כי באלי אבל בעקרון מתבישת כי אנשים פה כלכך כותבים יפה ובכלל מי אני שיכתוב ואני בכלל לא ידעת אז כילו..אבל עדין רק כי באלי
רוצה להוציא להקיא את זה את הכדור השחור מהבטן.
לשפוך לבחוץ את הכל. לצעוק בלי מעצור. לצעוק לזעוק את הכל. הכל.את כל הכאב.
לבכות בלי להתייחס.
איך בכלל אפשר לב שבור כלכך. זה כואב מכל מקום.
כמו חצים של כאב ישר בתוך הלב.
הכל אש מים ביחד. רגוע וסוער. פשוט בלגן.
אין מחשבה. אין הרגשה. אין כלום. בכלל אין לב.
פשוט
כואב.
ועוד משו..
---
נמאס לשרוף תלילה כל יום מחדש. ללכלך את הבפנים שלי מאוד מאוד ממש.
רוצה כלכך להתחיל שוב,לעזוב את הכל לעשות רק מה חשוב.(לא באמת זה כי לא מצתי חרוז 
)
אבל אין לי כח. בכלל ורצון. לצאת מכל השקר הזה הרע והדמיון.
צריך לקרוע את של פעם ולעשות נסיון.
זה באמת כיף לי להיות בחושך הזה,לתת לעצמך להיות קצת רע.
אבל אחרי זה אתה מרגיש שקרן וזבל ורשע.
שונא את עצמך ואת כל העולם. אתה מרגיש הרבה הרבה מתחת לכולם..
באמת נמאס לי לקום כל יום בצהרים. להתפלל שחרית כמעט באיזה שתיים.
משחקת אותה בחים שהכל אחלה ומתוק
אבל כל מה באלי עכשו זה רק לברוח רחוק רחוק
מעצמי מהעולם מכל הדבר הזה, לרוץ למים ולטבוע אל הירוק.
להשתגע להתפרק להתפרע ופשוט לצעוק הכל.
ושאפחד לא ישמע אותי רק הוא שבאמת יכול.
בינתיים הכל בין קצת קודש..לממש ממש חול.
רוצה רק לבכות ולדפוק תראש בקיר
בכלל אני שונאת את כל הרעש והבלגן הזה בעיר.
אתה כבר יודע שהמוח שלי לא הגיוני
הוא סותר את עצמו לגמרי ובחייייייאת שאני לא מבינה,מה נסגר איתי?!?!
