כל מה שדוד רצה באותו הזמן היה מילה טובה, שידע שרואים אותו. הילד המוצלח, החזק, זה שאפשר להתעלם ממנו כי הוא יסתדר לבד, רצה שלא יתעלמו ממנו כבר, כי הוא לא הסתדר לבד.
הוא לא כלכך הבין את העולם.
זאת אומרת הוא היה חכם, והבין הרבה דברים, אבל הוא הרגיש שיש משהו שהוא מפספס. כמו למשל מה עושים כשמישהו לידך עצוב, או מה מותר ומה אסור לומר למישהי בהריון, על מה מותר לצחוק, ומתי זה לא מתאים.
אולי יש לו אוטיזם(רק בגיל מאוחר הוא שמע את המילה הזו. מוזר היה לו שיש שם לתחושות שלו, שזו תופעה קיימת). בכל אופן הוא העדיף לא לגלות אם הוא נשא או חולה מאומת או לא זה ולא זה. למה לו לסבך את עצמו עכשיו בשאלות שישנו את הדימוי העצמי שלו? טוב לו עם מי שהוא, אחרי הרבה שנים. והוא לא רוצה להרוס את זה.
וגם סופסוף הוא מרגיש שרואים אותו, שיש מי שמבין.
שיש מי שמבין, שכמו בבדיחה הגרועה ההיא, לא מספיק לומר לאשתך פעם אחת בחתונה שאתה אוהב אותה ולבנות על זה שהיא תחשוב שכלום לא השתנה. את האהבה צריך לגדל כמו צמח. להשקות אותה, לתת לה שמש של חום ואור, ולנכש עשבים שעלולים לקחת ממנה את תשומת הלב.
סופסוף יש מי שהבין שצריך לומר לילד שהוא מיוחד. כל ילד, כל הזמן.
כדי שהוא לא יקפוץ מגג גבוה בלילה סתמי אחד. לא כי משהו רע לו. כי שומדבר לא טוב או חשוב מספיק בשביל להישאר כאן.
כדי שהוא ירגיש חי לרגע.
מזל שהם התעשתו בזמן, מזל שהוא גילה שאפשר לתקן טעויות. החיים שווים מספיק בשביל לחיות אותם. הרגעים היומיומיים הקטנים הם אלו שמסבים הכי הרבה אושר.
טוב, לפחות לרוב, כנראה שיש גם נקודות קצה שנצרבות חזק יותר.
*
עוברות השנים, ואחר צהריים חמים אחד דוד מוצא עצמו מתיישב במרפסת הקטנה שלו שמשקיפה לה בשאון היום השוטף את רחוב יפו.
שלמה הקטן שלו על יושב על ברכיו, מביט בו בעיניים גדולות, תמהות, סקרניות.
ודוד לוחש לו באוזן 'שתדע, דבר כמוך עוד לא היה, וגם לא יהיה. אתה כולך עולם שלם חדש'.
נראה ששלמה לא מבין כלום, אבל החיוך מתפשט על פניו.
בטח זו הנשמה שלו, שמרגישה שרואים אותה.
"יש עיניים בעולם
שרואות אותי
יש תקוה בתוכי
יש שם מים"
(ענת מלמוד)
הוא לא כלכך הבין את העולם.
זאת אומרת הוא היה חכם, והבין הרבה דברים, אבל הוא הרגיש שיש משהו שהוא מפספס. כמו למשל מה עושים כשמישהו לידך עצוב, או מה מותר ומה אסור לומר למישהי בהריון, על מה מותר לצחוק, ומתי זה לא מתאים.
אולי יש לו אוטיזם(רק בגיל מאוחר הוא שמע את המילה הזו. מוזר היה לו שיש שם לתחושות שלו, שזו תופעה קיימת). בכל אופן הוא העדיף לא לגלות אם הוא נשא או חולה מאומת או לא זה ולא זה. למה לו לסבך את עצמו עכשיו בשאלות שישנו את הדימוי העצמי שלו? טוב לו עם מי שהוא, אחרי הרבה שנים. והוא לא רוצה להרוס את זה.
וגם סופסוף הוא מרגיש שרואים אותו, שיש מי שמבין.
שיש מי שמבין, שכמו בבדיחה הגרועה ההיא, לא מספיק לומר לאשתך פעם אחת בחתונה שאתה אוהב אותה ולבנות על זה שהיא תחשוב שכלום לא השתנה. את האהבה צריך לגדל כמו צמח. להשקות אותה, לתת לה שמש של חום ואור, ולנכש עשבים שעלולים לקחת ממנה את תשומת הלב.
סופסוף יש מי שהבין שצריך לומר לילד שהוא מיוחד. כל ילד, כל הזמן.
כדי שהוא לא יקפוץ מגג גבוה בלילה סתמי אחד. לא כי משהו רע לו. כי שומדבר לא טוב או חשוב מספיק בשביל להישאר כאן.
כדי שהוא ירגיש חי לרגע.
מזל שהם התעשתו בזמן, מזל שהוא גילה שאפשר לתקן טעויות. החיים שווים מספיק בשביל לחיות אותם. הרגעים היומיומיים הקטנים הם אלו שמסבים הכי הרבה אושר.
טוב, לפחות לרוב, כנראה שיש גם נקודות קצה שנצרבות חזק יותר.
*
עוברות השנים, ואחר צהריים חמים אחד דוד מוצא עצמו מתיישב במרפסת הקטנה שלו שמשקיפה לה בשאון היום השוטף את רחוב יפו.
שלמה הקטן שלו על יושב על ברכיו, מביט בו בעיניים גדולות, תמהות, סקרניות.
ודוד לוחש לו באוזן 'שתדע, דבר כמוך עוד לא היה, וגם לא יהיה. אתה כולך עולם שלם חדש'.
נראה ששלמה לא מבין כלום, אבל החיוך מתפשט על פניו.
בטח זו הנשמה שלו, שמרגישה שרואים אותה.
"יש עיניים בעולם
שרואות אותי
יש תקוה בתוכי
יש שם מים"
(ענת מלמוד)
