באותה מידה הוא יכל לא לברוא עולם בכלל. בשביל מה לברוא עולם בלי בחירה חופשית? זה היינו הך כמו לא לברוא עולם בכלל ואז לחסוך התלבטויות.

איזה מחלות את מכירה שלא נגרמות כתוצאה מהתנהלות של בני אדם? אני לא מכיר.

סרטן? פגמים גנטיים? הכל מתקשר לביולוגיה ולאבולוציה של היקום.

כלומר, אלהים ברא עולם שכפוף לחוקי פיזיקה, כימיה וביולוגיה ביום מסויים נניח ומאז העולם מתנהל בצורה עצמאית.

בני האדם יכולים וצריכים לשאוף ליצור מהעולם גן עדן עלי אדמות ומי שלוקח את העולם אחורה בשאיפה הזאת האחריות היא עליו.

אתה יכול למצוא 103 סימוכין מרבנים שיגידו לך שמה שאני אומר זאת כפירה ואתה יכול למצוא 104 סימוכין מרבנים שיגידו שמה שאני אומר זאת לא כפירה אלא רמה אחת מעל כולם באמונה.

לא מזמן באחד הפורומים כאן מישהו העלה מאמר שכתב אחד לעניין יום השואה והאמונה באלהים. לא מוצא את זה אבל אתן לך בקצרה את מה שאני בסך הכל שדרגתי את מה שהרב עמיטל אמר בזמנו.

באחד מהדיונים הפומביים בין הרב עמיטל לאבא קובנר שאל אותו קובנר איך אחרי השואה הוא עדיין מאמין באלהים? אז הרב עמיטל השיב לו בשאלה "איך אחרי השואה אתה עדיין מאמין באדם?"

אז זה קצת מתיישב בעיני עם מה שאני כרגע מאמין בו(כשאני אומר כרגע אני מכוון לכך שאני בחיפוש מתמיד), שהשליטה בעולם הזה היא של בני אדם ואת החשבונות של אלהים ושוב, במידה והוא קיים, אף אחד לא יודע ולא יכול לדעת אבל בעיני החשבונות שלו מנותקים מחיי המעשה של העולם.

פשוט התרגלת לסוג מאוד מסויים של פרשנויות של רבנים מאוד מסויימים בתקופות מאוד מסויימות לגבי כל התפיסה האמונית של התורה.

אני מסתכל על התורה במבט של מעוף הציפור ומשם אני מנסה לנתח. יש כל מיני דרכים להסתכל על המבול.

אגב, סיפור המבול המקראי שלנו היהודים הוא ממש לא יחודי לנו.

כבר כאלף שנים לפני מעמד הר סיני נכתב סיפור מקביל על כך שהעולם טבע במבול מתרבות אחרת. קוראים לזה "כתבי גלגמש". כתבי גלגמש כבר היו כתובים לפני שקיבלנו את התורה.

אז את התרגלת לפרשנות מאוד מסויימת של התורה ואת נצמדת לטקסט הטכני ביחד עם הרבנים, וזה בסדר. אני משתדל להעמיק יותר ולנסות לראות אם יש רובדים אחרים ונוספים בסיפורים שכתובים בתורה ומה המשמעות שלהם.

ושהסיפור שלו נוגע לרובדים הרבה יותר עמוקים של "עשיתם רע = קיבלתם מבול".

מסתתר מאחורי המבול אולי מסר, אולי הכוונה, אולי לימוד.

יכול להיות שעשו שימוש במבול שקרה בעולם כדי לרתום את האנשים להיות יותר טובים ממה שהם היו באותה תקופה והכניסו אותו לספרים שלנו בשביל להרתיע למרות שהמבול שקרה יתכן ואפשר להסביר אותו בצורה מדעית כמו צונאמי או כל הסבר מדעי אחר.

רק יכול להיות.

למשל

רבע"א שמות לג כא

. ואתן לך משל חשוב שהיתה מערכת הכוכבים שיגדל נהר על עיר אחת וישטוף אנשיה או ימותו. ובא נביא והזהירם שישובו אל השם בטרם בא יום רעתם ושבו אליו בכל לבם. ובעבור שדבקו בו נתן בלבם שיצאו אנשי העיר לחוץ להתפלל אל השם והנה עשו כן. וביום ההוא גדל הנהר פתאום כמנהגו כאשר ראינו בעינינו פעמים רבות ושטף כל העיר והנה לא סרה גזירת השם והוא הצילם. וחשוב כי המשרתים ירוצו כסוסים עוברים במסלה ולא ירוצו להרע או להטיב רק ככה דרכם וחשוב כי במסלה איש עור לא ידע מנהג הסוסים מתי הולכין אל ימין או לשמאל. והוא נשען על פקח שידע סודם. והנה הוא ישמרנו כי ברוצם בצד זה יוליך העור לצד האחר ומרוצת הסוס לא תשתנה והעור ימלט. ובעבור זה אמר ה' אחר 'אשר חלק' – 'ואתכם לקח ה' להיות לו לעם נחלה'...

מורה נבוכים חג כא

 כאשר מחשבתו של אדם, השׂגתו את האל יתעלה בדרכים האמיתיות ושׂמחתו במה שהשׂיג (כולן) זַכּוֹת, לא ייתכן כלל שיפגע באדם ההוא מין ממיני הרעות, כי הוא עִם האל והאל עִמו. אבל כאשר הוא סר ממנו יתעלה ויש אז חציצה בינו ובינו - אזי הוא חשׂוף לכל רעה המזדמנת לפגוע בו. מפני שהעניין המחייב את ההשגחה וההצלה מִיַּם המקרה הוא השפע השׂכלי הזה. לעתים יש לזמן-מה חציצה בינו לבין האדם המעולה הטוב הזה או שאינו מגיע כלל אל האדם הפגום הרע ההוא, לכן קורה לשניהם מה שקורה.

בספר מאמרים שיצא לפני כמה שנים

בן כותב שהמבול קרה רק במסופוטמיא ולא בכל העולם כדי להסתדר עם עובדות ארכיולוגיות. וען האמירה שבא"י לא היה מבול

אין לי את הספר במחשב אז תחפשו עותק קשיח... יש שם עוד מאמרים מעניים שפחות בקונצנזוס...

ההסבר שה' הביא את המבול בדרך הטבע והציל רק את הצדיק ע"י נבואה גם אם לא נראה לך ולי הוא עדיין הסבר נפוץ בקרב חלק מהראשונים...

שוב, הכל שאלה של פרשנות.

מי שהתרגל לסוג מסויים של פרשנות בטוח שהפרשנו שלו עולה על כולם.

באופו אישי, אני חושב שהכופרים הכי גדולים הם אותם אלו שמדברים בשם אלהים והם ורק הם יודעים איך הוא מתנהל, מה הוא חושב, על מה וכמה.

אני בכלל לא בטוח שהמושג "השגחה" היא כמו שהיא מקובלת היום. ואני בכלל לא בטוח שזה שאני חושב שאם יש אלהים והוא נתן לבני האדם את היכולת לחשוב בצורה עצמאית ולבחור בין טוב לרע בלי התערבות מצידו נחשבת כפירה.

הכל זה פרשנות ולמה התרגלת לחשוב.

אמרתי שאין התערבות מצידו כדי למנוע רוע. אין התערבות מצידו כדי למנוע שואה, מלחמות ורעב.

יכול להיות שיש השגחה אחרת שלא אני ולא אף אחד יכול לדעת למשל שהקורונה זה בגלל חילולי שבת/להטבים/קיצוצים בתקציבי הישיבות או כל מיני דברים כאלה ואחרים.

רב אחד טוען שזה בגלל השבת. רב אחד טוען שזה בגלל הלהטבים. רב אחד טוען שזה בגלל שלא נותנים כסף לישיבות. רב אחד טוען שזה בגלל שנשים הולכות עם פאה. רב אחד טוען שזה בגלל שנשים הולכות עם מכנסיים.

כן, שמעתי אלף ואחד רבנים שכל אחד לוקח את זה למקום שלו עצמו.

הצד השווה שבהם, לדעתי, שזה הכל קשקוש מקושקש. אף אחד לא יודע מה החשבונות שלו ומי שמתיימר להבין הוא שרלטן.

זה מצחיק, כי אתה יכול אולי להסתיר או להחביא בכל מיני מילים או שאלות את האמונה שלך - אבל מכל הכתיבה שלך אני ממש יכולה לראות את הלב שלך.

והוא לגמרי לגמרי מאמין בקב"ה.

זה פשוט צועק מהמילים שלך.

ידוע שההיפך מאהבה זו אדישות, לא שנאה.

מי שלא אכפת לי ממנו - אהיה אדיש אליו כי פשוט הוןא לא מזיז לי.

אבל אם אני שואל ובועט ומחפש ובודק וצועק בקול - אני הכי לא אדיש שיש, ואני באמת הכי קרוב ואוהב שיש.

מעבר לכך, אני רואה את כל מה שכתבת לפותחת השירשור היקרה כניסיון אמיתי ונוגע להסביר, לפרט, להציע עוד צדדים, זה נראה ממש בוער בך וחשוב לך, וכל התכונות האלה הן של אדם מאמין שאכפת לו, שאוהב

ואני מסכימה איתך גם בנקודה שהקב"ה ברא את הבחירה החופשית.

הנה נתתי לפניכם את הטוב ואת הרע ובחרת בחיים (מקווה שמצטטת נכון, סליחה אם לא)

והכל בידי שמים חות מיראת שמים.

וזה לא סותר שיש ידיעה של הקב"ה ועדיין יש בחירה שלנו, בני האדם.

כי זה שני רבדים אחרים לגמרי.

אנחנו בני האדם, כאן בעולם הזה

הקב"ה הוא בורא העולם.

והוא נתן *לנו*, כאן, בכלים ובביטויים בפועל בעולם הזה את הבחירה ובאמת האדם בוחר אם לעשות טוב או לעשות רע בכל יום יום.

(ולגבי ההשגחה - אני כן מאמינה שיש השגחה אלוקית על הכל.

ושהיא לא סותרת את הבחירה.

והיא לא סותרת את הטוב והיא לא סותרת את הרע שיש בעולם.

היא פשוט השגחה אלוקית - שהכל קורה מסיבה ולא סתם ולא הפקר אלא הכל מ',

גם אם אנחנו לא מבינים למה,

אנחנו לא רואים את התמונה המלאה.

כמו תמונה שרואים ילד בן 3 צועק אצל רופא השיניים ואבא שלו יושב לידו ומחזיק לו את היד

ושואלים איך האבא נותן לילד לכאוב כך?!

אבל אחרי שמבינים ורואים את כל התמונה הרחבה - מבינים שזה לטובת הילד, גם אם הילד עכשיו בטוח שאבא שלו רשע שנותן לו לסבול כך...

או כמו תמונה שרואים רק אדם חותך את הגוף לאדם אחר. ולא מבינים?!

ואחרי שרואים את כל התמונה - רואים שזה רופא מנתח שמנסה להציל את חייו...

ולפעמים התמונה הרחבה כוללת שנים רבות, אפילו מאות, ורק הקב"ה יודע תוכניותיו.

אין לי שום בעיה עם מה שכתבת.

יש לי בעיה עם פרשנות שאנשים נותנים לאלהים כשקורים דברים בעולם.

כן, אם יש אלהים אז לדעתי הוא לא ברא את העולם כדי שנעשה ממנו הפקר. השאלה מה זה הפקר? מי שמחלל שבת זה הפקר? בעיני לא. הומו שיוצא מהארון? גם לא.

בעיני העולם נברא כדי שהעולם יהיה טוב אבל טוב אוניברסלי, לא טוב ספציפי כמו שדת כזו או אחרת מתיימרת להבין ולהסביר.

ויכול להיות שהוא נתן השראה לבני האדם לחבר ספר הדרכות כדי להקל עלינו להפוך את העולם לטוב אוניברסלי.

אגב, אין הרבה התעסקות בזה בהגות היהודית, אבל אני חושב שהיהדות היא דת אוניברסלית. כי מצד אחד היהדות היא לא מיסיונרית, היא לא מצפה שכולם יהיו יהודים וגם כשמדובר על גאולה וימות המשיח אז מדובר על גאולה לכל העולם ולא רק ליהודים. כי כולם צריכים להינות מגאולה ומצד שני יש ליהדות ספר הדרכות שעשוי להקל על העולם למצוא את הדרך לטוב האוניברסלי. פשוט בני אדם החליטו "להאניש" את אלהים ולשוות לו רצונות מאוד מאוד ספציפייפ וזה בעיני שגוי.

מלבד זה שאני מאמינה שהתורה היא תורה אלוקית שהקב"ה הביא לנו ולא בן אנוש.

ושכשמה כן היא - תורה מלשון הוראה. באמת לתת לנו כיוון ודרך למהי מערכת ההפעלה הטובה ביותר לאדם ולעולם כולו.

אמנם כיום התפיסה הרווחת (וכך גם אני חושב) של ההשגחה היא ע"פ המקובלים ולא כמו הפילוסופים שיש ידיעה לה' בכל פרט אבל לא ניתן למחוק את דעתם מספרי היהדות....

כלל הצדיק מושגח כפי הדבקו בה' כל השאר מושלכים אל מקרי הטבע נכון הרבה חלקו עליו אפילו שרפו לו ספרים אבל לא ניתן לשנות את דעתו...

למשל במורה ח"ג נא'

ו. שם לכן נראה לי שכּל מי מבין הנביאים או המעוּלים השלמים שפגעה בו רעה מרעות העולם הזה, לא פגעה בו אותה רעה אלא בשעת הסחת-הדעת ההיא. ולפי מידת אורך אותה הסחת-הדעת, או שפלות הדבר שבו התעסק, יהיה גודל הצרה. אם כך הדבר, נפתר הספק הגדול שעורר את הפילוסופים לשלול את ההשגחה האלוהית מכּל פרט מפרטי האדם ולהשוות בינם ובין פרטי שאר מיני בעלי-החיים. הראיה שלהם לזאת היתה שבמעולים הטובים פוגעים פגעים גדולים. והנה התברר הסוד, אפילו לפי מה שדעותיהם מצריכות. השגחת האל יתעלה מתמדת על מי שיש לו השפע ההוא המסור לכל מי שמשתדל להשׂיגו. כאשר מחשבתו של אדם, השׂגתו את האל יתעלה בדרכים האמיתיות ושׂמחתו במה שהשׂיג (כולן) זַכּוֹת, לא ייתכן כלל שיפגע באדם ההוא מין ממיני הרעות, כי הוא עִם האל והאל עִמו. אבל כאשר הוא סר ממנו יתעלה ויש אז חציצה בינו ובינו - אזי הוא חשׂוף לכל רעה המזדמנת לפגוע בו. מפני שהעניין המחייב את ההשגחה וההצלה מִיַּם המקרה הוא השפע השׂכלי הזה. לעתים יש לזמן-מה חציצה בינו לבין האדם המעולה הטוב הזה או שאינו מגיע כלל אל האדם הפגום הרע ההוא, לכן קורה לשניהם מה שקורה

אמונה זאת נכונה, לדעתי, גם על סמך לשון התורה. הוא יתעלה אמר: והסתרתי פָנַי מהם והיה לאכֹל ומצאֻהו רעות רבות וצרות. ואמר ביום ההוא: 'הלֹא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה'. ברור שאנחנו הסיבה להסתרת הפנים הזאת ואנחנו עושׂים את החציצה הזאת. זה דברו: 'ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשֹה'. ואין ספק שדין היחיד כדין הציבור. התברר לך אפוא שהסיבה להיות אדם מופקר למקרה ושהוא מסור להיאכל כמו הבהמות, היא שיש חציצה בינו לבין האל. אבל כאשר אלהיו בקרבו לא יפגע בו רע כלל... מפני שכּל מי שנעשׂה ראוי שישפע עליו השׂכל הזה, צמודה אליו ההשגחה, ונמנעות ממנו הרעות כולן. הוא אמר: 'ה' לי - לא אירא. מה יעשֹה לי אדם'? התבונן בשיר של פגעים. תמצא אותו מתאר את ההשגחה הרבה, השמירה וההגנה מפני כל הפגעים הגופניים הכלליים ואלה המיוחדים לפרט אחד ולא לאחר, הן אלה מהם הנובעים מטבע המציאות והן אלה שמקורם נִכְלֵי האדם... בנוסף אל תיאור ההגנה מפני נִכְלֵי בני-האדם הוא אמר שאם יזדמן לך לעבור בשׂדה קרב רחב-ידיים – כשאתה בדרכך – אפילו ייהרגו אלף חללים משׂמאלך ועשׂרת אלפים מימינך, לא יפגע בך רע כלל. אלא אתה תסתכל ותראה בעיניך את דין האל וגמולו לרשעים אלה שנהרגו, ולך שלום... ולאחר-מכן הוא נותן את הטעם להגנה רבה זאת ואומר שהסיבה להשגחה רבה זאת באדם פרטי זה היא: 'כי בי חָשַק וַאֲפַלְּטֵהוּ, אֲשַׂגְּבֵהוּ כי ידע שמי'. וכבר ביארנו בפרקים קודמים שמשמעות ידיעת השם היא השׂגתו. הרי הוא, אפוא, כאומר: הגנה זאת לאדם זה היא מפני שידע אותי ולאחר-מכן חשק בי. הרי יודע אתה את ההבדל בין אוהב וחושק, כי האהבה המופלגת עד שלא נותרת מחשבה על דבר אחר זולת האהוב הזה היא החשק.

ח. פירוש הנרבוני ח"א פרק נא החכם ר׳ שמואל בן תבון אמר שלא הבין דעת הרב בהשגחה בזה הפירוש, כי אם ההשגחה היא השכל, מהו אשר ימנע החסיד שלא יקרהו מין ממיני הרעות, ואם הוא דבק עם השם איך לא תפול לבינה מן הגג בעברו תחתיה, כשאר בבי אדם, או אם יעבור במלחמת חרב פושטת ויהרגו אלפים מימינו ומשמאלו לא ילך בשלום יותר מזולתו. ור׳ משה בן תבון ז״ל אמר כי נפלא מאד על אביו למה יספק בזה, והוא נגלה בעצמו, כי אחר שהשגחה היא כפי השכל – שכלו יגלה לו כל מה שהוא גלוי לבעל שכל, ולא ישים עצמו במקום סכנה, וישמור מן המקרים ומלכת מלחמה ומכל מה שיוכל להגיעו נזק ממנו

מלחמות ה' מאמר רביעי, פרק שני ונאמר שכאשר יחקר בדעת דעת מאלו הדעות השלש אשר מנינו אותם, הנה כבר ימצא לכל אחד מהם פנים מההראות. וזה שמה שיראהו הפלוסוף מענין זאת ההשגחה הוא ממה שיש לו טענות חזקות מקיימות לפי מה שיחשב... והוא שאם היה השם יתברך פוקד האדם לפי מעשיו, היה מחוייב לו שתהיה לו ידיעה בפעולות הפרטיות ההם אשר עליהם יגמלהו או יענשהו במה שהוא פרטיות. ואולם הוא בלתי אפשר, לפי מה שהתבאר באחת אחת מהטענות ההם, שתהיה לשם יתברך ידיעה בפעולות הפרטיות, ויוליד, לפי מה שיחשב, שהוא בלתי אפשר שתהיה ההשגחה האלהית באישי האדם מצד הטבע האישיי. והיותר מיוחדת בטענות ההם בזה המקום היא, שאם היה השם יתברך פוקד האדם לפי מעשיו, היה מגיע טוב הסדר והיושר בטובות ורעות הנופלות באישי האדם. ואנחנו נמצא הרבה במה שיפול מהם מהטובות והרעות העדר הסדר והיושר, עד שכבר ימצא פעמים רבות צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, ויוליד שאין השם יתברך פוקד האדם לפי מעשיו. ועוד כי האדם פחות מאד ביחס אל השם יתברך, ואין ראוי מפני זה שישגיח בו ויפנה אל מעשיו, כאמרו מה אנוש כי תזכרנו וכי תשית אליו לבך. וראוי שתדע שאיוב היה בזאת האמונה כשטען מה שטען על מה שחלקו עליו מהרעות, וזכר הרבה מהטענות אשר רמזנו אליהם בזה המקום. כבר בארנו זה בתכלית הבאור בבאורנו לספר איוב.

ושוב רבים חלקו וכראו ספרו מלחמות בה' אבל עדיין זו דעה לגיטימית ביהדות...

אם אנחנו כבר בלימוד רציני נביא את דברי הרב קוק על עניין זה 

הפילוסופיא היתה מעולם נוטה להכרתה של ההשגחה הכללית, והיא רחוקה ביסודה מנטיה אל ההכרה של ההשגחה הפרטית, שבה מתגדרת ביחוד הדת. אבל בשרשם של דברים מתרכזות הנטיות הללו, הנראות מתנגדות זו לזו, למרכז אחד. ההשקפה החודרת תדין, שכל עיקר המושג של הפרטיות אין לו מעמד אמתי מצד עצמו. האמת העליונה היא מתארת לנו את הכלל, בחטיבה אחת, כל מה שנראה לנו פרטי, איננו באמת כי אם הופעה אחת מהכלל המאוחד. רזה הוא דבר ברור, שההשגחה האלהית מתקשרת היא עם האמת העליונה, וביסודה אין לנו כלל מושג של פרטיות. אבל ההשגחה הכללית הזאת הרי היא יותר חודרת אל כל הפרטים כולם, שהם מצד חשכנו מיתארים לפרטיותם, של עולם הזה ושל עולם הבא, של עתיד הפרטי ושל העתיד הכללי, הכל נשקף בהשקפה אחת, והכל מעורה זה בזה. והאמונה שהעולם הזה הוא כפרוזדור בפני עולם הבא, שמביאה לידי הבינה האמונית המפורטה, מתאמצת, וכל ערכי המוסר מתעלים בעילוי אלהי, ולא עוד אלא שיש צפיה ומגמה מובטחה, ככח הצפיה כך הוא כח הגבורה. ונמצא שהיסוד של התעלות מעל כל חקי הטבע הוא דבר מובן באפשריותו והתאמתו לכל דרכי הדעה המיושבת. ההשגחה הכללית והפרטית כה הפילוסופיא היתה מעולם נוטה להכרתה של ההשגחה הכללית, והיא רחוקה ביסודה מנטיה אל ההכרה של ההשגחה הפרטית, שבה מתגדרת ביחוד הדת. אבל בשרשם של דברים מתרכזות הנטיות הללו, הנראות מתנגדות זו לזו, למרכז אחד. ההשקפה החודרת תדין, שכל עיקר המושג של הפרטיות אין לו מעמד אמתי מצד עצמו. האמת העליונה היא מתארת לנו את הכלל, בחטיבה אחת, כל מה שנראה לנו פרטי, איננו באמת כי אם הופעה אחת מהכלל המאוחד. רזה הוא דבר ברור, שההשגחה האלהית מתקשרת היא עם האמת העליונה, וביסודה אין לנו כלל מושג של פרטיות. אבל ההשגחה הכללית הזאת הרי היא יותר חודרת אל כל הפרטים כולם, שהם מצד חשכנו מיתארים לפרטיותם, מכל מין השגחה פרטית שאפשר להעלות על הדעת. הצד החלוש שהתערב בהסברתה של הפילוסופיא ביחושה אל תיאור ההשגחה, הוא רק מה שחשבה, שבמקום שהיא מדברת מהשגחה כללית, יש מקום לפרטים במציאות, אלא שהם יוצאים מחוץ לשטתה של ההשגחה. וזהו דבר בדוי ומוכחש מעיקר היסוד של עומק הטהרה הפילוסופית. וזאת הנטיה בעומק אמתתה היתה נטיתו של הרלבג, בצדדו כל כך להסביר את התוכן של ההשגחה לצד הכללות, ומוצל הוא אותו צדיק מעון, של סילוק השגחה מפרטים.

אבל את מסתכלת על העולם בראיה מאוד מצומצמת שמתאימה ל"כלה נאה" בלבד ולעוד כמה אבל לא את כולם זה מספק מבחינה אינטלקטואלית. אני צריך הרבה יותר כדי להיות בטוח.

מה שמספיק לך לא מספיק לי ואני לא קורה לאף אחד עם הארץ. גם לא לכאלה שאני לא מסכים איתם.

והרמבם דגל בשיטה של מיעוט ניסים. להסביר כמה שפחות את העולם בצורה ניסית. והרמבם היה די מחובר לתורתו של אריסטו. את שביל הזהב המפורסם של הרמבם הוא לקח דווקא מתורתו של אריסטו. אני חושב שאפשר ללמוד מכל אחד.

כמו שפסק בהלכות ע"ז פ"ב ה"ג

וְלֹא עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בִּלְבַד הוּא שֶׁאָסוּר לְהִפָּנוֹת אַחֲרֶיהָ בְּמַחֲשָׁבָה אֶלָּא כָּל מַחֲשָׁבָה שֶׁהוּא גּוֹרֵם לוֹ לָאָדָם לַעֲקֹר עִקָּר מֵעִקְּרֵי הַתּוֹרָה מֻזְהָרִין אָנוּ שֶׁלֹּא לְהַעֲלוֹתָהּ עַל לִבֵּנוּ וְלֹא נַסִּיחַ דַּעְתֵּנוּ לְכָךְ וְנַחְשֹׁב וְנִמָּשֵׁךְ אַחַר הִרְהוּרֵי הַלֵּב. מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם קְצָרָה וְלֹא כָּל הַדֵּעוֹת יְכוֹלִין לְהַשִּׂיג הָאֱמֶת עַל בֻּרְיוֹ. וְאִם יִמָּשֵׁךְ כָּל אָדָם אַחַר מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ נִמְצָא מַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם לְפִי קֹצֶר דַּעְתּוֹ. כֵּיצַד. פְּעָמִים יָתוּר אַחַר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּפְעָמִים יַחְשֹׁב בְּיִחוּד הַבּוֹרֵא שֶׁמָּא הוּא שֶׁמָּא אֵינוֹ. מַה לְּמַעְלָה וּמַה לְּמַטָּה מַה לְּפָנִים וּמַה לְּאָחוֹר. וּפְעָמִים בַּנְּבוּאָה שֶׁמָּא הִיא אֱמֶת שֶׁמָּא הִיא אֵינָהּ. וּפְעָמִים בַּתּוֹרָה שֶׁמָּא הִיא מִן הַשָּׁמַיִם שֶׁמָּא אֵינָהּ. וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ הַמִּדּוֹת שֶׁיָּדִין בָּהֶן עַד שֶׁיֵּדַע הָאֱמֶת עַל בֻּרְיוֹ וְנִמְצָא יוֹצֵא לִידֵי מִינוּת. וְעַל עִנְיָן זֶה הִזְהִירָה תּוֹרָה וְנֶאֱמַר בָּהּ (במדבר טו לט) "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים". כְּלוֹמַר לֹא יִמָּשֵׁךְ כָּל אֶחָד מִכֶּם אַחַר דַּעְתּוֹ הַקְּצָרָה וִידַמֶּה שֶׁמַּחֲשַׁבְתּוֹ מַשֶּׂגֶת הָאֱמֶת. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים (גמרא ברכות יב ב) "אַחֲרֵי לְבַבְכֶם זוֹ מִינוּת" וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם זוֹ זְנוּת. וְלָאו זֶה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא גּוֹרֵם לָאָדָם לְטָרְדוֹ מִן הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ מַלְקוֹת:

וצ"ל שהוא עצמו היה בטוח בעצמו שידע לבור את הטוב מהרע ולדעת מה להשיב לאפיקורס להורות את הנבוכים בדורו אולם לכול אדם אסור ללמוד דברים מחלישים את האמונה ...

האם ההורים של יגאל עמיר אחראים למעשים שלו? לא.

האם ההורים של ישי שליסל אחראים למעשים שלו? לא

האם ההורים של ברוך גולדשטיין אחראים למעשים שלו? גם לא.

יש שלב שבו הילד יוצא מתחום האחריות של ההורים שלו והוא נעשה עצמאי והאחריות היא עליו.

לבחור בין רע לטוב - מה הטעם בעצם? ועל מה השכר בעצם? ומה הופך אותנו ליצור בחירי ועצמאי וחושב ובוחר בעצם?

היינו כמו רובוט... או חיות... אנחנו מעל זה...

לפרה יש תחושות אובייקטיביות כמו רעב, צמא, פחד בדיוק כמו לבני אדם.

ומאז שהפרות עברו ביות, הן סובלות משלל צרות וכאבים. שחיטות תעשייתיות, העגל של הפרה נלקח מיד אחרי שהוא נולד וזה משפיע על הפרה. מכריחים את הפרות להפיק עוד ועוד חלב תוך כדי גרימת סבל.

שלל מחקרים מגלים שלחיות יש תודעה בדיוק כמו לבני אדם. אולי התודעה של בני האדם מפותחת יותר, אבל לחיות יש גם צרכים ריגשיים בדיוק כמו לבני אדם.

לא סתם הפרה גועה כשלוקחים לה את הולד. היא גועה מצער.

ולא רק פרות. גם קופים, עטלפים וסוסים וכל השאר

אור רואים רק בגלל שיש חושך

תענוג חשים רק בגלל שחשים כאב

וכך,טוב מרגישים רק כשחשים רוע

ברור שאנחנו לא מבינים

כי זה הדבר האהוב עליי

אם לא היינו, אישי ואני, חווים את כל הקשיים, המשברים והרע שעברנו - לא היינו באותו מקום של *טוב* ביננו כרגע.

כמה שזה נשמע מופרך, לפעמים רק מהמשבריםן אפשר לצמוח ולהעמיק בעוצמה הכי חזקה שיש,

ל]עמים דווקא מהרע אפשר לחוות את הטוב יותר בשלמות ויותר בחוזקה ועוצמה.

וזה נכון לכל תחום בחיים - אדם שעובר ומתגבר על מכשולים וקשיים - לרוב יכול לצאת הרבה יותר מחוזק, עם הרבה יותר כוחות ותעצומות נפש שגילה על עצמו, הרבה יותר לעזור גם לאחרים, הרבה יותר לפץח את השריר של הנתינה וגם של הקבלה, וגם לחוות את הטוב הרבה יותר בעוצמה כאשר הוא מגיע.

לא נראה לי שהם חושבים כמוך

אני הייתי מעדיפה למות ולא להיות חיה או בהמה

להניח לפתחו של אלהים את הצרות והכאב שיש בעולם.

כי זה נותן כתובת. נותן תחושה ש"יש עם מי לדבר".

וכמו שכתבתי למטה - ברור שהקב"ה הוא לא אנושי ואנחנו לא מבינים אותו עד הסוף ולא נוכל אף פעם.

אני מאמינה אבל שאם *הוא* בחר לברוא כך את העולם אז *זה* מה שנכון וטוב, ל]י ראות עיניו - כי הוא בורא עולם ולא אנושי והוא יודע הכי טוב מכולנו.

לגבי הקושי - כל מה שיכתבו לא יכול להגיע ללב כאשר הוא כואב ופצוע. אז גם לך קודם כל אאחל שתצאי במהרה מהקושי לאור גדול, ושכל הכאבים בחייך יגמרו מהר ותדעי רק ימים טובים ומאושרים.

באמת קשה להיכנס לדיון כזה כאשר הרגש מלא בכאב ועצב ושבר.

רק אחרי שיוצאים מתוך הכאב, רק אחרי שכן רואים גם את האור ואת הטוב, אפשר לומר שזה היה שווה או שגם למדנו מזה או כל שאר הדברים שנאמרו...

א"א לתת תשובה אלוקית לשאלה אנושית וכן להיפך

ולגבי המשבר שלך,זו גם בחירה מה ללמוד ואיך לצאת ממשבר

אני זוכרת שאלות שלך בעבר

ואני מדברת מנסיון,

לצמוח מהם או ליפול מהם

יש לבעלי סבתא מאוד מאוד מבוגרת,עברה שואה וכו

איזה שמחת חיים יש לה, היא מתפקדת מלא, איבדה את כל משפחתה הענפה בשואה. היו לה כל הסיבות שבעולם להישאר לבד ולבכות עד היום,או להתאבד, ומה היה יוצא לה מזה?

היה עדיף לה לקום,להתאמץ לשרוד ולהקים משפחה לתפארת.

אני אחרי דיכאון כבד כבד וב"ה יצאתי ממנו במאמצים מרובים מידי, אבל זה משתלם, כי מלבכות כל היום לא יצא לי כלום כלום, רק עשיתי נזק לי, לבעלי ולילדים שהיו סוחבים את הדיכאון שלי כל החיים.

זה בטוח היה עושה להם שריטות עמוקות.

אז אני שואלת אותך מכל הלב, באמת שאני לא שופטת כי גם אני בחרתי הרבה שנים לבכות, עד שהחלטתי אחרת

האם לא יותר טוב לבחור לראות את הטוב ,מה יוצא לי מליפול ולראות רע כל היום?

פה מגיע השאלה הגדולה למה אלהים ברא את העולם.

את זה אף אחד לא יכול לדעת ומי שאומר שהוא יודע אני לא מאמין לו בשום צורה.

כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לקחת את העובדה המוגמרת שיש עולם שאלהים ברא(שוב, אם יש אלהים) ולהפוך אותו במידת האפשר לגן עדן עלי אדמות.

באופן הכי פשטני שיש - כדי להיטיב עם ברואיו.

אם מאמינים שהקב"ה טוב ומטיב - אז הוא רוצה להטיב ולהשפיע מהטוב הזה גם לאחרים, ברואיו.

עכשיו השאלה היא מה זה "טוב", ולפי מה ואיך וכמה הוא נמדד

אבל בגדול למה אנחנו מביאים ילדים למשל?

אני אישית עונה שהחלק אולי הכי חשוב ומשמעותי עבורי זה להוסיף עוד טוב בעולם, וגם שלילדים שלי יהיה טוב בעולם, שגם הם יזכו לחוות אהבה, התרגשות, תשוקה, חיות, כיף, הנאה, משפחה, חברים, חוויות ועוד אלף דברים שנקראים : חיים. ואם לא היו לא היו חווים את כל הטוב הזה (גם לא את הרע שיש, אבל גם לא את הטוב. ואני מאמינה שהטוב מנצח ובגדול.)

בשביל להיות "מיטיב" הוא צריך לברוא בני אדם שיעברו דרכים עקלקלות ויחברו מושג שנקרא "טוב ורע".

השאלה למה הוא רוצה להיטיב. ומה זה מיטיב. האם כשהוא אוסר עלי לחלל שבת זה כי הוא רוצה להיטיב איתי? יש כאן חוליה חסרה שאף אחד לא יוכל לפתור אותה.

כן, אם התורה אומרת שצריך לשמור שבת (ליהודים) - אז כן אני מאמינה שזה טוב לנו.

כי הקב"ה ברא אותי. אז הוא יודע באמת מי אני ומה הנפש שלי ומה היא צריכה - אז אם אשמור שבת במהות העמוקה של הדברים זה יהיה הכי נכון וטוב לנשמה שלי ולי.

אני חושבת שמצוות שבת, ואיסור הלהט"ב הוא מצווה בראיה עתידנית

זאת אומרת לא משהו שנראה כרגע אלא לדורות, כמו התבוללות

אני יודע שאני לא מבין זה בדיוק מה שאני אומר.

הבעיה שלי היא עם כל אותם אלו ש"כן מבינים". אלו שיודעים שהקורונה באה לעולם בגלל השבת. או אלו שיודעים שהקורונה באה לעולם בגלל ההומואים. או אלו שיודעים שהקורונה באה בגלל שנשים הולכות עם פאות.

אני אומר שאם יש אלהים אז יש השגחה אבל ממש ממש ממש לא כמו שאנחנו או רבנים מסויימים מבינים.

כן, גם כאן בערוץ המכובד.

אלוקים רק חייב לנו וחייב לנו וחייב לנו

לדעתי אם החשבון היה נחכון,היינו אמורים להימחק ממזמן

זה נס שאנחנו עדיין פה

לפעמים צריך לענות בציניות,כשאת רואה את עמ"י שאוהב להתלונן מיציאת מצרים ועד היום,גם אני מתלוננת והרבה

אבל לחשוב כל הזמן שרק חייבים לנו,ולא לראות גם את כל הטוב שיש,כי התרגלנו שמגיע לנו, והכל נהיה מובן מאליו.

זה שאנחנו נושמים ובריאים ועוד המון טוב.

כשבוחרים לראות רק רע,רואים רע

ושלא תחשבי שאני מדברת כי הכל אצלי שושנים ופרחים,אני יכולה לכתוב ספרים על מה שעברתי ועדיין עוברת

ונפלתי והתלוננתי,אבל גם כשהתלוננתי ידעתי שיש המון טוב, וזה יום אחד יגיע

איך אני רואה את המצב

ולא התכוונתי לפגוע,סליחה אם פגעתי

הרהרתי בזה וזה באמת לא פייר

(הייתי כנראה במצב רוח לא סובלני מקודם)

כי כשאני הייתי במצוקה היה לי מאוד קשה ושאלתי גם כל מיני שאלות,אבל מנגד הרגשתי קירבת אלוקים גדולה, (כמו אמא שהולכת לטיפת חלב ונותנים חיסון לתינוק שלה ודווקא אז היא מחבקת אותו חזק חזק קרוה אליה, שלא יבכה)

אז סליחה על כך שהרגשת שפיטה מצידי

ומאחלת לך רק טוב בחיים,ושתראי את הטוב נשפך מכל עבר

בהצלחה בהמשך

הדבר הראשון שאני שומעת מהשאלה שלך - זה כאב. הרבה הרבה כאב.

אם עברת ניסיום אחר ניסיון,

ספגת ביזיונות על דברים שלא עשית, וגם הניק שלך שבחרת - כל אלו גורמים לי פשוט לרצות לשלוח לך חיבוק גדול גדול וחזק חזק.

אדם שנמצא בכאב לעיתים לא מסוגל לראות מעבר לכאב הזה. זה פשוט כואב מדי.

אבל שאלת ובכל זאת אנסה לענות מניסיוני האישי

אז כן. עברתי בחיים הרבה מאוד ניסיונות, וגם הרבה קשיים וכאב.

הייתי מקומות נמוכים, חשוכים, בלי טיפת אור, גם על סף מוות ממשי.

צפיתי בנשימתו האחרונה של אבי ז"ל האהוב כל כך,

צפיתי באיך מכסים אותו באדמה ואני עומדת מהצד ומביטה, ולא מבינה, מבטיה, ולא מעכלת.

צפיתי בהרבה מאוד רע שנעשה גם לאחרים, גם אחרים שאני אוהבת וקרובה אליהם, גם אני עצמי, וגם אחרים מהמעגלים היותר רחבים שאני לא מכירה.

בזיונות, זה נושא גם קשוח אצלי. עברתי ביזיונות, האהובים שלי עברו ביזיונות, ולא מעט, וכואבים, אוי כמה כואבים,

וכמה לא קשורים, וכמה זה לא הגיע לנו - ועדיין קרה.

וקרה בתקופה הכי הכי כואבת שיש - באותו לילה בו קברנו את אבא ז"ל ספגנו אולי את הביזיונות הכי כואבים ורעים ודוחים שיכולים להיות, עד כדי כך שזה שבר אותי לגמרי. פיזית. בוקר למחרת לא הפסקתי להקיא, לרעוד, לא הבנתי איך אנשים יכולים להיות כ"כ אטומים ורעים ולהכאיב ליתום או אלמנה שהרגע הרגע קברו את יקירם?! ועוד בדברים בלי קשר ושלא עשו?1 ועוד בדרך שלהם?! אני רק נזכרת בזה ומתמלאת צמרמורת.

הטראומה על גבי טראומה הזו גם יצרו אצלי חודשים רבים אח|"כ ביעותי לילה והתקפי חרדה בלילה והייתי צריכה לעשות עבודה מאוד ארוכה ועמוקה כדי לצאת מזה. ויצאתי ב"ה.

ואת יודעת יקרה, דווקא הדבר שהכי הכי חיזק אותי ואת כל המשפחה שלי,

דווקא נקודת האור והחוזק שהיו לי בכל אותם הקשיים ובכל אותו החושך

היה הקב"ה.

הייתה האמונה.

הרגשתי ממש בחוש שהוא איתי. שנותן לי יד. שלא עוזב. ששומר. שהוא לא יתן לי למות. שאני אצא מזה. שהוא יוציא אותי מזה.

האמנתי והרגשתי בכל ליבי שהוא טוב. שהוא קיים. שהוא איתי.

שגם אם *אני* לא מבינה - העולם מתנהל לפי חשבונות שמים ואני לא יכולה להבין את הקב"ה,

כמו שאמרו חז"ל "אם ידעתיו - הייתיו".

אז אני הקטנה התמלאתי בקצת ענווה והרפיתי.

הרפיתי וביקשתי ממנו והתפללתי אליו והתחננתי אליו לישועה ולאור.

והוא נתן.

ונתן פי אלף ופי מיליון יותר אור ויותר טוב מכל הרע שהיה!

מרגישה שזכיתי להיות הבת של אבא שלי ז"ל, ושל אמא שתחיה, ושל סבא ושל סבתא

שכל החיים רק הראו לנו יום יום מהי אמונה אמיתית.

אבי ז"ל סבל סבל בל יתואר והיה חולה במחלת הסרטן לפני שנפטר.

הוא נפטר לפני שנתיים וחצי, ביום שישי ב13:30 בצהריים.

באותו יום שישי,

בשעה 5:00 בבוקר הוא פקח את עיניו (היינו איתו כולנו במיטתו בבית, הוא היה בהוספיס בית)

ושאלנו אותו: "אבא מה שלומך?

והוא ענה: הכל בסדר!

ה-כ-ל ב-ס-ד-ר

איך?? איך אדם שסובל ושנייה לפני מוות עונה שהכל בסדר?!

יומיים לפני שנפטר, שהגיע הרופא למיטתו, הוא ביקש ממנו שיתן לו משככי כאבים יותר חזקים כדי שיוכל ללכת לקנות מקפיים יותר טובות כדי שיראה את האותיות בסידור יותר טוב ויוכל להתפלל יותר בכוונה.

הרופא היה המום. פשוט המום. אמר לנו שבחיים אבל בחיים לא שמע חולה סופני מפוצץ מכאבים שמה שמעניין אותו זה איך להצליח להתפלל ולראות את המילים יותר טוב...

בכוחותיו האחרונים, במילותץיו האחרונות, בנשימתו האחרונה שראיתי - הוא היה כל כולו עם הקב"ה. עטוף באמונה, עטוף באהבה.

אני רק צפיתי מהצד והערצתי אותו.

ואת אמא.

שמאז לבד לבד ובליל הסדר לבד לבד בגלל הקורונה

ו*היא* מחזקת אותנו, והיא שולחת לנו חיזוקים יומיים ומלאה באופטימיות, בשמחת חיים, באור העצום שלה.

זה פשוט לא יאומן.

ובדיוק אתמול היה יום השואה. ונזכרנו שוב בסבתא וסבא ז"ל שהיו ניצולי שואה ועברו את כל התלאות שאפשר לחשוב עליהם ואת כל יסורי הגוף והנפש שאפשר לחשוב עליהם - ובכל זאת אני זוכרת סבתא וסבא שמחים, מלאים באמונה, מחייכים, שפרקי התהילים לא משו מפיהם, כל היום רק מודים ומשבחים ושוב מודים לקב"ה על שזכו בכל הטוב שיש, בלי הפסקה.

הם פשוט חיו את זה. זה היה חלק בלתי נפרד מהם.

אז זו לא חוכמה שגם אני הקטנה שראתה וספגה את כל זה גם מרגישה כך. וזו זכות, אני יודעצת, כל כך לא מובן מאליו וזכות עצומה ואדירה.

ואני באמת זוכה להרגיש את הזכות הזו על בשרי גם בתקופות הקשות וגם בתקופות הטובות.

באמת הרבה פעמים אנחנו עדיין לא מבינים למה???

אבל למה לא יכול להיות הכל פשוט וקל וכיף וזורם ושמח?

ובשביל מה זה טוב כל הכאבי לב האלה

וכל הרוע והגועל שיש בעולם

וכל הקושי הזה

ריבונו של עולם, בשביל מה זה טוב???

אז קודם כל באמת מותר לפעמים לא להבין.

פשוט להיות במקום ועמדה של "אני לא יודע" ולהרפות. לגמרי.

ולפעמים, כשקצת יותר חזקים ומחוזקים בעצמנו,

אפשר להבין - שלעיתים דוןוקא מהמשבר ומהקושי הכי גדול - מגיעה גם ההבנה היותר גדולה ומכאן הדרך לפתרון הכי שורשי שיכול להיות,

ושלפעמים רק כאשר יודעים את הרע - אפשר להעריך את הטוב, ופי כמה וכמה להתענג על הטוב הזה.

ושלפעמים הרע הזה שאנחנו עוברים מגדל אותנו וגורם לנו לצמוח ולהצמיח כוחות ומידות נהדרות בנפש, שאפילו לא ידענו שקיימים בנו,

ולפעמים הרע הזה שאנחנו עוברים גורם לנו להיות *בעלי ניסיון* - ואח"כ לחלוק את אותו הניסיוןם הזה ב ד י ו ק עם אנשים אחרים שגם עוברים או יעברו אותו - ולהקל טיפה טיפה מהסבל שלהם, ולפעמים אפילו לרפא אותם ממש ולתת להם בוסט ענק שמרים אותם! וכל זה רק כי גם אנחנו היינו שם!

ובאמת באמת אין חכם כבעל הניסיון. ואדם שמרגיש שהשני גם היה שם, ממש ממש שם - מבין אותו יותר ויותר קל לצאת משם..."

אני לא אשכח לכמה נערות זכיתי לעזור שהיו חולות באנורקסיה - ורק בגלל שגם אני הייתי שם, ממש ממש שם, זכיתי לעזור להן ולהוציא אותן משם.

ואני לא אשכח כמה זכיתי לעזור למשפחה שלי, לילדים שלי, למי שהכי הכי קרוב לי וגם למי שלא - רק בגלל מה שאני עצמי עברתי. וכמה זה היה ממש מים מרווים לנפש צמאה בשבילם, הם אמרו לי זאת וראיתי זאת בעוצמות.

אם לא הייתי עוברת מה שעברתי - גם לא הייתי מי שאני וגם לא הייתי זוכה לעזור לכ"כ הרבה אנשים רק כי הייתי שם בעצמי.

אדם שיכול לחוות עצב תהומי עד הסוף, הוא אדם שיכולות להיות בו הרבה מאוד עוצמות.

יש לו לב גדול גדול שפועם.

ולב פועם פגיע יותר.

ולב פועם רגיש יותר.

אז הוא יכול לקחת קשה יותר את מה שרע בעולם - אבל הוא חי! והוא פועם!

והוא פועם הכי חזק שיש!

ובזמן שטוב - הוא גם יחווה את הטוב הזה הכי הכי חזק שאפשר!

וזו חיות בעיניי! לגמרי חיות במלוא מובן המילה!

לחיות בעוצמה.

אז אם הגיע העצב הזה - הוא לא כל כך שואל אותנו אם אפשר להישאר ולהתנחל בלב - הוא פשוט עושה את זה.

אז אוקיי, נשחק איתו את אותו המשחק.

ניתן לו להיכנס ללב.

נקשיב לו.

נשמע למה הוא הגיע? ומה הוא רוצה לומר?

נבין שהוא יכול אפילו להיות צודק - ובאמת כואב הלב על אנשים שרע להם ועל הסבל שיש בעולם,

נבין שאכפת לנו כי אנחנו אנשים רגישים וטובים ורוצים לעשות טוב בעולם פשוט...

נבין שלצד הרע יש גם הרבה הרבה טוב

נבין שגם הרע הזה בא ללמד אותנו הרבה שיעורים, כפי שאת כתבת וכפי שכתבי למעלה,

ונקבל אותו.

נקבל שמותר שיהיה עצוב לפעמים.

כמובן לא עצב שמפריע לתפקוד היומיומי - כי אם זה ברמה כזו צריך לטפל.

אבל עצב שבא מידי פעם - אז בסדר. 

לכולנו מותר להיות עצובים וחלשים לפעמיםפ.

ולכל אחד צריך שיהיה לפחות אדם אחד בעולם שהוא יוכל להיות לידו חלש לפעמים,

להתחזק,

להקיף את עצמנו במי שיקר לנו,

לבקש עזרה,

לדעת גם לקבל ולא רק לתת,

לדעת גם להיות בחידלון ופשוט להרפות ולתת לדמעות לשטוף אותנו.

עד שהגל יעבור.

והוא יעבור.

ואחריו תגיע השמש, וחיוכים,

וחוויות, ונשיקה של ילד טהור, וחיוך ואהבה, ואוכל טעים, ובילוי, וחברה מתוקה, ואירוע מרגש, ועוד שמחה,

ועוד מים וים ושמים ונופש, ועוד נתינה לאחר שממלאת את הלב - ועוד חיים. פשוט חיים.

גם בלהרגיש רע יש חיים. כי אתחיה וזוכה להרגיש. זה רק אומר שיש לב לב. ולב גדול.

ואם את לא יכולה לעשות כלום?

אז את לא יכולה!

אז להבין את זה,

לקבל,

ו... לשחרר את זה.

זה לא בתחום אחריותך.

אפשר להתפלל לקב"ה, וזהו.

ומה שאת כן יכולה?

לעשות.

פשוט לעשות.

כל פעם קצת.

לזכור שאנחנו תמיד רואים רק חלק מהתמונה, רק רגעים ולא את כל התמונה כולה שרק הקב"ה יכול לראות ושאנו נראה רק אחרי 120

אנו לא יודעים איך חיראו חיינו עוד 10 שנים

ועוד 30 שנים

ומה יהיה.

אין לנו מושג כמה טוב יכול לחכות לנו ממש מעבר לפינה!

אם היית אומרת לי לפני 19 שנים שאזכה לראות אור כזה ענק ולחוות טוב כזה ענק בחיים שלי - לא הייתי מאמינה לך.

לא היה לי מושג. כל מה שראיתי היה חושך. וןכל מה שחשבתי הוא שאני אמות וזהו.

מי דמיין בכלל את כל הטוב שכן יבוא? שכן יהיה?

גם לך יקרה!

יהיה עוד הרבה הרבה טוב ב"ה!!!

את חיה! את נושמת! את לא הולכת לשום מקום!

יש לך עוד טונות של שנים לחוות גם רגעים קסומים מלאים בטוב באהבה באושר בצחוק ובאור!

ואני ממש רואה את זה בעיניים,

שכמו שאני תמיד אומרת שמי שנפגע פעם מהאדם הכי קרוב לו בעולם - אשתו או האיש שלה,

ומרגיש את הפגיעה הזו הכי עמוק וכואב ופוצע ומדמם שאפשר - כי להיפגע ממי שאתה אוהב וממי שקרוב אליך זה הכי פוגע -

כך אני מרגישה שזה בדיוק עם הקב"ה.

מרוב שהוא הכי יקר לנו וקרוב אלינו - אנו מרגישים שהפגיעה היא כה עצומה כי איך הוא נתן לזה לקרות לנו?

ולהרגיש פגועים ממי שקרוב אלינו - זה בלתי נסבל!

אז מה עושים אנשים?

מתרחקים.

מתרחקים מהבעל/האישה שפגעו בהם

ומתרחקים גם מהקב"ה שמרגישים שפגע בהם.

כי מי שרחוק כבר לא יכול לפגוע כל כך.

אז מקהים את הרגש

ואוטמים את הלב

ומפסיקים להתפלל

ומפסיקים להתקרב

ורק מבקשים ריחוק.

רק כדי להגן על עצמנו! זה מנגנון הגנה!

וזה דו כיווני לגמרי -

גם אדם שהיה והרגיש כל כך קרוב לקב"ה *והוא*, האדם חטא והרגיש *שהוא* פוגע בקב"ה שחטאים שלו ובמעשים הרעים שלו -

הוא גם יתרחק מהשם ביוזמתו.

הוא גם ירצה כבר לא להיות קרוב ואולי אפילו יוריד את הכיפה פיזית או מטאפורית.

וכ"כ למה?

כי אי אפשר להיות קרוב ולהרגיש שאתה פוגע במי שקרוב אליך.

את אתה תרחיק את הקב"ה ממך - ואז הנפש תוכל להכיל את החטאים שאתה עושה.

כי אתה כבר לא קרוב אליו, אתה רחוק.

ואני אומרת רגע!

אפשר גם אחרת!

באמת באמת שאפשר.

שוב - מניסיון אישי.

יכולה לומר זאת *רק* כי עברתי וראיתי כל כך הרבה שעברו -

אז יודעת שאפשר גם אחרת.

אם זה בר תיקון אצל איש או אישה מסוימים - כמובן שאפשר גם אחרת בנישואים,

ואצל הקב"ה - תמיד יש תקווה. תמיד יש אפשרות לחזור ולהתקרב.

א]שר לבכות ולהאמיןץ

לכאוב ולהתפלל.

לדמם ולבקש עזרה וישועה מהקב"ה.

אפשר עדיין להיות קרובים אליו ולהרגיש אותו קרוב אלינו

להרגיש ממש שהוא נושא אותנו

ומוחה לנו את הדמעות

ואומר לנו, רגע יקרה שלי, רגע בת שלי, עוד מעט יתבהר, עוד מעט תזכי לראות גם את הטוב הגדול.

"כי רגע באפו חיים ברצונו"

אולי הכאב הוא רגע. אבל הטוב הוא חיים! הוא יהיה פי אלף!

וגם מהרע הזה אנחנו נצמח, נלמד, נגדל, נעזור לאחרים מהניסיון האישי שלנו, נעריךף יותר את הטוב, נתקרב יותר לקב"ה ונתפלל לישועה,

נפתח את הראש ואת הלב לפתרונות שלא חשבנו עליהם איך לעזור ולצאת מהמצב,

נבין שלא את הכל אנחנו מבינים ויודעים

ונאמין.

שנזכה.

ושתזכי מכל הלב לראות גם אור גדול פי אלף מהרע שראית. ושלא תדעי עוד טיפת רע, הלוואי.

חיבוק יקרה :לב:

אני כל כך שמחה לשמוע שזה חיזק אותך!

כל זה לא היה יכול לקרות אם אז בתקופות הקשות הייתי מתייאשת

עברתי פעם ביזיון שאני לא מאחלת לאף אחד, החלטתי לעשות חשבון  נפש, למה זה הגיע לי?! (אחרי המון בכי כמובן)

ואז נזכרתי שלפני המון שנים ביישתי מישהי, (סיפור ארוך ארוך,,,היא שיקרה לי וכו), בזמנו כ"כ כעסתי ולא חשבתי שאני מביישת אותה

חשבתי לעצמי מאיפה אני משיגה את הבנ"א הזה? אין לי קשר איתה הרבה שנים,אין לי מושג מה השם שלה, איפה היא גרה וכו וכו

בלילה חפרתי לבעלי על זה,וסיפרתי לו שאני מאוד רוצה לבקש ממנה סליחה.

יום למחרת פגשתי אותה באוטובוס בינערוני, מיד זיהיתי אותה,היו לי צמרמורות בכל הגוף,הייתי בהלם,  לא נפגשנו 15 שנה!!!!נסעתי באוטובוס הזה במשך כמה שנים,ומעולם היא לא עלתה עליו.

התביישתי מאוד,אבל הרגשתי שה' שלך לי אותה, ואין סיכוי שאני מפספסת את ההזדמנות.

כמובן שביקשתי סליחה, אני לא יודעת אם היא זכרה את הסיפור או שלא, (אותי היא זכרה), במשך כמה ימים הסתובבתי מצומררת מההשגחה הזו.

זהו

יש הבנה מאוד חזקה בזוגיות.

כשאנחנו פוגשים את החולשות של הצד מולנו.

האם זה בעיה שלא, אנחנו הרי הטובים, הוא הבעייתי. שיסתדר. מקסימום אני צדיק על שאני מנסה לעזור.

או שבגלל שתחת החופה קשרתי את גורלי בגורל נשמת בן זוגי והפכנו לגוף אחד וזה נכון לכולם, גם למי שחושב.ת שזה היה בטעות, אז זה בעיה שלי בדיוק כמו שזה בעיה שלו!!

בלי שום הבדל!!

לא חוכמה רק להגיד.

תסביר

אני לא נתקלתי בזה

ככלל, לא מעודדים גירושין

כן מעודדים ניסיונות לפתרון

השיטה של אי הכרות נכונה אולי למקומה

בדרך הטבע בקהילה כזו אחוז הגירושין נמוך

אי אפשר להחשיב אותה, ודאי לא כיום, כהשיטה החרדית

והילדים מאושרים שיש להם עוד זוג הורים(חורגים)

וכולם חיים בשלום ובאהבה (:

אז למה להתעקש על הזוגיות המקורית.

רק בגלל נאמנות?

למי אתה נאמן לשני השותפים הכי קרובים שלך בחיים?

ושהיו איתך בטוב וברע.

לא עדיף מרירות מריבות ומרמור קבוצתי

עם שאר הגרושים והגרושות?

זו המציאות שנשים מסויימות יותר נהנות מלהתמרמר על הגבר עם חברותיהן, לגרום לו לנזקים, לצער אותו,  מאשר מלחיות עם המשפחה שלמה.

והילדים משלמים את המחיר.

וגם אנחנו.

הבדיחה על חשבוננו.

לגזור ולשמור

מעניין איך הגעת למסקנה

קראנו השבת בפרשת השבוע את פרשת קדושים.

אנו קוראים בה על המקום הכי קדוש לעם ישראל - קודש הקודשים -

שביום הכי קדוש בשנה - יום הכיפורים -

האיש הכי קדוש בעם - הכהן הגדול - נכנס לקודש הקודשים ומכפר בעדו, בעד ביתו ובעד כל עם ישראל.

ואנו יכולים ללמוד מכך גם בהשוואה אלינו. לקודש הקודשים שלנו. כל אחד ואחת מאיתנו:

המקום:

המקום הכי קדוש לנו - הבית שלנו.

ובתוך המקום הזה, נפנה באמת מקום. 

נראה בו באמת את מה שהוא - קדוש. נבדל. מכל הבחוץ.

ניתן לו את המקום הראוי לו ונאפשר לנו לפנות רעשי רקע למען אותו מקום פנימי שהוא רק שלנו.

האדם:

האיש הכי קדוש לי זה אישי.

האישה הכי קדושה לי היא אשתי.

קדוש גם במשמעות של נבדל גם כאן -

להבדיל את אשתי מכל הנשים בעולם. 

להבדיל את אישי מכל האנשים בעולם. 

"הרי את" - ורק את.

"מקודשת לי" - ורק לי.

מקודשת.

רק היא עבורי.

רק הוא עבורי.

לחזק את הייחודיות. את הבלעדיות.

לקדש אותנו.

הזמן:

הזמן הכי קדוש לנו הוא הזמן שלנו יחד.

לפנות זמן למרחב הזוגי שלנו.

לקדש ולבדל אותו מזמנים אחרים.

לתת זמן ופניות לביחד שלנו.

ולהבדיל אותו מהסחות דעת לדברים אחרים באותו רגע ולייחד ולקדש את הזמן הזה אך ורק עבורנו.

אז גם בביתנו פנימה -

מקום

זמן

אנחנו -

האיפה

המתי

המי

ולייחד אותם. ולקדש אותם. ולהבדיל אותם מאחרים.

"קדושים תהיו"

"כי קדוש אני"

ה' אחד ושמו אחד

וללמדנו גם מתוך כך -

אשתי אחת. ובה ורק בה אני ממוקד. ובה ורק בה אני מכוון ומוציא את האנרגיה שלי.

אישי אחד. ובו ורק בו אני ממוקדת. ובו ורק בו אני מכוונת ומוציאה את האנרגיה שלי.

ואנחנו יחד - אחד.

לא בטוחה מה מהדרין

הרים (בית קפה-קונדיטוריה מדהים!)

דרך הגפן

ההוא האסייתי ששכחתי את שמו

יש מסעדות כיפיות בעין כרם (אווירה של חופשה וקרוב ברכב)

אם אתה לא מרוצה מזה, אז זה שיש עוד כמוך לא אמור לגרום לך לוותר

זה לא אמור לנרמל את המצב (ואני לא אומרת בטון ביקורתי בכלל..)
אם אתה מחפש עזרה או עצות זה משהו אחד.
אם הכלה הבנה והזדהות זה משהו אחר.

עד רגע זה, אף־אחד, מעולם, לאורך כל ההיסטוריה של האנושות, לא הגיע לכך.

ברכותיי.

(או קללותיי, לא יודע מה אומרים במצב כזה.)

אתה היחיד, אלא כאב עצום שקיווית שהחתונה תמנע ממך את הנפילות ואתה מגלה שלא רק שהיא לא מונעת - אלא על ייסרי המצפון על הנפילות, נוסף מצפון על הפגיעה באשתך.

אז לא - חתונה היא טובה, היא חשובה, היא נותנת מקום להביע את הביקושים הגופניים בדרך היתר ומצווה - אבל היא לא מונעת נפילות.

הדרך למנוע נפילות אחרי החתונה, בדיוק כמו לפניה, היא בסור מרע ועשה טוב -

סור מרע - לא להחזיק שום מכשיר לא מוגן ולא להתקרב לזה, אם זה לא מספיק - ללכת לטיפול אצל מטפל מוסמך שמומחה בגמילה מנפילות כאלו.

עשה טוב - למלא את זמנך בעיסוקים חיוביים.

הסטורי דיבר לעניין.

אשמח אם תרחיב יותר מניסיון [ברמה שנקי לדבר]

וגם תקשר אותי למטפלים כאלו

אגב, לדעתך זה טיפול? יעני אני בעייתי? חולה?

השאלה אינה איזה 'טייטל' נלביש עליך. כשיש קושי, גם אם הוא לא 'מחלה', כדאי לטפל בו. לא צריך להיות חולה, בשביל להתגבר על קשיים. כן יכול להגיד מנסיוני, בהקשר אחר לגמרי - שהייתי צריך תמיכה/טיפול והיה לי מאוד קשה לקבל את זה (במיוחד שלא אני גרמתי, אז למה אני ה'חולה' שצריך טיפול,), חבל שלקח לי זמן להסכים.

איני יודע אישית, יודע שהיו כל מיני פרסומים. אין לי מושג מי באמת מוצלח, אפשר לברר. הרב יוני לביא עוסק בזה כבר למעלה מחצי יובל - אולי הוא יוכל להפנות.

אתה מתמודד עם מעידות שקשורות לגלישה ברשת. איפה כמה למה ומה חומרת הבעיה את זה במידת הצורך ובמידה ותחליט ללכת לטיפול,יקבע המטפל. עד אז תשמח על עצם השאלה שמעידה שאתה נמצא במקום שאתה לא רוצה להיות בו, וזו ברכה ונקודה שמאפשרת תיקון וחזרה לסדר. ישנם ארגונים שבצורה אנונימית מסייעים בתחומים אלו כמו חברים מקשיבים ועוד. תתייעץ איתם,זה יתן לך פרופורציות ובהירות על המקום שאתה נמצא בו ואפשרות לקחת אחריות ולצאת מהמקום שאתה נמצא בו.

בהצלחה אחי.

וכמו בכול דבר תתפלל על זה, אל תוותר ואל תתייאש וההפך - תשמח, תיקון הכללי טבילת מקווה תהילים כל יום

שבאופן כללי שיפרו את הרגלי האינטרנט שלי. שניהם תוספים של chrome.

הראשון זה Adblock Plus שמה שטוב בו באופן מיוחד זה האפשרות לחסום אלמנטים נוספים בתוך כל אתר, גם אם זה לא נחסם באופן מובנה על בסיס הפילטרים הדיפולטיים.

(כאן הקישור לחנות התוספים הרשמית של גוגל https://chromewebstore.google.com/detail/adblock-plus-free-ad-bloc/cfhdojbkjhnklbpkdaibdccddilifddb)

השני זה StayFocusd שמאפשר לך להגדיר רשימות אתרים שייחסמו אחרי X זמן גלישה שאתה קובע, אבל מה שטוב במיוחד זה אפשרות מובנית לחסום כל מיני פיצ'רים אוכלי זמן באתרים מסויימים (כמו למשל להעלים את הרילס מיוטיוב וכדומה)

(כאן הקישור לחנות התוספים הרשמית של גוגל https://chromewebstore.google.com/detail/stayfocusd-%E2%80%93-website-bloc/laankejkbhbdhmipfmgcngdelahlfoji )

למען הסר ספק, אני לא מספים כאן ולא מקבל כסף (אלה תוספים חינמיים) והאינטרס היחיד שלי זה לשתף במה שמצאתי יעיל.

הקישורים הם מהאתר הרשמי של התוספים של גוגל. אלה תוספים שיש להם כמות הורדות ענקית ולכן נחשבים בטוחים (אם כי, עדיין כשאני נכנס לבנק וכדומה אז אני מכבה אותם לפני כן ומדליק שוב לאחר מכן).

גם אם זה לא קשור באופן ישיר למה שאתה צריך @מחפש את עצמי! , אני עדיין חושב שצבירה של הרגלים טובים בהקשר הטכנולוגי-אינטרנטי יהיה בעל ערך מוסף גדול לחיים שלך. בהצלחה רבה, חבר!

החסימת הפרסומות שלו הרבה יותר מקיפה

למשל ברוטר, אז סימנתי את האזור של התגובות וב"ה כל הרעל שהולך שם נחסך ממני עכשיו...

אבל אבדוק את ההצעה שלך בכל זאת. תודה רבה!!

אבל לא זוכר מהם

למשל, שלא יקפצו לי גם פרסומות מיותרות של דברים אחרים (לאו דווקא לא צנועים), ושאבזבז פחות זמן על שטויות? (נניח אפילו אתרי שופינג)

נשמע מעניין.

מחפשת בשביל המחשב. עובד גם על מקבוק? (גולשת לרוב בכרום, לא ספארי)

נפוץ

יש דמיון שנישואין זה תעודת ביטוח מתאוות מין

זה לא בהחלט נכון

כל עוד לא חריג איני יודע אם מצריך טיפול

קודם כל חשוב לי להגיד שאתה לא היחיד אבל כמו שאמרו לעיל -  זה לא אמור לנרמל את העניין..

אנחנו בדור מלא פריצות בתחום הזה בכל פינה, והדרך הנכונה זה לגדור פרצות ואם אתה מרגיש שגם זה לא עוזר, להיעזר באיש מקצוע.

אני אישית גם מתמודד בתחום ונעזרתי בעבר בטיפול.

לא יודע אם יתאים לכל אחד..זו הייתה מטפלת חילונייה.

לדעתי עדיף דתי,

יש לי כמה שמות:

אלישע אזר 054-7600080

שי אורים 0586886579

אומנם הוא מתעסק בתחום ההתמכרויות אבל במכון שהוא הקים יידעו אולי להכווין אותך ולתת כלים ודרך

בטח כשזה כולל תכנים ברשת ולא רק מעשים פיזיים עם עצמו.

אפילו טלוויזיה או נטפליקס ממכרים. אז בוודאי שתכנים כאלו גם. 

פעם היה באתר GYE. אבל אני יודע שהיום יש ערוץ ביוטיוב שמכיל את כל הסרטונים של התוכנית. תחפש פורטיפיי ישראל או משהו בסגנון.

זו תוכנית שנועדה לסייע למתמודדים.

אולי תמצא בזה תועלת. יש מי שזה עזר להם.

לא מצאנו מקום שעונה על מכלול הדרישות- בעיקר שלי.

שהן

חינוך מספיק איכותי לילדים

קרבה יחסית להורים שלי

מקום עם תחושת ביטחון פיזית

קהילה חמה ואיכותית.

מחירים הגיוניים.

כרגע אנחנו גרים במקום שכמעט עונה על הכל.

אבל המחיר פה בשמיים. לא יודעים אם נוכל לעמוד בזה לטווח הרחוק.

וגם החינוך הוא לא בדיוק מה שרצינו. 

אבל רוב המחירים לא ירדו באמת. רק פיקציה.

גרים במקום מאוד נוח מהרבה בחינות. גם חברתית וגם אידאולוגית.

מצד שני , חלום שלי ישוב פיצי ועכשיו יש מלא כאלה

וחזרה להתחלה שכרגע גרים במקום טוב )יש חסרונות אבל הרבה יתרונות)

האם היית כועסת עליו אם הוא היה שובר צלחת בטעות? הרי זה אותו דבר. הוא בטח מיהר בבוקר, ועם ארגון ופיזור הילדים וגילוי התקלה זה התפספס.

לא יתקנו את הטעות

וגם לא יעזרו לכעס ולתסכול

הפסד כספי זה כאב לב

חוסר לגיטימציה לטעות זה גם כאב לב

כנראה גדול יותר

מה לעשות?

ללמוד לנהל כעסים בצורה טובה יותר

להכניס למודעות שבני אדם יכולים לטעות

לא להתקשר כדי לצעוק

ואם מנתקים לכבד את הספייס של הבנאדם 

וזה באמת מלחיץ ומטלטל,

איני טוב בניסוחים אך אגיד את דעתי האובייקטיבית נוקבת ככל שתהיה.

אבל

– לא רוצה להטיף מוסר דתי אבל זה באמת מסוג הדברים שהם ניסיון באמונה. הנזק כבר נעשה אין פה כבר מה לתקן. גם מפתח הפרנסה וגם מפתחות החיים נתונים בידי הקב"ה ברצונו נתן וברצונו לקח כי הנה כהגה ביד המלח. או שאנחנו אומרים את זה ומאמינים בזה או שאנחנו אומרים את זה ולא מאמינים בזה. זה ניסיון מטורף אבל זאת ההשקפה שאנחנו צריכים לגבש לעצמנו בסופו־של־דבר. ואחת הסיבות שאנחנו מצווים באמונה הזאת היא כדי שלא נאשים את האנשים מסביבנו. איני מאמין שהדבר נעשה בכוונת מכוון הרי זה כסף (ואינטרס) משותף לשניכם. אני מניח שגם הוא בעצמו החוויר כששמע את זה, ויודע כמה זה חשוב לך אישית.

– איך את היית רוצה שיתנהגו אלייך אם היית עושה טעות כזאת? אם היית נניח קמה עם כאב ראש פיצוצים ושוכחת לעשות משהו מרוב שמיהרת? ואז מתקשרים לצעוק עלייך בטלפון? שיחות בטלפון לא נועדו כדי לספוג צעקות (וגם שיחות בכלל). אם מתקשרים לצעוק אז עדיף שלא להתקשר בכלל ולצעוק אל הקיר, זאת דעתי. מה בדיוק מרוויחים מזה? הרי, אם הוא מבין את חומרת העניין וכמה זה חשוב לך, אז גם ככה הוא מבין ויתמוך בך כשיחזור מהעבודה. אם זה לא מזיז לו, אז מה טוב בכך ש"תכריחי" אותו ש"יזיז" לו?

– בית בסופו־של־דבר הוא מקום המבטח של האדם, המצודה היחידה שלו בעולם רועש גועש ועוין, ספינה בלב ים. בערך כל האנשים סופגים דברים לא נעימים בעבודה, ומה לעשות סופגים כי על זה (בין השאר) משלמים. בית לא יכול להפוך למקום לא בטוח, גם אם קורות פשלות וטעויות. הוא אמור להיות רשת שתופשת את המקומות האלה והפוך מקנה ביטחון. טוב, לא לתת לו פרס על פיזור הדעת שלו... אבל העיקרון מובן. אין שום עניין להפוך את הבית לשדה קרב נוסף בשם הצדק.

תהיה בעל נהדר! בעזרת השם!

ראשית אינני אלא חתול זמני. תרתי לגריעותא.

שנית נקודת החוזקה שלי שהיא דעותיי האובייקטיביות היא גם נקודת התורפה כי אנשים לא אוהבים אותן.

אלא שבתחילה אומרים שצריך להכיל את הרגש של הזולת

לא משנה כמה הוא רואה/לא רואה את האמת ואחר כך,

כשהוא נרגע אפשר וכדאי לאמר לו את דעתנו.

גם הח"ח מדבר על כך (שלפעמים מותר לשמוע

לשון הרע מהזולת אם זה מרגיע אותו, בבחינת

"דאגה בליבו ...)

אם אתה יכול להתחבר לרגש הראשוני

של המשיח ולנסות להכיל את מצוקתו

זה מצויין.

אובייקטיביות זה דבר נפלא!

תיכננתי להתחיל את תגובתי בכך שהייתי צריך להתחיל את תגובתי בהכלה הבנה וכו' וכו'.

אלא שאין לי סבלנות לזה כלל וכלל, מי שרוצה לקנות את סחורתי האובייקטיבית והצנועה מוזמן גם בלי זה.

בעיקר המשפט האחרון. עזר קצת להבין מה קורה.

איזה באסה 

פלא יועץ : סימן "דאגה"

קודם כל קבלי חיבוק ממני

זה ממש ממש מחרפן

אלפי שקלים או יותר שהלכו לפח כבר מוציא מהדעת,

להוסיף לזה את הצורך להשיג שוב, ואת כל עוגמת הנפש שיוצאת מזה זה באמת מוציא מהדעת

ממש הגיוני שהגבת ככה

העניין הוא שזה קרה. ואין מה לעשות עם זה.

ובעלך לא עשה את זה בכוונה, כי למרבה הצער הגברים לא באמת חווים את הטיפולים, כמה שזה מתסכל.

לא הם אלו שצריכים להשכים לבדיקות ולאחר לעבודה, לא הם אלו שצריכים לקחת מיליון תרופות ולהזריק לעצמם, לא הם אלו שעוברים את החשיפה לפרטיות והם לא אלו שצריכים להיות זמינים לטלפון של האחיות בזמן הכי תקוע שיש. לכן הם לא מספיק מודעים בד"כ ולא מספיק חושבים על זה.

העניין הוא שעכשיו הוא כבר מבין את ההשלכות אוכל את הלב על מה שהוא עשה, ואז הצעקות (ההכי הגיוניות בעולם!) מחסלות אותו סופית..

הוא פשוט לא מסוגל להתמודד עם זה שהוא גרם לכל זה.

אז ממש כדאי לך לנסות להוציא את העצבים (הסופר מוצדקים) במקום אחר, ולחוס על בעלך שסה"כ מניחה שאת אוהבת אותו ורוצה בטובתו ולא רוצה להוסיף על יסורי המצפון שהוא עשה לעצמו.

מניחה שהוא למד את הלקח ולא יעשה את זה שוב..

(ואת עוגמת הנפש קחי לתפילות שהטיפולים יצליחו, בסוף כל הזריקות האלו יכלו גם להיזרק כי הטיפול לא צלח, לא כל הטיפולים הרי מצליחים למרבה הצער, תפילות הכי נצרך)

מי שגרם לכל זה הייתה התקלה במקרר. סביר להניח שבעת הגילוי שלה (סביר להניח - בוקר לחוץ שנוגעים באוכל במקרר והוא לא קר) התרופות כבר היו מקולקלות.

השאר. נכון.

אגב, אני חושב שנכון שהוא הגיב "לא צועקים עליי" כהצבת גבול. לא בטוח שנכון היה לנתק את השיחה. גם במצב של התפרקות רגשית זה לא סיבה להתנפל על בן זוג. זה גם לא מקדם שום דבר. אנשים שמגיבים לצעקות (גם אם הם עושים מה שמבקשים מהם) מתייחסים לבית כאל מקום-לא-בטוח וממילא הלב שלהם ישאר בחוץ כדי להתגונן.

באמת במצב כזה אולי בכל מקרה לא היה כדאי להשתמש בתרופות

ובכל מקרה התסכול שלה מובן מאד, זה אפילו לא על הבעל אלא על המצב.

ומסכימה שזה לא סותר שנכון להציב גבול. רק שלא הגבתי לבעל אלא לאשה

התרופות לא התקלקלו בגלל "הבעל". כשהבעל פתח את המקרר בבוקר התרופות כבר היו (לכאורה?) מקולקלות. לבוא אליו בטענות זה קודם כל לא מחובר למציאות.

(וכתבת פה תגובה רגישה ומכבדת)

יחד עם זה התסכול שלה מאד מובן והגיוני שהוא יצא בצורה לא טובה, כי זו עוגמת נפש נוראית. רק שעכשיו כדאי לתקן כי בפועל בין אם זה אשמתו ובין אם לא זה כבר היה וחבל להעכיר את המצב, זה לא יעזור אז לפחות שיהיה שלום בית ובעז"ה עצם השלום-בית יעזור ותהיה להם ברכה

תודה 

ממש בלי כוונה. נכון שלגבי הקוטג', הייתי מגלה יותר רגישות

אבל מה לעשות שלא רגילה לתרופות פוריות בפריג'ידר?.......

הוא לא אמר: עזבי אותי במנוחה אין לי כוח  לזה....

ואולי האיפוק שלנו הוא שיגרום לברכה שתבוא ותשרה? אולי זה הנסיון?

קשה. בטח. אבל אולי שווה?

לא כל אחד היה שם לב לדבר כזה!

כמה צריך ללמד זכות. להשתדל לראות את מחצית הכוס המלאה, להבין.....וכמה זה קשה לפעמים.

לא חוויתי טיפולי פוריות והאמת שלא מכירה מקרוב, אז אולי אין לי זכות להתייחס ספציפית לעניין הזה.
בכל זאת נשמע כואב וקשוח ממש!
מבלי להקטין את הכאב של הסיטואציה שלך, מציעה להסתכל על העניין ב"נפרדות"-
להבין מה הוא חווה ואיך פעל, בלי קשר לאיך שזה גורם לך להרגיש.
הוא וודאי לא עשה בכוונה,
וודאי מצטער מהעניין, גם אם פחות ממך.
השאלה החותמת שלך בפוסט דיי מסכמת את הגישה שלך- מה לעשות איתו?
מה זה דייסון מקולקל? סליחה שאני מציגה את זה בכזו חריפות זה פשוט ממש בלט לי.
זה בעלך, את לא אמורה "לעשות" איתו כלום.
גם אם הגבת מרגש ומקום כואב- כמו שהתגובה שלך כבר נעשתה ואין להשיב למה שהיא גרמה כך גם מה שקרה לו- בבוקר קם לכאוס (ארגון ילדים ומקרר מקולקל) ונסע לעבודה לבד, ואח"כ קיבל מטר צרחות מאשתו (כנראה שלא שמת לב כמה זה מפריע לו, כתבת התקשרתי לדבר איתו. כשבעצם כנראה צעקת והתעצבנת- וזה ממש מובן אגב! אבל זה היה המצב..)


עכשיו לאחר מעשה, אי אפשר להחזיר את התרופות,
ולא את הצעקות שלך עליו.
אפשר לנשום, להתאכזב, ולהרגיש את הצער והכאב.
לדבר איתו, ולתווך לו מה הרגשת וכמה זה מתסכל תוך הבהרה שאת יודעת שהוא לא שם במצב, לא עשה בכוונה זה בטוח...

שוב חיבוק❤️

עזרת לסדר את הראש.

דבר ראשון רוצה לשלוח חיבוק גדול

גם על עצם המציאות שמצריכה תרופות פוריות

וגם על האובדן שלהן

ובכלל על כל הסיטואציה

נשמע כ"כ מתסכל, וטבעי מאוד להרגיש את מפח הנפש הזה. זה באמת מאוד כואב.

כתבו לך מקסים ומצטרפת לדברים החכמים מעליי,

בעלך היקר בטוח לא התכוון שהתרופות יתקלקלו וכל הכסף והמאמץ ירדו לטימיון, אלא הוא בן אדם בשר ודם ואנושי וטעה כאן אבל באמת טעות אנושית ובלי כוונה רעה חלילה.

בטוחה שגם לו מאוד עצוב שהתרופות התקלקלו.

והוא ניסה מה שהוא יכל באותו רגע נתון, עם כל העומס והלחץ של הבוקר, אירגון הילדים החמודים, הפיזור שלהם, דאגה למקרר, לרוץ לעבודה, כל זה בתוך הימים הבודדים בהפסקת האש לאחר המלחמה שגם ככה המוח של כולנו די פירה בגלל כל המצב ולהסתגל אפילו להגיד משפט קוהרנטי בריכוז באמת לוקח זמן...

אז הכל ביחד גרם לטעות אנוש של לשכוח את התרופות.

ונכון, זה הכי הכי הכי מתסכל וכואב שיש! בטח המשמעות שלהן בכמיהה לעוד ילד, וגם עניין העלות הגבוהה וכל המאמץ בפני עצמו. זה באמת הרבה מאוד לאבד ומותר בהחלט לתת לעצמך את הזמן והמקום והליגיטימציה לאכזבה, לתסכול, לכאב, לאובדן של זה.

ויחד עם החמלה וההבנה שלך כלפי עצמך, לנסות לראות גם את ההבנה והחמלה כלפי בעלך (והוא כלפייך כמובן) באופן של טעות האנוש שבאמת נעשתה בלי כוונה ורק מתוך לחץ עומס ובעיקר אנושיות ❤️

אז מותר לטעות.

ומותר להתאכזב.

ומותר שיכאב.

והלוואי וב"ה מעז יצא מתוק

ודווקא מתוך הכאב הזה תזכו לישועה שלמה בקרוב ממש,

זה ממש הזכיר לי את הסיפור על הזוג מצידון שבאו לרבי שמעון בר יוחאי, והאישה שלקחה את בעלה כחפץ שהכי יקר לה יותר מכל ובסוף נפקדו ב"ה...  כלומר המהות הזו שהכי חשוב זה את ובעלך. האהבה ביניכם.

אתם בהחלט יכולים להתאכזב ביחד על אובדן התרופות

ובהחלט יכולים להבין יחד ולתת חמלה ומרחב גם לטעויות.

ויכולים גם ללמוד עוד על מצבי קושי שנוצרים בעקבות האנושיות שלנו (בין אם זה מצב הקושי בצעקות שצעקת מהכאב שלך, ובין אם זה מצב הקושי של בעלך ששכח את התרופות בגלל העומס וכו', ובין אם זה מצב הקושי שבעלך לא יכל לשאת צעקות וביקש לא לצעוק עליו וניתק את הטלפון וכן הלאה...) - כל מצבי הקושי הללו מולידים אצלנו הפעלה של מנגנון הגנה שהוא זה שעכשיו בקדמת הבמה ולא ה"אני האמיתי והמיושב" שלנו.

זה מה שקרה לך כשצעקת

זה מה שקרה לו כשניתק את הטלפון

נכון שזה לא אידיאלי, אבל זה בהחלט קורה ולטובים ביותר.

אז הכל בסדר,

לקחת נשימה עמוקה

להבין את עצמי

להבין את בעלי

להבין את הכאב שלי ולתת לו חיבוק ולגיטימציה

להבין את האנושיות של בעלי ולתת גם לטעות האנוש חמלה והבנה

להבין אצל בעלך את המקום שבו שהרגיש מכווץ מצעקות עליו + תחושת אשמה קשה גם כלפי אשתו שבגללו התרופות ירדו לטימיון וגם כלפי עצמו כי וודאי שזו מטרה גם שלו הכמיהה לעוד ילד... אז הכל יחד יצר אצלו את התגובה שזעקה ממנו: אני לא יכול שצועקים עליי. בבקשה לא לצעוק עליי. ואולי גם ניתוק הטלפון כדי לא לשמוע שצועקים עליו, את ה"הוכחה" הזו עבורו עד כמה הוא אשם ולא בסדר. עד כמה הוא איכזב. עד כמה זה בגללו. עד כמה בגללו אין גם לאשתו וגם לו את התרופות עכשיו על כל המשתמע מכך.

אז זה גם הצעקות עצמן שלא נעימות וגם מה שמסתתר מאחוריהן שזו בעצם תחושת אכזבה עצומה ממנו והוא לא יכל להכיל את זה כנראה. גם בפני עצמו ובטח אם זה יושב אצלו על פצעי ילדות קודמים של מקומות בהם הרגיש שהוא לא בסדר או אשם או שצועקים עליו או שצועקים בסביבתו הקרובה וכל מה שזה עושה, ופיתח רגישות או יותר נכון "אלרגיה" לצעקות ומאוד קשה לו לשאת אותן.

לכן זו דווקא הזדמנות אחרי שהכל נרגע

ואחרי שנותנים מקום להכל כנ"ל

ללבן עוד את המקומות הכואבים שלנו

את הפצעים שלנו

את הקושי שמולו עמדנו

את מול הקושי שלך באובדן התרופות

והוא מול הקושי שלו באכזבה ממנו ובצעקות עליו

ולנסות לראות שם עוד לעומק איזה מפתחות אפשר לקחת משם, 

איך אפשר ללמוד עוד להבא, 

איך אפשר להגיב בצורה שגם תיתן מקום לקושי וגם לא תפגע בשני/ה וכן הלאה.

ובעזרת ה' שהקב"ה שבידו הכל, והוא אמר גם לחומץ לדלוק ובידו להושיע אתכם בכל מציאות שהיא, גם אם אבדו התרופות כרגע, ישלח לכם ישועה שלמה וזרע של קיימא במהרה, בשמחה, בנחת ובאהבה 🙏❤️

טירגרת אותי מהתקופה שלנו עם תרופות הפוריות. זה באמת הון תועפות (וגם משפיע מאוד על מצב הרוח, כך שממש אני לא מתפלא אם רצית לרצוח אותו 😅).

ממש תקופה מאתגרת, גם הורמונלית וכלכלית וגם המוןן בלבול מוח לתאם את הכל (וגם כל העניינים של ההזרעות וכו', לא חוויה מי יודע מה...). פשוט מבין אותך ומסכים איתך.

כדי לנחם ולהרגיע אותך (אם זה אפשרי 😉), אומר לך שקורה לכולנו, גברים ונשים וצ'רקסים, שאנחנו שוכחים דברים, גם אם אלו דברים חשובים מאוד. ולמה הוא ככה היה עצבני עלייך? כי יכול להיות שהוא כבר סובל בשקט הרבה זמן...

והכי חשוב יקרה, שה' יעזור לכם, שהתקופה הזו תביא לכם טובה ושמחה וברכה, בכי וצחוק ואושר ויופי והנאה!

כשזה מגיע, אין יותר יפה מזה..

קמתי בבוקר, זרקתי את המקולקל לפח. קניתי מה שצריך באושרעד. הכל רגוע עכשיו.

@נחלת  אני צודק?

יגיד לך שהיא לא מונעת מכסף.

מהכתיבה שלה אני מבין שהיא אישה חרדית, מבוגרת יחסית, גרושה, עם לב טוב ורצון להחכים אותנו בדברים שהיא התפעלה מהם.

שעלתה מההפצה התזזיתית הזו במספר פורומים כאן. האמירה שלי על "תשלום" היא צינית. מי שעוקב אחרי, כבר אמור להכיר.
 

לב טוב ושיתוף בהתפעלות זה דבר יפה, ואני לא מזלזל חלילה. אני כן מבקר את ההגזמה בזה, במיוחד שאנשי הפורום כאן אינם חולקים איתה את החרדיות. לכל דבר צריכה להיות מידה, לזו כוונתי.

המפרקים שהיה אפשר באינטרנט.

לא הבנתי - למה היא מתארת כאילו זו בעיה

שהיא ניקתה את הבית / הפעילה מכונות כביסה וכו'?

זה מתואר כאילו זה בעייתי

וזה שהיא משתפת את בעלה במה שהיא עשתה בבית

מה הבעיה בזה?

הספר הזה חשוד שיש בו בעצם רעיון וניסיון לפרק בתים.

לתת לאשה תחושה שהיא אוכלת  אותה בגלל שהיא עקרת בית.

בגלל שהיא עושה את התפקידים של אמא.

מנקה מסדרת מבשלת מכבסת.

מה הבעיה בזה?

דרך אגב אם כבר רוצים לעזור לדמות בסיפור

הבעיה העיקרית היא- זה שהיא מרצה

היא מפחדת

היא מרצה.

אם היא לא היתה מרצה

גם הבעל שלה לא היה משתלט עליה כמו שמתואר

** ואני מסייגת שלא קראתי הכל.

רק מה שהיה אפשר באינטרנט.

אז אני ממליצה למי שהשתכנע מהספר הזה

לעקוב דווקא אחרי מישהי בשם:

חני בצון

---------------------

תמר כותבת לעצמה בהערות שוליים

שמותר לה גם לתת מקום לעצמה

כל פעם במילים אחרות

ברור שזה מרכיב מאוד משמעותי בקשר שלה עם בעלה

ועם כל הסביבה שלה

לאותה תמר (כן אני יודעת שזו דמות מספר)

הייתי ממליצה ללכת לטיפול רגשי

שיעזור לה לעמוד על שלה

לתת לעצמה מקום.

וממילא היא היתה מקבלת גם יותר מקום מהסביבה.

ואל תשכחו- זה עוד ניסיון להסביר לנשים כמה זה לא טוב להיות עקרת בית. להיות בתפקיד האשה.

כן זה לא פסול שהיא ניקתה וסידרה ושוב ניקתה חשוב הפעילה מייבש.

מאוד הפריע לי האופן שבו מתואר שהיא הפעילה שוב חשוב מיבש!

זו הדיעה שלי אני בטוחה שיש לכם דיעות משלכם

מוזמנים להגיב. (יהונתן גרובר עיין שם שם)

וגם ממליצה לצפות קצת במיכל לויטין

האמת, חוברות כמו "המקום", חשודות בעיניי באופן מיידי בדברים שאת אומרת. מדובר בביטאון של חרדים סופר מודרניים, מניח שאחוסי הגירושין שם גדולים מאוד וכמעט כל הנשים שמעורבות בפרוייקטים האלה לא נשואות.

הטענה היא תמיד, שמצד שני זה גם פותח את העיניים לאלו שען נמצאים במצב של אלימות וסכנה (לצערי הכרתי לא מעט גברים - בעיקר חרדיים - שנמצאים במקום הזה. גבר חרדי שמתחתן הוא מאוד נאיבי וחסר ניסיון. יש נשים, בעיקר אלימות או מטורפות, שמנצלות את זה והגבר לרוב לא יגיב וינסה לרצות. אצל גברים המודעות נמוכה מאוד, ולהיפך החינוך הוא תמיד ל"מכבדה כגופו" וכו וכו, וכאנשים חסרי ניסיון וגםחסרי השכלה ומשענת כלכלית, הם מאוד בקלות נכנסים ללופ הזה של ריצוי וכניעה. יש לי כמה חברים שהתגרשו אחרי שנים רבות, ומהסיפורים שלהם אין לי מושג איך החזיקו יום אחד. אחד מהם היה נשוי לחולת נפש רשמית, שאפילו את העובדה הזו היא הצליחה החליק לו ולגרום לו להתחתן איתה).

אז מה טוב, קשה להגיד. ככלל זה תלוי באיזו אוכלוסייה אני נמצא/ת. אם אני נערה שמוקפת בפמיניסטיות קלאפטעס, עדיף לקחת איזון עם ספרי בגן השלום. אם אני מנשות השאלים, כדאי לקרוא המקום.

והעי חשוב זה לקוות ולהתפלל שיהיו לנו עיניים טובות וחדות, לראות כל הזמן את מה שטוב, ולדעת אם זה באמת טוב

מדוייק

ושיהיה ברור שלא תקין לא אשה מוכה ולא גבר מוכה

זה תקופה מאתגרת

תזכרו שלא לנצח יהיה כך

הבהרת יפה את ההבדלים ביניכם,  בין כהבדלי המינים,  בין כנגזרת של הבתים בהם גדלתם, או סיבה אחרת

לא פשוט להתחיל בתוך צבא.

הקשר חשוב לך, הלב שלך לגמרי שם וזה מקסים.

טבעי שאתה רוצה להרגיש שגם היא מתגעגעת.

מה קורה בהודעות וכשכן מדברים? היא חמה? מביעה רגש?

בדרך כלל יותר טכניות אבל מידי פעם יש הודעה חמה וזה ממש יפה

אני חושב שאני יותר חם בהודעות אבל בסוף אני מבין ורואה שזה לא אותו דבר כמו לדבר

כשאנחנו כן מדברים אז הכול בסדר 

אשריך שאתה משרת ומגן עלינו, למלחמת מצווה יש השלכות רבות. המציאות היא שאתה צריך קצת לשחרר, אי אפשר בלימודים אינטנסיביים להיות זמינים כל הזמן.

שאתה מפתח תלות לא בריאה בהתכתבויות ובשיחות. וזה לא קשור אליך. זה שלך לגמרי. היא שם והיא נשואה לך גם כשהיא לא מגיבה כשהיא עמוסה. זה שאתה מרגיש רחוק זה כי אתה מרגיש רחוק.

שווה לבודד איפה אתה מול דברים אחרים מהבחינה הזו. יש לך עוד אובססיות? דברים שממש שואבים לך את המוח בלי קשר אליה?

זה לא במקום קשר זוגי תקין. זה רק קריאה לראות עוד זווית על ההתנהגות שלך.  רק שלך. והשחרור משם יהיה לך גן עדן.

ממש שואב אותי לקרוא או ללמוד משהו שאני אוהב או לשמוע שירים

לא הבנתי את המשפט האחרון מה במקום קשר זוגי תקין?

ומה לדעתך הדרך הנכונה לטפל באובססיה הזו אם בכלל?

תודה

קודם כל תדע שזה מאוד נפוץ אצל כמה סוגי אנשים. תקרא על זה קצת. זה תופעה שכל המוח ממוקד במשהו אחד והוא "הכי חשוב" ואין בלתו.  כשזה בעבודה למשל זה ממש עוזר. כשזה על משהו משני אז פחות.

שב תקרא קצת. 

עוד שאלה - אתה אדם יחסית רגיש?

עוד לפני  לטפל. קודם כל לדעת שזה קיים. וזה בסדר. לדעת שאני קצת נמשך לשם וזה לא "האמת". כלומר האמת זה לא המחשבה שרצה לי בראש שהיא לא הגיבה לי כמה שעות ולכן אנחנו נפרדים או משהו אחר שאתה מרגיש שם  בגלל הפצע שלך ולא מעיז להגיד. וזה בסדר להרגיש הכל. כלומר, אל תרגיש לא בסדר עם הרגשות שלך. רק להתייחס אליהם כאל מה שהם: רגשות. אמצעי תקשורת בין המערכת התת מודעת למודע בחוץ.

"לא במקום קשר זוגי תקין" - היחס  למנגנון שלך שנשאב לשם ומרגיש לא טוב כשאין קשר.

מה שאתה מרגיש. שמתי לב שיש אנשים/נשים שפחות אוהבים לשוחח בטלפון ומגיבים מאוד טכנית.

עובדה שבשיחות הכל בסדר.

לא לשכוח שהמצב בו אתה נמצא גם יוצר מתח ואולי חרדה ואתה נכסף לקשר חם וטוב ומכיל.

ויתכן גם שהיא אדם פחות רגשי ממך. זה בסדר גמור. זה טוב לאיזון!

למה שלא תאמר לה מה אתה מרגיש? שאתה מרגיש כמו.....?

אולי היא תבין ותעשה מאמץ.

כל כך כיף לשמוע על אהבה וכמיהה כמו שלך. זה נותן תקווה. באמת!

המון אושר ביניכם. עד 120, בעזרת השם!

לא נשמע ממש כמו מה שיש לי

אני לא מאוד ננעל לחלוטין ולא רואה כלום

אני כן אדם יחסית רגיש

תודה על השאר, נשמע נכון להתמקד בלתת מקום לרגשות האלה ולא לחשוב שהם האמת 

בגדול מותר להרגיש ולחיות בתוך הרגש שלנו. זה רק רגש. לא כל היום או כל הזמן אבל מותר לפנות את הזמן להרגיש ולרצות דברים גם כשהם לא הגיוניים.

כבר הגעתם יחד להבנות ותובנות.

ממליצה להמשיך לפתוח ולדבר ביניכם על הדברים.

וכך כל פעם תוכלו לגלות עוד רובד ולהגיע לעוד איזה דיוק.

אז הנתונים בינתיים שאתם כבר במודעות אליהם ולוקחים אותם בחשבון:

- גם נשואים טריים ב"ה - והידיעה שצריך כמה שניתן להשקיע בבסיס היציב הזה של הביחד שלכם, על כל המשתמע מכך.

- גם אתה בצבא וחוזר בעיקר סופ"שים - כלומר להבין את המורכבות המובנית כאן ולמצוא עוגנים במהלך השבוע שיהיו מותאמים ונכונים לכל אחד מכם ובסופי השבוע לחזק עוד ועוד את הביחד.

- גם אשתך בלימודים מאוד אינטנסיביים ועוד בתקופת מבחנים - כנ"ל, להבין את המורכבות המובנית שיוצרת פחות פניות וליצור לעצמכם כמה שיותר עוגנים בשיגרה הנוכחית + חיזוק הטוב והקשר בזמנים שכן אפשר.

ובתוך כל זה -

מה שיוצא בפועל שהתקשורת לא יכולה להיות פנים מול פנים כל ערב. נכון שזה הכי עדיף והכי אפקטיבי ומקדם, אבל המציאות מורכבת ולא מאפשרת זאת.

כל זמן שכן תוכלו - תעמיקו וכן תדברו פנים מול פנים.

ומתי שלא - אתם כבר יודעים ששיחות טלפון, בהן לפחות שומעים את הטון וכו' הן יותר אפקטיביות, ואתם שומרים על כל ערב לשוחח שזה חשוב.

לגבי ההודעות - כאן יש גם סוג תקשורת פחות אפקטיבי כי גם לא רואים וגם לא שומעים אחד את השנייה, אז נלקחו לכם כבר שני חושים כאן,

אז קודם כל להבין זאת, 

ואז גם לקחת בחשבון שוב את המציאות המורכבת של לימודים אינטנסיביים + תקופת מבחנים + צבא רוב השבוע = יצא פחות ופחות פניות,

ואז גם לקחת בחשבון את ההבדלים ביניכם בתור בני אדם שונים, "כשם שפרצופיהם שונים כן דעותיהם שונות", והכוונה כאן באיך כל אחד מתייחס להודעות בוואטסאפ,

מאוד יכול להיות שלאשתך אין צורך בהודעות רבות ותכופות ואילו לך יש. הכל בסדר. זה לא אומר עליכם שום דבר רע, אלא רק שאתם שני בני אדם שונים, איזה כיף שלא התחתנת עם עצמך

ובתוך הדיוק הזה של ההודעות (שהוא כבר מחולק ל3 הבנות - שאין כאן ראייה ושמיעה + שיש מציאות נוכחית מורכבת ומובנית עם פחות פניות + שיש הבדלים ביניכם שם והכל בסדר) -

יש דיוק נוסף אפילו שכבר הגעתם אליו - שבו אמרת שלא מפריע לך ספציפית שהיא לא עונה אלא כי זו הדרך תקשורת היחידה שלכם וכאשר אתם לא מדברים הרבה שעות זה מרגיש לך רחוק, ויוצר הרגשה של בדידות.

אז קודם כל זה הכי טבעי והגיוני ואנושי שיש שאתה מחכה לדבר עם אשתך!

וזה אפילו מרגש ונפלא עד כמה אתה אוהב את אשתך, עד כמה אתה רוצה בקרבתה, עד כמה הביחד שלכם יקר לך, עד כמה אתה חושב עליה במהלך היום ואוהב לדבר איתה, זה פשוט מרחיב את הלב לקרוא אותך, זכות עצומה ב"ה!

ממש את הלב הזה שלך, את המילים הללו שלך, תאמר לאשתך היקרה. ככה בפשטות ומכל הלב.

דרך כך תגיעו לעוד יותר הבנות ודיוקים ותיצרו את המתכון הייחודי והמותאם לכם ספציפית גם למצב הנוכחי והאינטנסיבי.

תוכלו למשל עוד לדייק:

* בעיקר כדאי לשנות אצלך בראש את המשוואה שאומרת "אם אשתי לא זמינה כמוני סימן שפחות אכפת לה" או מילים דומות כאלה,

ולשנות את המשוואה ל- "אשתי פחות זמינה כי היא בלימודים אינטנסיביים ותקופת מבחנים. + מאוד יכול להיות שעבורה הודעות הן לא כ"כ אפקטיביות להרגשת הקירבה לכן לא רואה בהם חשיבות עליונה מדי + ברור ברור לי שהיא אוהבת אותי ואכפת לה ממני כ"כ! זה שהיא פחות זמינה לא סותר את זה כלל וכלל אלא רק אומר שהיא כאמור פחות זמינה עכשיו"

* שזה אף פעם לא אני נגדך אשתי או אני נגדך בעלי, וזה אף פעם כי אנחנו לא אוהבים או לא אכפת, אלא זה רק כי המציאות אינטנסיבית ולא מאפשרת את הפניות שהיינו רוצים. השורש הוא תמיד האהבה והביחד שלנו. משם יוצאים ולשם חוזרים. זה הבסיס. ולא לשכוח זאת.

* לחשוב ולמצוא יחד עוד דרכים בהם ניתן להרגיש את הקירבה ולא הריחוק גם בתקופה הזו.

בין אם בשיחות והודעות, בין אם זה להסתכל בתמונות שלכם יחד כשהשני לא זמין כרגע, לשמוע שיר מקרב שמזכיר, לחשוב אחד על השניה עם חיוך ונשימה עמוקה כמה טוב שיש אותו/ה, להחביא פתקים בתחילת השבוע לכל השבוע אחד לשניה, אפילו פתק קטן של "אני אוהב אותך" ואז לקרוא גם בזמנים שאי אפשר לדבר עכשיו, להחביא כנ"ל הפתעות קטנות כמו שוקולד, תמונה, חפץ שמזכיר וכו', לחשוב על תיאום זמנים תחומים כמו תחנות יציבות ביום בהם יודעים שיש פניות וניתן לשוחח/להתכתב ואז אפשר לחכות להם ויש למה לצפות וכן הלאה.

ובעיקר - להשמיע לאשתך את הלב שלך. ולתת לה לשמוע אותו לעומק.

ולה להשמיע את הלב שלה ומה היא מרגישה וחושבת בנושא.

ויחד כאמור למצוא את מה שהכי מדויק לכם.

עורכת לעוד כמה נקודות ששכחתי לכתוב:

* לא הייתי ממהרת להדביק כותרת והגדרה של "תלותיות בקשר".

כי על פניו נשמע שמדובר כאן פשוט באיש שאוהב כ"כ את אשתו

ואין בכך שום פשע, להיפך זה כ"כ מדהים לקרוא את זה!

איך שכתבת "אני מאוד מאוד אוהב אותה

ואין הרבה דברים שאני אוהב כמו להיות איתה

ולדבר איתה

אז ברור שאני רוצה מזה הרבה יותר"

נכון!

ככה פשוט!

לא תלותיות ולא נעליים מה שנקרא אלא רק אהבה גדולה ושלמה וזכות עצומה!

התחנת עם אשת בריתך, אהבת חייך, אתם נשואים טריים ואתה פשוט רוצה לאהוב אותה ולהיות כמה שיותר קרוב אליה!

אין יותר טבעי, מקסים ומרגש מזה

(כל זה כאמור רק בצורה שטחית ומקריאה של הודעה ולא בא כמובן להחליף היכרות מעמיקה ולא בא להחליף איבחון כזה או אחר.

ואם כן יש עניין של תלותיות שיבוא לידי ביטוי בדברים נוספים, רבים ועמוקים, עכשיו או בהמשך, אפשר לבחון זאת בנפרד וללמוד ולעבוד על נפרדות בתוך הביחד, על מובחנות, על עצמאות רגשית גם בתוך קשר וכן הלאה.

וזה לימוד בפני עצמו שחשוב לכל איש ולכל אישה באשר הם במערכת זוגית.

אז אם יש או יהיה צורך - מצוין. אפשר ללמוד את זה. (וגם בלי תלותיות בקשר חשוב לכולנו ללמוד את זה).

אבל שוב לא הייתי ממהרת להדביק תוויות על עצמך ולהכניס אותך למשבצת של "תלותיות בקשר", בעוד אתה בסה"כ איש יקר שאוהב את אשתו היקרה...)

* כתבת בהודעתך שמבחינת אשתך "הודעות זה ממש לא כמו שיחה אלא משמעותית גרוע יותר כי אי אפשר לדעת בדיוק מה השני מתכוון"

בהמשך למה שכתבתי בתחילת ההודעה, כדאי גם כאן להעמיק יחד ולראות עוד מה זה ההודעות עבור אשתך.

כי אם מבחינתה אי אפשר לדעת למה השני, אתה, מתכוון בהודעות, יכול להיות שזה זולל לה אנרגיות שאין לה כרגע עם כל האינטנסיביות והמבחנים וכו' והיא רק רוצה לדבר נורמלי עם בעלה האהוב פנים מול פנים או לפחות בטלפון ולשמוע אותו...

ואז כל ההלבשה של החששות של המוח שאומר "הנה היא לא אוהבת אותי. לפחות לא כמוני. היא שולחת 3 נקודות אז זה מה שהיא חושבת עליי רק 3 נקודות" - כל הפרשנות הזו כלל לא רלוונטית ולא נכונה ואפשר ממש לשחרר אותה ולהיות בנחת הזו שאשתי אוהבת אותי! מאוד! וחושבת עליי ולא רק 3 נקודות, אלא פשוט היא לא מסתדרת עם הפלטפורמה של ההודעות בוואסאפ כ"כ, היא לא כ"כ מצליחה להבין מתוך התכתבות, היא צריכה ישירות, תקשורת ישירה, טון, מילים, הקול שלי, אני. היא צריכה אותי! והודעות זה רק חלק פצפון של מילים שאני מקליד לה בלי הקול שלי, בלי הטון שלי, בלי החיוך שלי וכו' אז היא פחות מצליחה להבין ככה ולכן, בתוספת האינטנסיביות הגדולה שהיא נמצאית בה, היא פחות שולחת הודעות וגם כשכן זה יותר בקצרה.

אבל הכל בסדר כי אני יודע עד כמה היא אוהבת אותי ואדרבא, עד כמה אני כאדם, כאני, כמכלול, יקר לה שהיא רוצה את הדבר האמיתי ולא הקלדה יבשה של מילים בלי הקול שלי שהיא שומעת.

עד כאן מה שעלה לי מהקריאה.

איזו נחת אתם!

תמשיכו ככה

לבנות את בניין עדי עד שלכם 

והמון המון ברכה והצלחה בכל ב"ה

וכמובן תודה רבה מכל העם שלנו על שירותך בצבא 🙏💪

לפני הכל לומר שאני קוראת אותך וזו ממש מתיקות, ההתרגשות הזו מבן הזוג.
אני רוצה להתייחס לשני דברים עיקריים בתגובה:
1. עצם קיום הקשר שלכם
2. אופן התקשורת בינכם

בעיה מורכבת מאוד בציבור שלנו, שכשרוצים זוגיות מלאה על כל המשתמע מכך, אהבה, אינטימיות רגשית ופיזית, מתחתנים. למה זו בעיה?
בגלל שהחיים איך שהם מתנהלים הרבה פעמים לא מאפשרים בניה יציבה ורצופה של הקשר הזוגי- חברה דתיים בגיל של חתונה לומדים לימודים תובעניים ומתגייסים לפעמים במקביל.
ואז מה שקורה שצריך להשקיע בכמה "פרוייקטים" גדולים בו זמנית וזה מתנגש. כי ברגש- רוצים להיות אחד עם השניה, להשקיע זמן קריטי חשוב וטוב בבניה זוגית, אבל החיים קורים מסביב באינטנסיביות. הרבה פעמים תוך תקופה קצרה נכנסים להריון ואז בכלל החגיגה מכופלת.
אז קודם כל להבין את המורכבות שאתם נמצאים בה- הריחוק הפיזי שלכם במהלך השבוע, אתם לא נפגשים בסוף כל יום, לא ישנים יחד, זה לא טבעי בבניית זוגיות, בטח שלא בהתחלה. זה מייצר נדבח של קושי.
מה שאני רוצה לחדד פה זה גם אם שניכם הייתם זמינים אחת לשניה ימים שלמים- תקשורת דיגיטלית זה עדיין לא האידיאל, לכן הקושי מורגש.
מכאן מגיעה לנקודה השניה-
2. אופן התקשורת. אנחנו שונים. גברים ונשים, חייל וסטודנטית ועוד אינספור הבדלים. שפת תקשורת זה משהו שלומדים, הרבה זמן, משתנים ומשתדרגים.
השלב הראשון זה להבין- שאם אנחנו מתקשרים שונה זה לא אומר שיש בעיה ביננו. ברגע שאתה מקבל את עצם העובדה הזו אפשר להתקדם לשלב הבא- לא להסיק מסקנות על מה שהיא מרגישה כלפייך והרצון שלה. עכשיו כאן זה טריקי בגלל שבמערכת יחסית מרגישים הרבה פעמים דרך המעשים הרבה יותר מהמילים שאומרים, אבל כאן בגלל המוגבלות של המרחק חשוב לזכור, ממש לשנן מנטרה מודגשת בראש- היא אוהבת אותי וחושבת עליי גם אם היא לא עונה על כל הודעה מיד!
זה יכול להיות שבאמת יש אצלה עומס, ויכול להיות שהיא מרגישה שהיא לא מצליחה לתקשר נורמלי בהודעות ויכול להיות עוד מליון דבריפ אחרים. אבל זה לא שבגלל זה משהו לא תקין בינכם.
זה שאתה כ"כ משתוקק אליה, זה מרחיב את הלב, באמת. אבל בשבילך- על מנת לא לכאוב ולהתאכזב, כדאי לתרגל התנהלות וציפיות שונות ממה שאתה רגיל.
מה למשל?
זמנים שאתה לא ליד הטלפון בכלל- גם אם אתה ממש רוצה. אין ציפיה= אין אכזבה. (דרך אגב, אולי היא יותר נונשלנטית כי היא יודעת שלא משנה מתי היא תכתוב לך אתה תענה? אולי כדאי לייצר אצלה ציפיה? לא בכוונה אלא איזון בריא במערכת התקשורתית..)
אני מבינה שעיקר התקשורת הוא בהודעות אז אולי להוריד בכמות ולהעלות באיכות? לא כל פיפס לרשום בשניה שעולה, לרכז הכל פעם בכמה שעות?
אולי לנסות להבין מתי יותר נוח לה להתכתב? נגיד בבוקר היא רעננה ללמידה והודעות מוציאות אותה מריכוז, אז אולי בזמנים שהיא עושה הפסקה או מנוחה?

אולי למצוא עוד זמן ביום  לשיחת טלפון של כמה דקות ששומעים אחד את השניה?

ואם הצלחת לשרוד את כל האורך עד לכאן, מחזקת אתכם, בניה של בית זה הדבר הכי מתוק ומרגש שקיים במישור הפרטי, וודאי מקרב את הגאולה בפן הלאומי. עם זאת, לא להתרגש ולהיכנס לטלטלה, לוקח זמן להכיר אחד את השניה, לטוב ולמוטב, יש לכם בע"ה עד 120.
העיקר שיהיה בבריאות, בשמחה, בנחת ואהבה!