בוחרת חירות
'את זוכרת את הכללים, כן?' היא הסתובבה אלי. 'כן,כן אני זוכרת'
פיכס. אני שונאת את הנשימות שלה, את הבל הפה מריח הסיגריות שעברו אצלה בריאות.
אני משתדלת לחייך (בלב? כן) כשאני נזכרת שהפרצוף המאיים שלה הופך אותי לכנועה יותר. (''עבדות''- היה השם של הספר על השידה שלה, היה מעניין לעלעל בו מעט, וכן. היא מתנהגת לפי הכללים. לא הספקתי לקרוא הרבה מעבר ל'כלל הפרצוף המאיים' ואז הגיעה הגברת. כעונש איבקתי את כל הספרייה, ספרים כתובים בצרפתית. בטח. כדי שלא אצליח לקרוא. קריאה זה עניין לחרותניקים. לא לי. גמכן)
אני מקלפת, מליון תפוחי אדמה, סתם כדי שלא אחשוב מחשבות על חופש. אני מחשבת מספרים ראשוניים, היא נהנית מהאופצייה ודורשת שאחזור עליהם מאחד למאה, מנסה ממאה לאחד.
אני נכשלת ובתמורה מכינה גם צ'יפס בטטה, שיהיה.
בזמן האחרון אנשים כאן מדברים על חירות, אני שומעת אותה ועליה, מטגנת לכבודה ערימה נכבדה של צ'יפסים, צולה ירקות בתנור. מלטפת עופות ברוטב.
כשאני לא בודקת מהם המחלקים הראשוניים של 76/98 או 564. אני מאזינה לה בשקט. לחירות, הם שרים לה שירים, רוקדים למולה, מניפים דגלים. ואז הולכים לישון, שתויים. אני שונאת חירות, אוהבת אותה. לא מכירה.
ניסיתי חירות שקטה, שטפתי את הבית לפני שהברקתי חלונות, חשבתי שהגברת לא רואה. אז חשבתי. שטפתי שוב, עד הבוקר, ארבע קומות. ניצלתי מהוילה של השכנים. נס שהם והגברת רבו יומיים קודם.
אני חושבת עכשיו, מהר. מכינה עוגה, יוצקת את הבלילה. הגברת עסוקה.
אני רוצה חירות, כןכן. כתבתי שאני שונאת, אז מה.
אני רוצה חירות.
אני נזכרת בפעם הזו שביקשתי מהגברת לצאת לקניות. היא הסכימה. אלא מה, היא סדיסטית, שתהיה לי בריאה. בעצם עדיף שלא. אני צריכה לכתוב מהר, עוד רגע היא חוזרת.
רגע לפני שיצאתי היא הביאה לי שני פתקים, באחד הייתה רשימת קניות בכל קצוות העיר, ובאחרת רשימת אנשים. תכתבי להם, מותק. היא אמרה, ציוותה, או גערה אי אפשר להבדיל באמת. זו עבדות. 'רשימה של אנשים, תכתבי תודות. שיבואו גם בשבוע הבא, תוכלי לעבוד בשבילם'
קניתי, סחבתי וכתבתי בדרך חזור. התחככתי בחירות של אנשים אחרים, נשמתי אוויר חופשי, והרווחתי כאב גב לשבוע.
עבדות היא לא חירות גזולה, היא היעדר חירות בכלל. חרטתי פעם בפינה נסתרת בקיר, שאדע, שאזכור.
גם אדם שהיה בעל חירות ואבדה לו, הוא עדיין עשיר בה, בשעות ערב הוא יכול להריח אותה, לנשום אויר חירותי שהסתיר, לשחק בה.
אז זה מה שאני, מחפשת חירות, רגעים. כדי שיהיה לי במה להשתעשע לכשאחזור, לכשאשכח.
הכי מפחיד הוא האבדן. לחכות לחירות באישור, בהסכמה של הגברת. להשתמש במושג בזמן הלא נכון. לשכוח את הקשר, להדביק לסימן מסומן אחר, הפוך.
זכרונות. כן.
לא מעט מהם.
אני ממשיכה לקלף ולחתוך, מפרקת את 29 ל-7, מחשבת שארית. היא מגבירה קצב, עייפתי. 31:22.
עייף לי, נורא. מחזורי השינה שלי קצרים. והנה אני שוב, עבד.
אני שומעת מלמול מהכניסה, פעייה של תינוק.
הלב שלי מחסיר נשימה, מגביר דופק.
תינוק, כאן.
ההנאה בלהביט בו היא חירות.
אני משלמת על צוהר החירות הזה בחיתוך מהיר, טיגון בשמן עמוק, קערת הגשה, 38:3, היא מקלילה 39:5, מאפשרת לי חלקיק של חופש.
אני מביטה בו,
הוא פועה, מחייך.
מביט
ואיש לא זורה בו אימה.
'לעבדות נולד'
היא מביטה בי בגאווה, שולחת בו מבט מרוצה "עבד, מלידה, שלא כמותך," היא פולטת לעברי במבט מזלזל, "הוא לא ישגה במחשבות של הבל, ואבל. וחירות"
הערב הזה, אני בוכה כמו שלא בכיתי שנים.
אני מוציאה לשון בחשאי, תופסת דמעה מלוחה, מתוקה.
אני בוכה, ובוכה.
וגם כשאוזלות בי הדמעות, אני ממשיכה לבכות.
נאחזת בכל טיפה של חירות.
פעם, אמא הייתה מחייבת שאשטוף פנים אחרי כל בכי, סימן להתחלה חדשה, לתקווה.
אני משאירה את הדמעות, הן חורצות בי שבילים אל החופש. סימן להתחלה חדשה, לתקווה.
אני בוכה, מעט. שוב.
רוצה לצרוב בי את התחושה.
וככה מרגיש אדם חי. חירותניק.
החדר חשוך, אני נועלת את נעלי הבית, חולצת. נועלת את נעלי הספורט. מאובקות, בלויות. הן היו בדרכי אל החירות, הן פוסעות איתי לעבר החופש.
אני לובשת את השמלה ההיא, עם הצווארון המעומלן והשרוול המנופח, בדיוק כמו שאהבתי, פעם. לפני שידעתי מהו מלבושה של עבדות.
אני יוצאת מהחדר, לאט.
רואה את העולל שהגיע בבוקר, מביטה בו.
הוא פוקח עיניים, מחייך מחלום מתוק. וישן.
בהחלטה של רגע, אני עוטפת אותו לאט. שולפת את התיק ובו חפציו ויוצאת.
הדלת פתוחה, אני שומטת את המברג שהבאתי, מכניסה לכיס את מפתח האפס, האינסוף.
כלא כזה, חירות בהישג יד, וכלכך רחוקה מלב ומשכל.
אני ממלמלת סליחה, מהסה את עצמי.
המרחבים קוראים לי,
אני מביטה בשקט בשמש העולה,
מניחה לתינוק להתענג מקרניה, הוא לוגם מבקבוק מהר מהר.
אני מהלכת בין השבילים
מחייכת אליו
שרה שיר בלי מנגינה ומילים.
לאט.
ושואלת את עצמי מהי חירות.
20:11. אני צוחקת, מניחה לעצמי להשאיר את זה ככה. 20:11.
גם חירות קונים בעבודה קשה,
אני לומדת את זה בקלימוטרים הארוכים לכפר הקרוב.
בזרועות הדואבות מאחיזה ממושכת.
בדמעה ראשונה מול תמ''ל שנגמר.
בתסכול למול לילה ארוך ותינוק כאוב.
אני לומדת על חירות,
בעייפות שפוגשת אותי בסופה של משמרת, בתחילתה של אחרת, חדשה.
בעבודה המזדמנת, בעובדה שאני לא שורדת בה, ובכל זאת. חייבת.
לפעמים אני מתגעגעת,
להבל סיגריות, לערימות הצ'יפס, למספראשוני
רוצה עבדות.
ואז אני נזכרת בבכי הגדול ההוא,
בוחרת בחירות.
שוב
ושוב.
בחירה היא חירות.
אני מחייכת למול הפרדוקס.
ודומעת.
בוחרת חירות.
בשול:
נראה לי זה הקטע שכתבתי הכי מהיר, הוא נכתב מעצמו.
(לחשוב שיש לי סיפור מותחל לא מעט זמן, במחשב. זנוח.
אני נורא אוהבת את הרעיון שלו, מאוד מאוד מתקשה להעביר למילים)
זה כייף לכתוב בחירות, בלי לחשוב על נמשל, ומשל.
עכשיו ללמוד למבחן, דחופפ
דחופ.)
