אני בת 30. יוצאת כחודש עם בחור מקסים, שהוא בדיוק מה שתמיד חיפשתי שסיפר לי על ההתמודדות הזאת. 

ברור לי שכל מי שאני ישאל אותו כנראה יגיד לי "לא להכניס את הראש למיטה חולה" מצד שני, בגיל שלי כבר רוב הבחורים מגיעים עם שריטה כלשהי, ואחרי מאות דייטים זה לא שלמצוא מיטה בריאה זה קלי קלות. 

ואני מרגישה שהוא בחור טוב, ושיש לפחות עכשיו חיבור טוב. 

ניסיתי להבין ממנו קצת יותר, אבל הוא התקשה להסביר, וגם זה מתאים למה שקראתי- הניתוקים האלה זה ממש חוויה פנימית שקשה להם להסביר אותם לאנשים שלא חווים את זה. 

המילים הלועזיות- זה הניתוקים האלה. 

אם מדובר על משהו בעקבות טראומה אני לא יודעת כי אנחנו עדיין לא ברמה של קשר שזה עלה (או שאולי הוא גם לא באמת זוכר כמו במקרה שלך..)

אבל אני כן מרגישה שהרגש שלי בקשר עוד מעט שם. ואז אולי כבר יהיה הרבה יותר קשה לעשות בחירה שקולה ולקחת את העניין הזה כמו שצריך. 

ולכן חשוב לי לקבל פרפסקטיבה על איך זה עלול להשפיע באמת בחיים. 

לפי מה שהבנתי ממנו אצלו הדבר העיקרי זה תחושת הניתוק ופחות דיכאון ואחרים ולכן אני רוצה לשמוע על כמה זה קשה ואיך זה משפיע על הזוגיות ועל החיים. 

תודה! 

ב"ה מרגיש שהוא מודע לזה. 

אגב לא ציינתי. 

אבל הוא מאובחן ובמעקב פסיכולוגי כשהוא מרגיש צורך. 

אין לזה ממש טיפול- יש תקופות שזה יותר מפריע ותקופות שפחות.. 

בעיקר אצל אנשי מקצוע יש כאן כמה בפורום

אני לדוגמה לא מכיר את המחלות הנ"ל

אני כן מרגישה שיש בו המון ואני כן חושבת שאם זה ילך לכיוון טוב- שאולי ב"ה אני "אזכה בו".

אבל, כן קירקעת אותי. 

תודה!

זה ברור. 

כן חשוב לי להגיד- שהוא לא יתנתק לי פתאום ואני אצטרך לקבור את עצמי מבושה. כי זאת פשוט לא המחלה. 

זה לא סיכוזפרניה שהם יכולים להתחיל לדבר עם קירות, או דיכאון שלא ירצו לצאת מהמיטה (למרות שבמקרה שלהם זה גם לא מחייב). 

זאת מחלה שעיקרה זו חוויה פנימית. הוא יכול להיות במצב גרוע. ואת לא תדמייני עליו. 

הבוחן מציאות שלהם תקין, והם יתפקדו כרגיל. 

הם מודעים לזה שזה רק בתוכם. 

הם יכולים להיות האנשים הכי חברמנים ומצחיקים וחכמים ולהיראות הכי נורמאליים בכל סיטואציה. 

דיברתי עם אישה שנשואה לאחד כזה והיא סיפרה לי שהרבה זמן לקח לה להבין מתי המצב שלו עכשיו פחות טוב. 

רק מי שממש מכיר אותם יכול אולי "לגלות". 

אבל על התפקוד הכללי זה משפיע, בהחלט. וזה שיקול. 

ואני לחלוטין מאוד מפחדת מהמקום המכיל ותומך וברור לי שזה לא אידיאלי ושאני לא המטפלת שלו.

תודה על הדברים שלך.

חשובים מאוד וממש בשיקולים שלי. 

תראי,

מעבר לכל הפוליטיקלי קורקט, הסטיגמות, ההכללות וכו',

בסוף יש רק אותך ואותו.

וזה מה שמשנה.

וזה נראה שאת מפעילה הרבה מחשבה לצד הרגשות שמשחקים תפקיד.

אתם בסה"כ בהתחלה, יוצאים רק חודש.

ואת צריכה, כמו כולנו, לאישור שאת עושה צעד נכון.

ומעבר לרציונליות 

יש את הרגשות,

ויש את הרצון לאהוב,

יחד עם החשש לתת את הלב למשהו מורכב שאולי יתברר כמורכב מידי.

נראה לי שמה שניסו, וגם אני ניסיתי, להגיד לך פה-

זה שלהינשא למתמודד נפש זה להוסיף מורכבות נכבדת לחיים.

את למשל מציינת שהוא מעולם לא עבד בעבודה מסודרת.

בהנחה שהוא בסביבות הגיל שלך (30)

יש בעובדה הזאת כדי להלחיץ..

כי לימודים אקדמאיים, עם כמה שהם מאתגרים,

הם עדיין לא היציאה לחיים.

מהבחינה הזאת של היציאה לחיים-

הוא גר עם שותפים?

ממה הוא חי?

ואני באמת חושבת שבזכות השרשור הזה אני מבינה כמה שזה הרבה יותר מורכב ובאמת, בכנות, אני עדיין לא בטוחה שזה יעבוד ונכון לי להיכנס לסיטואציה זו. 

לגבי הלימודים והתעסוקה, זה באמת נושא שבערפל ושמעלה לי חשש ואני לא ממש יודעת לענות עליו. 

הגיל לא כזה מוזר, בהתחשב בעובדה שהוא היה בישיבה עד גיל 25 (שיעור ז אני חושבת) ואח"כ שנה פסיכומטרי וקצת עבודות מהצד ואז לימודים. (הוא עכשיו מסיים תואר). 

התואר שלו הוא במדעי המחשב, שבסך הכל זה לא רע. 

מצד שני- זה תחום כל כך לחוץ שדורשים ממך כל כך הרבה תפוקה ותחרות, ולחץ, ופיטורים אם לא...

עוד לא יצא לי להעלות את הנושא של איך הוא חושב שהוא יסתדר, אבל כנראה הוא מאמין שכן אם הוא למד את זה והשקיע (ואני יודעת שהיה לו לא קל)...

ככה שאני לא באמת יודעת איך הוא הולך להסתדר. 

אני ב"ה כבר עם תואר שני ככה שלי יש משהו ביד, מצד אחד זה מרגיע. מצד שני אני לא יודעת אם אני רוצה להיות בתפקיד "המפרנסת". אז באמת עדיין קשה לי לענות. אני עוד חושבת על זה וצריכה לברר את זה איתו. נראה איך הקשר יתקדם בעז"ה..

וכן, הוא ממש יצא לחיים. 

היה בצבא בקרבי, ישיבה רחוקה מהבית, ובלימודים הוא היה במעונות. 

הוא עבד בכל מיני עבודות מזדמנות מהצד אבל לא משהו רציני. 

הוא בא ממשפחה מאוד אמידה ואני חושבת שכרגע הוא דיי חיי עליהם (אבל בעיקר מתוקף היותו סטודנט, אני לא חושבת שהוא מתכנן להמשיך ככה)

לפי מה שהוא סיפר לי התסמינים עצמם התחילו עוד לפני הגיוס... לקח לו הרבה שנים להגיע לאבחון. 

אני לא סגורה על הציר אבל מצד אחד זה היה אחרי השחרור, ומצד שני הוא כבר מאובחן כמה שנים אז מאמינה שאיפה שהוא באזור השנים בישיבה שאח"כ או בתחילת הלימודים.. 

לא בטוח שזאת פגיעה מילדות בכלל. הבנתי שזה לא מחייב, למרות שברור שאני עוד לא במקום של לשאול אותו דבר כזה. (ואני ממש מקווה שזה לא המקרה! בהרבה מקרים יש קשר אבל זה לא מחייב. מאוד מקווה בכל מקרה.)

זה האבחון שהוא אמר לי עליו. 

מאמינה שהמאבחנים יודעים במה מדובר.. 

אגב, לכל מי שהגיבה לגבי חובת מפגש והתייעצות שלי עם הפסיכיאטר שלו. 

ברור לי שזה משהו שהולך להיעשות, והאמת שזה גם בא ממנו. 

הוא קבע תור.. עכשיו כל הקורונה וזה.. 

אני חושבת שהוא עשה פסיכומטרי עם התאמות וגם את התואר באיזה שהוא מסלול מוקל... 

אבל בהחלט באמת זה אומר המון ברוך השם

אני לא רוצה להתחיל לתאר את הבן אדם. 

כי בכל זאת- פורום פתוח ואני לא רוצה להגזים עם המידע פה. 

אבל חוץ מהסיפור הזה (שהוא בהחלט סיפור) כמו שהכרתי עד עכשיו, הוא באמת בחור ברמה. 

התחברתי למה שאחת כתבה פה- יש כל כך הרבה אנשים "נורמאליים" עם חוסר חמלה, אנוכיות, טיפשות, רוע לב.

במהלך הדייטים שלי נפגשתי עם עשרות כאלה.

והמקרה פה הוא פשוט כל כך אחר. 

חוץ מזה, גם אני מרגישה שיש יתרון לעובדה שהקלפים כבר פתוחים. 

אני כנראה כבר מודעת לחיסרון הכי גדול שבו. 

מפה אני צריכה להחליט אם אני יכולה לחיות עם זה או לא. 

ואם כן- אני באמת חושבת שחוץ מהחיסרון הזה אני באמת והלוואי יכולה לזכות בבחור הזה. 

יש חופש ביטוי במדינה הזאת  את לא צריכה לפחד להגיד מה שאת חושבת. 

ואני בכלל לא שוללת שאת טועה. 

ברור לי שגם יש לי מקום שמאוד מיצה את עולם הדייטים, ורוצה כבר בית. (בסופו של דבר אני בת 30, יוצאת כבר מגיל 19. ברור שזה גורם משמעותי פה).

ויכול להיות שאולי אני גם טיפה מאוהבת. 

בענווה- אולי. 

ואני פה, מתייעצת ושואלת. 

בדיוק בשביל זה. 

בשביל שאם אני אחליט שכן, ושאם יהיו נקודות משבר (בעצם לא אם, כש...) אני אדע שעשיתי את הבחירה הכי נכונה לי. 

ואני באמת עדיין לא יודעת אם הוא נכון לי. 

אני פה בדיוק בשביל שאם אני אחליט (או שכן או שלא) אני אדע שפעלתי כמו שצריך ושעשיתי את הבחירות הנכונות. 

אני מקווה לא להיות בגיל 32 בזוגיות ולהרגיש שעשיתי בחירה נמהרת ומתפשרת מצד שני אני גם מקווה יום אחד לא להגיע לגיל 40 ולהרגיש שהפסדתי בחירות טובות. 

תודה על הכל 

מכירה היטב בעקבות התמודדות אישית בסביבתך או מהמקצוע?

רוצה להגיד לך המון המון תודה. 

מרגיש לי שהתגובה שלך מאוד מדויקת למצב וממש רואים שאת מבינה במה מדובר. 

במיוחד עם עצם העובדה- שזאת ממש לא מחלת נפש קשה- אבל הפגיעה בתפקוד יכולה להיות קשה. 

אני באמת קצת חוששת מהעניין התעסוקתי. 

הוא כרגע בלימודים אקדמאיים, ככה שהוא אף פעם לא ממש היה בשוק העבודה וקשה לי לדעת איך הניסיון התעסוקתי שלו. 

הוא אומר שבאמת זה מקשה עליו את הלימודים, אבל הוא מתמודד... (והוא באמת ברוך ה' ממש בסוף). 

המון תודה!!

לא חושבת שיש עוד מה להמשיך הרבה לדון בזה.. 

תודה לכולכם! 

תכלס הרשתי לעצמי להגיב בהומור אחרי שהרבה הגיבו כאן תגובות מחכימות.

בעצם, אולי זה לא הומור? 🙄

אלא אם כן אתה כן. ואז מתנצלת. 

כי האמת שאת התשובות שלי הרגשתי שקיבלתי. 

אבל לא יכלתי שלא להגיב לתגובה הזאת. 

אני מעריכה מאוד את מה שכתבת, ואת כל מה שכולם פה כותבים. 

אבל, התגובה שלך קשה לי. מאוד. 

היא כל כך חותכת. ואני חושבת, שהחיים הם קצת יותר מורכבים מזה. לטוב ולרע. 

קודם כל אקדים, (ולא רק לך, אלא לעוד תגובות פה שבטוחות שאני רק מחכה שהוא יכרע ברך). 

שעדיין לא החלטתי כלום. 

ואני לגמרי לא הולכת להתחתן איתו מחר. 

ועובדה- שאני פה מתייעצת. 

כי אני רוצה לשמוע, ולקבל. 

אני לא מאוהבת עד כלות, והייתי כבר בקשרים משמעותיים והרבה יותר מתקדמים בעבר עם הרבה אהבה, שהסתיימו כי זה היה הדבר הנכון. 

ואם זה מה שיצטרך לקרות פה כי זה מה שיהיה נכון לי- זה מה שיקרה. אז תודה על הדאגה (לא רק לך, לכל המגיבים ש"תראו את התגובות שלה היא כבר החליטה שהיא מתחתנת איתו ויהיה מה"). 

בסוף אני חושבת, שבכל סיטואציה יש מכלול. 

ולפסול בכזאת נחרצות כל בחור (או בחורה) מתמודד/ת, זה הפסד של כולנו. 

מה שכתבת נכון, בעיות נפשיות הם בעיות נפשיות. 

(לגבי הנעלם והמתאדה- אגב דווקא במקרה הזה יש תקווה, זה לא סיכוזפרניה או דו קוטביות, כמו שהוא קם עם זה- זה גם יכול יום אחד להיעלם, והוא מאוד אופטימי ומתפלל שזה ייעלם. וגם אני מתפללת בשבילו. והוא מטופל. והוא מודע מאוד).

להגיד שזה לא ישפיע על חיי המשפחה?

ברור שזה ישפיע. ברור. זה ישפיע על חיי המשפחה, זה ישפיע על חיי הזוגיות. זה ישפיע על הפרנסה. 

זה ברור. 

ועכשיו תגידו כמו כולם- זה יפה להגיד נתמודד, אבל החיים יגיעו, וילדים ופרנסה וקשיים, והתאהבות חולפת. 

וזה גם ברור לי. 

אני הקטנה במשפחה, אחים שלי הגדולים נשואים מאז שאני זוכרת את עצמם. 

מאז שאני בת 10 אני זוכרת את אחים שלי מתעסקים ב 80,000 אלף עבודות מהצד, בלקום ב 5 לעבודה ובלחזור ב 7 הביתה, בלהכניס ולהוציא מהגנים, בלהתמודד עם בלתמ"ים בלו"ז שממוטטים עצבים, לא לסגור את החודש או את המשכנתא. 

ומחלות. ועוד דברים שנופלים בחיים. 

אני עשיתי שירות לאומי, התנדבתי ועבדתי במשך שנים עם ילדים עם מוגבלויות, ילדים חולים. 

וראיתי בעיניים שלי איך זה ממוטט משפחות. (ואני לוקחת בחשבון שגם דברים כאלה עוד יכולים לקרות, לכולנו..)

אז זה עוד נכון שעוד לא חוויתי על בשרי. 

אבל תאמינו לי, אני לא תמימי, ואני יודעת שהחיים יכולים להיות קשים. 

ואני יודעת, בכנות. שאני לא יודעת אם מתאים לי לנהל איתו ספציפית חיי משפחה. 

יכול להיות שאני באמת לא אשרוד בסיטואציה.

ואני לכן עוד בודקת. 

אבל אני כן אגיד. 

שיש בנות שזה מתאים להם. 

ולסיכום מה שאני רוצה להגיד, שיש פה מכלול. יש פה אדם.

זה לא מתמטיקה. 

תתפלאו כמה מסביבנו מתמודדים ומנהלים חיים תקינים. 

אחות של אבא שלי, הייתה מאושפזת חצי שנה לפני 20 שנה במחלקה סגורה. אישה משכמה ומלאה שבחיים לא היית מדמיינת עליה. 

חסר אנשים שלוקחים ציפרלקס? אני לא רוצה להגיד לך כמה מסביבך באחוזים יש כאלה. 

חניך שלי בעזרא- יום אחד קם עם סיכזופרניה וגם הוא היה מאושפז במשך תקופה לא קלה. (אגב, הוא כיום אבא ל 3 ילדים מהממים.) אז נכון, אני לא יודעת מה הקשיים שלהם ואני בטוחה שיש מלא. אבל אני בטוחה שגם יש טוב. 

ונכון, גם שמעתי על סיפורים אחרים. 

שנגמרו רע. לא מעט. 

החיים הם בלתי צפויים זה נכון. 

אבל לפעמים מרגיש לי קצת בתגובות פה שהיחס אליהם הם כלחיים הישרדותיים. 

ואני חושבת ומקווה, שלמרות כל הקשיים והמרכובויות שיש לכולם. יש גם הרבה טוב. 

בכל סוגי מערכות היחסים- לא דווקא עם מתמודדים. 

ולבוא ולשים עליהם פה איקס כל כך גדול בפורום (שגם פה הם מסתובבים אגב...)

זאת טעות. 

תודה רבה על כל העזרה והאיחולים. 

באמת מעריכה. 

את הנקודות החשובות באמת הפנמתי ורשמתי ותודה לכולם.

מפה והלאה... 

מצד שני, זה מה' גם,אז אין דבר כזה" אם לא".... זה הדרך שלי.

קרה לך פעם שהגעת לבהירות טובה כזו דווקא אחרי התבוננות איטית? או מהלך איטי?

לפעמים בתוך המהירות מתפספסים דברים מהותיים.

דווקא הלאט מאפשר להגיע אליהם, לתפוס אותם, לנשום אותם, ולאמץ אותם קרוב ללב.

ע"י כך פעמים רבות ניתן להגיע לבהירות מרגיעה, טובה כזאת.

בהירות שהיא לכשעצמה מקצרת תהליכים ומקצרת את הדרך.

לכן לפעמים דווקא הדרך הארוכה כביכול היא הקצרה באמת.

דווקא הלאט הוא מהר. 🩵

לפעמים לא מספיקים לעשות כלום והופ עברו 40 שנה, יש כאלה שאם לא ירוצו במרוץ העכברים הם לא ירוצו בכלל וימותו לוזרים בלי שום יכולת לחיות חיים טובים יותר בלי הון, בלי בית, בלי משפחה, בלי מקצוע.

קורה ליותר מידי אנשים סביבי, לפעמים אתה נתקע בהתפתחות שלך ומגלה שהלכת בנחת יותר מידי וזה הזמן לספרינט או למות חסר כל.

כי מה שאני התכוונתי אליו כמובן שונה,

ומדבר על משהו אחר.

יותר על הדרך הקצרה שלפעמים היא בעצם ארוכה ולא מובילה אותנו למטרה שלנו, או למטרת העל שלנו.

ודווקא הדרך שהיא ארוכה, במקרה הזה הלאט, יכולה להיות הקצרה באמת, זו שתניב לנו את המטרה בסופו של דבר. יחד עם השלווה, הבהירות, העומק, הבחירה, הכיוונון למה שנכון וכן הלאה.

אני פשוט לא חושב שנכון להאט, לפחות לא לפני שכל פרמידת מאסלו אצלך ביד.

פירמידת מאסלו תושג דווקא ע"י הלאט.

ראיתי את זה המון אבל אם אתמקד רגע בעצמי ובניסיון אישי -

בתור אדם שבעבר היה בקצב מאוד מהיר גם של המחשבות, גם של הדיבור, גם של המעשים - באמת שפיספסתי דברים דווקא מהקצב המהיר הזה.

ודווקא כאשר למדתי להאט - הגעתי לדברים שלא הייתי מגיעה אליהם לולא ההאטה.

גם דברים מהותיים וגם אפילו הספקים טכניים.

אם אני יושבת ועוצרת רגע להאט את המחשבות שלי שהיו רגילות רק לרוץ ולעשות סדר ובהירות,

אם אני מאיטה גם בדיבור, אפילו בתפילה להגיד את המילים לאט יותר ובכוונה,

אם אני במקום לרוץ מדבר לדבר מאטה גם את קצב ההתנהלות - כל אלו גרמו לי הרבה מאוד טוב ב"ה.

הלאט גורם פעמים רבות ליותר צלילות, בהירות, ריכוז, מיקוד במה שחשוב ובעיקר יותר נחת.

ובאמת שזה בדברים הכי קטנים ועד הגדולים.

אפילו לחתוך סלט מהר מהר ולפעמים להיפצע בטעות בגלל זה, או להאט ולשים יותר לב.

לחשוב קודם על היום או השבוע או השנה או כל כיוון החיים שלי רגע לאט ובהבנה והתבוננות עצמית מאשר רק לרוץ ולרוץ ולהספיק עוד ועוד,

להוריד עוד סלט ועוד תבשיל ועוד מרדף להכנות לשבת או חג ולהגיע דווקא עם יותר אוויר ושלווה,

לדבר עם הילדים יותר לאט ובנחת מאשר רק להספיק לסמן "וי" מהיר על כל מה "שצריך" להספיק,

לנשום נשימות עמוקות ואיטיות יותר ולא רק מהירות ושטחיות, מה שהגוף עצמו מפרש כמוריד סטרס, וכמקום לא הישרדותי, ונהיה רגוע יותר וכן הלאה.

לעצור באמצע היום להביט בשמים, בפרח, בחיוך, במילה, בכל דבר בעצם ודווקא הקצב האיטי הזה גורם להתפעלות פנימית וחיבור לקב"ה, לבריאה, לטוב שבעולם ובחיים, וממילא יוצר יותר שלווה פנימית ומוטיבציה וכוח גם להמשך היום.

לשתות לאט כוס תה ולהתמקד בטעם ובמרגש ובלגימה האיטית והנינוחה ולהכניס עוד רוגע וכיף לחיים, זה גם נותן עוד כוח הלאה וגם בפני עצמו ממלא ומרפא.

לעצור להקשיב לגוף, לשהות ברגע, להיות בנוכחות.

לחשוב, לנשום, לבחור מה שייך לי ומה לא שייך לי, מה נכון ומתאים ומה פחות.

זה בכ"כ הרבה דברים לבני אדם באשר הם. גם חיבוק בין בני זוג יכול להיות בלאט שלו ובשהות שלו יותר ממלא ומקרב, גם כל קירבה שהיא רגע לאט יותר וקרוב יותר יכולה לתת מה שרק מהר לא מאפשר, גם לחשוב על הפן התעסוקתי שלנו אפילו או השליחות והייעוד שלנו בעולם יכול לקרות יותר מהר דווקא כשחושבים על זה יותר לאט ומקדישים לזה את הזמן בנחת ובבירור עומק.

גם איך להגיע ליעדים כולל כלכליים יכול להתאפשר פעמים רבות דווקא מהלאט שנותן רגע התבוננות במבט-על וכולל דרכי פתרון יצירתיות ואפקטיביות יותר,

גם לתת לעצמי כבן אנוש את התנאים הכי טובים כדי לתפקד בעולם הזה, ולזכור שאני כולל גוף פיזי ונפש ורגש ושכל ורוח ובכל אחד מהם לפעמים הלאט הוא ברכה שרק דרכו ודווקא דרכו נוכל לגלות ולהעצים עוד יותר את עצמינו ואת התפוקה שלנו.

אז ודאי שזה לא 0 או 100

זה לא או ללכת בהילוך איטי וכמו צב להתנהל באיטיות תהומית 24/7 בכל רגע ורגע, וזה גם לא לרוץ בלי הפסקה ובלי אוויר ואם לא אז להגיע לפת לחם ובלי קורת גג...

ודאי שיש הרבה באמצע.

וודאי שיש פעמים שאחרי הלאט הזה יגיע המהר, אבל רק על גבי הנדבך שהיה קודם הלאט ומה שהוא איפשר - הבהירות הזו והצלילות הזו - ועל גבי זה אפשר לרוץ קדימה בביטחון ובשלמות יותר.

וודאי שיש פעמים שהלאט לכשעצמו הוא יותר נכון.

וודאי שיש מצבים שגם מהר יהיה אפקטיבי ונכון.

וודאי שיש גם אנשים שונים וגם מצבים שונים והכל בהתאם למקרה המדובר.

לכן כתבתי שלפעמים הלאט הוא מהר. לא תמיד, אבל פעמים, ואפילו פעמים רבות, כן

בעיקר בציבור הדתי, שאנשים הולכים לאט מידי וצריך לדרבן אותם להתחיל לרוץ במקום להאט, את אומרת לא 0 או 100 ולפעמים וכו אבל לעיקר האנשים צריך לבעוט בהם להכנס לכושר ולא להוריד דופק.

בכל הציבורים ובטח בדתי.

אבל יותר נראה לי שאנחנו פשוט מדברים על דברים שונים.

הסברתי קצת בהודעות שלי למה אני אישית מתכוונת.

נ - נוכחות

ח - חמלה

ת - תיעדוף

כאשר אנחנו בנוכחות בחיים שלנו, באמת נמצאים בכאן ועכשיו וחיים אותו ובו,

וכשאנחנו בחמלה עצמית (וגם על הזולת כמובן),

ומתעדפים בסדרי עדיפויות את מה שיותר חשוב ויקר לנו, מה שיותר שייך אלינו מאשר מה שלא -

או אז יכולה להיות לנו יותר נחת.

ונחת זו אחת הברכות המשמעותיות ביותר שיכולה להיות לנו כבני אדם.

בעזרת ה' שתהיה לכולם גמר חתימה טובה עם המון נחת ושלווה 🤍

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

ומחפש להיות טוב מבלי לדרוך ולרמוס אחרים בשם הצדקנות והצדקות

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

הרי אם לא היה לך אכפת בכלל שום דבר, זה לא היה מזיז לך.

וזה שמזיז לך, מעיד על הכל ...

זה חלק מאיך שנבראנו וצריך לעבוד ולהתפלל על זה.

לא סתם ר' נחמן הקדיש לזה תורה (תורה קמא) שזאת זכות להגיע לדרגה להרגיש כאב על העבירות שעשינו.

"אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו, הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, כִּי כָּל זְמַן שֶׁלִּבּוֹ עָרֵל וְאָטוּם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת, רַק כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ חָלָל בַּלֵּב, וַאֲזַי יַרְגִּישׁ לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת גּדֶל כְּאֵבוֹ, וְיִצְטַעֵר וְיִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת"

ור' נתן מתפלל על זה בתפילה ו' "שֶׁאֶזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ כְּאֵב חֲטָאַי וַעֲווֹנוֹתַי הַמְּרֻבִּים, וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ"

אני לגמרי לא חושב שזאת צביעות לבקש סליחה למרות ההרגשה,

אנחנו לא מנסים לעבוד על הקב"ה וגם יודעים שאי אפשר, אלא רוצים שיסלח לנו (מכל סיבה שהיא) למרות שעדיין לא מרגישים רע עם מה שעשינו

אני שואל לא בעוקצנות

זה משהו שאתה מרגיש שהוא נכון לאחרים אבל לא לך?

משהו מיושן בדת?

אתה כועס על הקבה והחטא כאילו מוציא אתכם במקום מאוזן?

מה מדובר?

מה נכון ללמוד ממך ומה לא נכון?

לא אמרתי לאף אחד ללמוד ממני, ואני לא יודע מי זה ''אתכם''...

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב