אני, שתמיד מוצאים נוחם בדבריי וכרית מלטפת בלילות קרים,
אני , שזועקת בכאב ליקרים לי להפסיק למות, להפסיק להטביע את הכנפיים שלהם בתהומות ההרס והאבדון, העצמי,
אני, שלא מצליחה לראות אותך עכשיו.
לא משכילה להסתכל פנימה, לראות את הרעב לאהבה הגורם לך לגווע, בקול
(כשאגה איומה ,אחרונה , לפני המוות)
יקרה שלי, אני מקווה שתרגישי את הרוח גם בלי מילים, את לא צריכה לצרוח את הכאב שבפנים כדי שאראה אותך, אני פה,
שתדעי שלמרות שלפעמים את מרגישה שאנחנו הולכות ומתרחקות ותהום נפערת בינינו, שלמרות שאני עומדת שם ,מולך, כשהמוות האורב ,בינינו, היד שלי מושטת אלייך ,רוצה ללטף אותך, את הקרעים,את הלב הפצוע שלך.
בשבילך, גם אדלג מעל התהום הנורא רק כדי להגיד לך
אני אוהבת אותך
כותבת מדהים

