אז את לא נפגשת עם קצינים בתפקיד?

רגע שאני אבין בנות , אתן לא תצאו עם מישהו בקבע בהגדרה?!?

נראלי כולן בסופו של דבר היו שמחות לראות את בעליהן כל יום , אבל מה לעשות שיש משימות וערכים שהם מעל לנוחות הפרטית שלנו..לפסול על זה שידוך ?! אודה שזה נשמע לי ממש לא רציני ומחילה אפילו מעיד על אגואיסטיות..{ עדיין לא קצין }

שגרמתי לך בחילה.

אם אתה רוצה, אני יכולה להסביר לך בפרטי בדיוק למה ואני חושבת שתוכל להבין, והסיבות שלי לא אגואיסטיות (למרות שסיכוי גדול שאני אגואיסטית בכל מקרה)

ויש בנות שיסכימו, אבל זה הולך להיות יותר מאתגר וצריך לדעת את זה.

באמת, אשרייך על המסירות והרצון.

ולגבי השאלה הפותחת, יש בחינה שאחרי ששנה אחת בניתם את הזוגיות יותר קל להכנס לאתגר של חיים לצד איש קבע.

אני מבין זה מורכב וקשה, אבל לא חשבי {ועדיין } שזו עילה לפסילת שידוך.

אויי נו אל תהיי קטנונית..

יש הרבה כאלה! וברור לכולם שהם פוסלים את זה

 זה מפריע לך?

כי קבע זה שליחות, ואידיאל מטורף, אבל הקרבה עצמית גדולה

והוא לא מתאים לכל אחד.

אבל כמו שהרבה אנשים לא יוצאים לקצינים כי מרגישים שזה יהיה להם קשה מדי.

או אפילו חושבים שהשליחות שלהם בחיים זה לעשות משהו אחר.

גם בנות יש כאלה שלא רוצות להקריב כל כך הרבה בשביל האידיאל הזה

כי אין להן מספיק כוחות, או כי הן רוצות לשמור אותם לדברים אחרים. וזה הכי לגיטימי בעולם!!

אז הכי לגיטימי בעולם שהיא תגיד זה לא המסלול שלי, ואני לא אלך בו. למה לא לפסול על הסף?

(נ.ב - אותו דבר בקטן אפשר להגיד גם על נשות אברכים, למי ששאל בשרשור השני)

או קרבי בחצי או בכאילו.. שחברים שלו יצטרכו לסגור בשבילו שבתות..

או שזה לעבור למפקדה- שאין עם זה שום בעיה דרך אגב, כל אחד יתרום איפה שהוא יכול, רק צריך להיות מוכן שחלום הנשוי+ קרבי הרבה פעמים נגמרים:

או בלא קרבי

או שכן קרבי והנישואים עצמם- לא פשוטים לאף אחד.. 

להתחתן שיש כלה

שניה לא לפני

הצבא בגדול הוא מערכת שדורשת ממך את כל האנרגיות שיש לך. יש כאלה שמצליחים לחיות חיי נישואין תקינים בצבא, אבל לדעתי זה ממש לא מתאים לכל אחד וזאת החלטה שצריך לקבל. אני ממש לא מבין איך אפשר לקבל כזאת החלטה בלי להכיר את עצמך בתוך המערכת הצבאית, ובלי להכיר את עצמך בתוך חיי נישואין עם כל האנרגיות ששתי המערכות האלה דורשות ממך.

חוץ מזה בשמונת החודשים הראשונים של הצבא(הכשרה. ואם אתה רוצה סיירת אז בין שנה וחודשיים לשלוש שנים) הרבה יותר קשה. במשך יום שלם סוחטים לך את כל האנרגיות, מקדרים אותך, משפילים אותך, ונותנים לך שבתות ושעות ביציאה על כל שטות. אתה לא. אתה חי בערפל מידע מטורף ככה שאין לך מושג אם יקפיצו אותך עוד רבע שעה ומתי יעירו אותך. בנוסף לוקחים לך את הפלאפון ומביאים לך אותו רק בשעת ת"ש שזאת חצי שעה עד שעה שאתה צריך להספיק בה גם להתקלח, לצחצח שיניים, לסדר את הדברים שלך ולהתאורר קצת, ככה שבמקסימום תוכל להשקיע באשתך ביום רבע שעה של שיחת טלפון כשאתה גמור, בלחץ זמן ובאפס פרטיות.

בקיצור. מאוד לא ממליץ להתחיל לפני צבא. תתגייס ואז תראה עם מה יש לך עסק ותחליט. אני אישית לפני הצבא חשבתי להתחיל אחרי ההכשרה, והבנתי מאוחר יותר שכדאי לחכות עד לשחרור. בהצלחה!

התחיל איזה קשר והבחורה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה

אחרי חודש פתאום שלחה הודעה משום מקום. הגבתי לה ביובש שתבין שלא מעוניין. 

אזי צריך להודות לה' יתברך ששמר את נפשך.

היה כנראה צריך את הבירור בשביל שני הצדדים, אך ברוב חסדיו ה' חסך לך את כל הפגישות והסבל מהבחור.

ואני לא אומר את זה רק מהצד של הכל לטובה וכו', אלא פה באמת רואים את ההצלה עצמה ישר.

לדעתי החלק שקשה זה שבסיטואציה כזו אפשר לומר לעצמך למה אני שוב פעם בסרט של להתבאס מקשר שהיה רלוונטי והתברר שלא…

נפוצה הרבה יותר משנדמה לך. ולתחושתי נשים מעיזות להתנהג ככה יותר מאשר גברים. אבל זה בסדר לטעון גם הפוך.

בעולם הקלאסי זה היה הפוך.

מי שלא מסוגל להיות רציני ולעמוד מאחורי מה שבוחר לעשות, לכאורה גם בנישואין יתנהג כך (גם בנישואין יש הרבה דרכים לעשות גוסטינג וד"ל).

תורידו את הראש בבקשה, בנות חוזרות מפורקות מעלבון אחרי דייטים

קצת יותר רגישות

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת