באותה מידה הוא יכל לא לברוא עולם בכלל. בשביל מה לברוא עולם בלי בחירה חופשית? זה היינו הך כמו לא לברוא עולם בכלל ואז לחסוך התלבטויות.

איזה מחלות את מכירה שלא נגרמות כתוצאה מהתנהלות של בני אדם? אני לא מכיר.

סרטן? פגמים גנטיים? הכל מתקשר לביולוגיה ולאבולוציה של היקום.

כלומר, אלהים ברא עולם שכפוף לחוקי פיזיקה, כימיה וביולוגיה ביום מסויים נניח ומאז העולם מתנהל בצורה עצמאית.

בני האדם יכולים וצריכים לשאוף ליצור מהעולם גן עדן עלי אדמות ומי שלוקח את העולם אחורה בשאיפה הזאת האחריות היא עליו.

אתה יכול למצוא 103 סימוכין מרבנים שיגידו לך שמה שאני אומר זאת כפירה ואתה יכול למצוא 104 סימוכין מרבנים שיגידו שמה שאני אומר זאת לא כפירה אלא רמה אחת מעל כולם באמונה.

לא מזמן באחד הפורומים כאן מישהו העלה מאמר שכתב אחד לעניין יום השואה והאמונה באלהים. לא מוצא את זה אבל אתן לך בקצרה את מה שאני בסך הכל שדרגתי את מה שהרב עמיטל אמר בזמנו.

באחד מהדיונים הפומביים בין הרב עמיטל לאבא קובנר שאל אותו קובנר איך אחרי השואה הוא עדיין מאמין באלהים? אז הרב עמיטל השיב לו בשאלה "איך אחרי השואה אתה עדיין מאמין באדם?"

אז זה קצת מתיישב בעיני עם מה שאני כרגע מאמין בו(כשאני אומר כרגע אני מכוון לכך שאני בחיפוש מתמיד), שהשליטה בעולם הזה היא של בני אדם ואת החשבונות של אלהים ושוב, במידה והוא קיים, אף אחד לא יודע ולא יכול לדעת אבל בעיני החשבונות שלו מנותקים מחיי המעשה של העולם.

פשוט התרגלת לסוג מאוד מסויים של פרשנויות של רבנים מאוד מסויימים בתקופות מאוד מסויימות לגבי כל התפיסה האמונית של התורה.

אני מסתכל על התורה במבט של מעוף הציפור ומשם אני מנסה לנתח. יש כל מיני דרכים להסתכל על המבול.

אגב, סיפור המבול המקראי שלנו היהודים הוא ממש לא יחודי לנו.

כבר כאלף שנים לפני מעמד הר סיני נכתב סיפור מקביל על כך שהעולם טבע במבול מתרבות אחרת. קוראים לזה "כתבי גלגמש". כתבי גלגמש כבר היו כתובים לפני שקיבלנו את התורה.

אז את התרגלת לפרשנות מאוד מסויימת של התורה ואת נצמדת לטקסט הטכני ביחד עם הרבנים, וזה בסדר. אני משתדל להעמיק יותר ולנסות לראות אם יש רובדים אחרים ונוספים בסיפורים שכתובים בתורה ומה המשמעות שלהם.

ושהסיפור שלו נוגע לרובדים הרבה יותר עמוקים של "עשיתם רע = קיבלתם מבול".

מסתתר מאחורי המבול אולי מסר, אולי הכוונה, אולי לימוד.

יכול להיות שעשו שימוש במבול שקרה בעולם כדי לרתום את האנשים להיות יותר טובים ממה שהם היו באותה תקופה והכניסו אותו לספרים שלנו בשביל להרתיע למרות שהמבול שקרה יתכן ואפשר להסביר אותו בצורה מדעית כמו צונאמי או כל הסבר מדעי אחר.

רק יכול להיות.

למשל

רבע"א שמות לג כא

. ואתן לך משל חשוב שהיתה מערכת הכוכבים שיגדל נהר על עיר אחת וישטוף אנשיה או ימותו. ובא נביא והזהירם שישובו אל השם בטרם בא יום רעתם ושבו אליו בכל לבם. ובעבור שדבקו בו נתן בלבם שיצאו אנשי העיר לחוץ להתפלל אל השם והנה עשו כן. וביום ההוא גדל הנהר פתאום כמנהגו כאשר ראינו בעינינו פעמים רבות ושטף כל העיר והנה לא סרה גזירת השם והוא הצילם. וחשוב כי המשרתים ירוצו כסוסים עוברים במסלה ולא ירוצו להרע או להטיב רק ככה דרכם וחשוב כי במסלה איש עור לא ידע מנהג הסוסים מתי הולכין אל ימין או לשמאל. והוא נשען על פקח שידע סודם. והנה הוא ישמרנו כי ברוצם בצד זה יוליך העור לצד האחר ומרוצת הסוס לא תשתנה והעור ימלט. ובעבור זה אמר ה' אחר 'אשר חלק' – 'ואתכם לקח ה' להיות לו לעם נחלה'...

מורה נבוכים חג כא

 כאשר מחשבתו של אדם, השׂגתו את האל יתעלה בדרכים האמיתיות ושׂמחתו במה שהשׂיג (כולן) זַכּוֹת, לא ייתכן כלל שיפגע באדם ההוא מין ממיני הרעות, כי הוא עִם האל והאל עִמו. אבל כאשר הוא סר ממנו יתעלה ויש אז חציצה בינו ובינו - אזי הוא חשׂוף לכל רעה המזדמנת לפגוע בו. מפני שהעניין המחייב את ההשגחה וההצלה מִיַּם המקרה הוא השפע השׂכלי הזה. לעתים יש לזמן-מה חציצה בינו לבין האדם המעולה הטוב הזה או שאינו מגיע כלל אל האדם הפגום הרע ההוא, לכן קורה לשניהם מה שקורה.

בספר מאמרים שיצא לפני כמה שנים

בן כותב שהמבול קרה רק במסופוטמיא ולא בכל העולם כדי להסתדר עם עובדות ארכיולוגיות. וען האמירה שבא"י לא היה מבול

אין לי את הספר במחשב אז תחפשו עותק קשיח... יש שם עוד מאמרים מעניים שפחות בקונצנזוס...

ההסבר שה' הביא את המבול בדרך הטבע והציל רק את הצדיק ע"י נבואה גם אם לא נראה לך ולי הוא עדיין הסבר נפוץ בקרב חלק מהראשונים...

שוב, הכל שאלה של פרשנות.

מי שהתרגל לסוג מסויים של פרשנות בטוח שהפרשנו שלו עולה על כולם.

באופו אישי, אני חושב שהכופרים הכי גדולים הם אותם אלו שמדברים בשם אלהים והם ורק הם יודעים איך הוא מתנהל, מה הוא חושב, על מה וכמה.

אני בכלל לא בטוח שהמושג "השגחה" היא כמו שהיא מקובלת היום. ואני בכלל לא בטוח שזה שאני חושב שאם יש אלהים והוא נתן לבני האדם את היכולת לחשוב בצורה עצמאית ולבחור בין טוב לרע בלי התערבות מצידו נחשבת כפירה.

הכל זה פרשנות ולמה התרגלת לחשוב.

אמרתי שאין התערבות מצידו כדי למנוע רוע. אין התערבות מצידו כדי למנוע שואה, מלחמות ורעב.

יכול להיות שיש השגחה אחרת שלא אני ולא אף אחד יכול לדעת למשל שהקורונה זה בגלל חילולי שבת/להטבים/קיצוצים בתקציבי הישיבות או כל מיני דברים כאלה ואחרים.

רב אחד טוען שזה בגלל השבת. רב אחד טוען שזה בגלל הלהטבים. רב אחד טוען שזה בגלל שלא נותנים כסף לישיבות. רב אחד טוען שזה בגלל שנשים הולכות עם פאה. רב אחד טוען שזה בגלל שנשים הולכות עם מכנסיים.

כן, שמעתי אלף ואחד רבנים שכל אחד לוקח את זה למקום שלו עצמו.

הצד השווה שבהם, לדעתי, שזה הכל קשקוש מקושקש. אף אחד לא יודע מה החשבונות שלו ומי שמתיימר להבין הוא שרלטן.

זה מצחיק, כי אתה יכול אולי להסתיר או להחביא בכל מיני מילים או שאלות את האמונה שלך - אבל מכל הכתיבה שלך אני ממש יכולה לראות את הלב שלך.

והוא לגמרי לגמרי מאמין בקב"ה.

זה פשוט צועק מהמילים שלך.

ידוע שההיפך מאהבה זו אדישות, לא שנאה.

מי שלא אכפת לי ממנו - אהיה אדיש אליו כי פשוט הוןא לא מזיז לי.

אבל אם אני שואל ובועט ומחפש ובודק וצועק בקול - אני הכי לא אדיש שיש, ואני באמת הכי קרוב ואוהב שיש.

מעבר לכך, אני רואה את כל מה שכתבת לפותחת השירשור היקרה כניסיון אמיתי ונוגע להסביר, לפרט, להציע עוד צדדים, זה נראה ממש בוער בך וחשוב לך, וכל התכונות האלה הן של אדם מאמין שאכפת לו, שאוהב

ואני מסכימה איתך גם בנקודה שהקב"ה ברא את הבחירה החופשית.

הנה נתתי לפניכם את הטוב ואת הרע ובחרת בחיים (מקווה שמצטטת נכון, סליחה אם לא)

והכל בידי שמים חות מיראת שמים.

וזה לא סותר שיש ידיעה של הקב"ה ועדיין יש בחירה שלנו, בני האדם.

כי זה שני רבדים אחרים לגמרי.

אנחנו בני האדם, כאן בעולם הזה

הקב"ה הוא בורא העולם.

והוא נתן *לנו*, כאן, בכלים ובביטויים בפועל בעולם הזה את הבחירה ובאמת האדם בוחר אם לעשות טוב או לעשות רע בכל יום יום.

(ולגבי ההשגחה - אני כן מאמינה שיש השגחה אלוקית על הכל.

ושהיא לא סותרת את הבחירה.

והיא לא סותרת את הטוב והיא לא סותרת את הרע שיש בעולם.

היא פשוט השגחה אלוקית - שהכל קורה מסיבה ולא סתם ולא הפקר אלא הכל מ',

גם אם אנחנו לא מבינים למה,

אנחנו לא רואים את התמונה המלאה.

כמו תמונה שרואים ילד בן 3 צועק אצל רופא השיניים ואבא שלו יושב לידו ומחזיק לו את היד

ושואלים איך האבא נותן לילד לכאוב כך?!

אבל אחרי שמבינים ורואים את כל התמונה הרחבה - מבינים שזה לטובת הילד, גם אם הילד עכשיו בטוח שאבא שלו רשע שנותן לו לסבול כך...

או כמו תמונה שרואים רק אדם חותך את הגוף לאדם אחר. ולא מבינים?!

ואחרי שרואים את כל התמונה - רואים שזה רופא מנתח שמנסה להציל את חייו...

ולפעמים התמונה הרחבה כוללת שנים רבות, אפילו מאות, ורק הקב"ה יודע תוכניותיו.

אין לי שום בעיה עם מה שכתבת.

יש לי בעיה עם פרשנות שאנשים נותנים לאלהים כשקורים דברים בעולם.

כן, אם יש אלהים אז לדעתי הוא לא ברא את העולם כדי שנעשה ממנו הפקר. השאלה מה זה הפקר? מי שמחלל שבת זה הפקר? בעיני לא. הומו שיוצא מהארון? גם לא.

בעיני העולם נברא כדי שהעולם יהיה טוב אבל טוב אוניברסלי, לא טוב ספציפי כמו שדת כזו או אחרת מתיימרת להבין ולהסביר.

ויכול להיות שהוא נתן השראה לבני האדם לחבר ספר הדרכות כדי להקל עלינו להפוך את העולם לטוב אוניברסלי.

אגב, אין הרבה התעסקות בזה בהגות היהודית, אבל אני חושב שהיהדות היא דת אוניברסלית. כי מצד אחד היהדות היא לא מיסיונרית, היא לא מצפה שכולם יהיו יהודים וגם כשמדובר על גאולה וימות המשיח אז מדובר על גאולה לכל העולם ולא רק ליהודים. כי כולם צריכים להינות מגאולה ומצד שני יש ליהדות ספר הדרכות שעשוי להקל על העולם למצוא את הדרך לטוב האוניברסלי. פשוט בני אדם החליטו "להאניש" את אלהים ולשוות לו רצונות מאוד מאוד ספציפייפ וזה בעיני שגוי.

מלבד זה שאני מאמינה שהתורה היא תורה אלוקית שהקב"ה הביא לנו ולא בן אנוש.

ושכשמה כן היא - תורה מלשון הוראה. באמת לתת לנו כיוון ודרך למהי מערכת ההפעלה הטובה ביותר לאדם ולעולם כולו.

אמנם כיום התפיסה הרווחת (וכך גם אני חושב) של ההשגחה היא ע"פ המקובלים ולא כמו הפילוסופים שיש ידיעה לה' בכל פרט אבל לא ניתן למחוק את דעתם מספרי היהדות....

כלל הצדיק מושגח כפי הדבקו בה' כל השאר מושלכים אל מקרי הטבע נכון הרבה חלקו עליו אפילו שרפו לו ספרים אבל לא ניתן לשנות את דעתו...

למשל במורה ח"ג נא'

ו. שם לכן נראה לי שכּל מי מבין הנביאים או המעוּלים השלמים שפגעה בו רעה מרעות העולם הזה, לא פגעה בו אותה רעה אלא בשעת הסחת-הדעת ההיא. ולפי מידת אורך אותה הסחת-הדעת, או שפלות הדבר שבו התעסק, יהיה גודל הצרה. אם כך הדבר, נפתר הספק הגדול שעורר את הפילוסופים לשלול את ההשגחה האלוהית מכּל פרט מפרטי האדם ולהשוות בינם ובין פרטי שאר מיני בעלי-החיים. הראיה שלהם לזאת היתה שבמעולים הטובים פוגעים פגעים גדולים. והנה התברר הסוד, אפילו לפי מה שדעותיהם מצריכות. השגחת האל יתעלה מתמדת על מי שיש לו השפע ההוא המסור לכל מי שמשתדל להשׂיגו. כאשר מחשבתו של אדם, השׂגתו את האל יתעלה בדרכים האמיתיות ושׂמחתו במה שהשׂיג (כולן) זַכּוֹת, לא ייתכן כלל שיפגע באדם ההוא מין ממיני הרעות, כי הוא עִם האל והאל עִמו. אבל כאשר הוא סר ממנו יתעלה ויש אז חציצה בינו ובינו - אזי הוא חשׂוף לכל רעה המזדמנת לפגוע בו. מפני שהעניין המחייב את ההשגחה וההצלה מִיַּם המקרה הוא השפע השׂכלי הזה. לעתים יש לזמן-מה חציצה בינו לבין האדם המעולה הטוב הזה או שאינו מגיע כלל אל האדם הפגום הרע ההוא, לכן קורה לשניהם מה שקורה

אמונה זאת נכונה, לדעתי, גם על סמך לשון התורה. הוא יתעלה אמר: והסתרתי פָנַי מהם והיה לאכֹל ומצאֻהו רעות רבות וצרות. ואמר ביום ההוא: 'הלֹא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה'. ברור שאנחנו הסיבה להסתרת הפנים הזאת ואנחנו עושׂים את החציצה הזאת. זה דברו: 'ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשֹה'. ואין ספק שדין היחיד כדין הציבור. התברר לך אפוא שהסיבה להיות אדם מופקר למקרה ושהוא מסור להיאכל כמו הבהמות, היא שיש חציצה בינו לבין האל. אבל כאשר אלהיו בקרבו לא יפגע בו רע כלל... מפני שכּל מי שנעשׂה ראוי שישפע עליו השׂכל הזה, צמודה אליו ההשגחה, ונמנעות ממנו הרעות כולן. הוא אמר: 'ה' לי - לא אירא. מה יעשֹה לי אדם'? התבונן בשיר של פגעים. תמצא אותו מתאר את ההשגחה הרבה, השמירה וההגנה מפני כל הפגעים הגופניים הכלליים ואלה המיוחדים לפרט אחד ולא לאחר, הן אלה מהם הנובעים מטבע המציאות והן אלה שמקורם נִכְלֵי האדם... בנוסף אל תיאור ההגנה מפני נִכְלֵי בני-האדם הוא אמר שאם יזדמן לך לעבור בשׂדה קרב רחב-ידיים – כשאתה בדרכך – אפילו ייהרגו אלף חללים משׂמאלך ועשׂרת אלפים מימינך, לא יפגע בך רע כלל. אלא אתה תסתכל ותראה בעיניך את דין האל וגמולו לרשעים אלה שנהרגו, ולך שלום... ולאחר-מכן הוא נותן את הטעם להגנה רבה זאת ואומר שהסיבה להשגחה רבה זאת באדם פרטי זה היא: 'כי בי חָשַק וַאֲפַלְּטֵהוּ, אֲשַׂגְּבֵהוּ כי ידע שמי'. וכבר ביארנו בפרקים קודמים שמשמעות ידיעת השם היא השׂגתו. הרי הוא, אפוא, כאומר: הגנה זאת לאדם זה היא מפני שידע אותי ולאחר-מכן חשק בי. הרי יודע אתה את ההבדל בין אוהב וחושק, כי האהבה המופלגת עד שלא נותרת מחשבה על דבר אחר זולת האהוב הזה היא החשק.

ח. פירוש הנרבוני ח"א פרק נא החכם ר׳ שמואל בן תבון אמר שלא הבין דעת הרב בהשגחה בזה הפירוש, כי אם ההשגחה היא השכל, מהו אשר ימנע החסיד שלא יקרהו מין ממיני הרעות, ואם הוא דבק עם השם איך לא תפול לבינה מן הגג בעברו תחתיה, כשאר בבי אדם, או אם יעבור במלחמת חרב פושטת ויהרגו אלפים מימינו ומשמאלו לא ילך בשלום יותר מזולתו. ור׳ משה בן תבון ז״ל אמר כי נפלא מאד על אביו למה יספק בזה, והוא נגלה בעצמו, כי אחר שהשגחה היא כפי השכל – שכלו יגלה לו כל מה שהוא גלוי לבעל שכל, ולא ישים עצמו במקום סכנה, וישמור מן המקרים ומלכת מלחמה ומכל מה שיוכל להגיעו נזק ממנו

מלחמות ה' מאמר רביעי, פרק שני ונאמר שכאשר יחקר בדעת דעת מאלו הדעות השלש אשר מנינו אותם, הנה כבר ימצא לכל אחד מהם פנים מההראות. וזה שמה שיראהו הפלוסוף מענין זאת ההשגחה הוא ממה שיש לו טענות חזקות מקיימות לפי מה שיחשב... והוא שאם היה השם יתברך פוקד האדם לפי מעשיו, היה מחוייב לו שתהיה לו ידיעה בפעולות הפרטיות ההם אשר עליהם יגמלהו או יענשהו במה שהוא פרטיות. ואולם הוא בלתי אפשר, לפי מה שהתבאר באחת אחת מהטענות ההם, שתהיה לשם יתברך ידיעה בפעולות הפרטיות, ויוליד, לפי מה שיחשב, שהוא בלתי אפשר שתהיה ההשגחה האלהית באישי האדם מצד הטבע האישיי. והיותר מיוחדת בטענות ההם בזה המקום היא, שאם היה השם יתברך פוקד האדם לפי מעשיו, היה מגיע טוב הסדר והיושר בטובות ורעות הנופלות באישי האדם. ואנחנו נמצא הרבה במה שיפול מהם מהטובות והרעות העדר הסדר והיושר, עד שכבר ימצא פעמים רבות צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, ויוליד שאין השם יתברך פוקד האדם לפי מעשיו. ועוד כי האדם פחות מאד ביחס אל השם יתברך, ואין ראוי מפני זה שישגיח בו ויפנה אל מעשיו, כאמרו מה אנוש כי תזכרנו וכי תשית אליו לבך. וראוי שתדע שאיוב היה בזאת האמונה כשטען מה שטען על מה שחלקו עליו מהרעות, וזכר הרבה מהטענות אשר רמזנו אליהם בזה המקום. כבר בארנו זה בתכלית הבאור בבאורנו לספר איוב.

ושוב רבים חלקו וכראו ספרו מלחמות בה' אבל עדיין זו דעה לגיטימית ביהדות...

אם אנחנו כבר בלימוד רציני נביא את דברי הרב קוק על עניין זה 

הפילוסופיא היתה מעולם נוטה להכרתה של ההשגחה הכללית, והיא רחוקה ביסודה מנטיה אל ההכרה של ההשגחה הפרטית, שבה מתגדרת ביחוד הדת. אבל בשרשם של דברים מתרכזות הנטיות הללו, הנראות מתנגדות זו לזו, למרכז אחד. ההשקפה החודרת תדין, שכל עיקר המושג של הפרטיות אין לו מעמד אמתי מצד עצמו. האמת העליונה היא מתארת לנו את הכלל, בחטיבה אחת, כל מה שנראה לנו פרטי, איננו באמת כי אם הופעה אחת מהכלל המאוחד. רזה הוא דבר ברור, שההשגחה האלהית מתקשרת היא עם האמת העליונה, וביסודה אין לנו כלל מושג של פרטיות. אבל ההשגחה הכללית הזאת הרי היא יותר חודרת אל כל הפרטים כולם, שהם מצד חשכנו מיתארים לפרטיותם, של עולם הזה ושל עולם הבא, של עתיד הפרטי ושל העתיד הכללי, הכל נשקף בהשקפה אחת, והכל מעורה זה בזה. והאמונה שהעולם הזה הוא כפרוזדור בפני עולם הבא, שמביאה לידי הבינה האמונית המפורטה, מתאמצת, וכל ערכי המוסר מתעלים בעילוי אלהי, ולא עוד אלא שיש צפיה ומגמה מובטחה, ככח הצפיה כך הוא כח הגבורה. ונמצא שהיסוד של התעלות מעל כל חקי הטבע הוא דבר מובן באפשריותו והתאמתו לכל דרכי הדעה המיושבת. ההשגחה הכללית והפרטית כה הפילוסופיא היתה מעולם נוטה להכרתה של ההשגחה הכללית, והיא רחוקה ביסודה מנטיה אל ההכרה של ההשגחה הפרטית, שבה מתגדרת ביחוד הדת. אבל בשרשם של דברים מתרכזות הנטיות הללו, הנראות מתנגדות זו לזו, למרכז אחד. ההשקפה החודרת תדין, שכל עיקר המושג של הפרטיות אין לו מעמד אמתי מצד עצמו. האמת העליונה היא מתארת לנו את הכלל, בחטיבה אחת, כל מה שנראה לנו פרטי, איננו באמת כי אם הופעה אחת מהכלל המאוחד. רזה הוא דבר ברור, שההשגחה האלהית מתקשרת היא עם האמת העליונה, וביסודה אין לנו כלל מושג של פרטיות. אבל ההשגחה הכללית הזאת הרי היא יותר חודרת אל כל הפרטים כולם, שהם מצד חשכנו מיתארים לפרטיותם, מכל מין השגחה פרטית שאפשר להעלות על הדעת. הצד החלוש שהתערב בהסברתה של הפילוסופיא ביחושה אל תיאור ההשגחה, הוא רק מה שחשבה, שבמקום שהיא מדברת מהשגחה כללית, יש מקום לפרטים במציאות, אלא שהם יוצאים מחוץ לשטתה של ההשגחה. וזהו דבר בדוי ומוכחש מעיקר היסוד של עומק הטהרה הפילוסופית. וזאת הנטיה בעומק אמתתה היתה נטיתו של הרלבג, בצדדו כל כך להסביר את התוכן של ההשגחה לצד הכללות, ומוצל הוא אותו צדיק מעון, של סילוק השגחה מפרטים.

אבל את מסתכלת על העולם בראיה מאוד מצומצמת שמתאימה ל"כלה נאה" בלבד ולעוד כמה אבל לא את כולם זה מספק מבחינה אינטלקטואלית. אני צריך הרבה יותר כדי להיות בטוח.

מה שמספיק לך לא מספיק לי ואני לא קורה לאף אחד עם הארץ. גם לא לכאלה שאני לא מסכים איתם.

והרמבם דגל בשיטה של מיעוט ניסים. להסביר כמה שפחות את העולם בצורה ניסית. והרמבם היה די מחובר לתורתו של אריסטו. את שביל הזהב המפורסם של הרמבם הוא לקח דווקא מתורתו של אריסטו. אני חושב שאפשר ללמוד מכל אחד.

כמו שפסק בהלכות ע"ז פ"ב ה"ג

וְלֹא עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בִּלְבַד הוּא שֶׁאָסוּר לְהִפָּנוֹת אַחֲרֶיהָ בְּמַחֲשָׁבָה אֶלָּא כָּל מַחֲשָׁבָה שֶׁהוּא גּוֹרֵם לוֹ לָאָדָם לַעֲקֹר עִקָּר מֵעִקְּרֵי הַתּוֹרָה מֻזְהָרִין אָנוּ שֶׁלֹּא לְהַעֲלוֹתָהּ עַל לִבֵּנוּ וְלֹא נַסִּיחַ דַּעְתֵּנוּ לְכָךְ וְנַחְשֹׁב וְנִמָּשֵׁךְ אַחַר הִרְהוּרֵי הַלֵּב. מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם קְצָרָה וְלֹא כָּל הַדֵּעוֹת יְכוֹלִין לְהַשִּׂיג הָאֱמֶת עַל בֻּרְיוֹ. וְאִם יִמָּשֵׁךְ כָּל אָדָם אַחַר מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ נִמְצָא מַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם לְפִי קֹצֶר דַּעְתּוֹ. כֵּיצַד. פְּעָמִים יָתוּר אַחַר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּפְעָמִים יַחְשֹׁב בְּיִחוּד הַבּוֹרֵא שֶׁמָּא הוּא שֶׁמָּא אֵינוֹ. מַה לְּמַעְלָה וּמַה לְּמַטָּה מַה לְּפָנִים וּמַה לְּאָחוֹר. וּפְעָמִים בַּנְּבוּאָה שֶׁמָּא הִיא אֱמֶת שֶׁמָּא הִיא אֵינָהּ. וּפְעָמִים בַּתּוֹרָה שֶׁמָּא הִיא מִן הַשָּׁמַיִם שֶׁמָּא אֵינָהּ. וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ הַמִּדּוֹת שֶׁיָּדִין בָּהֶן עַד שֶׁיֵּדַע הָאֱמֶת עַל בֻּרְיוֹ וְנִמְצָא יוֹצֵא לִידֵי מִינוּת. וְעַל עִנְיָן זֶה הִזְהִירָה תּוֹרָה וְנֶאֱמַר בָּהּ (במדבר טו לט) "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים". כְּלוֹמַר לֹא יִמָּשֵׁךְ כָּל אֶחָד מִכֶּם אַחַר דַּעְתּוֹ הַקְּצָרָה וִידַמֶּה שֶׁמַּחֲשַׁבְתּוֹ מַשֶּׂגֶת הָאֱמֶת. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים (גמרא ברכות יב ב) "אַחֲרֵי לְבַבְכֶם זוֹ מִינוּת" וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם זוֹ זְנוּת. וְלָאו זֶה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא גּוֹרֵם לָאָדָם לְטָרְדוֹ מִן הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ מַלְקוֹת:

וצ"ל שהוא עצמו היה בטוח בעצמו שידע לבור את הטוב מהרע ולדעת מה להשיב לאפיקורס להורות את הנבוכים בדורו אולם לכול אדם אסור ללמוד דברים מחלישים את האמונה ...

האם ההורים של יגאל עמיר אחראים למעשים שלו? לא.

האם ההורים של ישי שליסל אחראים למעשים שלו? לא

האם ההורים של ברוך גולדשטיין אחראים למעשים שלו? גם לא.

יש שלב שבו הילד יוצא מתחום האחריות של ההורים שלו והוא נעשה עצמאי והאחריות היא עליו.

לבחור בין רע לטוב - מה הטעם בעצם? ועל מה השכר בעצם? ומה הופך אותנו ליצור בחירי ועצמאי וחושב ובוחר בעצם?

היינו כמו רובוט... או חיות... אנחנו מעל זה...

לפרה יש תחושות אובייקטיביות כמו רעב, צמא, פחד בדיוק כמו לבני אדם.

ומאז שהפרות עברו ביות, הן סובלות משלל צרות וכאבים. שחיטות תעשייתיות, העגל של הפרה נלקח מיד אחרי שהוא נולד וזה משפיע על הפרה. מכריחים את הפרות להפיק עוד ועוד חלב תוך כדי גרימת סבל.

שלל מחקרים מגלים שלחיות יש תודעה בדיוק כמו לבני אדם. אולי התודעה של בני האדם מפותחת יותר, אבל לחיות יש גם צרכים ריגשיים בדיוק כמו לבני אדם.

לא סתם הפרה גועה כשלוקחים לה את הולד. היא גועה מצער.

ולא רק פרות. גם קופים, עטלפים וסוסים וכל השאר

אור רואים רק בגלל שיש חושך

תענוג חשים רק בגלל שחשים כאב

וכך,טוב מרגישים רק כשחשים רוע

ברור שאנחנו לא מבינים

כי זה הדבר האהוב עליי

אם לא היינו, אישי ואני, חווים את כל הקשיים, המשברים והרע שעברנו - לא היינו באותו מקום של *טוב* ביננו כרגע.

כמה שזה נשמע מופרך, לפעמים רק מהמשבריםן אפשר לצמוח ולהעמיק בעוצמה הכי חזקה שיש,

ל]עמים דווקא מהרע אפשר לחוות את הטוב יותר בשלמות ויותר בחוזקה ועוצמה.

וזה נכון לכל תחום בחיים - אדם שעובר ומתגבר על מכשולים וקשיים - לרוב יכול לצאת הרבה יותר מחוזק, עם הרבה יותר כוחות ותעצומות נפש שגילה על עצמו, הרבה יותר לעזור גם לאחרים, הרבה יותר לפץח את השריר של הנתינה וגם של הקבלה, וגם לחוות את הטוב הרבה יותר בעוצמה כאשר הוא מגיע.

לא נראה לי שהם חושבים כמוך

אני הייתי מעדיפה למות ולא להיות חיה או בהמה

להניח לפתחו של אלהים את הצרות והכאב שיש בעולם.

כי זה נותן כתובת. נותן תחושה ש"יש עם מי לדבר".

וכמו שכתבתי למטה - ברור שהקב"ה הוא לא אנושי ואנחנו לא מבינים אותו עד הסוף ולא נוכל אף פעם.

אני מאמינה אבל שאם *הוא* בחר לברוא כך את העולם אז *זה* מה שנכון וטוב, ל]י ראות עיניו - כי הוא בורא עולם ולא אנושי והוא יודע הכי טוב מכולנו.

לגבי הקושי - כל מה שיכתבו לא יכול להגיע ללב כאשר הוא כואב ופצוע. אז גם לך קודם כל אאחל שתצאי במהרה מהקושי לאור גדול, ושכל הכאבים בחייך יגמרו מהר ותדעי רק ימים טובים ומאושרים.

באמת קשה להיכנס לדיון כזה כאשר הרגש מלא בכאב ועצב ושבר.

רק אחרי שיוצאים מתוך הכאב, רק אחרי שכן רואים גם את האור ואת הטוב, אפשר לומר שזה היה שווה או שגם למדנו מזה או כל שאר הדברים שנאמרו...

א"א לתת תשובה אלוקית לשאלה אנושית וכן להיפך

ולגבי המשבר שלך,זו גם בחירה מה ללמוד ואיך לצאת ממשבר

אני זוכרת שאלות שלך בעבר

ואני מדברת מנסיון,

לצמוח מהם או ליפול מהם

יש לבעלי סבתא מאוד מאוד מבוגרת,עברה שואה וכו

איזה שמחת חיים יש לה, היא מתפקדת מלא, איבדה את כל משפחתה הענפה בשואה. היו לה כל הסיבות שבעולם להישאר לבד ולבכות עד היום,או להתאבד, ומה היה יוצא לה מזה?

היה עדיף לה לקום,להתאמץ לשרוד ולהקים משפחה לתפארת.

אני אחרי דיכאון כבד כבד וב"ה יצאתי ממנו במאמצים מרובים מידי, אבל זה משתלם, כי מלבכות כל היום לא יצא לי כלום כלום, רק עשיתי נזק לי, לבעלי ולילדים שהיו סוחבים את הדיכאון שלי כל החיים.

זה בטוח היה עושה להם שריטות עמוקות.

אז אני שואלת אותך מכל הלב, באמת שאני לא שופטת כי גם אני בחרתי הרבה שנים לבכות, עד שהחלטתי אחרת

האם לא יותר טוב לבחור לראות את הטוב ,מה יוצא לי מליפול ולראות רע כל היום?

פה מגיע השאלה הגדולה למה אלהים ברא את העולם.

את זה אף אחד לא יכול לדעת ומי שאומר שהוא יודע אני לא מאמין לו בשום צורה.

כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לקחת את העובדה המוגמרת שיש עולם שאלהים ברא(שוב, אם יש אלהים) ולהפוך אותו במידת האפשר לגן עדן עלי אדמות.

באופן הכי פשטני שיש - כדי להיטיב עם ברואיו.

אם מאמינים שהקב"ה טוב ומטיב - אז הוא רוצה להטיב ולהשפיע מהטוב הזה גם לאחרים, ברואיו.

עכשיו השאלה היא מה זה "טוב", ולפי מה ואיך וכמה הוא נמדד

אבל בגדול למה אנחנו מביאים ילדים למשל?

אני אישית עונה שהחלק אולי הכי חשוב ומשמעותי עבורי זה להוסיף עוד טוב בעולם, וגם שלילדים שלי יהיה טוב בעולם, שגם הם יזכו לחוות אהבה, התרגשות, תשוקה, חיות, כיף, הנאה, משפחה, חברים, חוויות ועוד אלף דברים שנקראים : חיים. ואם לא היו לא היו חווים את כל הטוב הזה (גם לא את הרע שיש, אבל גם לא את הטוב. ואני מאמינה שהטוב מנצח ובגדול.)

בשביל להיות "מיטיב" הוא צריך לברוא בני אדם שיעברו דרכים עקלקלות ויחברו מושג שנקרא "טוב ורע".

השאלה למה הוא רוצה להיטיב. ומה זה מיטיב. האם כשהוא אוסר עלי לחלל שבת זה כי הוא רוצה להיטיב איתי? יש כאן חוליה חסרה שאף אחד לא יוכל לפתור אותה.

כן, אם התורה אומרת שצריך לשמור שבת (ליהודים) - אז כן אני מאמינה שזה טוב לנו.

כי הקב"ה ברא אותי. אז הוא יודע באמת מי אני ומה הנפש שלי ומה היא צריכה - אז אם אשמור שבת במהות העמוקה של הדברים זה יהיה הכי נכון וטוב לנשמה שלי ולי.

אני חושבת שמצוות שבת, ואיסור הלהט"ב הוא מצווה בראיה עתידנית

זאת אומרת לא משהו שנראה כרגע אלא לדורות, כמו התבוללות

אני יודע שאני לא מבין זה בדיוק מה שאני אומר.

הבעיה שלי היא עם כל אותם אלו ש"כן מבינים". אלו שיודעים שהקורונה באה לעולם בגלל השבת. או אלו שיודעים שהקורונה באה לעולם בגלל ההומואים. או אלו שיודעים שהקורונה באה בגלל שנשים הולכות עם פאות.

אני אומר שאם יש אלהים אז יש השגחה אבל ממש ממש ממש לא כמו שאנחנו או רבנים מסויימים מבינים.

כן, גם כאן בערוץ המכובד.

אלוקים רק חייב לנו וחייב לנו וחייב לנו

לדעתי אם החשבון היה נחכון,היינו אמורים להימחק ממזמן

זה נס שאנחנו עדיין פה

לפעמים צריך לענות בציניות,כשאת רואה את עמ"י שאוהב להתלונן מיציאת מצרים ועד היום,גם אני מתלוננת והרבה

אבל לחשוב כל הזמן שרק חייבים לנו,ולא לראות גם את כל הטוב שיש,כי התרגלנו שמגיע לנו, והכל נהיה מובן מאליו.

זה שאנחנו נושמים ובריאים ועוד המון טוב.

כשבוחרים לראות רק רע,רואים רע

ושלא תחשבי שאני מדברת כי הכל אצלי שושנים ופרחים,אני יכולה לכתוב ספרים על מה שעברתי ועדיין עוברת

ונפלתי והתלוננתי,אבל גם כשהתלוננתי ידעתי שיש המון טוב, וזה יום אחד יגיע

איך אני רואה את המצב

ולא התכוונתי לפגוע,סליחה אם פגעתי

הרהרתי בזה וזה באמת לא פייר

(הייתי כנראה במצב רוח לא סובלני מקודם)

כי כשאני הייתי במצוקה היה לי מאוד קשה ושאלתי גם כל מיני שאלות,אבל מנגד הרגשתי קירבת אלוקים גדולה, (כמו אמא שהולכת לטיפת חלב ונותנים חיסון לתינוק שלה ודווקא אז היא מחבקת אותו חזק חזק קרוה אליה, שלא יבכה)

אז סליחה על כך שהרגשת שפיטה מצידי

ומאחלת לך רק טוב בחיים,ושתראי את הטוב נשפך מכל עבר

בהצלחה בהמשך

הדבר הראשון שאני שומעת מהשאלה שלך - זה כאב. הרבה הרבה כאב.

אם עברת ניסיום אחר ניסיון,

ספגת ביזיונות על דברים שלא עשית, וגם הניק שלך שבחרת - כל אלו גורמים לי פשוט לרצות לשלוח לך חיבוק גדול גדול וחזק חזק.

אדם שנמצא בכאב לעיתים לא מסוגל לראות מעבר לכאב הזה. זה פשוט כואב מדי.

אבל שאלת ובכל זאת אנסה לענות מניסיוני האישי

אז כן. עברתי בחיים הרבה מאוד ניסיונות, וגם הרבה קשיים וכאב.

הייתי מקומות נמוכים, חשוכים, בלי טיפת אור, גם על סף מוות ממשי.

צפיתי בנשימתו האחרונה של אבי ז"ל האהוב כל כך,

צפיתי באיך מכסים אותו באדמה ואני עומדת מהצד ומביטה, ולא מבינה, מבטיה, ולא מעכלת.

צפיתי בהרבה מאוד רע שנעשה גם לאחרים, גם אחרים שאני אוהבת וקרובה אליהם, גם אני עצמי, וגם אחרים מהמעגלים היותר רחבים שאני לא מכירה.

בזיונות, זה נושא גם קשוח אצלי. עברתי ביזיונות, האהובים שלי עברו ביזיונות, ולא מעט, וכואבים, אוי כמה כואבים,

וכמה לא קשורים, וכמה זה לא הגיע לנו - ועדיין קרה.

וקרה בתקופה הכי הכי כואבת שיש - באותו לילה בו קברנו את אבא ז"ל ספגנו אולי את הביזיונות הכי כואבים ורעים ודוחים שיכולים להיות, עד כדי כך שזה שבר אותי לגמרי. פיזית. בוקר למחרת לא הפסקתי להקיא, לרעוד, לא הבנתי איך אנשים יכולים להיות כ"כ אטומים ורעים ולהכאיב ליתום או אלמנה שהרגע הרגע קברו את יקירם?! ועוד בדברים בלי קשר ושלא עשו?1 ועוד בדרך שלהם?! אני רק נזכרת בזה ומתמלאת צמרמורת.

הטראומה על גבי טראומה הזו גם יצרו אצלי חודשים רבים אח|"כ ביעותי לילה והתקפי חרדה בלילה והייתי צריכה לעשות עבודה מאוד ארוכה ועמוקה כדי לצאת מזה. ויצאתי ב"ה.

ואת יודעת יקרה, דווקא הדבר שהכי הכי חיזק אותי ואת כל המשפחה שלי,

דווקא נקודת האור והחוזק שהיו לי בכל אותם הקשיים ובכל אותו החושך

היה הקב"ה.

הייתה האמונה.

הרגשתי ממש בחוש שהוא איתי. שנותן לי יד. שלא עוזב. ששומר. שהוא לא יתן לי למות. שאני אצא מזה. שהוא יוציא אותי מזה.

האמנתי והרגשתי בכל ליבי שהוא טוב. שהוא קיים. שהוא איתי.

שגם אם *אני* לא מבינה - העולם מתנהל לפי חשבונות שמים ואני לא יכולה להבין את הקב"ה,

כמו שאמרו חז"ל "אם ידעתיו - הייתיו".

אז אני הקטנה התמלאתי בקצת ענווה והרפיתי.

הרפיתי וביקשתי ממנו והתפללתי אליו והתחננתי אליו לישועה ולאור.

והוא נתן.

ונתן פי אלף ופי מיליון יותר אור ויותר טוב מכל הרע שהיה!

מרגישה שזכיתי להיות הבת של אבא שלי ז"ל, ושל אמא שתחיה, ושל סבא ושל סבתא

שכל החיים רק הראו לנו יום יום מהי אמונה אמיתית.

אבי ז"ל סבל סבל בל יתואר והיה חולה במחלת הסרטן לפני שנפטר.

הוא נפטר לפני שנתיים וחצי, ביום שישי ב13:30 בצהריים.

באותו יום שישי,

בשעה 5:00 בבוקר הוא פקח את עיניו (היינו איתו כולנו במיטתו בבית, הוא היה בהוספיס בית)

ושאלנו אותו: "אבא מה שלומך?

והוא ענה: הכל בסדר!

ה-כ-ל ב-ס-ד-ר

איך?? איך אדם שסובל ושנייה לפני מוות עונה שהכל בסדר?!

יומיים לפני שנפטר, שהגיע הרופא למיטתו, הוא ביקש ממנו שיתן לו משככי כאבים יותר חזקים כדי שיוכל ללכת לקנות מקפיים יותר טובות כדי שיראה את האותיות בסידור יותר טוב ויוכל להתפלל יותר בכוונה.

הרופא היה המום. פשוט המום. אמר לנו שבחיים אבל בחיים לא שמע חולה סופני מפוצץ מכאבים שמה שמעניין אותו זה איך להצליח להתפלל ולראות את המילים יותר טוב...

בכוחותיו האחרונים, במילותץיו האחרונות, בנשימתו האחרונה שראיתי - הוא היה כל כולו עם הקב"ה. עטוף באמונה, עטוף באהבה.

אני רק צפיתי מהצד והערצתי אותו.

ואת אמא.

שמאז לבד לבד ובליל הסדר לבד לבד בגלל הקורונה

ו*היא* מחזקת אותנו, והיא שולחת לנו חיזוקים יומיים ומלאה באופטימיות, בשמחת חיים, באור העצום שלה.

זה פשוט לא יאומן.

ובדיוק אתמול היה יום השואה. ונזכרנו שוב בסבתא וסבא ז"ל שהיו ניצולי שואה ועברו את כל התלאות שאפשר לחשוב עליהם ואת כל יסורי הגוף והנפש שאפשר לחשוב עליהם - ובכל זאת אני זוכרת סבתא וסבא שמחים, מלאים באמונה, מחייכים, שפרקי התהילים לא משו מפיהם, כל היום רק מודים ומשבחים ושוב מודים לקב"ה על שזכו בכל הטוב שיש, בלי הפסקה.

הם פשוט חיו את זה. זה היה חלק בלתי נפרד מהם.

אז זו לא חוכמה שגם אני הקטנה שראתה וספגה את כל זה גם מרגישה כך. וזו זכות, אני יודעצת, כל כך לא מובן מאליו וזכות עצומה ואדירה.

ואני באמת זוכה להרגיש את הזכות הזו על בשרי גם בתקופות הקשות וגם בתקופות הטובות.

באמת הרבה פעמים אנחנו עדיין לא מבינים למה???

אבל למה לא יכול להיות הכל פשוט וקל וכיף וזורם ושמח?

ובשביל מה זה טוב כל הכאבי לב האלה

וכל הרוע והגועל שיש בעולם

וכל הקושי הזה

ריבונו של עולם, בשביל מה זה טוב???

אז קודם כל באמת מותר לפעמים לא להבין.

פשוט להיות במקום ועמדה של "אני לא יודע" ולהרפות. לגמרי.

ולפעמים, כשקצת יותר חזקים ומחוזקים בעצמנו,

אפשר להבין - שלעיתים דוןוקא מהמשבר ומהקושי הכי גדול - מגיעה גם ההבנה היותר גדולה ומכאן הדרך לפתרון הכי שורשי שיכול להיות,

ושלפעמים רק כאשר יודעים את הרע - אפשר להעריך את הטוב, ופי כמה וכמה להתענג על הטוב הזה.

ושלפעמים הרע הזה שאנחנו עוברים מגדל אותנו וגורם לנו לצמוח ולהצמיח כוחות ומידות נהדרות בנפש, שאפילו לא ידענו שקיימים בנו,

ולפעמים הרע הזה שאנחנו עוברים גורם לנו להיות *בעלי ניסיון* - ואח"כ לחלוק את אותו הניסיוןם הזה ב ד י ו ק עם אנשים אחרים שגם עוברים או יעברו אותו - ולהקל טיפה טיפה מהסבל שלהם, ולפעמים אפילו לרפא אותם ממש ולתת להם בוסט ענק שמרים אותם! וכל זה רק כי גם אנחנו היינו שם!

ובאמת באמת אין חכם כבעל הניסיון. ואדם שמרגיש שהשני גם היה שם, ממש ממש שם - מבין אותו יותר ויותר קל לצאת משם..."

אני לא אשכח לכמה נערות זכיתי לעזור שהיו חולות באנורקסיה - ורק בגלל שגם אני הייתי שם, ממש ממש שם, זכיתי לעזור להן ולהוציא אותן משם.

ואני לא אשכח כמה זכיתי לעזור למשפחה שלי, לילדים שלי, למי שהכי הכי קרוב לי וגם למי שלא - רק בגלל מה שאני עצמי עברתי. וכמה זה היה ממש מים מרווים לנפש צמאה בשבילם, הם אמרו לי זאת וראיתי זאת בעוצמות.

אם לא הייתי עוברת מה שעברתי - גם לא הייתי מי שאני וגם לא הייתי זוכה לעזור לכ"כ הרבה אנשים רק כי הייתי שם בעצמי.

אדם שיכול לחוות עצב תהומי עד הסוף, הוא אדם שיכולות להיות בו הרבה מאוד עוצמות.

יש לו לב גדול גדול שפועם.

ולב פועם פגיע יותר.

ולב פועם רגיש יותר.

אז הוא יכול לקחת קשה יותר את מה שרע בעולם - אבל הוא חי! והוא פועם!

והוא פועם הכי חזק שיש!

ובזמן שטוב - הוא גם יחווה את הטוב הזה הכי הכי חזק שאפשר!

וזו חיות בעיניי! לגמרי חיות במלוא מובן המילה!

לחיות בעוצמה.

אז אם הגיע העצב הזה - הוא לא כל כך שואל אותנו אם אפשר להישאר ולהתנחל בלב - הוא פשוט עושה את זה.

אז אוקיי, נשחק איתו את אותו המשחק.

ניתן לו להיכנס ללב.

נקשיב לו.

נשמע למה הוא הגיע? ומה הוא רוצה לומר?

נבין שהוא יכול אפילו להיות צודק - ובאמת כואב הלב על אנשים שרע להם ועל הסבל שיש בעולם,

נבין שאכפת לנו כי אנחנו אנשים רגישים וטובים ורוצים לעשות טוב בעולם פשוט...

נבין שלצד הרע יש גם הרבה הרבה טוב

נבין שגם הרע הזה בא ללמד אותנו הרבה שיעורים, כפי שאת כתבת וכפי שכתבי למעלה,

ונקבל אותו.

נקבל שמותר שיהיה עצוב לפעמים.

כמובן לא עצב שמפריע לתפקוד היומיומי - כי אם זה ברמה כזו צריך לטפל.

אבל עצב שבא מידי פעם - אז בסדר. 

לכולנו מותר להיות עצובים וחלשים לפעמיםפ.

ולכל אחד צריך שיהיה לפחות אדם אחד בעולם שהוא יוכל להיות לידו חלש לפעמים,

להתחזק,

להקיף את עצמנו במי שיקר לנו,

לבקש עזרה,

לדעת גם לקבל ולא רק לתת,

לדעת גם להיות בחידלון ופשוט להרפות ולתת לדמעות לשטוף אותנו.

עד שהגל יעבור.

והוא יעבור.

ואחריו תגיע השמש, וחיוכים,

וחוויות, ונשיקה של ילד טהור, וחיוך ואהבה, ואוכל טעים, ובילוי, וחברה מתוקה, ואירוע מרגש, ועוד שמחה,

ועוד מים וים ושמים ונופש, ועוד נתינה לאחר שממלאת את הלב - ועוד חיים. פשוט חיים.

גם בלהרגיש רע יש חיים. כי אתחיה וזוכה להרגיש. זה רק אומר שיש לב לב. ולב גדול.

ואם את לא יכולה לעשות כלום?

אז את לא יכולה!

אז להבין את זה,

לקבל,

ו... לשחרר את זה.

זה לא בתחום אחריותך.

אפשר להתפלל לקב"ה, וזהו.

ומה שאת כן יכולה?

לעשות.

פשוט לעשות.

כל פעם קצת.

לזכור שאנחנו תמיד רואים רק חלק מהתמונה, רק רגעים ולא את כל התמונה כולה שרק הקב"ה יכול לראות ושאנו נראה רק אחרי 120

אנו לא יודעים איך חיראו חיינו עוד 10 שנים

ועוד 30 שנים

ומה יהיה.

אין לנו מושג כמה טוב יכול לחכות לנו ממש מעבר לפינה!

אם היית אומרת לי לפני 19 שנים שאזכה לראות אור כזה ענק ולחוות טוב כזה ענק בחיים שלי - לא הייתי מאמינה לך.

לא היה לי מושג. כל מה שראיתי היה חושך. וןכל מה שחשבתי הוא שאני אמות וזהו.

מי דמיין בכלל את כל הטוב שכן יבוא? שכן יהיה?

גם לך יקרה!

יהיה עוד הרבה הרבה טוב ב"ה!!!

את חיה! את נושמת! את לא הולכת לשום מקום!

יש לך עוד טונות של שנים לחוות גם רגעים קסומים מלאים בטוב באהבה באושר בצחוק ובאור!

ואני ממש רואה את זה בעיניים,

שכמו שאני תמיד אומרת שמי שנפגע פעם מהאדם הכי קרוב לו בעולם - אשתו או האיש שלה,

ומרגיש את הפגיעה הזו הכי עמוק וכואב ופוצע ומדמם שאפשר - כי להיפגע ממי שאתה אוהב וממי שקרוב אליך זה הכי פוגע -

כך אני מרגישה שזה בדיוק עם הקב"ה.

מרוב שהוא הכי יקר לנו וקרוב אלינו - אנו מרגישים שהפגיעה היא כה עצומה כי איך הוא נתן לזה לקרות לנו?

ולהרגיש פגועים ממי שקרוב אלינו - זה בלתי נסבל!

אז מה עושים אנשים?

מתרחקים.

מתרחקים מהבעל/האישה שפגעו בהם

ומתרחקים גם מהקב"ה שמרגישים שפגע בהם.

כי מי שרחוק כבר לא יכול לפגוע כל כך.

אז מקהים את הרגש

ואוטמים את הלב

ומפסיקים להתפלל

ומפסיקים להתקרב

ורק מבקשים ריחוק.

רק כדי להגן על עצמנו! זה מנגנון הגנה!

וזה דו כיווני לגמרי -

גם אדם שהיה והרגיש כל כך קרוב לקב"ה *והוא*, האדם חטא והרגיש *שהוא* פוגע בקב"ה שחטאים שלו ובמעשים הרעים שלו -

הוא גם יתרחק מהשם ביוזמתו.

הוא גם ירצה כבר לא להיות קרוב ואולי אפילו יוריד את הכיפה פיזית או מטאפורית.

וכ"כ למה?

כי אי אפשר להיות קרוב ולהרגיש שאתה פוגע במי שקרוב אליך.

את אתה תרחיק את הקב"ה ממך - ואז הנפש תוכל להכיל את החטאים שאתה עושה.

כי אתה כבר לא קרוב אליו, אתה רחוק.

ואני אומרת רגע!

אפשר גם אחרת!

באמת באמת שאפשר.

שוב - מניסיון אישי.

יכולה לומר זאת *רק* כי עברתי וראיתי כל כך הרבה שעברו -

אז יודעת שאפשר גם אחרת.

אם זה בר תיקון אצל איש או אישה מסוימים - כמובן שאפשר גם אחרת בנישואים,

ואצל הקב"ה - תמיד יש תקווה. תמיד יש אפשרות לחזור ולהתקרב.

א]שר לבכות ולהאמיןץ

לכאוב ולהתפלל.

לדמם ולבקש עזרה וישועה מהקב"ה.

אפשר עדיין להיות קרובים אליו ולהרגיש אותו קרוב אלינו

להרגיש ממש שהוא נושא אותנו

ומוחה לנו את הדמעות

ואומר לנו, רגע יקרה שלי, רגע בת שלי, עוד מעט יתבהר, עוד מעט תזכי לראות גם את הטוב הגדול.

"כי רגע באפו חיים ברצונו"

אולי הכאב הוא רגע. אבל הטוב הוא חיים! הוא יהיה פי אלף!

וגם מהרע הזה אנחנו נצמח, נלמד, נגדל, נעזור לאחרים מהניסיון האישי שלנו, נעריךף יותר את הטוב, נתקרב יותר לקב"ה ונתפלל לישועה,

נפתח את הראש ואת הלב לפתרונות שלא חשבנו עליהם איך לעזור ולצאת מהמצב,

נבין שלא את הכל אנחנו מבינים ויודעים

ונאמין.

שנזכה.

ושתזכי מכל הלב לראות גם אור גדול פי אלף מהרע שראית. ושלא תדעי עוד טיפת רע, הלוואי.

חיבוק יקרה :לב:

אני כל כך שמחה לשמוע שזה חיזק אותך!

כל זה לא היה יכול לקרות אם אז בתקופות הקשות הייתי מתייאשת

עברתי פעם ביזיון שאני לא מאחלת לאף אחד, החלטתי לעשות חשבון  נפש, למה זה הגיע לי?! (אחרי המון בכי כמובן)

ואז נזכרתי שלפני המון שנים ביישתי מישהי, (סיפור ארוך ארוך,,,היא שיקרה לי וכו), בזמנו כ"כ כעסתי ולא חשבתי שאני מביישת אותה

חשבתי לעצמי מאיפה אני משיגה את הבנ"א הזה? אין לי קשר איתה הרבה שנים,אין לי מושג מה השם שלה, איפה היא גרה וכו וכו

בלילה חפרתי לבעלי על זה,וסיפרתי לו שאני מאוד רוצה לבקש ממנה סליחה.

יום למחרת פגשתי אותה באוטובוס בינערוני, מיד זיהיתי אותה,היו לי צמרמורות בכל הגוף,הייתי בהלם,  לא נפגשנו 15 שנה!!!!נסעתי באוטובוס הזה במשך כמה שנים,ומעולם היא לא עלתה עליו.

התביישתי מאוד,אבל הרגשתי שה' שלך לי אותה, ואין סיכוי שאני מפספסת את ההזדמנות.

כמובן שביקשתי סליחה, אני לא יודעת אם היא זכרה את הסיפור או שלא, (אותי היא זכרה), במשך כמה ימים הסתובבתי מצומררת מההשגחה הזו.

זהו

קרה לך פעם שהגעת לבהירות טובה כזו דווקא אחרי התבוננות איטית? או מהלך איטי?

לפעמים בתוך המהירות מתפספסים דברים מהותיים.

דווקא הלאט מאפשר להגיע אליהם, לתפוס אותם, לנשום אותם, ולאמץ אותם קרוב ללב.

ע"י כך פעמים רבות ניתן להגיע לבהירות מרגיעה, טובה כזאת.

בהירות שהיא לכשעצמה מקצרת תהליכים ומקצרת את הדרך.

לכן לפעמים דווקא הדרך הארוכה כביכול היא הקצרה באמת.

דווקא הלאט הוא מהר. 🩵

לפעמים לא מספיקים לעשות כלום והופ עברו 40 שנה, יש כאלה שאם לא ירוצו במרוץ העכברים הם לא ירוצו בכלל וימותו לוזרים בלי שום יכולת לחיות חיים טובים יותר בלי הון, בלי בית, בלי משפחה, בלי מקצוע.

קורה ליותר מידי אנשים סביבי, לפעמים אתה נתקע בהתפתחות שלך ומגלה שהלכת בנחת יותר מידי וזה הזמן לספרינט או למות חסר כל.

כי מה שאני התכוונתי אליו כמובן שונה,

ומדבר על משהו אחר.

יותר על הדרך הקצרה שלפעמים היא בעצם ארוכה ולא מובילה אותנו למטרה שלנו, או למטרת העל שלנו.

ודווקא הדרך שהיא ארוכה, במקרה הזה הלאט, יכולה להיות הקצרה באמת, זו שתניב לנו את המטרה בסופו של דבר. יחד עם השלווה, הבהירות, העומק, הבחירה, הכיוונון למה שנכון וכן הלאה.

אני פשוט לא חושב שנכון להאט, לפחות לא לפני שכל פרמידת מאסלו אצלך ביד.

פירמידת מאסלו תושג דווקא ע"י הלאט.

ראיתי את זה המון אבל אם אתמקד רגע בעצמי ובניסיון אישי -

בתור אדם שבעבר היה בקצב מאוד מהיר גם של המחשבות, גם של הדיבור, גם של המעשים - באמת שפיספסתי דברים דווקא מהקצב המהיר הזה.

ודווקא כאשר למדתי להאט - הגעתי לדברים שלא הייתי מגיעה אליהם לולא ההאטה.

גם דברים מהותיים וגם אפילו הספקים טכניים.

אם אני יושבת ועוצרת רגע להאט את המחשבות שלי שהיו רגילות רק לרוץ ולעשות סדר ובהירות,

אם אני מאיטה גם בדיבור, אפילו בתפילה להגיד את המילים לאט יותר ובכוונה,

אם אני במקום לרוץ מדבר לדבר מאטה גם את קצב ההתנהלות - כל אלו גרמו לי הרבה מאוד טוב ב"ה.

הלאט גורם פעמים רבות ליותר צלילות, בהירות, ריכוז, מיקוד במה שחשוב ובעיקר יותר נחת.

ובאמת שזה בדברים הכי קטנים ועד הגדולים.

אפילו לחתוך סלט מהר מהר ולפעמים להיפצע בטעות בגלל זה, או להאט ולשים יותר לב.

לחשוב קודם על היום או השבוע או השנה או כל כיוון החיים שלי רגע לאט ובהבנה והתבוננות עצמית מאשר רק לרוץ ולרוץ ולהספיק עוד ועוד,

להוריד עוד סלט ועוד תבשיל ועוד מרדף להכנות לשבת או חג ולהגיע דווקא עם יותר אוויר ושלווה,

לדבר עם הילדים יותר לאט ובנחת מאשר רק להספיק לסמן "וי" מהיר על כל מה "שצריך" להספיק,

לנשום נשימות עמוקות ואיטיות יותר ולא רק מהירות ושטחיות, מה שהגוף עצמו מפרש כמוריד סטרס, וכמקום לא הישרדותי, ונהיה רגוע יותר וכן הלאה.

לעצור באמצע היום להביט בשמים, בפרח, בחיוך, במילה, בכל דבר בעצם ודווקא הקצב האיטי הזה גורם להתפעלות פנימית וחיבור לקב"ה, לבריאה, לטוב שבעולם ובחיים, וממילא יוצר יותר שלווה פנימית ומוטיבציה וכוח גם להמשך היום.

לשתות לאט כוס תה ולהתמקד בטעם ובמרגש ובלגימה האיטית והנינוחה ולהכניס עוד רוגע וכיף לחיים, זה גם נותן עוד כוח הלאה וגם בפני עצמו ממלא ומרפא.

לעצור להקשיב לגוף, לשהות ברגע, להיות בנוכחות.

לחשוב, לנשום, לבחור מה שייך לי ומה לא שייך לי, מה נכון ומתאים ומה פחות.

זה בכ"כ הרבה דברים לבני אדם באשר הם. גם חיבוק בין בני זוג יכול להיות בלאט שלו ובשהות שלו יותר ממלא ומקרב, גם כל קירבה שהיא רגע לאט יותר וקרוב יותר יכולה לתת מה שרק מהר לא מאפשר, גם לחשוב על הפן התעסוקתי שלנו אפילו או השליחות והייעוד שלנו בעולם יכול לקרות יותר מהר דווקא כשחושבים על זה יותר לאט ומקדישים לזה את הזמן בנחת ובבירור עומק.

גם איך להגיע ליעדים כולל כלכליים יכול להתאפשר פעמים רבות דווקא מהלאט שנותן רגע התבוננות במבט-על וכולל דרכי פתרון יצירתיות ואפקטיביות יותר,

גם לתת לעצמי כבן אנוש את התנאים הכי טובים כדי לתפקד בעולם הזה, ולזכור שאני כולל גוף פיזי ונפש ורגש ושכל ורוח ובכל אחד מהם לפעמים הלאט הוא ברכה שרק דרכו ודווקא דרכו נוכל לגלות ולהעצים עוד יותר את עצמינו ואת התפוקה שלנו.

אז ודאי שזה לא 0 או 100

זה לא או ללכת בהילוך איטי וכמו צב להתנהל באיטיות תהומית 24/7 בכל רגע ורגע, וזה גם לא לרוץ בלי הפסקה ובלי אוויר ואם לא אז להגיע לפת לחם ובלי קורת גג...

ודאי שיש הרבה באמצע.

וודאי שיש פעמים שאחרי הלאט הזה יגיע המהר, אבל רק על גבי הנדבך שהיה קודם הלאט ומה שהוא איפשר - הבהירות הזו והצלילות הזו - ועל גבי זה אפשר לרוץ קדימה בביטחון ובשלמות יותר.

וודאי שיש פעמים שהלאט לכשעצמו הוא יותר נכון.

וודאי שיש מצבים שגם מהר יהיה אפקטיבי ונכון.

וודאי שיש גם אנשים שונים וגם מצבים שונים והכל בהתאם למקרה המדובר.

לכן כתבתי שלפעמים הלאט הוא מהר. לא תמיד, אבל פעמים, ואפילו פעמים רבות, כן

בעיקר בציבור הדתי, שאנשים הולכים לאט מידי וצריך לדרבן אותם להתחיל לרוץ במקום להאט, את אומרת לא 0 או 100 ולפעמים וכו אבל לעיקר האנשים צריך לבעוט בהם להכנס לכושר ולא להוריד דופק.

בכל הציבורים ובטח בדתי.

אבל יותר נראה לי שאנחנו פשוט מדברים על דברים שונים.

הסברתי קצת בהודעות שלי למה אני אישית מתכוונת.

נ - נוכחות

ח - חמלה

ת - תיעדוף

כאשר אנחנו בנוכחות בחיים שלנו, באמת נמצאים בכאן ועכשיו וחיים אותו ובו,

וכשאנחנו בחמלה עצמית (וגם על הזולת כמובן),

ומתעדפים בסדרי עדיפויות את מה שיותר חשוב ויקר לנו, מה שיותר שייך אלינו מאשר מה שלא -

או אז יכולה להיות לנו יותר נחת.

ונחת זו אחת הברכות המשמעותיות ביותר שיכולה להיות לנו כבני אדם.

בעזרת ה' שתהיה לכולם גמר חתימה טובה עם המון נחת ושלווה 🤍

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

ומחפש להיות טוב מבלי לדרוך ולרמוס אחרים בשם הצדקנות והצדקות

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

הרי אם לא היה לך אכפת בכלל שום דבר, זה לא היה מזיז לך.

וזה שמזיז לך, מעיד על הכל ...

זה חלק מאיך שנבראנו וצריך לעבוד ולהתפלל על זה.

לא סתם ר' נחמן הקדיש לזה תורה (תורה קמא) שזאת זכות להגיע לדרגה להרגיש כאב על העבירות שעשינו.

"אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו, הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, כִּי כָּל זְמַן שֶׁלִּבּוֹ עָרֵל וְאָטוּם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת, רַק כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ חָלָל בַּלֵּב, וַאֲזַי יַרְגִּישׁ לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת גּדֶל כְּאֵבוֹ, וְיִצְטַעֵר וְיִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת"

ור' נתן מתפלל על זה בתפילה ו' "שֶׁאֶזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ כְּאֵב חֲטָאַי וַעֲווֹנוֹתַי הַמְּרֻבִּים, וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ"

אני לגמרי לא חושב שזאת צביעות לבקש סליחה למרות ההרגשה,

אנחנו לא מנסים לעבוד על הקב"ה וגם יודעים שאי אפשר, אלא רוצים שיסלח לנו (מכל סיבה שהיא) למרות שעדיין לא מרגישים רע עם מה שעשינו

אני שואל לא בעוקצנות

זה משהו שאתה מרגיש שהוא נכון לאחרים אבל לא לך?

משהו מיושן בדת?

אתה כועס על הקבה והחטא כאילו מוציא אתכם במקום מאוזן?

מה מדובר?

מה נכון ללמוד ממך ומה לא נכון?

לא אמרתי לאף אחד ללמוד ממני, ואני לא יודע מי זה ''אתכם''...

שקשורים לבין אדם לחברו

וודאי שאנחנו גם

באותו יום יש להבנתי הדלה, משהו שיורד מלמעלה שמוריד לנו את המשיכה לעברות (קרוב קצת לאדם הראשון קודם החטא), האתגר שלנו שם זה בעיקר לתפוס את זה, ולראות איך משמרים משם דברים הלאה...

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב