"אבל אמרת שטוב לך. למה את בוכה?"
טוב לי, טוב לי. ואני כל כך מבולבלת. ואני כל כך כואבת. ואני מלאת רגשות אשם. ואני רוצה דברים שאני לא צריכה להשיג עדיין. ויש לי מטרות. ואני תחרותית ועקשנית יותר מדי.
ואני גורמת לאנשים שאני אוהבת לכאוב, וחלק אומרים שאני מתנשאת, חלק מבינים שאני פשוט שותקת. ואני מתקרבת לאלוהים, ואני כל כך רחוקה ממנו במקביל. ואני כועסת. אני כל כך כועסת שאני לא מצליחה לשלוט בכעס לפעמים. ואני מתמכרת בקלות לדברים מסויימים. בגלל זה אני מתרחקת כל עוד אני יכולה. ואני כותבת יותר מדי במקום לדבר, ואיכשהו אין לי מילים. רק שתיקה.
ואני לא רוצה חיבוק, אני רק רוצה להרגיש ולדעת שטוב לי. ולהסתפק בזה.
אני צריכה להרגיש סיפוק, אני צריכה ימים ארוכים ליפול מהרגליים מרוב דברים. והתקופה הזאת קשה לי כי היא ריקה כל כך. והריק הזה מכריע אותי, כאלו הימים מלאים, בדברים שקשים לי. ואולי זה מלמד אותי שיעור חשוב, אבל השיעור הזה ארוך לי מדי. אני מתגעגעת לעצמי של החופש, אני מתגעגעת להציב לעצמי גבולות ולנהל סדר יום. לקחו לי את השליטה, וזה קשה לי. זה קשה לי מדי ולפעמים זה מפרק אותי.
ויש בי רעש גדול, ויוצא רק שתיקה
וטוב לי, טוב לי באמת. אני פשוט צריכה לפרוק את התסכול המצטבר על העולם, ואין מה לעשות, אין על מי לצעוק. רק על אלוהים, ואני מדברת איתו. אבל הוא עדיין לא ענה לי בחזרה.
אני אוהבת את המשפחה שלי מאוד, אבל חודש וחצי להיות פה זה קצת קשה, וקשה לי לתפקד כמו אמא. מילא ההורים היו בבית, אבל הם לא. וזה לא חופש בשבילי זה פשוט עבודה שלא נגמרת. ועכשיו גם הכניסו את השיעורים הוירטואלים האלו. והזום הזה מטמטם לי הנפש.
מוזר לי, כואב לי. ואני רוצה לישון ולקום לחיים לפני הקורונה
ועוד שניה יום הזיכרון אלוהים. קשה לי מדי, אני לא אראה אותם. ולא אחבק. ולא אחזיק. הלבד הזה קשה מדי.