בדיווח במקום בו יש חובה לדווח, ולענ"ד זו בעיה קטנה

כתבתי הכל בתגובה המקורית שהגבת עליה:

בעבודות מהצד? - לקראת נישואין וזוגיות

מס הכנסה משלמים רק על הכנסות שמעל 5000 בערך

ביטוח לאומי ומס בריאות מובטלים משלמים 177 ואם הם ביינישים\סטודנטים משלמים 126

כשעובדים משלמים 3.5 אחוז, מה שאומר שכל זמן שמרוויחים פחות מ3500 משלמים פחות ביטוח לאומי ומס בריאות, מאשר כשלא עובדים בכלל.

את שואלת אז למה בתלוש יורד יותר? כי יש חובה על המעסיק להפריש לך לקרן פנסיה, והוא שומר כסף בצד למקרה שיצטרך לשלם לך פיצויים. זה כספים שלך ושלו, לא של המדינה!

הסכום הזה יותר גדול ממה שהוא היה משלם אם הוא היה מדווח על ההכנסה הזאת.

יש ויש..

יש כאן גם עוד עניין שבחורי ישיבה (רווקים) לא יכולים לדווח כי בעיקרון אסור להם לעבוד, "תורתם אומנותם".

אבל יש הרבה רבנים שכן מתירים לעבוד, כי זה לא הגיוני שמצד אחד המדינה מחייבת לשלם ביטוח לאומי כי הם לא עובדים אבל מצד שני אוסרים עליהם לעבוד.

בדחיית גיוס חותמים על 40 שעות שבועיות (או טיפה יותר), הם לא אומרים לך מה לעשות בשאר הזמן, רק הוסיפו סעיף שאסור לעבוד.

ולא הבנתי את הסוגריים

דיברנו עכשיו על רווקים

לנשואים מותר לעבוד גם לפי החוק (מעבר לשעות הלימוד)

וכל הבעיה היא רק שאני לא מדווח כשאני צריך, לא הפסדתי אף גוף או בנאדם שקל. זו בעיה מוסרית ככה"נ, אבל זו בעיה קטנה או גדולה? יש מי שיגיד שאין בזה בכלל בעיה, יש מי שיגיד שזה בעיה ענקית. ואני אומר שזה בעיה, אבל קטנה

וכן, כל אדם חייב לשלם ביטוח לאומי סכום קבוע אם הוא לא עובד. לא יצא לך אף פעם לא לעבוד ולקבל אתזה?

בגלל הבעיה המוסרית, וגם כי ב"ה אני קרוב לגזל...

אבל לא רואה בעין כזו שלילית את האנשים שלא רצים לדווח על כל עבודה מהצד שלהם אם לא נגרם מזה הפסד למדינה...

שהוא אסור בגלל חצי שיעור או איסורים אחרים

הרמב"ם אומר שזה איסור דאורייתא!

פה אין גזל של פחות משווה פרוטה, יש בעיה אחרת

יש גם הרבה ישיבות שמשכירות לאברכים דירות ממש בזול

התכוונתי שבישובים גם אם המחירים עולים עדיין הישיבה משכירה לאברכים בזול.

חשבתי שעברנו לדבר בכלל על ישיבות בישובים (גם בסביבות ירושלים..)

אני חושב שמרכז קנו גם כמה דירות בישובים לאברכים שלהם, אבל אני לא סגור על זה.

בקיצור

ברור שלחיות חיי אברכות דורש מסירות נפש מהרבה בחינות, על זה כולם מסכימים.

אבל גם א"א לומר שזה לא אפשרי.

אבל בכל אופן אני לא ידע כמה יוצא אוכל אמצע שבוע יכול להיות שאפשר להצמצם עם זה יותר ולהכניס עוד 500 ואולי המשוואה שלי עדיין עובדת אולי.

בכל אופן 5000 זה מספיק בטוח. ואם שני בת הזוג עובדת חצי משרה והאברך הקדוש עובד כרבע משרה (שזה המון בסטנדרנטים של אברך חח) ועוד מקבל מלגה אז יש 5000 בחודש..

בטוח שאברכות עם אישה שאין לה תואר זאת מסירות נפש אבל היא אפשרית.

זה מה שיש לי להגיד. תודה על ההערה. 

היא סטונדטית להוראה חחח

ואפשר אז גם יותר נראה לי חח

ובאמת סטונדטים להוראה שעוסקים בהוראה מרוויחים יותר מעבודה אחרת שנחשבת של סטונדטים

הניקיות הללו אברכיות שהתחתנו תוך כדי התואר או כבר אם התואר ביד?

שמיים וארץ. וגם בדרך כלל יש לי תחושה שמי שהרשה לבן שלו ללכת לישיבה הוא במצב סוציו אקונמי גבוהה ובדר"כ גם הבת זוג ולהורים יש גם לא חסר.

קיצר את מבינה לאן אני מושך..

מניסיוני האישי, עברתי בכמה ישיבות וראיתי שהמצב הסוציו אקונומי הוא ממש גבוהה.

רואים את זה בדר"כ גם בצבא באופן ניכר על הביינישים.

מסכים, יש מקרים אחרים, שלא צריך להקל בהם ראש או להתעלם מהם.

לרוב עד שיעור ה' ההורים משלמים. ככה ידוע לי.

משיעור ו' בדר"כ הרבה גם לוקחים עבודות מזדמנות ויש דברים יצרתיים בתחום.

שכר לימוד גם של התיכוניות וגם של לימודים על תיכוניים (הסדר גבוהות, מדרשות) הוא מאוד גבוה.

ומי שנתן לבן שלו ללכת לזה, סביר להניח שזוג ההורים מרוויח מעל לממוצע של אזרחי מדינת ישראל.

אולי אנחנו מכירים מציאויות שונות, זה גם אופציה.

ברור שמבחינה כלכלית כל עולם הישיבות ה עולם שחי על תרומות והוא לא משתלם כלכלית בשום מובן שהוא. ודווקא העובדה הזאת מראה שאם זה בכל זאת מחזיק סימן שיש מי לו משאבים לכל זה.

עצם זה שהנשים יש תואר אקדאמי או במהלך לימודים לתואר כזה, זה גם לא מובן מאליו בחברה שאנחנו חיים בה.

אנשים בציבור שלא שולחים ילדים לישיבות תיכוניות או אולפנות עם פנימייה בגלל שזה יקר אבל הרבה מהציבור כן שולח, סימן שהוא יציב. הוא מרשה לעצמו, זה פלוס. אפשר גם לשלוח למוסד לא פנימיתי שהוא זול.

יש גם כאלה שלא שולחים לישיבות הסדר כי אין להם כסף, אבל הם מעטים, הרוב כן שולחים כי יש להם בשביל זה. וכן, אם בנאדם שולח את הבן שלו, הוא מרשה לעצמו ויש לו את הכסף הזה. זה סימן שאנשים לא חיים בעוני..

בחור עד שיעור ה' נדיר שממן לעצמו את הישיבה.

לעצרנו זאת מנטליות אחרת מבנות מדרשה שובן בוגרות שירות ויש להם קצת כסף מהמענק והם כבר 'יצאו לחיים' אז שהם באות למוסד חינוכי הם יראו יותר צורך לשלם עליו בדר"כ.

שלאנשים לא היה שקל מיותר על הנשמה,

ועדיין היה חשוב להם מאוד איזה חינוך הילדים שלהם יקבלו,

ושילמו על ילד בגילאי בית ספר יסודי 12000 בשנה.

בגלל האידאל, והם גרו במקום לא זול, בשם אותו האידאל.

וברוב המקרים גם האבא היה אברך.

היו גם כמה משפחות שהכרתי גם את ההורים, שגם הם אברכים.

וקצת קשה לי להאמין שהלפחות 200 משפחות שהיו שם, מתבססים על ההורים שלהם.

יש תואר אקדמי והם עובדים במשרה מליאה זה לא דבר מובן מאליו והם נמצאים בחציון העליון.

הבנתי את טעותי. אני מדבר יותר על ציבור אשכנזי שהוא בדר"כ בפרונט, בעיקר של הציבור שלנו הדת"ל. אני לא מצדיק את התופעה אבל זאת שגרמה לי לחשוב. ולמי שחושב אחרת אז אני אגלה סוד - עדיין יש פערי מעמדות בחברה על רקע מוצא. הרבה פחות מפעם, אבל קיים באופן כלשהו.

צודקים. תודה לכל התגובות הנהדרות עם החישובי חישובים.

אבל באמת בסופו של דבר הכל זה מה מתאים וגם קשור לסדרי עדיפויות.

מי שרוצה ומתאים לה שבעלה יהיה אברך ויתמסר ללימוד תורה, היא לפעמים תרצה אפילו להפסיק את הלימודים או להחליף לימודים (מכיר מקרה כזה) בשביל זה.

עובדתית זה לא נכון 

במספר מכובד של קורסים, שזה קשה נפשית ומבחינת זמן.

זה לא נורא מבחינת הזמן בעוד עשרים שנה, אבל צריך להיות מוכנים לכך שהלימודים יקחו שנים יותר

@ברגוע גם חשוב שתראה.

וזה דבר שאני לא הכרתי בישיבה (והייתי מאוד משקיע, השקעתי 14+ שעות ביום כדי ללמוד וקצת להתנדב בישיבה) והופתעתי מהשוני הזה.

בישיבה ניתן לתעדף ערכים והכל טוב, זה בסדר גמור ואפילו מבורך אם סדר צהריים אחד בשבוע מישהו יתנדב במקום ללמוד. אף אחד לא ינזוף באברך והוא לא ייפגע מכך (מלבד אולי חברתי) שהוא יהיה בבית עם אשתו בסדר ערב.

אבל באקדמיה אם אדם יתנדב פעם בשבוע זה יכול להשפיע על הציון ואם אדם לא ילמד בערבים זה יכול לגרום לו להיכשל בקורס או מספר קורסים. 

כמובן שזה החלטה לגיטימית, אבל צריך להבין שתעדוף ערכים הוא עם מחיר בכל מקום מחוץ לישיבה. 

עריכה: מהבחינה הזו הישיבה היא מאוד חממה. (ודווקא בשל כך יש שאומרים להתחתן בישיבה כי אפשר לקבוע מסמרות לדרך חיים שאפשרית הרבה יותר בקלות בחממה, ויש שיאמרו שזה בעייתי.)

אני פשוט כאן בא להפנות את תשומת הלב לכך.

@מקום בעולם

@אנונמי

@תפוחית 1

יש גם הרבה עוסיות ואחיות

האמת שגם אני מכיר אברכיות בהייטק, אבל ברור שהרוב במקצועות הנל^

שאברכות זה דבר לא נורמלי. וזה שזה לא מתאים לכל אחד/ת זה דבר הגיוני לחלוטין וכל אחד צריך להיות מודע לזה.

נכון הרבה בחורים צדיקים וטובים הם שנה שנתיים אברכים והם המוכנים ובנות זוג גם מוכנות לצאת בתוצאות להרוויח את מה שיוצא מכך שיהיה להם הכי בהצלחה שבעולם. באופן כללי זה לא טוב שאחד מבני הזוג דוחף לכיוון שנופל על השני וזה לא כיף לו.

אבל גם לשנה עד שלוש זה חתיחת מחיר שצריך לשלם. צריך לתת עליו את הדעת והוא לא מובן מאליו בכלל.

כי אחרת זה נראה גרנדיוזי

גם בתור רווק אני משלם פלאפון ותחב"צ ושטויות כאלה אבל לצורך העניין לחיים של תא משפחתי אני מחשב שעיקר את ההכנסות הגדולות ועל זה בונה תקציב..

לא שאני לא מסכים עם תוכן דברייך, אני פשוט חושב שהם יכולים להשמע לאוזן שלא מכירה את הנושא לחץ ורגש שלילי.

אם בכל זאת רוצים להגיע למסגרת שאפשר לחיות זוג ללא ילדים נראה לי שזה הגיוני בשעת הדחק.

כי בגלל שהכל משתנה תמיד יש תחום מסויים שאפשר לשחק איתו ומה שלא צמצמת במשהו אחד אתה יכול לצמצם במשהו אחר. 

נ.ב

כשאני חושב על זה - אברך זאת לא מציאות חיים רגילה ומי שבחר בכך ומוכן/מוכנה למה הוא לקחת על עצמו הוא בהחלט רציני בזה.

יכול להיות שיש מקומות שמקובל שכל צוציק הוא אברך אבל זאת החלטה ממש משמעותי. זאת דרך חיים שלימה.

קיצר, ההנחת יסוד היא שאברך זאת מציאות לא נורמלית משם אנחנו ממשיכים לשלב  - 'זה אפשרי איכשהו'..

באמת, מי שרוצה לגור בעיר ליד הישיבה

ו... עוד לא התחילה לימודים

ולא יכולה לקבל שום מילגה היא בבעיה

(בלי לדבר על עזרה מההורים שיש כאלה שלוקחים\חסכונות מהעבר ופקדון לשנתיים שלוש לימודים)

לרוב אחת מהבעיות האלה לא קיימת וזה מוריד לך אלף שקל או שנה מהחישוב.

ברור לך שברגע שהדברים האלו משתנים, 

בהרבה ישיבות בעיר זה ידוע שמי שגר ליד הישיבה, זה או כי אשתו כבר עובדת, או כי ההורים עוזרים או כי הוא קורע את עצמו. בשביל זה נולדו כוללים ויישובים

מההיכרות שלי עם חברים שלי, בסוף לכל אחד יש את הסיפור שלו\חסכונות

וקראוונים זה יותר זול, ולחלק מהמכללות והישיבות יש הסעות חינם

מה שכן, אם כבר צריך לקחת בחשבון זה שברגע שנולד תינוק ההוצאות גדלות ומשמעותית

הרצוג, אורות.

אני יודעת שלמרכז יש 'הסעות' מבית אל ומאפרת.

אותה מלגה יכולה לתת רמת חיים שונה לחלוטין בתל אביב וביצהר. במקומות זולים במיוחד בארץ אפשר לחיות כמעט רק על המלגה לפעמים, במקומות אחרים בלי מלגה גבוהה מאוד זה די חסר סיכוי.

אם נניח הייתי מתחתן בן 20 לא חושב שהייתה לי בעיה לקחת מהם את אותו כסף שהם שילמו לי על הישיבה עד עכשיו. הרי זה בכל מקרה מה שהם היו משלמים אם הייתי מתחתן בגיל מאוחר יותר בגלל שאין לי כסף.

לעומת זאת בגיל 30 נראה לי באמת לא נעים ככ

יש הרבה הורים שישמחו לעזור כלכלית כדי שהבן/חתן שלהם יוכל ללמוד בישיבה כמה שנים.

לא כתבתי עכשיו לכל אחד "לבנות על ההורים" ואם מדובר על שנים בודדות אני לא רואה בזה "חיים תלותיים",

רק כתבתי שלא תמיד לקחת כסף מההורים זה לא נעים או משהו לא ראוי, לפעמים ההורים מעדיפים לעזור כלכלית מאשר שהוא יעזוב את הישיבה.

נכון, זה תלוי גם במצב הכלכלי של ההורים.

אבל כמו שכתבתי במקום אחר, לרוב חלק מהדברים מסתדרים

מציגים פה מקרה קיצון של מישהי שהתחתנה כשלפניה 3-4 שנות לימודים

שהישיבה במקום יקר ורוצים לגור ליד הישיבה

ואי אפשר להעזר בהורים \ חסכונות.

אם זה שנה, זה יהיה קל יותר גם אם יקר\הורים.

ואם לא, אז אפשר לגור רחוק, או אם אפשרי להעזר בהורים

שמחתי לעזור

זה קורה הרבה,

אידאל של אברכות הולך מאוד עם חתונה בגיל צעיר יחסית.

אבל נניח לזה.

ממה שאני נתקלתי לפחות. יש כאלה שלא

בדיוק לכן הוספתי עוד 2 משתנים, אי מוכנות לגור במקום זול יותר (ולסוע\ללמוד במקום אחר)

וחסרון ביכולת עזרה חיצונית (חסכונות,הורים, ואולי מלגות)

היא כתבה על הפרקטיקה של הנסיעות, בלי קשר לכסף.

או שמחכים עם החתונה

או שמוותרים על להתחתן עם בעל שלומד כל היום

או למצוא את האלה שיודעים להסתדר בכל מצב...

יכול לומר שלא רק לבחורות זה מפריע, יש גם בחורים שמראש לא רוצים חיי אברכות קשים

ולכן מחפשים מראש דרכים יעילות להתפרנס מהצד \ מקצועות שאפשר לשלב בקלות עם לימוד תורה

אם זה לכמה שנים מוגבלות ומבחירה זה כזה רע?

"כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל" - לא אני כתבתי

מסקרן לדעת מה את לומדת(: ומצליחה לעבוד תוך כדי?

חשבתי ללמוד חינוך לגיל הרך ולעבוד תוך כדי

תורידו את הראש בבקשה, בנות חוזרות מפורקות מעלבון אחרי דייטים

קצת יותר רגישות

אבל גם בנים רגישים אני אחרי הדייטים חזרתי  מפורק  מזה שלא התקדם

התחיל איזה קשר והבחורה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה

אחרי חודש פתאום שלחה הודעה משום מקום. הגבתי לה ביובש שתבין שלא מעוניין. 

אזי צריך להודות לה' יתברך ששמר את נפשך.

היה כנראה צריך את הבירור בשביל שני הצדדים, אך ברוב חסדיו ה' חסך לך את כל הפגישות והסבל מהבחור.

ואני לא אומר את זה רק מהצד של הכל לטובה וכו', אלא פה באמת רואים את ההצלה עצמה ישר.

לדעתי החלק שקשה זה שבסיטואציה כזו אפשר לומר לעצמך למה אני שוב פעם בסרט של להתבאס מקשר שהיה רלוונטי והתברר שלא…

נפוצה הרבה יותר משנדמה לך. ולתחושתי נשים מעיזות להתנהג ככה יותר מאשר גברים. אבל זה בסדר לטעון גם הפוך.

בעולם הקלאסי זה היה הפוך.

מי שלא מסוגל להיות רציני ולעמוד מאחורי מה שבוחר לעשות, לכאורה גם בנישואין יתנהג כך (גם בנישואין יש הרבה דרכים לעשות גוסטינג וד"ל).

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת