באותה מידה הוא יכל לא לברוא עולם בכלל. בשביל מה לברוא עולם בלי בחירה חופשית? זה היינו הך כמו לא לברוא עולם בכלל ואז לחסוך התלבטויות.

איזה מחלות את מכירה שלא נגרמות כתוצאה מהתנהלות של בני אדם? אני לא מכיר.

סרטן? פגמים גנטיים? הכל מתקשר לביולוגיה ולאבולוציה של היקום.

כלומר, אלהים ברא עולם שכפוף לחוקי פיזיקה, כימיה וביולוגיה ביום מסויים נניח ומאז העולם מתנהל בצורה עצמאית.

בני האדם יכולים וצריכים לשאוף ליצור מהעולם גן עדן עלי אדמות ומי שלוקח את העולם אחורה בשאיפה הזאת האחריות היא עליו.

אתה יכול למצוא 103 סימוכין מרבנים שיגידו לך שמה שאני אומר זאת כפירה ואתה יכול למצוא 104 סימוכין מרבנים שיגידו שמה שאני אומר זאת לא כפירה אלא רמה אחת מעל כולם באמונה.

לא מזמן באחד הפורומים כאן מישהו העלה מאמר שכתב אחד לעניין יום השואה והאמונה באלהים. לא מוצא את זה אבל אתן לך בקצרה את מה שאני בסך הכל שדרגתי את מה שהרב עמיטל אמר בזמנו.

באחד מהדיונים הפומביים בין הרב עמיטל לאבא קובנר שאל אותו קובנר איך אחרי השואה הוא עדיין מאמין באלהים? אז הרב עמיטל השיב לו בשאלה "איך אחרי השואה אתה עדיין מאמין באדם?"

אז זה קצת מתיישב בעיני עם מה שאני כרגע מאמין בו(כשאני אומר כרגע אני מכוון לכך שאני בחיפוש מתמיד), שהשליטה בעולם הזה היא של בני אדם ואת החשבונות של אלהים ושוב, במידה והוא קיים, אף אחד לא יודע ולא יכול לדעת אבל בעיני החשבונות שלו מנותקים מחיי המעשה של העולם.

פשוט התרגלת לסוג מאוד מסויים של פרשנויות של רבנים מאוד מסויימים בתקופות מאוד מסויימות לגבי כל התפיסה האמונית של התורה.

אני מסתכל על התורה במבט של מעוף הציפור ומשם אני מנסה לנתח. יש כל מיני דרכים להסתכל על המבול.

אגב, סיפור המבול המקראי שלנו היהודים הוא ממש לא יחודי לנו.

כבר כאלף שנים לפני מעמד הר סיני נכתב סיפור מקביל על כך שהעולם טבע במבול מתרבות אחרת. קוראים לזה "כתבי גלגמש". כתבי גלגמש כבר היו כתובים לפני שקיבלנו את התורה.

אז את התרגלת לפרשנות מאוד מסויימת של התורה ואת נצמדת לטקסט הטכני ביחד עם הרבנים, וזה בסדר. אני משתדל להעמיק יותר ולנסות לראות אם יש רובדים אחרים ונוספים בסיפורים שכתובים בתורה ומה המשמעות שלהם.

ושהסיפור שלו נוגע לרובדים הרבה יותר עמוקים של "עשיתם רע = קיבלתם מבול".

מסתתר מאחורי המבול אולי מסר, אולי הכוונה, אולי לימוד.

יכול להיות שעשו שימוש במבול שקרה בעולם כדי לרתום את האנשים להיות יותר טובים ממה שהם היו באותה תקופה והכניסו אותו לספרים שלנו בשביל להרתיע למרות שהמבול שקרה יתכן ואפשר להסביר אותו בצורה מדעית כמו צונאמי או כל הסבר מדעי אחר.

רק יכול להיות.

למשל

רבע"א שמות לג כא

. ואתן לך משל חשוב שהיתה מערכת הכוכבים שיגדל נהר על עיר אחת וישטוף אנשיה או ימותו. ובא נביא והזהירם שישובו אל השם בטרם בא יום רעתם ושבו אליו בכל לבם. ובעבור שדבקו בו נתן בלבם שיצאו אנשי העיר לחוץ להתפלל אל השם והנה עשו כן. וביום ההוא גדל הנהר פתאום כמנהגו כאשר ראינו בעינינו פעמים רבות ושטף כל העיר והנה לא סרה גזירת השם והוא הצילם. וחשוב כי המשרתים ירוצו כסוסים עוברים במסלה ולא ירוצו להרע או להטיב רק ככה דרכם וחשוב כי במסלה איש עור לא ידע מנהג הסוסים מתי הולכין אל ימין או לשמאל. והוא נשען על פקח שידע סודם. והנה הוא ישמרנו כי ברוצם בצד זה יוליך העור לצד האחר ומרוצת הסוס לא תשתנה והעור ימלט. ובעבור זה אמר ה' אחר 'אשר חלק' – 'ואתכם לקח ה' להיות לו לעם נחלה'...

מורה נבוכים חג כא

 כאשר מחשבתו של אדם, השׂגתו את האל יתעלה בדרכים האמיתיות ושׂמחתו במה שהשׂיג (כולן) זַכּוֹת, לא ייתכן כלל שיפגע באדם ההוא מין ממיני הרעות, כי הוא עִם האל והאל עִמו. אבל כאשר הוא סר ממנו יתעלה ויש אז חציצה בינו ובינו - אזי הוא חשׂוף לכל רעה המזדמנת לפגוע בו. מפני שהעניין המחייב את ההשגחה וההצלה מִיַּם המקרה הוא השפע השׂכלי הזה. לעתים יש לזמן-מה חציצה בינו לבין האדם המעולה הטוב הזה או שאינו מגיע כלל אל האדם הפגום הרע ההוא, לכן קורה לשניהם מה שקורה.

בספר מאמרים שיצא לפני כמה שנים

בן כותב שהמבול קרה רק במסופוטמיא ולא בכל העולם כדי להסתדר עם עובדות ארכיולוגיות. וען האמירה שבא"י לא היה מבול

אין לי את הספר במחשב אז תחפשו עותק קשיח... יש שם עוד מאמרים מעניים שפחות בקונצנזוס...

ההסבר שה' הביא את המבול בדרך הטבע והציל רק את הצדיק ע"י נבואה גם אם לא נראה לך ולי הוא עדיין הסבר נפוץ בקרב חלק מהראשונים...

שוב, הכל שאלה של פרשנות.

מי שהתרגל לסוג מסויים של פרשנות בטוח שהפרשנו שלו עולה על כולם.

באופו אישי, אני חושב שהכופרים הכי גדולים הם אותם אלו שמדברים בשם אלהים והם ורק הם יודעים איך הוא מתנהל, מה הוא חושב, על מה וכמה.

אני בכלל לא בטוח שהמושג "השגחה" היא כמו שהיא מקובלת היום. ואני בכלל לא בטוח שזה שאני חושב שאם יש אלהים והוא נתן לבני האדם את היכולת לחשוב בצורה עצמאית ולבחור בין טוב לרע בלי התערבות מצידו נחשבת כפירה.

הכל זה פרשנות ולמה התרגלת לחשוב.

אמרתי שאין התערבות מצידו כדי למנוע רוע. אין התערבות מצידו כדי למנוע שואה, מלחמות ורעב.

יכול להיות שיש השגחה אחרת שלא אני ולא אף אחד יכול לדעת למשל שהקורונה זה בגלל חילולי שבת/להטבים/קיצוצים בתקציבי הישיבות או כל מיני דברים כאלה ואחרים.

רב אחד טוען שזה בגלל השבת. רב אחד טוען שזה בגלל הלהטבים. רב אחד טוען שזה בגלל שלא נותנים כסף לישיבות. רב אחד טוען שזה בגלל שנשים הולכות עם פאה. רב אחד טוען שזה בגלל שנשים הולכות עם מכנסיים.

כן, שמעתי אלף ואחד רבנים שכל אחד לוקח את זה למקום שלו עצמו.

הצד השווה שבהם, לדעתי, שזה הכל קשקוש מקושקש. אף אחד לא יודע מה החשבונות שלו ומי שמתיימר להבין הוא שרלטן.

זה מצחיק, כי אתה יכול אולי להסתיר או להחביא בכל מיני מילים או שאלות את האמונה שלך - אבל מכל הכתיבה שלך אני ממש יכולה לראות את הלב שלך.

והוא לגמרי לגמרי מאמין בקב"ה.

זה פשוט צועק מהמילים שלך.

ידוע שההיפך מאהבה זו אדישות, לא שנאה.

מי שלא אכפת לי ממנו - אהיה אדיש אליו כי פשוט הוןא לא מזיז לי.

אבל אם אני שואל ובועט ומחפש ובודק וצועק בקול - אני הכי לא אדיש שיש, ואני באמת הכי קרוב ואוהב שיש.

מעבר לכך, אני רואה את כל מה שכתבת לפותחת השירשור היקרה כניסיון אמיתי ונוגע להסביר, לפרט, להציע עוד צדדים, זה נראה ממש בוער בך וחשוב לך, וכל התכונות האלה הן של אדם מאמין שאכפת לו, שאוהב

ואני מסכימה איתך גם בנקודה שהקב"ה ברא את הבחירה החופשית.

הנה נתתי לפניכם את הטוב ואת הרע ובחרת בחיים (מקווה שמצטטת נכון, סליחה אם לא)

והכל בידי שמים חות מיראת שמים.

וזה לא סותר שיש ידיעה של הקב"ה ועדיין יש בחירה שלנו, בני האדם.

כי זה שני רבדים אחרים לגמרי.

אנחנו בני האדם, כאן בעולם הזה

הקב"ה הוא בורא העולם.

והוא נתן *לנו*, כאן, בכלים ובביטויים בפועל בעולם הזה את הבחירה ובאמת האדם בוחר אם לעשות טוב או לעשות רע בכל יום יום.

(ולגבי ההשגחה - אני כן מאמינה שיש השגחה אלוקית על הכל.

ושהיא לא סותרת את הבחירה.

והיא לא סותרת את הטוב והיא לא סותרת את הרע שיש בעולם.

היא פשוט השגחה אלוקית - שהכל קורה מסיבה ולא סתם ולא הפקר אלא הכל מ',

גם אם אנחנו לא מבינים למה,

אנחנו לא רואים את התמונה המלאה.

כמו תמונה שרואים ילד בן 3 צועק אצל רופא השיניים ואבא שלו יושב לידו ומחזיק לו את היד

ושואלים איך האבא נותן לילד לכאוב כך?!

אבל אחרי שמבינים ורואים את כל התמונה הרחבה - מבינים שזה לטובת הילד, גם אם הילד עכשיו בטוח שאבא שלו רשע שנותן לו לסבול כך...

או כמו תמונה שרואים רק אדם חותך את הגוף לאדם אחר. ולא מבינים?!

ואחרי שרואים את כל התמונה - רואים שזה רופא מנתח שמנסה להציל את חייו...

ולפעמים התמונה הרחבה כוללת שנים רבות, אפילו מאות, ורק הקב"ה יודע תוכניותיו.

אין לי שום בעיה עם מה שכתבת.

יש לי בעיה עם פרשנות שאנשים נותנים לאלהים כשקורים דברים בעולם.

כן, אם יש אלהים אז לדעתי הוא לא ברא את העולם כדי שנעשה ממנו הפקר. השאלה מה זה הפקר? מי שמחלל שבת זה הפקר? בעיני לא. הומו שיוצא מהארון? גם לא.

בעיני העולם נברא כדי שהעולם יהיה טוב אבל טוב אוניברסלי, לא טוב ספציפי כמו שדת כזו או אחרת מתיימרת להבין ולהסביר.

ויכול להיות שהוא נתן השראה לבני האדם לחבר ספר הדרכות כדי להקל עלינו להפוך את העולם לטוב אוניברסלי.

אגב, אין הרבה התעסקות בזה בהגות היהודית, אבל אני חושב שהיהדות היא דת אוניברסלית. כי מצד אחד היהדות היא לא מיסיונרית, היא לא מצפה שכולם יהיו יהודים וגם כשמדובר על גאולה וימות המשיח אז מדובר על גאולה לכל העולם ולא רק ליהודים. כי כולם צריכים להינות מגאולה ומצד שני יש ליהדות ספר הדרכות שעשוי להקל על העולם למצוא את הדרך לטוב האוניברסלי. פשוט בני אדם החליטו "להאניש" את אלהים ולשוות לו רצונות מאוד מאוד ספציפייפ וזה בעיני שגוי.

מלבד זה שאני מאמינה שהתורה היא תורה אלוקית שהקב"ה הביא לנו ולא בן אנוש.

ושכשמה כן היא - תורה מלשון הוראה. באמת לתת לנו כיוון ודרך למהי מערכת ההפעלה הטובה ביותר לאדם ולעולם כולו.

אמנם כיום התפיסה הרווחת (וכך גם אני חושב) של ההשגחה היא ע"פ המקובלים ולא כמו הפילוסופים שיש ידיעה לה' בכל פרט אבל לא ניתן למחוק את דעתם מספרי היהדות....

כלל הצדיק מושגח כפי הדבקו בה' כל השאר מושלכים אל מקרי הטבע נכון הרבה חלקו עליו אפילו שרפו לו ספרים אבל לא ניתן לשנות את דעתו...

למשל במורה ח"ג נא'

ו. שם לכן נראה לי שכּל מי מבין הנביאים או המעוּלים השלמים שפגעה בו רעה מרעות העולם הזה, לא פגעה בו אותה רעה אלא בשעת הסחת-הדעת ההיא. ולפי מידת אורך אותה הסחת-הדעת, או שפלות הדבר שבו התעסק, יהיה גודל הצרה. אם כך הדבר, נפתר הספק הגדול שעורר את הפילוסופים לשלול את ההשגחה האלוהית מכּל פרט מפרטי האדם ולהשוות בינם ובין פרטי שאר מיני בעלי-החיים. הראיה שלהם לזאת היתה שבמעולים הטובים פוגעים פגעים גדולים. והנה התברר הסוד, אפילו לפי מה שדעותיהם מצריכות. השגחת האל יתעלה מתמדת על מי שיש לו השפע ההוא המסור לכל מי שמשתדל להשׂיגו. כאשר מחשבתו של אדם, השׂגתו את האל יתעלה בדרכים האמיתיות ושׂמחתו במה שהשׂיג (כולן) זַכּוֹת, לא ייתכן כלל שיפגע באדם ההוא מין ממיני הרעות, כי הוא עִם האל והאל עִמו. אבל כאשר הוא סר ממנו יתעלה ויש אז חציצה בינו ובינו - אזי הוא חשׂוף לכל רעה המזדמנת לפגוע בו. מפני שהעניין המחייב את ההשגחה וההצלה מִיַּם המקרה הוא השפע השׂכלי הזה. לעתים יש לזמן-מה חציצה בינו לבין האדם המעולה הטוב הזה או שאינו מגיע כלל אל האדם הפגום הרע ההוא, לכן קורה לשניהם מה שקורה

אמונה זאת נכונה, לדעתי, גם על סמך לשון התורה. הוא יתעלה אמר: והסתרתי פָנַי מהם והיה לאכֹל ומצאֻהו רעות רבות וצרות. ואמר ביום ההוא: 'הלֹא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה'. ברור שאנחנו הסיבה להסתרת הפנים הזאת ואנחנו עושׂים את החציצה הזאת. זה דברו: 'ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשֹה'. ואין ספק שדין היחיד כדין הציבור. התברר לך אפוא שהסיבה להיות אדם מופקר למקרה ושהוא מסור להיאכל כמו הבהמות, היא שיש חציצה בינו לבין האל. אבל כאשר אלהיו בקרבו לא יפגע בו רע כלל... מפני שכּל מי שנעשׂה ראוי שישפע עליו השׂכל הזה, צמודה אליו ההשגחה, ונמנעות ממנו הרעות כולן. הוא אמר: 'ה' לי - לא אירא. מה יעשֹה לי אדם'? התבונן בשיר של פגעים. תמצא אותו מתאר את ההשגחה הרבה, השמירה וההגנה מפני כל הפגעים הגופניים הכלליים ואלה המיוחדים לפרט אחד ולא לאחר, הן אלה מהם הנובעים מטבע המציאות והן אלה שמקורם נִכְלֵי האדם... בנוסף אל תיאור ההגנה מפני נִכְלֵי בני-האדם הוא אמר שאם יזדמן לך לעבור בשׂדה קרב רחב-ידיים – כשאתה בדרכך – אפילו ייהרגו אלף חללים משׂמאלך ועשׂרת אלפים מימינך, לא יפגע בך רע כלל. אלא אתה תסתכל ותראה בעיניך את דין האל וגמולו לרשעים אלה שנהרגו, ולך שלום... ולאחר-מכן הוא נותן את הטעם להגנה רבה זאת ואומר שהסיבה להשגחה רבה זאת באדם פרטי זה היא: 'כי בי חָשַק וַאֲפַלְּטֵהוּ, אֲשַׂגְּבֵהוּ כי ידע שמי'. וכבר ביארנו בפרקים קודמים שמשמעות ידיעת השם היא השׂגתו. הרי הוא, אפוא, כאומר: הגנה זאת לאדם זה היא מפני שידע אותי ולאחר-מכן חשק בי. הרי יודע אתה את ההבדל בין אוהב וחושק, כי האהבה המופלגת עד שלא נותרת מחשבה על דבר אחר זולת האהוב הזה היא החשק.

ח. פירוש הנרבוני ח"א פרק נא החכם ר׳ שמואל בן תבון אמר שלא הבין דעת הרב בהשגחה בזה הפירוש, כי אם ההשגחה היא השכל, מהו אשר ימנע החסיד שלא יקרהו מין ממיני הרעות, ואם הוא דבק עם השם איך לא תפול לבינה מן הגג בעברו תחתיה, כשאר בבי אדם, או אם יעבור במלחמת חרב פושטת ויהרגו אלפים מימינו ומשמאלו לא ילך בשלום יותר מזולתו. ור׳ משה בן תבון ז״ל אמר כי נפלא מאד על אביו למה יספק בזה, והוא נגלה בעצמו, כי אחר שהשגחה היא כפי השכל – שכלו יגלה לו כל מה שהוא גלוי לבעל שכל, ולא ישים עצמו במקום סכנה, וישמור מן המקרים ומלכת מלחמה ומכל מה שיוכל להגיעו נזק ממנו

מלחמות ה' מאמר רביעי, פרק שני ונאמר שכאשר יחקר בדעת דעת מאלו הדעות השלש אשר מנינו אותם, הנה כבר ימצא לכל אחד מהם פנים מההראות. וזה שמה שיראהו הפלוסוף מענין זאת ההשגחה הוא ממה שיש לו טענות חזקות מקיימות לפי מה שיחשב... והוא שאם היה השם יתברך פוקד האדם לפי מעשיו, היה מחוייב לו שתהיה לו ידיעה בפעולות הפרטיות ההם אשר עליהם יגמלהו או יענשהו במה שהוא פרטיות. ואולם הוא בלתי אפשר, לפי מה שהתבאר באחת אחת מהטענות ההם, שתהיה לשם יתברך ידיעה בפעולות הפרטיות, ויוליד, לפי מה שיחשב, שהוא בלתי אפשר שתהיה ההשגחה האלהית באישי האדם מצד הטבע האישיי. והיותר מיוחדת בטענות ההם בזה המקום היא, שאם היה השם יתברך פוקד האדם לפי מעשיו, היה מגיע טוב הסדר והיושר בטובות ורעות הנופלות באישי האדם. ואנחנו נמצא הרבה במה שיפול מהם מהטובות והרעות העדר הסדר והיושר, עד שכבר ימצא פעמים רבות צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, ויוליד שאין השם יתברך פוקד האדם לפי מעשיו. ועוד כי האדם פחות מאד ביחס אל השם יתברך, ואין ראוי מפני זה שישגיח בו ויפנה אל מעשיו, כאמרו מה אנוש כי תזכרנו וכי תשית אליו לבך. וראוי שתדע שאיוב היה בזאת האמונה כשטען מה שטען על מה שחלקו עליו מהרעות, וזכר הרבה מהטענות אשר רמזנו אליהם בזה המקום. כבר בארנו זה בתכלית הבאור בבאורנו לספר איוב.

ושוב רבים חלקו וכראו ספרו מלחמות בה' אבל עדיין זו דעה לגיטימית ביהדות...

אם אנחנו כבר בלימוד רציני נביא את דברי הרב קוק על עניין זה 

הפילוסופיא היתה מעולם נוטה להכרתה של ההשגחה הכללית, והיא רחוקה ביסודה מנטיה אל ההכרה של ההשגחה הפרטית, שבה מתגדרת ביחוד הדת. אבל בשרשם של דברים מתרכזות הנטיות הללו, הנראות מתנגדות זו לזו, למרכז אחד. ההשקפה החודרת תדין, שכל עיקר המושג של הפרטיות אין לו מעמד אמתי מצד עצמו. האמת העליונה היא מתארת לנו את הכלל, בחטיבה אחת, כל מה שנראה לנו פרטי, איננו באמת כי אם הופעה אחת מהכלל המאוחד. רזה הוא דבר ברור, שההשגחה האלהית מתקשרת היא עם האמת העליונה, וביסודה אין לנו כלל מושג של פרטיות. אבל ההשגחה הכללית הזאת הרי היא יותר חודרת אל כל הפרטים כולם, שהם מצד חשכנו מיתארים לפרטיותם, של עולם הזה ושל עולם הבא, של עתיד הפרטי ושל העתיד הכללי, הכל נשקף בהשקפה אחת, והכל מעורה זה בזה. והאמונה שהעולם הזה הוא כפרוזדור בפני עולם הבא, שמביאה לידי הבינה האמונית המפורטה, מתאמצת, וכל ערכי המוסר מתעלים בעילוי אלהי, ולא עוד אלא שיש צפיה ומגמה מובטחה, ככח הצפיה כך הוא כח הגבורה. ונמצא שהיסוד של התעלות מעל כל חקי הטבע הוא דבר מובן באפשריותו והתאמתו לכל דרכי הדעה המיושבת. ההשגחה הכללית והפרטית כה הפילוסופיא היתה מעולם נוטה להכרתה של ההשגחה הכללית, והיא רחוקה ביסודה מנטיה אל ההכרה של ההשגחה הפרטית, שבה מתגדרת ביחוד הדת. אבל בשרשם של דברים מתרכזות הנטיות הללו, הנראות מתנגדות זו לזו, למרכז אחד. ההשקפה החודרת תדין, שכל עיקר המושג של הפרטיות אין לו מעמד אמתי מצד עצמו. האמת העליונה היא מתארת לנו את הכלל, בחטיבה אחת, כל מה שנראה לנו פרטי, איננו באמת כי אם הופעה אחת מהכלל המאוחד. רזה הוא דבר ברור, שההשגחה האלהית מתקשרת היא עם האמת העליונה, וביסודה אין לנו כלל מושג של פרטיות. אבל ההשגחה הכללית הזאת הרי היא יותר חודרת אל כל הפרטים כולם, שהם מצד חשכנו מיתארים לפרטיותם, מכל מין השגחה פרטית שאפשר להעלות על הדעת. הצד החלוש שהתערב בהסברתה של הפילוסופיא ביחושה אל תיאור ההשגחה, הוא רק מה שחשבה, שבמקום שהיא מדברת מהשגחה כללית, יש מקום לפרטים במציאות, אלא שהם יוצאים מחוץ לשטתה של ההשגחה. וזהו דבר בדוי ומוכחש מעיקר היסוד של עומק הטהרה הפילוסופית. וזאת הנטיה בעומק אמתתה היתה נטיתו של הרלבג, בצדדו כל כך להסביר את התוכן של ההשגחה לצד הכללות, ומוצל הוא אותו צדיק מעון, של סילוק השגחה מפרטים.

אבל את מסתכלת על העולם בראיה מאוד מצומצמת שמתאימה ל"כלה נאה" בלבד ולעוד כמה אבל לא את כולם זה מספק מבחינה אינטלקטואלית. אני צריך הרבה יותר כדי להיות בטוח.

מה שמספיק לך לא מספיק לי ואני לא קורה לאף אחד עם הארץ. גם לא לכאלה שאני לא מסכים איתם.

והרמבם דגל בשיטה של מיעוט ניסים. להסביר כמה שפחות את העולם בצורה ניסית. והרמבם היה די מחובר לתורתו של אריסטו. את שביל הזהב המפורסם של הרמבם הוא לקח דווקא מתורתו של אריסטו. אני חושב שאפשר ללמוד מכל אחד.

כמו שפסק בהלכות ע"ז פ"ב ה"ג

וְלֹא עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בִּלְבַד הוּא שֶׁאָסוּר לְהִפָּנוֹת אַחֲרֶיהָ בְּמַחֲשָׁבָה אֶלָּא כָּל מַחֲשָׁבָה שֶׁהוּא גּוֹרֵם לוֹ לָאָדָם לַעֲקֹר עִקָּר מֵעִקְּרֵי הַתּוֹרָה מֻזְהָרִין אָנוּ שֶׁלֹּא לְהַעֲלוֹתָהּ עַל לִבֵּנוּ וְלֹא נַסִּיחַ דַּעְתֵּנוּ לְכָךְ וְנַחְשֹׁב וְנִמָּשֵׁךְ אַחַר הִרְהוּרֵי הַלֵּב. מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם קְצָרָה וְלֹא כָּל הַדֵּעוֹת יְכוֹלִין לְהַשִּׂיג הָאֱמֶת עַל בֻּרְיוֹ. וְאִם יִמָּשֵׁךְ כָּל אָדָם אַחַר מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ נִמְצָא מַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם לְפִי קֹצֶר דַּעְתּוֹ. כֵּיצַד. פְּעָמִים יָתוּר אַחַר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּפְעָמִים יַחְשֹׁב בְּיִחוּד הַבּוֹרֵא שֶׁמָּא הוּא שֶׁמָּא אֵינוֹ. מַה לְּמַעְלָה וּמַה לְּמַטָּה מַה לְּפָנִים וּמַה לְּאָחוֹר. וּפְעָמִים בַּנְּבוּאָה שֶׁמָּא הִיא אֱמֶת שֶׁמָּא הִיא אֵינָהּ. וּפְעָמִים בַּתּוֹרָה שֶׁמָּא הִיא מִן הַשָּׁמַיִם שֶׁמָּא אֵינָהּ. וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ הַמִּדּוֹת שֶׁיָּדִין בָּהֶן עַד שֶׁיֵּדַע הָאֱמֶת עַל בֻּרְיוֹ וְנִמְצָא יוֹצֵא לִידֵי מִינוּת. וְעַל עִנְיָן זֶה הִזְהִירָה תּוֹרָה וְנֶאֱמַר בָּהּ (במדבר טו לט) "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים". כְּלוֹמַר לֹא יִמָּשֵׁךְ כָּל אֶחָד מִכֶּם אַחַר דַּעְתּוֹ הַקְּצָרָה וִידַמֶּה שֶׁמַּחֲשַׁבְתּוֹ מַשֶּׂגֶת הָאֱמֶת. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים (גמרא ברכות יב ב) "אַחֲרֵי לְבַבְכֶם זוֹ מִינוּת" וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם זוֹ זְנוּת. וְלָאו זֶה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא גּוֹרֵם לָאָדָם לְטָרְדוֹ מִן הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ מַלְקוֹת:

וצ"ל שהוא עצמו היה בטוח בעצמו שידע לבור את הטוב מהרע ולדעת מה להשיב לאפיקורס להורות את הנבוכים בדורו אולם לכול אדם אסור ללמוד דברים מחלישים את האמונה ...

האם ההורים של יגאל עמיר אחראים למעשים שלו? לא.

האם ההורים של ישי שליסל אחראים למעשים שלו? לא

האם ההורים של ברוך גולדשטיין אחראים למעשים שלו? גם לא.

יש שלב שבו הילד יוצא מתחום האחריות של ההורים שלו והוא נעשה עצמאי והאחריות היא עליו.

לבחור בין רע לטוב - מה הטעם בעצם? ועל מה השכר בעצם? ומה הופך אותנו ליצור בחירי ועצמאי וחושב ובוחר בעצם?

היינו כמו רובוט... או חיות... אנחנו מעל זה...

לפרה יש תחושות אובייקטיביות כמו רעב, צמא, פחד בדיוק כמו לבני אדם.

ומאז שהפרות עברו ביות, הן סובלות משלל צרות וכאבים. שחיטות תעשייתיות, העגל של הפרה נלקח מיד אחרי שהוא נולד וזה משפיע על הפרה. מכריחים את הפרות להפיק עוד ועוד חלב תוך כדי גרימת סבל.

שלל מחקרים מגלים שלחיות יש תודעה בדיוק כמו לבני אדם. אולי התודעה של בני האדם מפותחת יותר, אבל לחיות יש גם צרכים ריגשיים בדיוק כמו לבני אדם.

לא סתם הפרה גועה כשלוקחים לה את הולד. היא גועה מצער.

ולא רק פרות. גם קופים, עטלפים וסוסים וכל השאר

אור רואים רק בגלל שיש חושך

תענוג חשים רק בגלל שחשים כאב

וכך,טוב מרגישים רק כשחשים רוע

ברור שאנחנו לא מבינים

כי זה הדבר האהוב עליי

אם לא היינו, אישי ואני, חווים את כל הקשיים, המשברים והרע שעברנו - לא היינו באותו מקום של *טוב* ביננו כרגע.

כמה שזה נשמע מופרך, לפעמים רק מהמשבריםן אפשר לצמוח ולהעמיק בעוצמה הכי חזקה שיש,

ל]עמים דווקא מהרע אפשר לחוות את הטוב יותר בשלמות ויותר בחוזקה ועוצמה.

וזה נכון לכל תחום בחיים - אדם שעובר ומתגבר על מכשולים וקשיים - לרוב יכול לצאת הרבה יותר מחוזק, עם הרבה יותר כוחות ותעצומות נפש שגילה על עצמו, הרבה יותר לעזור גם לאחרים, הרבה יותר לפץח את השריר של הנתינה וגם של הקבלה, וגם לחוות את הטוב הרבה יותר בעוצמה כאשר הוא מגיע.

לא נראה לי שהם חושבים כמוך

אני הייתי מעדיפה למות ולא להיות חיה או בהמה

להניח לפתחו של אלהים את הצרות והכאב שיש בעולם.

כי זה נותן כתובת. נותן תחושה ש"יש עם מי לדבר".

וכמו שכתבתי למטה - ברור שהקב"ה הוא לא אנושי ואנחנו לא מבינים אותו עד הסוף ולא נוכל אף פעם.

אני מאמינה אבל שאם *הוא* בחר לברוא כך את העולם אז *זה* מה שנכון וטוב, ל]י ראות עיניו - כי הוא בורא עולם ולא אנושי והוא יודע הכי טוב מכולנו.

לגבי הקושי - כל מה שיכתבו לא יכול להגיע ללב כאשר הוא כואב ופצוע. אז גם לך קודם כל אאחל שתצאי במהרה מהקושי לאור גדול, ושכל הכאבים בחייך יגמרו מהר ותדעי רק ימים טובים ומאושרים.

באמת קשה להיכנס לדיון כזה כאשר הרגש מלא בכאב ועצב ושבר.

רק אחרי שיוצאים מתוך הכאב, רק אחרי שכן רואים גם את האור ואת הטוב, אפשר לומר שזה היה שווה או שגם למדנו מזה או כל שאר הדברים שנאמרו...

א"א לתת תשובה אלוקית לשאלה אנושית וכן להיפך

ולגבי המשבר שלך,זו גם בחירה מה ללמוד ואיך לצאת ממשבר

אני זוכרת שאלות שלך בעבר

ואני מדברת מנסיון,

לצמוח מהם או ליפול מהם

יש לבעלי סבתא מאוד מאוד מבוגרת,עברה שואה וכו

איזה שמחת חיים יש לה, היא מתפקדת מלא, איבדה את כל משפחתה הענפה בשואה. היו לה כל הסיבות שבעולם להישאר לבד ולבכות עד היום,או להתאבד, ומה היה יוצא לה מזה?

היה עדיף לה לקום,להתאמץ לשרוד ולהקים משפחה לתפארת.

אני אחרי דיכאון כבד כבד וב"ה יצאתי ממנו במאמצים מרובים מידי, אבל זה משתלם, כי מלבכות כל היום לא יצא לי כלום כלום, רק עשיתי נזק לי, לבעלי ולילדים שהיו סוחבים את הדיכאון שלי כל החיים.

זה בטוח היה עושה להם שריטות עמוקות.

אז אני שואלת אותך מכל הלב, באמת שאני לא שופטת כי גם אני בחרתי הרבה שנים לבכות, עד שהחלטתי אחרת

האם לא יותר טוב לבחור לראות את הטוב ,מה יוצא לי מליפול ולראות רע כל היום?

פה מגיע השאלה הגדולה למה אלהים ברא את העולם.

את זה אף אחד לא יכול לדעת ומי שאומר שהוא יודע אני לא מאמין לו בשום צורה.

כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לקחת את העובדה המוגמרת שיש עולם שאלהים ברא(שוב, אם יש אלהים) ולהפוך אותו במידת האפשר לגן עדן עלי אדמות.

באופן הכי פשטני שיש - כדי להיטיב עם ברואיו.

אם מאמינים שהקב"ה טוב ומטיב - אז הוא רוצה להטיב ולהשפיע מהטוב הזה גם לאחרים, ברואיו.

עכשיו השאלה היא מה זה "טוב", ולפי מה ואיך וכמה הוא נמדד

אבל בגדול למה אנחנו מביאים ילדים למשל?

אני אישית עונה שהחלק אולי הכי חשוב ומשמעותי עבורי זה להוסיף עוד טוב בעולם, וגם שלילדים שלי יהיה טוב בעולם, שגם הם יזכו לחוות אהבה, התרגשות, תשוקה, חיות, כיף, הנאה, משפחה, חברים, חוויות ועוד אלף דברים שנקראים : חיים. ואם לא היו לא היו חווים את כל הטוב הזה (גם לא את הרע שיש, אבל גם לא את הטוב. ואני מאמינה שהטוב מנצח ובגדול.)

בשביל להיות "מיטיב" הוא צריך לברוא בני אדם שיעברו דרכים עקלקלות ויחברו מושג שנקרא "טוב ורע".

השאלה למה הוא רוצה להיטיב. ומה זה מיטיב. האם כשהוא אוסר עלי לחלל שבת זה כי הוא רוצה להיטיב איתי? יש כאן חוליה חסרה שאף אחד לא יוכל לפתור אותה.

כן, אם התורה אומרת שצריך לשמור שבת (ליהודים) - אז כן אני מאמינה שזה טוב לנו.

כי הקב"ה ברא אותי. אז הוא יודע באמת מי אני ומה הנפש שלי ומה היא צריכה - אז אם אשמור שבת במהות העמוקה של הדברים זה יהיה הכי נכון וטוב לנשמה שלי ולי.

אני חושבת שמצוות שבת, ואיסור הלהט"ב הוא מצווה בראיה עתידנית

זאת אומרת לא משהו שנראה כרגע אלא לדורות, כמו התבוללות

אני יודע שאני לא מבין זה בדיוק מה שאני אומר.

הבעיה שלי היא עם כל אותם אלו ש"כן מבינים". אלו שיודעים שהקורונה באה לעולם בגלל השבת. או אלו שיודעים שהקורונה באה לעולם בגלל ההומואים. או אלו שיודעים שהקורונה באה בגלל שנשים הולכות עם פאות.

אני אומר שאם יש אלהים אז יש השגחה אבל ממש ממש ממש לא כמו שאנחנו או רבנים מסויימים מבינים.

כן, גם כאן בערוץ המכובד.

אלוקים רק חייב לנו וחייב לנו וחייב לנו

לדעתי אם החשבון היה נחכון,היינו אמורים להימחק ממזמן

זה נס שאנחנו עדיין פה

לפעמים צריך לענות בציניות,כשאת רואה את עמ"י שאוהב להתלונן מיציאת מצרים ועד היום,גם אני מתלוננת והרבה

אבל לחשוב כל הזמן שרק חייבים לנו,ולא לראות גם את כל הטוב שיש,כי התרגלנו שמגיע לנו, והכל נהיה מובן מאליו.

זה שאנחנו נושמים ובריאים ועוד המון טוב.

כשבוחרים לראות רק רע,רואים רע

ושלא תחשבי שאני מדברת כי הכל אצלי שושנים ופרחים,אני יכולה לכתוב ספרים על מה שעברתי ועדיין עוברת

ונפלתי והתלוננתי,אבל גם כשהתלוננתי ידעתי שיש המון טוב, וזה יום אחד יגיע

איך אני רואה את המצב

ולא התכוונתי לפגוע,סליחה אם פגעתי

הרהרתי בזה וזה באמת לא פייר

(הייתי כנראה במצב רוח לא סובלני מקודם)

כי כשאני הייתי במצוקה היה לי מאוד קשה ושאלתי גם כל מיני שאלות,אבל מנגד הרגשתי קירבת אלוקים גדולה, (כמו אמא שהולכת לטיפת חלב ונותנים חיסון לתינוק שלה ודווקא אז היא מחבקת אותו חזק חזק קרוה אליה, שלא יבכה)

אז סליחה על כך שהרגשת שפיטה מצידי

ומאחלת לך רק טוב בחיים,ושתראי את הטוב נשפך מכל עבר

בהצלחה בהמשך

הדבר הראשון שאני שומעת מהשאלה שלך - זה כאב. הרבה הרבה כאב.

אם עברת ניסיום אחר ניסיון,

ספגת ביזיונות על דברים שלא עשית, וגם הניק שלך שבחרת - כל אלו גורמים לי פשוט לרצות לשלוח לך חיבוק גדול גדול וחזק חזק.

אדם שנמצא בכאב לעיתים לא מסוגל לראות מעבר לכאב הזה. זה פשוט כואב מדי.

אבל שאלת ובכל זאת אנסה לענות מניסיוני האישי

אז כן. עברתי בחיים הרבה מאוד ניסיונות, וגם הרבה קשיים וכאב.

הייתי מקומות נמוכים, חשוכים, בלי טיפת אור, גם על סף מוות ממשי.

צפיתי בנשימתו האחרונה של אבי ז"ל האהוב כל כך,

צפיתי באיך מכסים אותו באדמה ואני עומדת מהצד ומביטה, ולא מבינה, מבטיה, ולא מעכלת.

צפיתי בהרבה מאוד רע שנעשה גם לאחרים, גם אחרים שאני אוהבת וקרובה אליהם, גם אני עצמי, וגם אחרים מהמעגלים היותר רחבים שאני לא מכירה.

בזיונות, זה נושא גם קשוח אצלי. עברתי ביזיונות, האהובים שלי עברו ביזיונות, ולא מעט, וכואבים, אוי כמה כואבים,

וכמה לא קשורים, וכמה זה לא הגיע לנו - ועדיין קרה.

וקרה בתקופה הכי הכי כואבת שיש - באותו לילה בו קברנו את אבא ז"ל ספגנו אולי את הביזיונות הכי כואבים ורעים ודוחים שיכולים להיות, עד כדי כך שזה שבר אותי לגמרי. פיזית. בוקר למחרת לא הפסקתי להקיא, לרעוד, לא הבנתי איך אנשים יכולים להיות כ"כ אטומים ורעים ולהכאיב ליתום או אלמנה שהרגע הרגע קברו את יקירם?! ועוד בדברים בלי קשר ושלא עשו?1 ועוד בדרך שלהם?! אני רק נזכרת בזה ומתמלאת צמרמורת.

הטראומה על גבי טראומה הזו גם יצרו אצלי חודשים רבים אח|"כ ביעותי לילה והתקפי חרדה בלילה והייתי צריכה לעשות עבודה מאוד ארוכה ועמוקה כדי לצאת מזה. ויצאתי ב"ה.

ואת יודעת יקרה, דווקא הדבר שהכי הכי חיזק אותי ואת כל המשפחה שלי,

דווקא נקודת האור והחוזק שהיו לי בכל אותם הקשיים ובכל אותו החושך

היה הקב"ה.

הייתה האמונה.

הרגשתי ממש בחוש שהוא איתי. שנותן לי יד. שלא עוזב. ששומר. שהוא לא יתן לי למות. שאני אצא מזה. שהוא יוציא אותי מזה.

האמנתי והרגשתי בכל ליבי שהוא טוב. שהוא קיים. שהוא איתי.

שגם אם *אני* לא מבינה - העולם מתנהל לפי חשבונות שמים ואני לא יכולה להבין את הקב"ה,

כמו שאמרו חז"ל "אם ידעתיו - הייתיו".

אז אני הקטנה התמלאתי בקצת ענווה והרפיתי.

הרפיתי וביקשתי ממנו והתפללתי אליו והתחננתי אליו לישועה ולאור.

והוא נתן.

ונתן פי אלף ופי מיליון יותר אור ויותר טוב מכל הרע שהיה!

מרגישה שזכיתי להיות הבת של אבא שלי ז"ל, ושל אמא שתחיה, ושל סבא ושל סבתא

שכל החיים רק הראו לנו יום יום מהי אמונה אמיתית.

אבי ז"ל סבל סבל בל יתואר והיה חולה במחלת הסרטן לפני שנפטר.

הוא נפטר לפני שנתיים וחצי, ביום שישי ב13:30 בצהריים.

באותו יום שישי,

בשעה 5:00 בבוקר הוא פקח את עיניו (היינו איתו כולנו במיטתו בבית, הוא היה בהוספיס בית)

ושאלנו אותו: "אבא מה שלומך?

והוא ענה: הכל בסדר!

ה-כ-ל ב-ס-ד-ר

איך?? איך אדם שסובל ושנייה לפני מוות עונה שהכל בסדר?!

יומיים לפני שנפטר, שהגיע הרופא למיטתו, הוא ביקש ממנו שיתן לו משככי כאבים יותר חזקים כדי שיוכל ללכת לקנות מקפיים יותר טובות כדי שיראה את האותיות בסידור יותר טוב ויוכל להתפלל יותר בכוונה.

הרופא היה המום. פשוט המום. אמר לנו שבחיים אבל בחיים לא שמע חולה סופני מפוצץ מכאבים שמה שמעניין אותו זה איך להצליח להתפלל ולראות את המילים יותר טוב...

בכוחותיו האחרונים, במילותץיו האחרונות, בנשימתו האחרונה שראיתי - הוא היה כל כולו עם הקב"ה. עטוף באמונה, עטוף באהבה.

אני רק צפיתי מהצד והערצתי אותו.

ואת אמא.

שמאז לבד לבד ובליל הסדר לבד לבד בגלל הקורונה

ו*היא* מחזקת אותנו, והיא שולחת לנו חיזוקים יומיים ומלאה באופטימיות, בשמחת חיים, באור העצום שלה.

זה פשוט לא יאומן.

ובדיוק אתמול היה יום השואה. ונזכרנו שוב בסבתא וסבא ז"ל שהיו ניצולי שואה ועברו את כל התלאות שאפשר לחשוב עליהם ואת כל יסורי הגוף והנפש שאפשר לחשוב עליהם - ובכל זאת אני זוכרת סבתא וסבא שמחים, מלאים באמונה, מחייכים, שפרקי התהילים לא משו מפיהם, כל היום רק מודים ומשבחים ושוב מודים לקב"ה על שזכו בכל הטוב שיש, בלי הפסקה.

הם פשוט חיו את זה. זה היה חלק בלתי נפרד מהם.

אז זו לא חוכמה שגם אני הקטנה שראתה וספגה את כל זה גם מרגישה כך. וזו זכות, אני יודעצת, כל כך לא מובן מאליו וזכות עצומה ואדירה.

ואני באמת זוכה להרגיש את הזכות הזו על בשרי גם בתקופות הקשות וגם בתקופות הטובות.

באמת הרבה פעמים אנחנו עדיין לא מבינים למה???

אבל למה לא יכול להיות הכל פשוט וקל וכיף וזורם ושמח?

ובשביל מה זה טוב כל הכאבי לב האלה

וכל הרוע והגועל שיש בעולם

וכל הקושי הזה

ריבונו של עולם, בשביל מה זה טוב???

אז קודם כל באמת מותר לפעמים לא להבין.

פשוט להיות במקום ועמדה של "אני לא יודע" ולהרפות. לגמרי.

ולפעמים, כשקצת יותר חזקים ומחוזקים בעצמנו,

אפשר להבין - שלעיתים דוןוקא מהמשבר ומהקושי הכי גדול - מגיעה גם ההבנה היותר גדולה ומכאן הדרך לפתרון הכי שורשי שיכול להיות,

ושלפעמים רק כאשר יודעים את הרע - אפשר להעריך את הטוב, ופי כמה וכמה להתענג על הטוב הזה.

ושלפעמים הרע הזה שאנחנו עוברים מגדל אותנו וגורם לנו לצמוח ולהצמיח כוחות ומידות נהדרות בנפש, שאפילו לא ידענו שקיימים בנו,

ולפעמים הרע הזה שאנחנו עוברים גורם לנו להיות *בעלי ניסיון* - ואח"כ לחלוק את אותו הניסיוןם הזה ב ד י ו ק עם אנשים אחרים שגם עוברים או יעברו אותו - ולהקל טיפה טיפה מהסבל שלהם, ולפעמים אפילו לרפא אותם ממש ולתת להם בוסט ענק שמרים אותם! וכל זה רק כי גם אנחנו היינו שם!

ובאמת באמת אין חכם כבעל הניסיון. ואדם שמרגיש שהשני גם היה שם, ממש ממש שם - מבין אותו יותר ויותר קל לצאת משם..."

אני לא אשכח לכמה נערות זכיתי לעזור שהיו חולות באנורקסיה - ורק בגלל שגם אני הייתי שם, ממש ממש שם, זכיתי לעזור להן ולהוציא אותן משם.

ואני לא אשכח כמה זכיתי לעזור למשפחה שלי, לילדים שלי, למי שהכי הכי קרוב לי וגם למי שלא - רק בגלל מה שאני עצמי עברתי. וכמה זה היה ממש מים מרווים לנפש צמאה בשבילם, הם אמרו לי זאת וראיתי זאת בעוצמות.

אם לא הייתי עוברת מה שעברתי - גם לא הייתי מי שאני וגם לא הייתי זוכה לעזור לכ"כ הרבה אנשים רק כי הייתי שם בעצמי.

אדם שיכול לחוות עצב תהומי עד הסוף, הוא אדם שיכולות להיות בו הרבה מאוד עוצמות.

יש לו לב גדול גדול שפועם.

ולב פועם פגיע יותר.

ולב פועם רגיש יותר.

אז הוא יכול לקחת קשה יותר את מה שרע בעולם - אבל הוא חי! והוא פועם!

והוא פועם הכי חזק שיש!

ובזמן שטוב - הוא גם יחווה את הטוב הזה הכי הכי חזק שאפשר!

וזו חיות בעיניי! לגמרי חיות במלוא מובן המילה!

לחיות בעוצמה.

אז אם הגיע העצב הזה - הוא לא כל כך שואל אותנו אם אפשר להישאר ולהתנחל בלב - הוא פשוט עושה את זה.

אז אוקיי, נשחק איתו את אותו המשחק.

ניתן לו להיכנס ללב.

נקשיב לו.

נשמע למה הוא הגיע? ומה הוא רוצה לומר?

נבין שהוא יכול אפילו להיות צודק - ובאמת כואב הלב על אנשים שרע להם ועל הסבל שיש בעולם,

נבין שאכפת לנו כי אנחנו אנשים רגישים וטובים ורוצים לעשות טוב בעולם פשוט...

נבין שלצד הרע יש גם הרבה הרבה טוב

נבין שגם הרע הזה בא ללמד אותנו הרבה שיעורים, כפי שאת כתבת וכפי שכתבי למעלה,

ונקבל אותו.

נקבל שמותר שיהיה עצוב לפעמים.

כמובן לא עצב שמפריע לתפקוד היומיומי - כי אם זה ברמה כזו צריך לטפל.

אבל עצב שבא מידי פעם - אז בסדר. 

לכולנו מותר להיות עצובים וחלשים לפעמיםפ.

ולכל אחד צריך שיהיה לפחות אדם אחד בעולם שהוא יוכל להיות לידו חלש לפעמים,

להתחזק,

להקיף את עצמנו במי שיקר לנו,

לבקש עזרה,

לדעת גם לקבל ולא רק לתת,

לדעת גם להיות בחידלון ופשוט להרפות ולתת לדמעות לשטוף אותנו.

עד שהגל יעבור.

והוא יעבור.

ואחריו תגיע השמש, וחיוכים,

וחוויות, ונשיקה של ילד טהור, וחיוך ואהבה, ואוכל טעים, ובילוי, וחברה מתוקה, ואירוע מרגש, ועוד שמחה,

ועוד מים וים ושמים ונופש, ועוד נתינה לאחר שממלאת את הלב - ועוד חיים. פשוט חיים.

גם בלהרגיש רע יש חיים. כי אתחיה וזוכה להרגיש. זה רק אומר שיש לב לב. ולב גדול.

ואם את לא יכולה לעשות כלום?

אז את לא יכולה!

אז להבין את זה,

לקבל,

ו... לשחרר את זה.

זה לא בתחום אחריותך.

אפשר להתפלל לקב"ה, וזהו.

ומה שאת כן יכולה?

לעשות.

פשוט לעשות.

כל פעם קצת.

לזכור שאנחנו תמיד רואים רק חלק מהתמונה, רק רגעים ולא את כל התמונה כולה שרק הקב"ה יכול לראות ושאנו נראה רק אחרי 120

אנו לא יודעים איך חיראו חיינו עוד 10 שנים

ועוד 30 שנים

ומה יהיה.

אין לנו מושג כמה טוב יכול לחכות לנו ממש מעבר לפינה!

אם היית אומרת לי לפני 19 שנים שאזכה לראות אור כזה ענק ולחוות טוב כזה ענק בחיים שלי - לא הייתי מאמינה לך.

לא היה לי מושג. כל מה שראיתי היה חושך. וןכל מה שחשבתי הוא שאני אמות וזהו.

מי דמיין בכלל את כל הטוב שכן יבוא? שכן יהיה?

גם לך יקרה!

יהיה עוד הרבה הרבה טוב ב"ה!!!

את חיה! את נושמת! את לא הולכת לשום מקום!

יש לך עוד טונות של שנים לחוות גם רגעים קסומים מלאים בטוב באהבה באושר בצחוק ובאור!

ואני ממש רואה את זה בעיניים,

שכמו שאני תמיד אומרת שמי שנפגע פעם מהאדם הכי קרוב לו בעולם - אשתו או האיש שלה,

ומרגיש את הפגיעה הזו הכי עמוק וכואב ופוצע ומדמם שאפשר - כי להיפגע ממי שאתה אוהב וממי שקרוב אליך זה הכי פוגע -

כך אני מרגישה שזה בדיוק עם הקב"ה.

מרוב שהוא הכי יקר לנו וקרוב אלינו - אנו מרגישים שהפגיעה היא כה עצומה כי איך הוא נתן לזה לקרות לנו?

ולהרגיש פגועים ממי שקרוב אלינו - זה בלתי נסבל!

אז מה עושים אנשים?

מתרחקים.

מתרחקים מהבעל/האישה שפגעו בהם

ומתרחקים גם מהקב"ה שמרגישים שפגע בהם.

כי מי שרחוק כבר לא יכול לפגוע כל כך.

אז מקהים את הרגש

ואוטמים את הלב

ומפסיקים להתפלל

ומפסיקים להתקרב

ורק מבקשים ריחוק.

רק כדי להגן על עצמנו! זה מנגנון הגנה!

וזה דו כיווני לגמרי -

גם אדם שהיה והרגיש כל כך קרוב לקב"ה *והוא*, האדם חטא והרגיש *שהוא* פוגע בקב"ה שחטאים שלו ובמעשים הרעים שלו -

הוא גם יתרחק מהשם ביוזמתו.

הוא גם ירצה כבר לא להיות קרוב ואולי אפילו יוריד את הכיפה פיזית או מטאפורית.

וכ"כ למה?

כי אי אפשר להיות קרוב ולהרגיש שאתה פוגע במי שקרוב אליך.

את אתה תרחיק את הקב"ה ממך - ואז הנפש תוכל להכיל את החטאים שאתה עושה.

כי אתה כבר לא קרוב אליו, אתה רחוק.

ואני אומרת רגע!

אפשר גם אחרת!

באמת באמת שאפשר.

שוב - מניסיון אישי.

יכולה לומר זאת *רק* כי עברתי וראיתי כל כך הרבה שעברו -

אז יודעת שאפשר גם אחרת.

אם זה בר תיקון אצל איש או אישה מסוימים - כמובן שאפשר גם אחרת בנישואים,

ואצל הקב"ה - תמיד יש תקווה. תמיד יש אפשרות לחזור ולהתקרב.

א]שר לבכות ולהאמיןץ

לכאוב ולהתפלל.

לדמם ולבקש עזרה וישועה מהקב"ה.

אפשר עדיין להיות קרובים אליו ולהרגיש אותו קרוב אלינו

להרגיש ממש שהוא נושא אותנו

ומוחה לנו את הדמעות

ואומר לנו, רגע יקרה שלי, רגע בת שלי, עוד מעט יתבהר, עוד מעט תזכי לראות גם את הטוב הגדול.

"כי רגע באפו חיים ברצונו"

אולי הכאב הוא רגע. אבל הטוב הוא חיים! הוא יהיה פי אלף!

וגם מהרע הזה אנחנו נצמח, נלמד, נגדל, נעזור לאחרים מהניסיון האישי שלנו, נעריךף יותר את הטוב, נתקרב יותר לקב"ה ונתפלל לישועה,

נפתח את הראש ואת הלב לפתרונות שלא חשבנו עליהם איך לעזור ולצאת מהמצב,

נבין שלא את הכל אנחנו מבינים ויודעים

ונאמין.

שנזכה.

ושתזכי מכל הלב לראות גם אור גדול פי אלף מהרע שראית. ושלא תדעי עוד טיפת רע, הלוואי.

חיבוק יקרה :לב:

אני כל כך שמחה לשמוע שזה חיזק אותך!

כל זה לא היה יכול לקרות אם אז בתקופות הקשות הייתי מתייאשת

עברתי פעם ביזיון שאני לא מאחלת לאף אחד, החלטתי לעשות חשבון  נפש, למה זה הגיע לי?! (אחרי המון בכי כמובן)

ואז נזכרתי שלפני המון שנים ביישתי מישהי, (סיפור ארוך ארוך,,,היא שיקרה לי וכו), בזמנו כ"כ כעסתי ולא חשבתי שאני מביישת אותה

חשבתי לעצמי מאיפה אני משיגה את הבנ"א הזה? אין לי קשר איתה הרבה שנים,אין לי מושג מה השם שלה, איפה היא גרה וכו וכו

בלילה חפרתי לבעלי על זה,וסיפרתי לו שאני מאוד רוצה לבקש ממנה סליחה.

יום למחרת פגשתי אותה באוטובוס בינערוני, מיד זיהיתי אותה,היו לי צמרמורות בכל הגוף,הייתי בהלם,  לא נפגשנו 15 שנה!!!!נסעתי באוטובוס הזה במשך כמה שנים,ומעולם היא לא עלתה עליו.

התביישתי מאוד,אבל הרגשתי שה' שלך לי אותה, ואין סיכוי שאני מפספסת את ההזדמנות.

כמובן שביקשתי סליחה, אני לא יודעת אם היא זכרה את הסיפור או שלא, (אותי היא זכרה), במשך כמה ימים הסתובבתי מצומררת מההשגחה הזו.

זהו

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..