"כל הגואש בקירות,הגבינות המרוחות על השולחן ורבעי המלפפונים השתולים על הריצפה,יתמלאו בצלילים רכים,יצרו עבורך כזו הרמונייה אלוהית שופעת.
בייתך יהיה מרכז השכינה!
פתאום ילדייך יכירו בלוחמת שנמצאת להם על משמר הבית מבוקר עד ליל,כמה אמא שלהם מוסרת את הנפש עבורם.
תהייה הערכה.
שלווה ושלום ישכנו בבית.
אהבה.
אהבה נצחית לאמא מהילדים ומאמא לילדים.
רק עוד קצת יעל,רק עוד קצת",שירה מחזיקה בידייה המחוספסות של יעל.
הסבון כלים גרוע מאיי פעם,נו שויין.
מאיר איים שוב שבקצב הזה של הכלים בכיור,הוא יקדים את הפגישה ברבנות להיום בערב במקום מחר.
ויעל בכתה.
לעצמה,בשקט.
לא,היא סובלת.שאף אחד לא יחשוב לרגע שהיא אוכלת חיים מתוקים.
התותים נרקבו לה מזמן אבל גם על זה היא עדיין אומרת טפו חמסה,ברוך השם ולא כי היא אוהבת לשיר פזמונים של חנן בן ארי,היא פשוט מאמינה שגם האור הטמון במאיר יאיר איי פעם וכן,גם אם האור הזה יקרין החוצה כשהוא יהיה בדרך לחופה לבנה בנישואים שניים.
אבל יעל מפחדת.
לא מהפגישה ברבנות ולא מהגט.
היא מפחדת מהחיים שאחרי,מהאפרוחים הספרדיים שתצטרך לגדל לבד.
מהשולחן שבת שיונהג על ידה,מהכלים בכיור שיהיו עם שבעה צלחות במקום שמונה,מהסכין היחיד בבית שישאר במדיח,כי מאיר לא יגור איתה יותר והיא לא אוכלת עם סכין.
גם לא הילדים.
מאיר כבר דאג לעדכן אותה שהוא פורש מחובות הקן הבייתי.
כנל לגבי דאגה למזון,כנל לגבי פגישות פעמיים בשבוע עם הילדים.
"אני צריך שקט",סנט לעברה בליל אמש,כשהיא גרסה את הקרקר המלא בשתיקה והוא הביט בה במבט צבור שינאה.
יעל מפחדת.
מהחינוך,מהשקט הנצחי הזה,מהאהבה שתשכון בבית.
יעל מפחדת לגלות את אהבתה,
יעל-
מפחדת לאהוב.
בייתך יהיה מרכז השכינה!
פתאום ילדייך יכירו בלוחמת שנמצאת להם על משמר הבית מבוקר עד ליל,כמה אמא שלהם מוסרת את הנפש עבורם.
תהייה הערכה.
שלווה ושלום ישכנו בבית.
אהבה.
אהבה נצחית לאמא מהילדים ומאמא לילדים.
רק עוד קצת יעל,רק עוד קצת",שירה מחזיקה בידייה המחוספסות של יעל.
הסבון כלים גרוע מאיי פעם,נו שויין.
מאיר איים שוב שבקצב הזה של הכלים בכיור,הוא יקדים את הפגישה ברבנות להיום בערב במקום מחר.
ויעל בכתה.
לעצמה,בשקט.
לא,היא סובלת.שאף אחד לא יחשוב לרגע שהיא אוכלת חיים מתוקים.
התותים נרקבו לה מזמן אבל גם על זה היא עדיין אומרת טפו חמסה,ברוך השם ולא כי היא אוהבת לשיר פזמונים של חנן בן ארי,היא פשוט מאמינה שגם האור הטמון במאיר יאיר איי פעם וכן,גם אם האור הזה יקרין החוצה כשהוא יהיה בדרך לחופה לבנה בנישואים שניים.
אבל יעל מפחדת.
לא מהפגישה ברבנות ולא מהגט.
היא מפחדת מהחיים שאחרי,מהאפרוחים הספרדיים שתצטרך לגדל לבד.
מהשולחן שבת שיונהג על ידה,מהכלים בכיור שיהיו עם שבעה צלחות במקום שמונה,מהסכין היחיד בבית שישאר במדיח,כי מאיר לא יגור איתה יותר והיא לא אוכלת עם סכין.
גם לא הילדים.
מאיר כבר דאג לעדכן אותה שהוא פורש מחובות הקן הבייתי.
כנל לגבי דאגה למזון,כנל לגבי פגישות פעמיים בשבוע עם הילדים.
"אני צריך שקט",סנט לעברה בליל אמש,כשהיא גרסה את הקרקר המלא בשתיקה והוא הביט בה במבט צבור שינאה.
יעל מפחדת.
מהחינוך,מהשקט הנצחי הזה,מהאהבה שתשכון בבית.
יעל מפחדת לגלות את אהבתה,
יעל-
מפחדת לאהוב.
