אני בת 30. יוצאת כחודש עם בחור מקסים, שהוא בדיוק מה שתמיד חיפשתי שסיפר לי על ההתמודדות הזאת. 

ברור לי שכל מי שאני ישאל אותו כנראה יגיד לי "לא להכניס את הראש למיטה חולה" מצד שני, בגיל שלי כבר רוב הבחורים מגיעים עם שריטה כלשהי, ואחרי מאות דייטים זה לא שלמצוא מיטה בריאה זה קלי קלות. 

ואני מרגישה שהוא בחור טוב, ושיש לפחות עכשיו חיבור טוב. 

ניסיתי להבין ממנו קצת יותר, אבל הוא התקשה להסביר, וגם זה מתאים למה שקראתי- הניתוקים האלה זה ממש חוויה פנימית שקשה להם להסביר אותם לאנשים שלא חווים את זה. 

המילים הלועזיות- זה הניתוקים האלה. 

אם מדובר על משהו בעקבות טראומה אני לא יודעת כי אנחנו עדיין לא ברמה של קשר שזה עלה (או שאולי הוא גם לא באמת זוכר כמו במקרה שלך..)

אבל אני כן מרגישה שהרגש שלי בקשר עוד מעט שם. ואז אולי כבר יהיה הרבה יותר קשה לעשות בחירה שקולה ולקחת את העניין הזה כמו שצריך. 

ולכן חשוב לי לקבל פרפסקטיבה על איך זה עלול להשפיע באמת בחיים. 

לפי מה שהבנתי ממנו אצלו הדבר העיקרי זה תחושת הניתוק ופחות דיכאון ואחרים ולכן אני רוצה לשמוע על כמה זה קשה ואיך זה משפיע על הזוגיות ועל החיים. 

תודה! 

ב"ה מרגיש שהוא מודע לזה. 

אגב לא ציינתי. 

אבל הוא מאובחן ובמעקב פסיכולוגי כשהוא מרגיש צורך. 

אין לזה ממש טיפול- יש תקופות שזה יותר מפריע ותקופות שפחות.. 

בעיקר אצל אנשי מקצוע יש כאן כמה בפורום

אני לדוגמה לא מכיר את המחלות הנ"ל

אני כן מרגישה שיש בו המון ואני כן חושבת שאם זה ילך לכיוון טוב- שאולי ב"ה אני "אזכה בו".

אבל, כן קירקעת אותי. 

תודה!

זה ברור. 

כן חשוב לי להגיד- שהוא לא יתנתק לי פתאום ואני אצטרך לקבור את עצמי מבושה. כי זאת פשוט לא המחלה. 

זה לא סיכוזפרניה שהם יכולים להתחיל לדבר עם קירות, או דיכאון שלא ירצו לצאת מהמיטה (למרות שבמקרה שלהם זה גם לא מחייב). 

זאת מחלה שעיקרה זו חוויה פנימית. הוא יכול להיות במצב גרוע. ואת לא תדמייני עליו. 

הבוחן מציאות שלהם תקין, והם יתפקדו כרגיל. 

הם מודעים לזה שזה רק בתוכם. 

הם יכולים להיות האנשים הכי חברמנים ומצחיקים וחכמים ולהיראות הכי נורמאליים בכל סיטואציה. 

דיברתי עם אישה שנשואה לאחד כזה והיא סיפרה לי שהרבה זמן לקח לה להבין מתי המצב שלו עכשיו פחות טוב. 

רק מי שממש מכיר אותם יכול אולי "לגלות". 

אבל על התפקוד הכללי זה משפיע, בהחלט. וזה שיקול. 

ואני לחלוטין מאוד מפחדת מהמקום המכיל ותומך וברור לי שזה לא אידיאלי ושאני לא המטפלת שלו.

תודה על הדברים שלך.

חשובים מאוד וממש בשיקולים שלי. 

תראי,

מעבר לכל הפוליטיקלי קורקט, הסטיגמות, ההכללות וכו',

בסוף יש רק אותך ואותו.

וזה מה שמשנה.

וזה נראה שאת מפעילה הרבה מחשבה לצד הרגשות שמשחקים תפקיד.

אתם בסה"כ בהתחלה, יוצאים רק חודש.

ואת צריכה, כמו כולנו, לאישור שאת עושה צעד נכון.

ומעבר לרציונליות 

יש את הרגשות,

ויש את הרצון לאהוב,

יחד עם החשש לתת את הלב למשהו מורכב שאולי יתברר כמורכב מידי.

נראה לי שמה שניסו, וגם אני ניסיתי, להגיד לך פה-

זה שלהינשא למתמודד נפש זה להוסיף מורכבות נכבדת לחיים.

את למשל מציינת שהוא מעולם לא עבד בעבודה מסודרת.

בהנחה שהוא בסביבות הגיל שלך (30)

יש בעובדה הזאת כדי להלחיץ..

כי לימודים אקדמאיים, עם כמה שהם מאתגרים,

הם עדיין לא היציאה לחיים.

מהבחינה הזאת של היציאה לחיים-

הוא גר עם שותפים?

ממה הוא חי?

ואני באמת חושבת שבזכות השרשור הזה אני מבינה כמה שזה הרבה יותר מורכב ובאמת, בכנות, אני עדיין לא בטוחה שזה יעבוד ונכון לי להיכנס לסיטואציה זו. 

לגבי הלימודים והתעסוקה, זה באמת נושא שבערפל ושמעלה לי חשש ואני לא ממש יודעת לענות עליו. 

הגיל לא כזה מוזר, בהתחשב בעובדה שהוא היה בישיבה עד גיל 25 (שיעור ז אני חושבת) ואח"כ שנה פסיכומטרי וקצת עבודות מהצד ואז לימודים. (הוא עכשיו מסיים תואר). 

התואר שלו הוא במדעי המחשב, שבסך הכל זה לא רע. 

מצד שני- זה תחום כל כך לחוץ שדורשים ממך כל כך הרבה תפוקה ותחרות, ולחץ, ופיטורים אם לא...

עוד לא יצא לי להעלות את הנושא של איך הוא חושב שהוא יסתדר, אבל כנראה הוא מאמין שכן אם הוא למד את זה והשקיע (ואני יודעת שהיה לו לא קל)...

ככה שאני לא באמת יודעת איך הוא הולך להסתדר. 

אני ב"ה כבר עם תואר שני ככה שלי יש משהו ביד, מצד אחד זה מרגיע. מצד שני אני לא יודעת אם אני רוצה להיות בתפקיד "המפרנסת". אז באמת עדיין קשה לי לענות. אני עוד חושבת על זה וצריכה לברר את זה איתו. נראה איך הקשר יתקדם בעז"ה..

וכן, הוא ממש יצא לחיים. 

היה בצבא בקרבי, ישיבה רחוקה מהבית, ובלימודים הוא היה במעונות. 

הוא עבד בכל מיני עבודות מזדמנות מהצד אבל לא משהו רציני. 

הוא בא ממשפחה מאוד אמידה ואני חושבת שכרגע הוא דיי חיי עליהם (אבל בעיקר מתוקף היותו סטודנט, אני לא חושבת שהוא מתכנן להמשיך ככה)

לפי מה שהוא סיפר לי התסמינים עצמם התחילו עוד לפני הגיוס... לקח לו הרבה שנים להגיע לאבחון. 

אני לא סגורה על הציר אבל מצד אחד זה היה אחרי השחרור, ומצד שני הוא כבר מאובחן כמה שנים אז מאמינה שאיפה שהוא באזור השנים בישיבה שאח"כ או בתחילת הלימודים.. 

לא בטוח שזאת פגיעה מילדות בכלל. הבנתי שזה לא מחייב, למרות שברור שאני עוד לא במקום של לשאול אותו דבר כזה. (ואני ממש מקווה שזה לא המקרה! בהרבה מקרים יש קשר אבל זה לא מחייב. מאוד מקווה בכל מקרה.)

זה האבחון שהוא אמר לי עליו. 

מאמינה שהמאבחנים יודעים במה מדובר.. 

אגב, לכל מי שהגיבה לגבי חובת מפגש והתייעצות שלי עם הפסיכיאטר שלו. 

ברור לי שזה משהו שהולך להיעשות, והאמת שזה גם בא ממנו. 

הוא קבע תור.. עכשיו כל הקורונה וזה.. 

אני חושבת שהוא עשה פסיכומטרי עם התאמות וגם את התואר באיזה שהוא מסלול מוקל... 

אבל בהחלט באמת זה אומר המון ברוך השם

אני לא רוצה להתחיל לתאר את הבן אדם. 

כי בכל זאת- פורום פתוח ואני לא רוצה להגזים עם המידע פה. 

אבל חוץ מהסיפור הזה (שהוא בהחלט סיפור) כמו שהכרתי עד עכשיו, הוא באמת בחור ברמה. 

התחברתי למה שאחת כתבה פה- יש כל כך הרבה אנשים "נורמאליים" עם חוסר חמלה, אנוכיות, טיפשות, רוע לב.

במהלך הדייטים שלי נפגשתי עם עשרות כאלה.

והמקרה פה הוא פשוט כל כך אחר. 

חוץ מזה, גם אני מרגישה שיש יתרון לעובדה שהקלפים כבר פתוחים. 

אני כנראה כבר מודעת לחיסרון הכי גדול שבו. 

מפה אני צריכה להחליט אם אני יכולה לחיות עם זה או לא. 

ואם כן- אני באמת חושבת שחוץ מהחיסרון הזה אני באמת והלוואי יכולה לזכות בבחור הזה. 

יש חופש ביטוי במדינה הזאת  את לא צריכה לפחד להגיד מה שאת חושבת. 

ואני בכלל לא שוללת שאת טועה. 

ברור לי שגם יש לי מקום שמאוד מיצה את עולם הדייטים, ורוצה כבר בית. (בסופו של דבר אני בת 30, יוצאת כבר מגיל 19. ברור שזה גורם משמעותי פה).

ויכול להיות שאולי אני גם טיפה מאוהבת. 

בענווה- אולי. 

ואני פה, מתייעצת ושואלת. 

בדיוק בשביל זה. 

בשביל שאם אני אחליט שכן, ושאם יהיו נקודות משבר (בעצם לא אם, כש...) אני אדע שעשיתי את הבחירה הכי נכונה לי. 

ואני באמת עדיין לא יודעת אם הוא נכון לי. 

אני פה בדיוק בשביל שאם אני אחליט (או שכן או שלא) אני אדע שפעלתי כמו שצריך ושעשיתי את הבחירות הנכונות. 

אני מקווה לא להיות בגיל 32 בזוגיות ולהרגיש שעשיתי בחירה נמהרת ומתפשרת מצד שני אני גם מקווה יום אחד לא להגיע לגיל 40 ולהרגיש שהפסדתי בחירות טובות. 

תודה על הכל 

לכן גם אני מרגישה שהשרשור הזה איבד עניין ושליטה. 

מצד אחד כל הצעקות של "אל תכניסי את זה לעצמך" ובאמת, יש בסיפור הזה עוד כל כך הרבה- האישיות שלו, הפרטים, דברים שקצת קשה להעביר פה בפורום. 

אני לא רוצה לפגוע לו בפרטיות חס וחלילה. 

שוב- הניתוקים. זאת חוויה פנימית. הם אלופי ההסתרה. זה לא מישהו שפתאום בוהה באוויר. 

וחסר חיילים במצוקות נפשיות שלא מאובחנים? ב"ה שהשירות עבר בשלום 

מכירה היטב בעקבות התמודדות אישית בסביבתך או מהמקצוע?

רוצה להגיד לך המון המון תודה. 

מרגיש לי שהתגובה שלך מאוד מדויקת למצב וממש רואים שאת מבינה במה מדובר. 

במיוחד עם עצם העובדה- שזאת ממש לא מחלת נפש קשה- אבל הפגיעה בתפקוד יכולה להיות קשה. 

אני באמת קצת חוששת מהעניין התעסוקתי. 

הוא כרגע בלימודים אקדמאיים, ככה שהוא אף פעם לא ממש היה בשוק העבודה וקשה לי לדעת איך הניסיון התעסוקתי שלו. 

הוא אומר שבאמת זה מקשה עליו את הלימודים, אבל הוא מתמודד... (והוא באמת ברוך ה' ממש בסוף). 

המון תודה!!

לא חושבת שיש עוד מה להמשיך הרבה לדון בזה.. 

תודה לכולכם! 

תכלס הרשתי לעצמי להגיב בהומור אחרי שהרבה הגיבו כאן תגובות מחכימות.

בעצם, אולי זה לא הומור? 🙄

אלא אם כן אתה כן. ואז מתנצלת. 

כי האמת שאת התשובות שלי הרגשתי שקיבלתי. 

אבל לא יכלתי שלא להגיב לתגובה הזאת. 

אני מעריכה מאוד את מה שכתבת, ואת כל מה שכולם פה כותבים. 

אבל, התגובה שלך קשה לי. מאוד. 

היא כל כך חותכת. ואני חושבת, שהחיים הם קצת יותר מורכבים מזה. לטוב ולרע. 

קודם כל אקדים, (ולא רק לך, אלא לעוד תגובות פה שבטוחות שאני רק מחכה שהוא יכרע ברך). 

שעדיין לא החלטתי כלום. 

ואני לגמרי לא הולכת להתחתן איתו מחר. 

ועובדה- שאני פה מתייעצת. 

כי אני רוצה לשמוע, ולקבל. 

אני לא מאוהבת עד כלות, והייתי כבר בקשרים משמעותיים והרבה יותר מתקדמים בעבר עם הרבה אהבה, שהסתיימו כי זה היה הדבר הנכון. 

ואם זה מה שיצטרך לקרות פה כי זה מה שיהיה נכון לי- זה מה שיקרה. אז תודה על הדאגה (לא רק לך, לכל המגיבים ש"תראו את התגובות שלה היא כבר החליטה שהיא מתחתנת איתו ויהיה מה"). 

בסוף אני חושבת, שבכל סיטואציה יש מכלול. 

ולפסול בכזאת נחרצות כל בחור (או בחורה) מתמודד/ת, זה הפסד של כולנו. 

מה שכתבת נכון, בעיות נפשיות הם בעיות נפשיות. 

(לגבי הנעלם והמתאדה- אגב דווקא במקרה הזה יש תקווה, זה לא סיכוזפרניה או דו קוטביות, כמו שהוא קם עם זה- זה גם יכול יום אחד להיעלם, והוא מאוד אופטימי ומתפלל שזה ייעלם. וגם אני מתפללת בשבילו. והוא מטופל. והוא מודע מאוד).

להגיד שזה לא ישפיע על חיי המשפחה?

ברור שזה ישפיע. ברור. זה ישפיע על חיי המשפחה, זה ישפיע על חיי הזוגיות. זה ישפיע על הפרנסה. 

זה ברור. 

ועכשיו תגידו כמו כולם- זה יפה להגיד נתמודד, אבל החיים יגיעו, וילדים ופרנסה וקשיים, והתאהבות חולפת. 

וזה גם ברור לי. 

אני הקטנה במשפחה, אחים שלי הגדולים נשואים מאז שאני זוכרת את עצמם. 

מאז שאני בת 10 אני זוכרת את אחים שלי מתעסקים ב 80,000 אלף עבודות מהצד, בלקום ב 5 לעבודה ובלחזור ב 7 הביתה, בלהכניס ולהוציא מהגנים, בלהתמודד עם בלתמ"ים בלו"ז שממוטטים עצבים, לא לסגור את החודש או את המשכנתא. 

ומחלות. ועוד דברים שנופלים בחיים. 

אני עשיתי שירות לאומי, התנדבתי ועבדתי במשך שנים עם ילדים עם מוגבלויות, ילדים חולים. 

וראיתי בעיניים שלי איך זה ממוטט משפחות. (ואני לוקחת בחשבון שגם דברים כאלה עוד יכולים לקרות, לכולנו..)

אז זה עוד נכון שעוד לא חוויתי על בשרי. 

אבל תאמינו לי, אני לא תמימי, ואני יודעת שהחיים יכולים להיות קשים. 

ואני יודעת, בכנות. שאני לא יודעת אם מתאים לי לנהל איתו ספציפית חיי משפחה. 

יכול להיות שאני באמת לא אשרוד בסיטואציה.

ואני לכן עוד בודקת. 

אבל אני כן אגיד. 

שיש בנות שזה מתאים להם. 

ולסיכום מה שאני רוצה להגיד, שיש פה מכלול. יש פה אדם.

זה לא מתמטיקה. 

תתפלאו כמה מסביבנו מתמודדים ומנהלים חיים תקינים. 

אחות של אבא שלי, הייתה מאושפזת חצי שנה לפני 20 שנה במחלקה סגורה. אישה משכמה ומלאה שבחיים לא היית מדמיינת עליה. 

חסר אנשים שלוקחים ציפרלקס? אני לא רוצה להגיד לך כמה מסביבך באחוזים יש כאלה. 

חניך שלי בעזרא- יום אחד קם עם סיכזופרניה וגם הוא היה מאושפז במשך תקופה לא קלה. (אגב, הוא כיום אבא ל 3 ילדים מהממים.) אז נכון, אני לא יודעת מה הקשיים שלהם ואני בטוחה שיש מלא. אבל אני בטוחה שגם יש טוב. 

ונכון, גם שמעתי על סיפורים אחרים. 

שנגמרו רע. לא מעט. 

החיים הם בלתי צפויים זה נכון. 

אבל לפעמים מרגיש לי קצת בתגובות פה שהיחס אליהם הם כלחיים הישרדותיים. 

ואני חושבת ומקווה, שלמרות כל הקשיים והמרכובויות שיש לכולם. יש גם הרבה טוב. 

בכל סוגי מערכות היחסים- לא דווקא עם מתמודדים. 

ולבוא ולשים עליהם פה איקס כל כך גדול בפורום (שגם פה הם מסתובבים אגב...)

זאת טעות. 

תודה רבה על כל העזרה והאיחולים. 

באמת מעריכה. 

את הנקודות החשובות באמת הפנמתי ורשמתי ותודה לכולם.

מפה והלאה... 

מצד שני, זה מה' גם,אז אין דבר כזה" אם לא".... זה הדרך שלי.

יש גם גברים שחווים אלימות.

יש אפשרות לפנות לעזרה.

ונניח שתדע שזה זה

מהם דרכי הפעולה שבשליטה שלך ואתה יכול לנקוט בהם כבר מעכשיו??

ההבדל זה בעיקר בתוצאות.

ההבדל בין אלימות של גבר לאלימות של אישה זה בעיקר היכולת והתוצאות. לא הרצון.

(זה מעבר לזה שנשים הרבה פעמים משתמשות בגברים אחרים כדי לפגוע, כמו הרצח בנחלאות השבוע שהוזמן על ידי האקסית).

בכמה זה מדובר וכמה יאמינו לגבר כשהוא גבוה וחזק והיא נראית רונה וחמודה אבל מתעללת רגשית ואפילו פיזית.

וגם הבושה לדבר על זה.

לענ"ד הציפייה (המוסרית-הלכתית) לשתוק למרות החֲרָפוֹת ולהיות מהנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים שעליהם הכתוב אומר "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" גבוהה יותר ביחס לגבר לעומת האשה.

גם בדינמיקה הזוגית זה הרבה פעמים ככה. יש דברים לא נעימים שהאשה יכולה לומר לאיש וזה לא ייחשב חמור במיוחד, אך אם האיש יאמר את אותם הדברים כלפי אשתו - זה יוליד משבר נורא.

אני חושב שזה טבעי, אם כי לא אידאלי, כמובן, ואוחי משקף משהו שורשי בהבדלים בין איש ואשה והקשר בינם.

אבל 

1. יש גברים רגישים יותר שיקחו ללב. וגם אם הם לא יביעו את זה בפועל זה יובע בדרכים אחרות כמו ריחוק רגשי כדי להתגונן או אפילו חיפוש עצמם במקומות אחרים.

2. גם נשים צריכות לעשות עבודה רגשית לא להעליב. זה שהוא צריך להתגבר זה לא אומר שהיא בסדר. היא לא.

מהי אלימות רגשית ומילולית

בתור אחת שעבדה ועדיין עובדת על עצמה לשמור על הפה שלי כשאני כועסת.

זה פוגע מאוד לכל גבר

הוא לא צריך להיות "רגיש" בשביל זה
 

לנשים יש כוח במילים להפוך את הגבר שלהם לסמרטוט ואפס או להרים אותו.

וגבר ניזון מהערכה.

אין הקלות לא לגברים ולא לנשים

אין שום ציפייה מגבר לספוג

יש ציפייה מכל אחד לעבוד על עצמו.

הבעיה שזה הפך להיות בעיה של גברים. כי לרוב יש מודעות לזה

אבל נשים יכולות להיות הרבה יותר "אלימות" במילים מגברים, רק שאם זה קורה, מניחים שהיא עברה המון ובעלה הביא אותה לקצה לכן היא מתנהגת כך בשונה מאצל גבר

אלימות רגשית ומילולית יותר נפוצה בקרב נשים כלפי גברים. כי הצד המילולי/רגשי יותר מפותח אצל נשים לכן קל להן יותר להשתמש בו

(בדומה לכך שהצד הפיזי יותר מפותח אצל גברים ולכן הם נוטים יותר להשתמש בו- אלימות פיזית)

ואיך תדע אם אתה חווה את זה?

אתה מורגש מושפל על ידה?

היא מקטינה אותך?

מזלזלת בך?

וכו'

תמיד אני חושב שאצל כולם זה ככה

וזה בעיה שלי

איזו מין תקשורת תיבנה מזלזול?

גם אם יש חוסר הסכמה זלזול והקטנה הוא לא הדרך לפתור אותו.

אני לא אומרת שבחיים לא יצא לי לפגוע בבעלי (או לו בי) אבל זה אף פעם לא היה לגיטימי בעינינו, ותמיד מתנצלים ומתקנים מייד.

בסוף לשנינו יש מטרה משותפת שהבית הזה יהיה המקום הכי בטוח ונעים לשנינו ולילדים.

לזלזול /הקטנה אין מקום.. 

מצביע כנראה על כך שאתה עובר אלימות מסוג כלשהו...

אני חושבת שכדאי ללכת לטיפול אישי, גם כדי לאבחן במה מדובר וגם כדי לחזק את עצמך.

זה לא נחשבת אלימות אולי יותר מצוקה שלה, כי היא אלימה בגלל חוסר יחס, זלזול מצידך וכו

כשגבר מזלזל זה הכי ברור שזה מצד האופי שלו 

כזה שמעלה את האייקיו.

לא? 

זה גם מה שהיא אומרת לי.

אבל אני פשוט לא מצליח להבין אותה.

מרגיש שהיא הלכה רחוק מידי.

אישה לא אמורה לזלזל בבעלה

אלא להעריך ולכבד אותו

חשוב להתייעץ,ולא לסחוב לבד..

ממליצה ללכת לטיפול אישי או זוגי עם גורם מקצועי (עם הסמכה רצינית)

לרוב אלה בחורים שלמדו בה והמשיכו ללמוד באותו מקום כשהתחתנו, אבל אף אחד (למיטב ידיעתי) לא יאמר לך לא להתחיל ללמוד שם כנשוי...

בישיבה של בעלי (מרכז הרב) היה לפחות מישהו אחד שהגיע כנשוי. מניחה שיש עוד.

כמובן, המעבר הזה (שאולי יכלול גם מעבר דירה) צריך להיעשות בשיתוף וברצון אשתך.

אל תלך למסלול של ישיבה כל היום. עשה את זה בהדרגה בשיעור קבוע או עם חברותא. 

נסה ותראה ישועות

אגב, מה עם תורת החיים?

אבל, כדי שלא תמצא את עצמך בעוד כמה שנים שוב עם אותה תחושה - כדאי שתדייק לעצמך מה אתה מחפש מבחינה מהותית ולפי זה תתמקד על המקום אותו אתה מחפש.

זה שהוא העדיף לנסוע על האופניים ולא איתה ברכב - זה קשור לאופניים או לזה שהוא היה באמצע משהו חשוב או לזה שהוא לא רוצה להיות עם אשתו?

כי ממה שאת מספרת, לא נשמע לי שזו האפשרות הראשונה ולכן אני לא מבין למה האופניים אשמים...

העובדה שהוא רוצה לנסוע עם הילדים - המוני אנשים עושים זאת, אם הוא רוכב בצורה בטוחה על שבילי אופניים, אז אני לא חושב שזה נורא. אם הוא רוכב על הכביש, אז לדעתי באמת לא שייך להיות עם ילד קטן שיכול להיפגע קשות מכל נגיעה של רכב אחר. 

גילוי נאות: אני רוכב קורקינט בעצמי כבר הרבה שנים. יש לי נסיון של אולי 6000 ק"מ על הכביש. כולל עם ילדים והקפצה למסגרות ומה שתרצי.

הראשון זה שהאוטו בעיקר אצלה. היא התרגלה לזה. אני לא יודע מה הדינמיקה בניהם אבל אני יכול לנחש שפשוט לא נעים לו "לבקש ממנה" כל פעם את האוטו. אז הוא קנה לעצמו רכב אחר ושם זה נגמר.

אם הם גרים ביישוב (ולא בעיר גדולה) אז אפשר ממש להבין את זה. בלי האוטו ממש תקועים עם האוטובוס של פעם בשעתיים במקרה הטוב או אם זה מקום גדול פעם בשעה. בהנחה שהם לא עשירים גדולים מדי אני יכול להבין את הפחד מלקנות רכב שני. במיוחד אם הוא נוסע יחסית מעט. אז אופניים חשמליות זה אחלה דבר.

ולגבי להישאר בבית עוד רבע שעה - אני כזה גם . במילא הנסיעה לוקחת חצי מהזמן שהיא לוקחת עם רכב שתקוע ברמזורים. תשאל את הבת שלי שאוהבת לעשות למכוניות שאני עוקף איתה ברמזור אדום "ננה בננה שוקולד בננה" בקול של ילדה בת שש.

נמאס לו לבקש ממנה את האוטו כל הזמן ולכן הוא קנה לעצמו "אוטו" בתקציב שלו?

ולא נשאר כסף לטיפול

שניכם מעוניינים ללכת לטיפול יעוץ? 

באיזה הקשר?

האם יש אפשרויות אחרות מאשר יעוץ או טיפול פרונטלי

בהשאלה, או אפילו בקנייה - זה יהיה זול משמעותית כמובן.

אם יש ידע באנגלית אפשר לחפש לפעמים קורסים מלאים ביוטיוב בנושאים מגוונים, ואני מניח שגם בזה. האמת אולי כבר לא חייב אנגלית טובה כי הכתוביות של יוטיוב די טובות.

אני למשל מצאתי קורס מלא של cbt של תרפיסטית, כאשר כמובן יש לה נותני חסות כדי שהיא תוכל לספק בחינם. אני נוטה להאמין שגם בענייני זוגיות אפשר למצוא...

אלה לא דברחם כתחליף של ממש, אבל יכול להקל ולכוון קצת. לפתח מחשבות חדשות עד שירווח ויתאפשר לעשות מה שהכי יעזור

יש ים של חומר באינטרנט. זה לא כמו מטפל שיודע לראות את נקודות העיוורון שלך אבל זה לא רע בכלל.

קח את הנושא שקשה לך, לך תקרא קצת או תצא להליכה עם פודקסט בנושא או הרצאה או משהו. תיקח עוד חצי שעה לבד לסדר את המחשבות שלך. אם אתה נוסע לעבודה וזה לוקח זמן אפשר לנצל את הזמן הזה. 

לא כולם מסכימים ורוצים ללכת. זה דורש אחריות וענווה.

אם אתה אחרי מילואים אז יש החזרים. גם אם השתחררת מסדיר יכול להיות שאתה זכאי לתוכנית עמית, שיש 12 פגישות חינם.

ולפעמים נכון יותר לוותר קצת על דברים כדי לטפל בפן הזוגי

מסבסדים טיפול אצל אנשי מקצוע (טובים!) שעובדים איתם.

שווה לפנות אליהם.

מסובסד.

ואני רואה בטיפול השקעה לכל דבר.

כשאני ואנחנו בטוב אנחנו עושים הרבה יותר כסף.

לפעמים יש להם שיתופי פעולה זולים.

בעיר שאני נמצאת יש שיתוף פעולה כזה וטיפול עולה שם לשעה פחות ממאה שח.

והם ממש מעולים ומקצועים

אוי לנו כי חטאנו! שוד ושבר בחוצות הפורום!

​הנה כי כן, הגיעה השמועה המרעישה והמטלטלת את כל קירות הוול, כי הבחור החשוב והמופלג, עמוד התווך של השרשורים וראש ישיבת הניקים, החתן היקר למזל טוב ארעא דשעקלעד בלע"ז, אשר ישב בדד שנים רבות באוהלה של תורה ובאפליקציית "שליש גן עדן"-נלכד.

ואתם הרווקים זעקו זעקה גדולה ומרה כזעקת מרדכי היהודי למען לא תיכחד נפשכם בריתחא דהשכינה, "נמות ולא נתחתן!". די לנו במוסד השמד המלא מרעין בישין הרוצים להשמידנו בכל דור ודור על ידי הבאת איש ואישה ביחד כמעשה צבא השמד לישראוייל בטנקים! רצונו של הקודויש בורכו בהפרדה מוחלטת בין ז' לנ' ואסור בתכלית האיסור לבוא בקהל מוסד הנישואין תק' פרסה על תק' פרסה!

ואתה ארעא דשעקעלד, שהשם ירבה לכם מטל השמיים ומשמני הוולט ושהברכה והאהבה תשרה תדיר בינכם ושהמריבות לא יהיו תדיר שנאמר תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם.

​

זה בעיות כלכליות 😬
 

למרות שכאן לא מדברים על בעיות כלכליות ישירות אלא על קשיים נפשיים בעקבות בעיות כלכליות, אז אולי זה כן יתאים... 

וממילא זה נכתב בחצי הומור...

אם זה מייצר בעיות התנהגות, כעסים, מריבות בין בני הזוג, קמצנות מוגזמת על עצמך וכדומה, אז אולי כן שווה לשקול פניה לאיש מקצוע.

עם הכי הרבה משקעים, כמעט לכולנו, גם לאלה שגדלו עם הרבה כסף.

רוצה לשנות את זה, לך לטיפול.

זה יותר עניין של תפיסה והסתכלות מאשר של חומר.

יש כאלה שגדלו באושר עם מעט ויש כאלה שלהיפך.

המון אנשים לא מקבלים מההורים עזרה כלכלית. הרבה מהם בקשר מצויין עם ההורים כי הם מקבלים מהם דברים חשובים יותר מכסף. השאלה אם את הדברים החשובים לבניית אישיות טובה ומוסרית ושמחה כן קיבלת? כי אם ללכת לטיפול, הייתי הולכת על חסכים באהבה וקבלה, לא על חסכים בכסף. כדאי מאוד לחשוב בראש האם 'הורי לא נותנים לי כי לא אכפת להם ממני/לא אוהבים אותי, או ש- הורי היו רוצים לקנות לי כל מה שאני צריך. אבל לא יכולים.'

יש בתים שחוסר ממון יוצר בהם לחץ ודאגה רבה וזה עובר לילדים או שממש מחנכים אותם ללחץ הזה. ויש בתים שלמרות שאין כסף, זה לא משהו לדבר עליו. גודלים בהרגשה שיש לי כל מה שאני צריך. יש שמחה בבית.

אם גדלת בבית מהסוג הראשון צריך לעבוד על עצמך לא להעביר זאת לדור הבא. יש מקום לטיפול ויש מקום גם לעבודה עצמית, לבניית האמונה ולהשתדלות בצד המעשי.

ויש גם אנשים שירשו כסף אבל עכשיו אין להם הורים... אז מה עדיף?

לא יכלתי לצפות לתשובה טובה מזו.

היחס שלנו לכסף מאד חשוב בהרבה מאד מובנים,

ולכן צריך לבנות יחס נכון בעצמך וגם לחנך את הילדים שלך

ואין יכולת תמיכה מהההורים.

או שעצם הרעיון שיש כאלה הורים שתומכים ואצלך לא, גרם לך להצפה.

עוד נקודה 

האם היה חסר לכם משו בסיסי בבית?

יש משפחות שיש להם כסף, אין מחסור,אבל ההתנהלות היא חסכנית

 והדיבור בבית תמיד הוא על זה שאין ושהמדינה רשויות בסופר הכול יקר

איך זה היה אצלך?

מים קרים על נפש עייפה ב"ה