מחכה בטירוף להמשך!!

אני חושבת שאעבור ל'פרוזה וכתיבה חופשית'.

כתבתי פה בטעות.

אז מוזמנים להמשיך לעקוב..

אני אף פעם לא נכנס לפרוזה... 

עצירה.

דמעות  יבשות.

דלת נפתחת.

הידיים של ניק.

שולפות אותו.

רועד.

משתנק.

מנסה להיעמד.

"ארי."

שתיקה.

דלת נפתחת.

בתוך הבית.

חם.

כורסה.

רגליים רועדות.

חשש.

'מה ניק יעשה?'.

כוס תה.

ניק.

"ארי".

קול קשה.

נוקשה.

"תסתכל עליי".

מרים את העיניים.

עיניים זועמות.

להבות.

"למה עשית את זה?"

מהדק את שפתיו.

"תענה לי!"

"רצית.. רציתי."

מגמגם.

מפוחד.

"מה חשבת?"

כעס.

מפחיד.

"אתה יודע כמה זה מסוכן! ושאני לא הסכמתי לך!"

שתיקה.

"ובכל זאת!"

"אני.. אני מצטער."

"להצטער לא עוזר עכשיו!"

סטירה.

המום.

לחי שורפת.

בערה.

דמעות.

עיניים מטושטשות.

"למה!"

"זה מה שמגיע לך.

זה היה מסוכן. מאד."

התנשפות.

חריקת שיניים.

כיסא נגרר לאחור.

ניק מתרומם.

"אתה מקורקע."

"לא!"

צעקה.

"כן.

לשבוע."

שאגת תסכול.

מתרומם.

בועט בכיסא.

הכיסא נופל.

יוצא מהסלון.

טריקת דלת.

ונעילה.

כמה שניות של שקט.

"שונא אותך!"

צורח.

_____________

בוקר.

שמש.

תריסים סגורים.

ממצמץ.

מקורקע.

אנחה.

רוגז.

מתרומם.

מראה.

בגדים של אתמול.

עיניים אדומות. נפוחות.

מקמט את המצח.

מוזר.

נקודה סגולה על הזרוע.

מתקרב.

אין ספק.

התנשמות מבוהלת.

ניק ישתולל.

ויכעס.

יוצא מהחדר.

שקט.

לסלון.

ניק במחשב.

מתעלם ממנו.

"ניק."

מרים גבות.

כחכוח.

"כן, ארי?"

"אני.. אני מצטער-"

גבות מזדעפות.

ממתין.

כובש אנחה.

"התעוררתי עכשיו.

וראיתי.. ראיתי את זה.."

עיניים מצטמצמות.

דריכות.

"יש לי פאון בזרוע."

עיניים נפערות בתדהמה.

באימה.

מתרומם ומזנק לעברו במהירות.

תופס את ידו.

"קטן. ממש קטן!"

פולט במהירות.

בחרדה.

ניק מתעלם.

"שב מהר על הספה."

יוצא מהחדר.

מתיישב על הספה.

לחוץ.

ניק נכנס.

משקפיים.

וסכין.

"לא, ניק, לא!"

"שכב."

"ניק, די, תפסיק-"

מייבב בהיסטריה.

"בבקשה תעשה מה שאני מבקש."

נשימה עמוקה.

"ארי, תן לי לטפל בזה."

"ניק, זה יכאב!"

צועק.

מנסה להתנגד.

"מספיק!"

כדורית לבנה קטנה.

ביד של ניק.

דוחף לפה.

משתולל.

מנסה לירוק.

היד של ניק סותמת את הפה.

חולשה.

רפיון.

כבוי.

מפסיק להתנגד.

עיניים מזוגגות.

"אני מצטער, מתוק."

ניק פועל בזריזות.

משכיב על הספה.

משקפיים על העיניים.

הסכין.

פוצעת את העור.

נדחפת עמוק יותר.

גניחת כאב.

"עוד קצת, ארי"

לוחש.

דם.

הסכין חותכת.

זהו.

דמעות זולגות.

עוצם עיניים.

______________

מתעורר.

על הספה.

כאב עמום בזרוע.

משפיל מבט.

תחבושת לבנה.

'הפאון!"

נזכר.

חושך.

ניק לא בסלון.

מנסה להיעמד.

רגליים רועדות.

מגשש.

"ניק!"

צעדים חפוזים.

"ארי."

שתיקה.

"התעוררת."

"כואבת לי היד."

הכאב נעשה שורף יותר.

"מאד!"

"אני מצטער,"

נשימה.

"הייתי מוכרח להוציא לך אותו."

____________

ערב.

מתפשט.

מקלחת.

נזהר על היד עם התחבושת.

מגבת.

מכנסיים.

גופיה.

השיער רטוב.

מנגב.

מראה.

מחסיר פעימה.

'לא!'

קו פתלתל סגול.

מציץ מעבר לתחבושת.

ארי משתנק.

'הפאון כבר התחיל להתפשט,'

התנשמות מבוהלת.

'לא מוכן לעבור את זה שוב!'

ניק יהרוג אותו אם יגלה.

'הוא לא יגלה!'

מתיישב על המיטה.

חולשה.

'לספר?'

עוצם את העיניים.

מציץ שוב על היד.

עורק סגול נראה בבירור מתחת לעור.

החלטה פתאומית.

מהר.

רוכן על הרצפה.

תופס חולצה.

לובש מהר.

'זה עלול להיות מסוכן..'

הבהוב של מחשבה.

'אני מסוגל להתגבר על זה בעצמי'.

עוצם עיניים.

חושך.

___________

שאגות.

צרחות.

חושך.

צחוק חזק.

קרוב אליו.

כמעט נוגע בו.

ארי.

מתעורר.

חלום.

סיוט.

שטוף זיעה.

מציץ בחלון.

חושך גמור.

רועד.

'אסור שאתן לזה להשתלט עלי,'

מתנשם בכבדות.

'ניק יבין מיד מה קורה..'

נשכב על המיטה.

עיניים פקוחות.

לא להירדם.

___________

צרחות.

ילד בוכה.

נער גונח.

צחוק.

"לא! בבקשה לא!"

עוד פעם הצחוק הזה.

מפחיד.

קרוב.

כל כך קרוב.

צווחה פתאומית.

מחרישת אוזניים.

מתעורר.

בבהלה.

צורח.

נשימה קטועה.

דמעות.

'כמעט תפס אותי!'

מתייפח.

'כמעט נגע בי..'

פתאום.

יד על כתפו.

מנתר בבהלה.

ניק!

רעד.

"ארי!"

בחרדה.

"תסתכל עלי!"

עוצם עיניים.

חזק.

פוקח אותן.

מתאמץ לשלוט ברעידות.

חושק שיניים במאמץ.

"כן, ניק?"

רוכן על הרצפה.

תופס בסנטרו.

עיניים נעוצות בתקיפות בעיניו.

"מה זה היה?"

קול רך.

מגשש.

חוקר.

"סתם, סתם חלום-"

"אתה בטוח, ארי?"

מבט יציב.

מעלים את הפחד מהעיניים.

"בטוח."

שתיקה.

"באמת, ניק,"

התנשמות.

"הכול בסדר.

מבטיח".

רגע של מבט ארוך.

אנחה קצרה נפלטת מבין שפתיו.

"בסדר, ארי,"

מתרומם.

עוזב את כתפו.

"אני סומך עליך,"

מדגיש.

___________

מטורפתת!! מחכה להמשך!!

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....