עלה בי, כשהסתובבתי בין ההמון.
נכון, לא אותם אנשים, פרצופים אחרים.
אבל אותו המקום, הרגשות שוב צפים.
זוכר שבפעם הקודמת, כשהיינו כאן ביחד.
מולי עמדת, צוחקת, וההמון הונח בצד.
נכון, מעולם זה לא היה רק שנינו.
אך, למי זה אכפת, חשבתי, כשהצטלבו מבטינו.
המשכתי בדרכי, בכיתי, איך אני לבד.
אך הכאב, הדמעות, לא עוררו אף אחד.
הרגשתי בודד, לבד בעולם.
נוכח כל האנשים, הרגשתי מיוּתם.
למה את לא כאן, חשבתי, החרשתי.
זו לא אשמתך, ידעתי,
הרי, אני זה שעזבתי.
צאי לי מהראש, המשיכי בחיים.
כדי שאני אוכל, להשבר מבפנים,
להבין שזה לא אפשרי,
אולי ככה אצליח להמשיך בדרכי.
הרמתי מבטי, מחיתי דמעה,
זה הדבר הנכון, גם אם נפשי לא רגועה.
זה קשה, כואב לי, ואני חש גם בכאבה.
אבל זה המצב, רק ככה, נוכל באמת למצוא אהבה.

