אומרים שכול, אומרים געגוע, אומרים כאב.
אנחנו לא מבינים; כל זה לא הסיפור. כן יש געגוע ויש רגעים של לבד ויש זמנים שבהם אתה תוהה איך העולם יכול פשוט להמשיך ולהתקדם ככה, כי הרי העולם נחרב, ובשקט של הלילה אתה שותק כי הדמעות מלוחות והכנרת מתייבשת.
כי בסוף כל הסיפור הזה מתנקז לרגע אחד, אולי כשאתה הולך ברחוב כדי להגיע הביתה לאחר יום ארוך של לימודים ואולי כשאתה כבר מתרווח על הספה ופותח ספר. ופתאום ברגע אחד עולה בך דמות, מחשבה, רגש, ריח, מראה. ואתה מתקפל, לפחות פנימית, והגעגוע צורב עד כדי שאתה מרגיש כאילו מישהו לקח את הלב שלך והדק אותו בין שתי תבניות מתכת מלובנות.
ואתה חי והחיים נורמליים והכל. ואז יום אחד אתה יושב באוניברסיטה והמרצה מדבר על איך בונים מכונה יעילה שתפעל במהירות רבה יותר מהקודמת ומישהו לפניך משרבט במחברת פרח. ופתאום אתה קולט עד כמה הפרח הזה דומה לפרח שהוא צייר, וסתם ככה עולות בך דמעות ואת הריכוז אבדת לשארית היום אבל למי אכפת, כי לעזאזל אבדת גם חיים ועבודת ד' עם מישהו ופי כמה זה יקר, פי כמה, אתה לא רוצה לחשוב על זה אפילו כי מחשבה משמעותה זיכרון ומודעות. ורגש. רגש זה כואב.
ועוברים הימים ושנה עוברת וגזרה על המת שישתכח מן הלב. אבל לא גזרה על הלב שישכח ואיך ישכח הלב את אהובו. ואתה ממשיך וחי, כי לחיות זה טוב ורצוי ונהדר אבל אתה עדיין ביחד איתו. ועובר יום ועוד יום ואתה איכשהו מתקדם ומנסה, לא לשכוח, (אי אפשר) אבל לפחות שלא לזכור כל הזמן, ואז מגיע יום הזיכרון.
ולא שיש לך בעי'ה עם יום הזיכרון. פעם כתבתי משהו על ההבדל בין אבל כללי לאבל פרטי, וכי בסופו של דבר - הבעייתיות ביום הזיכרון זה שהוא מקדש את האבל הכללי ודוחק לפינה את האבל הפרטי. ולא שיש פגם בכך, כי גם האבל הכללי, הציבורי, צריך מקום; אבל מה מציף מחדש יותר את הגעגוע והכאב מאשר הרמת האבל על נס ושמחה בו.

https://www.inn.co.il/Mosaic/Read/35270

 

(העתקת הטקסט:
ולפעמים אדם הולך ברחוב או סתם יושב על המיטה ומחכה לשיחת טלפון שהתנתקה ופתאום הוא חושב על אובדן. והוא לא רוצה ולא יכול להאבק בזכרונות, אז הוא עוצם עיניים ונותן לאנשים לחלוף. אומר שלום לחבר שלא פגש זה עידנים, או לפחות שנתיים וחצי, תוהה האם מותר לו לברך מחיה המתים על הראיה גם אם ידוע שהוא מת. ופתאום הוא תוהה על קנקנה של המילה הזאת. מת. הברה אחת, תכליתית, שאומרת בעצם שהיה וזהו, נגמר, ולא יהיה שוב, וזה לא משנה למה. ושהוא יכול לעצום עיניים ולדמיין, אבל, בסוף זה לא משנה כלום, הקבר אותו הקבר, רק האבנים מתחלפות.

ב.

והוא יושב שם ופתאום מבין שככה זה, זהו, אתה חי ואז אתה לא חי. ככה. מה שהספקת הספקת, וזה לא משנה אם אתה בן שמונה עשרה שהלך להתנדב עם חברים שלו או בן מאה וארבע שנפטר ממחלה, כי אחר כך אתה באותו המצב, לא כאן, 'לא חי'. ולא משנה שאתה ממשיך, אנשים ישארו כאן מאחורה ויגידו שאתה 'לא חי'. גם אם אתה חי יותר מאי פעם. ויהיו שבעה ימים ושלושים ומתישהו בסוף תהיה גזרה שתשתכח מן הלב, ויזכרו אותך פחות ופחות ויעבור דור ושניים ושלושה וזהו, כאילו לא היית פה מעולם.
...

 

ג.

מתישהו גם לו היו כל מיני מחשבות תהויות על החיים ואיך חיים ואיפה ומה התכלית של זה הכאב וכל מיני שאלות שעולות לראש של בן אדם ממוצע שחי בעולם מבולבל כשלנו, ומתישהו גם הוא חיפש תשובות, ואולי מצא ואולי לא אבל כשהוא חושב על האנשים שפתאום לא כאן כבר לא שלם לו ושוב יש לו חור בלב והוא שואף בחדות והבטן שלו מתכווצת והוא מרגיש את הגעגוע דוקר אותו. למרות שיש תשובות, הוא רוצה רגע להתייחד עם הכאב, למרות שגם בתשובות יש מקום לכאב. הוא רוצה את הכאב הטהור.

ד.

הוא רוצה את הכאב הטהור שיש בללכת בסתם תאריך לקבר ולשבת ליד המצבה (ששותקת, תמיד שותקת) ולבכות ולצעוק ולפעמים סתם להשבר ולשתוק שם לשעה או שעתיים או עשר, תלוי כמה זמן יש לו היום ואם כבר נגמרו הטרמפים, לא שהוא רוצה לחזור הביתה, אבל לא רוצה שיחפשו אותו וימצאו כאן. והוא רוצה את הכאב הטהור שבנטילת הידיים ביציאה, ורוצה את הכאב הטהור שבלקרוא שוב ושוב את ההודעות ואת המכתב שהוא שלח לו רק כמה ימים לפני ש, הכל נגמר. והוא רוצה, לא רוצה, הוא צריך, את הכאב הטהור שיש בלעבור על הקטעים שהוא כתב בעבר ולגלות שם קינות שהוא כתב עליו ושירים ולקלוט שהוא עדיין זוכר את המנגינה ופתאום להבין ונופלת תבהלה עליו ולהרתע אחורה. הוא רוצה את הכאב הטהור, כי זאת אשליה של להיות ביחד.

ה.

אבל זאת אשליה, והוא לא רוצה אשליות, אשליות הן לא מדויקות והוא יודע שכמה שהוא לא ידמיין אותו כאן, הוא לא יהיה פה. אולי הוא יחווה אותו, אבל זאת לא תהיה מציאות. למרות מה שהוא אומר לעצמו. ופתאום הוא מבין שכמו שהדמיון הוא שקר גם עלמא דשקרא הזה הוא שקר, ופתאום כל-כך קשה לו עם זה שקשה לו שיש לו חוסר בשקר, והוא נזכר במה שהוא ראה על זה שהסיבה שהאדם מצטער בפרדה כזאת היא כי לא יוכלו יותר להתגדל יחד בעבודת ד', וזאת נחמה פעוטה והוא מנגב את הדמעות ומנסה להרגע, ואז הוא מבין איזו זכות היתה לו ואיזו זכות הוא אבד, סתם, סתם, בלי סיבה, והוא נשבר שוב וכבר לא יודע מה יותר אמיתי, הדמעות שהוא מחזיק בכוח או המצבה שבניגוד לדמעות קרירה ואדישה ולא אכפת לה מדברים כמו חברות אמיתית ועבודה ויראת שמיים.)

//הבזק//

ישבנו על הקצה, מחייכים. אם לא הכדור שנבעט לעיתים ישר אל פנינו, היינו יכולים לטעות לחשוב שאנו נמצאים אי שם הרחק בחיק הטבע, ולא כאן, יושבים על במת אבן מתנדנדת באמצע גן שעשועים. הוא נשם עמוקות, משחק בציצית שלו, מפתל את פתיל התכלת הבודד סביב השאר בתנועה עצבנית. עזב אותו ונפנה לאחוז ברצועת התפילין הכרוכה סביב אצבעו, ממשיך לקרוא מהספר בניגון מתוק. מסיים ומביט לנעליי, פזורת נפש שכמותי. אני מתנערת וחוזרת על הדברים במילים שלי, והוא מהנהן בהתלהבות. מקשה על שאמרתי בגאונות. מעיינת מעט ומשמיעה רעיון. הוא מוחה את דברי במחי יד. דוחה את הדחיה. הוא צוחק בעליזות ומיד משתתק באמירת שחוק וקלות ראש.
יורדת בקפיצה לדשא ונשענת על הקיר. הוא קופץ את המאה ועשרים סנטימטר אחריי ומתיישב במרחק חצי מטר. מצביע על השמיים. באור שקיעת הקיץ, אחת מהאחרונות שיראה בחייו, נגלית קשת מסחררת של צבעים. 
הכחול הוא צבע של טביעה, אמר לי פעם. צבע של טביעה בין סערות. ותכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע לפתיל תכלת, הוסיף בבדיחות הדעת. מנפנף בחוברת מוכרת היטב, כרוכה בלבן וכחול. מילים בודדות על הכריכה: וזכנו לקיים מצוות תכלת באהבה, באותיות שחורות קטנות. בעזרת ד' בראש כל דף וספירת אותיות בלמטה. ובאמצע - מילים שהושגו בעמל רב וביגיעה. אני מחייכת אבל הוא ממשיך, מתעלם מהאווירה ששררה עד לפני רגע. וירוק, צבע הפריחה, הוא צבע של בריחה. של התחמקות מלהודות ברוע שיש בעולם. אנשים הולכים לחפש עצמם בהודו, למה? פעם שאלתי אחד כזה, מוצא מצא. אמנם כבר לא היה ארצישראלי אבל הוא גם לא הכיר את הגמרא, אז לא קריטי. אמר לי לא מוצא ולא מצא, סתם אבוד. חשבתי שאמצא עצמי לבד בטבע, מסתבר שלא. צריך למצוא אותי בעצמי, וזה דווקא כאן, בארעא דישראל. אותו אחד, אגב, לומד בישיבה כיום. בגבוהה אצלנו. ואדום, מלשון אדם. דם ובשר, אשליות שכאלה, אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. אולי ללמוד זה רצח אבל רצח הוא שלא ללמוד. צהוב. צהוב כמו... רב יוסף הבבלי, אני משלימה. בדיוק, הוא משיב. והלוואי ונזכה לזה. מספרים על הגרא שבילדותו נגע במוקצה בלי כוונה והתעלף. איפה אנחנו ואיפה יראת החטא שלנו לעומת זה. הוא נאנח.
השמש מתחבאת מאחורי העננים, אמר. ודווקא אז שמים לב לאורה. קצת כמו בלימוד, הוסיף לאחר מחשבה. אתה לומד קבוע כל היום, לא מרגיש משהו מיוחד. אבל חוזר הביתה לבין הזמנים של חגי תשרי, בקושי חודש אחרי שהתחלת ללמוד, וחלש לך. אתה לא מרגיש שוב בעניינים. הכי קל לקום למניין של עשר ולצאת לבלות עם חברים או לישון עד למניין הליטווקי האחרון של מנחה. אבל האם זה מה שד' רוצה? דווקא אז, בשיא החושך, נגלה אור התורה. בשלוש שעות שאתה קובע עיתים, בדף יומי. האושר, התענוג, הסיפוק. וזה מחזיר אותך לישיבה עם כוחות חדשים. נראה לי, הוסיף. עוד לא זכיתי, ומי יודע אם אזכה. כל אדם צריך לומר שמחר יכול לבוא יומו. ולחיות בתודעה כזאת... זה מדהים, זה נותן לך משמעות לחיים. כל יום, ההבנה הזאת שמחר בתאונה או בכוונה תחילה אתה יכול פשוט ללכת מכאן, ולהשפט על כל מעשיך. וכל רגע אתה מבין שתצטרך לעמוד לפני ריבונו של עולם עם הידיעה על מה שעשית בשעה הזאת, ולהסתובב עם הבושה הזאת שתכה בכולם כל רגע כחדש. ומעבר לזה, ציפית לישועה? מה עשית היום בשביל בניין המקדש, בשביל חידוש הנבואה, סנהדרין, מלכות?
ומיד התנער וחזר למילים הצפופות, כלום מיישם מה שרק אמר. תראי, אומרים כאן שזה אחרת. מה שאומר שאין מקום לקושיא שלי.
אני מערערת על קביעה זו ממקור אחר, עדיין שקועה במחשבות, עדיין, כל פעם שאני רואה את השקיעה. כל פעם תוהה מחדש למה התכוון במילים בודדות אלו, יודעת שכבר אין את מי לשאול.

וְהָאֵשׁ שֶׁלִּי, זָרָה
וְהָאֵשׁ שֶׁלִּי מִתְקָרֶרֶת בֵּינְתַיִם,
כְּשֶׁאֲנִי לֹא מַשְׁגִּיחַ.
וּמְחַכֶּה לְאַשְׁלָיָה כְּזֹאת,
פִּתְרוֹן קֶסֶם, מְזֻיָּף שֶׁכְּזֶה
(רַק מְבֻסָּס עַל אֱמֶת).
ו
לְאַחַר הַקְרָבַת נְקֻדּוֹת נְקֻדּוֹת
נִיצוֹצוֹת שֶׁל קְדֻשָּׁה, נֶחְסָמוֹת
אֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַגָּדֵר. מְרֻקָּן
עַד מָתַי עוֹד תָּשִׁיב פָּנַי רֵיקָם?
וְשָׁחַטְתִּי, וְהֶעֱבַרְתִּי יָד בַּעֲדִינוּת
לִשְׂרֹף אֶת הַמִּדּוֹת, לִשְׁבֹּר
לֹא!
לֹא לִשְׁבֹּר עֶצֶם, דֶּרֶךְ חֵרוּת 
תֹּאכַל וְתִשְׁתֹּק, תִּגְרַע בְּשֶׁקֶט
אֲנִי סוֹמֵךְ בֵּינְתַיִם, יֵשׁ תִּקְוָה
קַח נְיָר וְתֵן כֶּבֶשׂ לִשְׁחִיטָה
(לְמַעֲצָר, הַשּׁוֹטֵר רוֹצֶה בָּשָׂר
תֵּן לוֹ, רַבִּי ייד)
אֲנִי מַבְטִיחַ, לֹא
בַּדָּם וּבַכֶּסֶף וּבְמַעֲבִיר עַל מִדּוֹת
אֲנִי אַקְרִיב הַכֹּל, רַק תֵּן לִי לִשְׁחֹט
הָאֵשׁ שֶׁלִּי טְהוֹרָה, הִיא לֹא
הִיא לֹא תֵּרֵד (לי שוב) מִשָּׁמַיִם.

(רק כי הבטחתי) 

(אין מילים) 
א.
הזיכרון המרכזי שלי מהלל הוא החיוך. החיוך והפשטות. האשליה הקצרה הזאת שבעצם הכל בסדר, תמיד בסדר, תמיד בנחת. איך ישבנו בבית (היא על כיסא, אני על הרצפה. היא תמיד צחקה איתי שאני יותר מתנחלת ממנה ואני תמיד אמרתי שמתנחלת זה רק כינוי גנאי והביטוי התקין הוא התנחלת) ודיברנו בשעות לא שעות על הכל ועל כלום ביחד, והכל צחק והתערבב ובכה וחייך בשקט. כי ככה זה היה. איך אמרתי לה על השקט שתמיד סביבי והיא ספרה לי על השקט שאליו היא משתוקקת. ודיברנו על צמחים ודיברנו על חברות ודיברנו על משפחה ודיברנו ודיברנו וצחקנו בשקט ובקול עד שאמא באה וביקשה בהתנצלות שננמיך את הקול כי כבר מאוחר וחבל שלא יהיה לנו כח מחר. ואנחנו הסכמנו ומיד חזרנו לסורנו, כי, עד שיש לנו הזדמנות להיפגש שוב אז ננצל אותה עד הסוף.

ב.
הזיכרון הראשון שלי מהלל כולל הרבה מבוכה וצחוק ובלבול. הלכתי עם חברה שלי מהקריה לטיול וכשחזרנו הסתובבנו ברחובות ואמרנו שלום לאנשים. מתישהו פגשנו את הלל ובפעם נדירה היא הצטרפה אלינו. ויצאנו קצת והתיישבנו במרכז מעגל של אבנים ודיברנו. מה שהיה מוזר לי, כי לא הייתי רגילה לדבר. אבל מרגע שראיתי את הלל התחלנו לדבר והיא סיפרה לי על הר הבית ועל השכונה והלימודים ואיכשהו יצא שגם אני שיתפתי קצת והשיחה התגלגלה כמעט כמו הצחוק שלנו עד ש שמנו לב שחברה שלי הלכה והשאירה אותנו לבד. כששמנו לב באותה שניה הסתכלנו אחת על השניה וחייכנו במבוכה, והיא לוותה אותי לחברה כדי שאקח את התיק לפני שאחזור הביתה והבטיחה שניפגש מתישהו. ועליתי על האוטובוס לירושלים וכל הדרך נרקמה בראשי דמותה מלאת ההוד של הלל, פה וגם שם.

ג.
אני זוכרת את זה וריק לי כל כך, אין לי מה לעשות עם הזיכרון הזה. ואני כותבת את זה ומשערת שזה סתם יגנז (כמעשה, לא כמטפורה. אני לא אוהבת את הביטוי הזה כמטפורה.) או שאולי נפרסם את זה איכשהו כדי שכולם ידעו מי זאת הלל. שלא ילכו אנשים וישאלו מי כאן הלל, מי כאן הלל. כי אם הלל היתה כאן היא בטח היתה יוצאת, בחיוך, ושואלת האם מישהו קרא לה ו'למה לא' ושהיא תשמח לעזור. אם לאנשים בכלל אכפת, אני לא יודעת. הלל היתה כאן כדי לענות על שאלות כאלו. ובטח אנשים ישאלו 'מה בכלל היא מנסה להגיד' ו'למה לבזבז את הזמן על זה', אבל בכל זאת אני כותבת. כי זה מה שהלל רוצה? לא בטוח. לא נראה לי. ביום השואה שעבר שעבר שעבר שעבר (וכאילו זה היה היום) דיברנו על מריבות וחרמות ושלום, ודיברנו על שלום שנרצח רק היום (וכאילו זה היה אתמול) ועל מה נעשה בחיים ועל מה היינו רוצים לאחר המוות. הלל זרקה משהו על נבואה כהמשך למה שאמרתי ואני הייתי כל כך מופתעת כי לא חשבתי על הלל בכלל בהקשר של נבואה ועכשיו היום אני לא מבינה איך לא ראיתי את זה, זה היה כל כך ברור. בעצם רק בשנה האחרונה הבנתי את זה, כשלמדתי, ועד אז הייתי כל כך מנותקת. כל כך הרבה דברים שלא הבנתי וחבל מדי. היא גם אמרה לי אז שהיא רוצה שידעו מה היא היתה אבל לא מי היא היתה. או עוד מהמשפטים שלה, מה ולא מי. אז אולי כן נפרסם. אני לא יודעת. אני רק מרגישה את הדמעות עולות ומנסה להכחיש כי אי אפשר עכשיו ואסור ונכון שדיברנו על זה ב[אאוטינג] אבל נחכה ליום הזיכרון בד אייר. כי חייבים, היא אמרה שהכי היה משמח אותה לדעת שנמשיך הלאה.

ד.
איך אפשר בכלל להמשיך הלאה? אני זוכרת את עצמי בתור טרמחית מבולבלת (עדיין מבולבלת, אבל כבר לא טרמחית) שעומדת ומביטה במורה שמדברת על פיגוע דקירה שהיה אתמול בקרית ארבע וילדה קטנה שבדיוק חזרה מההופעה--- והיא בכלל היתה יותר גדולה ממנו, אני יודעת כי דיברתי איתה, כי היו זמנים שבהם רק היא דיברה איתי, כי היא תמיד צחקה עלי שאני צעירה - - -
וזו לא סתם חזרה מההופעה, היא הבטיחה לי שהיא תתקשר אלי בבוקר אחר כך כי לא דיברנו כבר מלא זמן כי אני הייתי בלימודים והיא בחזרות ותמיד רקדה כי הריקוד היה כל החיים שלה ועכשיו כבר אבוד לי ואני לא יכולה לעצור את הדמעות ורועדת וזה לכתוב ולעצור את המחנק בגרון כמו שהיה אז ועמדתי מול המורה ופשוט קמתי ויצאתי החוצה והתחבאתי למעלה בחוץ, במקום שבו היינו יוצאות כשהיתה אזעקה ורק ניסיתי לגרום לזכרונות שתמיד ישארו זכרונות להפסיק לרוץ.

ה.
וחבל על דאבדין ולא משתכחין ואני רק רוצה את ההשתכחות (=המציאה) הזאת ולא לשכוח ושתהיי כאן כדי שתוכלי להרגיע אותי עכשיו כי כבר מאוחר ואני רוצה ללכת ללמוד ולא יכולה כי כל מילה שניה מזכירה לי אותך. ואנשים אומרים געגוע ומוות וחסר ויש ואין שלם יותר מלב שבור (ובאמת, מה זה לב שבור, זה כפשוטו, כאב של שבר שם בלב שלא יכול להתרפא) וגזרה על המת שישתכח מן הלב ואני חושבת בשקט שזה על לב שלא יודע ולא מכיר ולא זוכר. מה אכפת לו לשכוח. אני לא אשכח, אולי לא אזכור ליום או שעה אבל  אז תגיע התפילה הבאה או מילים או מנגינה ושוב נזכור ולא נשכ(ך)ח ושוב ננסה להבין איך זה שכולם לא יודעים ואיך זה שמישהו קם בבוקר ומחליט שהוא יכול פשוט לעצור חיים של מישהו בככה. ואומרים שמתים ממשיכים לחיות אבל בלב וזה לא נכון, אולי הם בלב אבל הם מתים, מתים כל כך ולא כאן. אבל אנשים אחים אנחנו ובערב של היום כשהלכתי לישון קמתי מיד כי לא רציתי לחלום. ואף פעם כמעט לא יוצא לי לחלום אבל אם לחלום אז על הלל (ואולי עוד אדם או שניים). ונרדמתי וישבנו שוב על האבנים ושוב צחקת וראיתי אותך מהבהבת ולאט לאט כמעט לא שם אז נשמתי בשקט ושאלתי האם עוד תהיי כאן. והתחלת לדמוע וצחקת ואני רעדתי כל כך שמא תסרבי ותגידי שלא אפשרי כמו שאף פעם אמרת לי ואת פשוט אמרת שאת תמיד כאן בשבילי. והתחלתי לבכות בהקלה והקרבת אלי ולא נרתעתי ומישהו בא ולקח אותך ואני נשארת לשבת בלי יכולת לקום ולדעת שכל מה שיש לי לעשות זה לדבר עלייך. וקמתי ולקחתי ספר וישבתי בחוץ על הדשא וזה היה כמעט אותו דבר פשוט שונה לגמרי ולבד ובודד וכואב ונשארתי שם עד שבנות התחילו לקום, אז הייתי חייבת לחזור וללכת לישון שלא להיות ערה, אולי יתאפשר להכחיש. למרות שאני חייבת להפיץ את הבשורה, ו, אני שונאת לפרסם דברים שכתובים גרוע ובכלל כל מה שכתוב כאן דפוק כי הוא לא רלוונטי אבל הבטחתי להלל שאני אפיץ מה ולא מי. אז, הנה ה'מה' שלי ותהיו נחמדים ותפיצו את הבשורה, כי, הלל שלי ואין לי עוד מה לומר. ו, קחו קצת ל[אאוטינג] כי ד' אייר זה תאריך לא יפה (וואי, [אאוטינג]).

(תודה לך.)

מקווה שזה בסדר שאני מגיבה
קראתי וקראתי בלי לעצור, תודה על זה

אני לא רוצה לזכור
אבל יותר מזה, אני לא רוצה לשכוח.

וּצְפִירָה. 
לְזִיכְרוֹן עוֹלָם
בְּחֶשְׁכַת עוֹלָמִים

 

לְקֶרֶן שֶׁמֶשׁ בּוֹדֶדֶת
שֶׁתָּאִיר, אֵלּוּ הַמִּתְיַיסְּרִים
תָּעִיר, מֵחֲלוֹם הַבַּלָּהוֹת הַלָּזֶה

 

וְהַדְּמָמָה
תְּפוּלַח בְּרֶגַע קָט
לְהַזְכִּיר, לְאֵלּוּ שֶׁזּוֹכְרִים
אֲנַחְנוּ לֹא לְבַד

 

וְצִפִּיָּה.

(מתוך אלתור בטקס שנערך ברחוב מתחתינו)

 

אני זוכר. כן, אני זוכר.
זוכר את החיוך וזוכר את המחיקה. זוכר את המבט וזוכר את העוצם. זוכר את הקימה וזוכר את הנפילה.
כן, אני זוכר ולא מתבייש להודות בזה. אני זוכר כל יום וזוכר כל לילה, תמיד, פעם אחר פעם באהבה.
 אני זוכר, ולעולם לא אשכח, כי איך אפשר לשכוח הדרת פנים שכזו? איך אפשר לשכוח חיוך שכזה? איך אפשר לשכוח את ניצוץ השובבות אשר בכל אשר ראיתיו לאחר לכתך והרי הוא בסיפוק?
אני זוכר ומפחד, מפחד וזוכר. מפחד לשכוח, למרות שיודע שזה בלתי אפשרי. מפחד לא להפיץ את הידיעה, למרות, שבתוכי, ברור לי שאני לא אשקוט עד שכולם ידעו, איזה עוול נעשה. אומרים שלאחר שאנשים מתים הם נהיים יותר. יותר חכמים, יותר נחמדים, יותר נאהבים ונעימים. ואני תוהה; הייתכן? לא עלתה על נשמתי הסקה בה הנך יותר משאתה, ולא כי היית מושלם, אלא כי גם הפגמים המועטים השתלבו בך ליצירת תפארת.
מפחד, מפחד וזוכר. מפחד לשכוח, אך יחד עם זאת, מפחד לזכור. מפחד להתגעגע, מפחד שלא להתגעגע, מפחד ללמוד, מפחד לזכור. אני יודע שאתה רוצה שנמשיך, אני יודע שאתה רוצה שנזכור, אני יודע, שאתה רוצה, שיהיה לנו רק טוב.
אז אולי תשפיע מלמעלה שיפסיקו לקחת לנו עוד ועוד צילים שלך?
אני רוצה שתהיה כאן. אני רוצה שתשמע אותי, כמו שתמיד שמעת. אני רוצה לשמוע אותך, אני רוצה להכיר, אני רוצה לדבר שוב כמו שהיינו מדברים אי אז. המדרש אומר שאין דיבור אלא לשון נחמה, ואני חושב, שאיתך גם אמירה היא נחמה. גם צעקה היא נחמה. הכל נחמה. אם תבוא.
כן, אני זוכר. אני זוכר ולעולם אזכור. לא מפחד לשכוח, לא מפחד לזכור, לא מפחד לאבד. כי שארית הפליטה, הזכרונות הקלושים מי יותר ומי פחות, אי אפשר לשכוח. ואסור לפחד לזכור.
ויש, געגוע.

את צריכה להיות דתל"שית, היא אמרה לה פעם, רק ככה תוכלי להבין באמת את יסורי האהבה הנכזבת ואת הקושי. אמנם זה היה בשתיים בלילה כששתיהן ישבו על הרצפה והתווכחו על קיימות האל, סליחה, ביררו, והיא בכלל חשבה על אחטא ואשוב ועל השיבנו ד' אליך והאם זה נחשב אם היא קודם עשתה את הלשוב ואז את הדתיה, אבל עדיין היה זה המשפט שצף לה לראש כשהיא ישבה על הרצפה הקרירה של התחנה והביטה בקיר שמאחורי חברתה כשלא מעיזה לנשום. רק ככה תוכלי להבין באמת. ואם אני לא רוצה להבין?! עלתה הזעקה, אך היא לא הקדישה לה תשומת לב, מותירה להביט בפניה המיוסרות של היושבת מולה. ועלתה בה שירת לכה דודי, התנערי מעפר קומי, עורי לך יושבת ציון, וחדרה ליושבת ולכל מי שחשבה ואחר כך לכל העולם, אבל לא יכלה לבטא את המילים מעבר, מעבר למציאות הזאת. תוכלי להבין. וככה הם ישבו להן שותקות במשך שלוש דקות, כשכל מה שהיא חושבת זה רק על מה שאמרה פעם לשיעור אלף ההוא ברמת גן, כשהם דברו בפורום ציבורי אחד על שתיקה, ועל איך נבנים ממנה ושעבודת ד' וחיים, ובכלל היה לה מוזר שאחרי שיעור א' מגיע לאנשים שיעור ב' והם לא נשארים לעד שיעוראלפרצעיר צולר שכל מה שהוא רוצה זה לשבת וללמוד או לרצות לשבת וללמוד. כזה שזוכרים את החיוך שלו כשחזר מזמן אלול אבל לא הרבה אח"כ כי אין הרבה אח"כ. וכשהשניה קמה ואמרה שהיא הולכת לשירותים היא התנצלה וקמה ולקחה את התיק ואמרה, טוב, אני חייבת ללכת, אבא ואימא מחכים לי בבית, את יודעת איך זה, צער גידול הורים, והשניה הנהנה ואמרה לה תודה ושהיא שמחה שנפגשו שוב ושהיא מחכה ותודה, היא עצרה את עצמה בכוח מלהגיד אשרייך וסתם פלטה כזה תודה להתראות משהו-שיגרום-לזה-להשמע-לא-מאולץ כי באמת שהיא אוהבת ורוצה את הטוב, ולפעמים, האישור הרוחני הזה יעשה לה רק רע. וכשהיא עלתה לאוטובוס מצאה עצמה מדברת על אם הבנים אם כעבדים אם כשבויי מלחמה איש חרבו על ירכו מפחד בלילות. ככה זה, חיים. יש חיים אחרי המוות.

{חיצונית לא ברור איך זה קשור, אבל זה קשור, ככ קשור,}

 

בעבודת ד' אתה לא נמצא במקום קבוע. ככה זה, אתה עולה ויורד ואין לך קביעות, שום דבר לא מובטח. אתה יכול שלא ליפול שלוש שנים וביום אחד לרסק הכל, לגמרי, כאילו לא הי'ה מעולם.
מתישהו התחלתי להתפלל שמונה עשרה. אני אומרת מתישהו, למרות שרשמית הייתי אמורה להתפלל מכיתה ב', אבל בין החוק של בית הספר להתפלל באמת, לבין לשבת עם סידור סגור (לא מסוגלת להיות מא-לו שפותחות ולא קוראות לפחות. קשה לי, ועדיין). אבל המתישהו הזה הי'ה קצת תיאורטי, ואני לא מפרטת מתי בדיוק הוא הי'ה, מהסיבה הפשוטה שלא נעים לי להודות שגם בפרק זמן קצר כזה, לא התרגלתי עדיין.
בכנות, בפשטות, לא התרגלתי. גם היום לא. קשה לי להתפלל. יתרה מזאת, קשה לי לכוון. מה זה לכוון בכלל? אותי לא למדו לכוון. אמרו שצריך. לא הסבירו מה זה, או שאולי הסבירו, אבל הייתי אטומה משמוע. [מפחיד אותי להסתכל על עצמי ולהבין שעד כיתה ח' לא התפללתי חוץ מימים נוראים ושבתות. לפעמים גם חגים. ולנסות להבין מה חסר לי] פעם ראיתי דרשה של הרב פרומן, להיות מכוון למקום, זאת אומרת, לכוון את עצמך לקדוש ברוך הוא. אבל מה זאת אומרת לקדוש ברוך הוא? זה לא נתפס. הרב זצל אומר שכל מה שלא נתפס הוא 'כאין וכאפס'. איך אפשר להתפלל לכאין ואפס, שהוא בעצם אין שצמצם עצמו ליש, בשבילי?
ואתה מתחיל שמונה עשרה וישר א-לוקי אברהם א-לוקי יצחק וא-לוקי יעקב, ויודע שאמרו לך שזה להאמין במה שקרה להם ושהא-ל שמסופר עליו הוא ד' יתברך, אבל למה? ובכלל, אי אפשר לבסס אמונה על שלושים שניות בשמונה עשרה, אז מה, לא נתפלל עד שנדע? נתפלל בלי לכוון? איך, איך אפשר?
מספרים על הראע"ש שראה פעם תלמיד אחד יושב במכון מאיר ולומד שולחן ערוך. מה עשה רבינו? הלך א-ליו, ואמר לו להניח את הספר וללכת ללמוד אמונה. האמונה קודמת למעשה, אחרת מה הערך של המעשה? אז למה אנחנו לומדים קיצוש"ע לפני שלומדים חזו"א, לפני שלומדים הרב זצל, הרב חרלפ, מסילת ישרים, ואפילו ספרים לכאורה ספיציפים יותר, למשל, מסע בראשית?
הרב דביר טל אמר פעם שבסופו של דבר, כל הרצונות שלנו הם מערגה להשי"ת, מהרצון הטהור והעמוק שלעיתים נסתר, אבל תמיד בתוכינו, להתקרב א-ליו ולזכות לשמשו באופן אישי, ופתאום הבנתי שאיך שזה שיש בעבודת ד' התחלה המשך ואמצע, ובסופו של דבר כולנו באותה עמדה של רצון להגיע להתחלה של תמימות באמת, של לומר א-לוקינו וא-לוקי אבותינו, וגם אם אתה לא יודע למה ומה ההבדל בין זה לזה אתה עושה את זה, כי ככה הרב שלך ואבא שלך עשו. למרות שלכאורה דווקא אחרי הבירור, ותמיד ישנו בירור כלשהו שמסתתר אי שם, אנחנו בהתקדמות.
[אבל באמת שאני מתגעגעת לפשוט לעבוד את ד' כי ככה עושים ולא מאהבה(או יראה), כי יש בזה תמימות שבאהבה אמיתית וחזקה ככל שתהי'ה לא נוכל להגיע א-לי'ה. ופעם (נראה לי ש) התפללתי מנחה ופעם ערבית והי'ה לי טוב, באמת]

(אני עומדת להגיד דברים לא מקובלים. דברים שיישמעו למי שלא מכיר אותי ו/או מאוד סוער כרגע ו/או לא מסכים עם הגישה העקרונית שלי בנושא הזה, להתעצבן (ודי בצדק). אי לכך ובהתאם לזאת, אשמח שכל הנ"ל ידלגו לסוף ולי'הודים היתה אורה ושמחה וכו'.) 

(לזה א-ל תגיבו, טוב? אני לא במצב לדון בזה.)

 

אחד הדברים שקשה לי איתם, זה האבל ההמוני הפרטי שמתרחש לאחר כל 'פיגוע'. ואני אסביר - אין לי בעי'ה עם אבל קרוב. אין לי בעי'ה עם אבל שמתעורר מאבל קרוב, מזכרונות שרודפים, וכו'. אין לי בעי'ה עם אבל שמתעורר מעצם היות כנסת ישרא-ל חסרה, ולמעשה, אני תומכת באבל הנ"ל, וחושבת שהוא חשוב והכרחי.

יתרה מזאת, רק על עצמי להעיד ידעתי, שבכל פעם בצורה בלתי נשלטת, אזרק שוב אחורה לפעם ופעמיים שהכרתי וידעתי וחוויתי על בשרי. הדבר עצמו גובר כאשר מדובר בסיפור דומה (ויש לא מעט כא-לו, למרבה הכאב), באדם מוכר, וכן הלאה.
זה במישור האבל הפרטי. מעבר לכך, יש את מישור האבל הציבורי. והאבל הזה, אם ננתח אותו, הוא לא רק עוסק באבל על האדם, שכן, אין אבל ציבורי (לרוב) על אדם שנפטר בערוב ימיו ממחלה או בדרך כל אדם אחרת. האבל הזה עוסק במלחמה שמאחורה, בתחושת חוסר הביטחון של כל אחד ואחת מאיתנו באופן אישי, בכאב ובזעם שמאחורי העובדה שאדם יכול לקום בבוקר ולהרוג מישהו, ויום אחד זה עלול להיות אתה או החבר שלך או אשתך, וכשזה כבר הי'ה אתה נזכר שהי עברו ארבע שנים וזה עדיין המצב. וכואב לך, וחורה לך, ואתה מתאבל על החוסר הזה ע"י האבל הפרטי של ההרוג או הפצוע רח"ל. 

ויש אבל מעבר, אבל שלמעשה נמוך יותר, לא אבל של כאב א-לא אבל של נכון. לפני מספר שנים, כשהייתי בכיתה ו' או ז' והודיעו בת"ת על פטירת הרב א-לי'הו זצל, אמרתי, נו, אדם, אדם גדול, אבל... כן, הסתובבתי במבט אבל ומתישהו גם הרגשתי קצת כאב, אבל אמת לא היתה בזה.

[רצון לאמת דווקא כן, והרצון הזה הוא אחד מהדברים שגרמו לי בסופו של דבר לבחור לשמור תומ"צ. אבל הרצון לא הי'ה תוצר של האבל המעושה, א-לא במקביל לו. מן חשק כזה שעולה, כשרואים אנשים שגדולים במשהו. כמו שילדים רבים רוצים להיות שחקני כדורגל, אסטרונאוטים, ולהבדיל, הרב הראשי].
כך לפחות חשבתי עד לפני תקופה. אז הגיע זמן שבו הבנתי, שא. לא תמיד מסכת האבל ה'נכון' (כפי שכיניתי אותו) נובעת מאי-אבל אחר, א-לא לעיתים מהסתתרות, התחמקות, אי הבנה וכיוצא בזה; וב., שלמילה 'נכון' יש שתי משמעויות, ולעיתים אבל נכון הוא אבל של אדם, שנחוש לצאת למלחמה, רק שהידע חסר כדי להוציא לפועל.

 

שְׁמַע יִשְׂראֵ-ל
אֲשֶׁר אֳהַבְךָ
לְעַבְדּוֹ, וְלְדֹבְקָה בּוֹ 
*
(וְאֵין דָּבִיק מִדָּם שָׁפוּךְ 
עַל קַרְקַע פּוֹרִייָ'ה
בְּיַרְכְּתֵי בֵּיתֵךְ, וּשְׁתִּילֵי זֵיתִים
מַחְרִיבִים)
*
שְׁמַע יִשְׂראֵ-ל
יַעֲלֶה לְפָנֶיךָ
כְּאַהֲבַת שְׁכִינָה בֵּינֵהֶם;
כְּתַמְצִית הֳוֲויַתָּה;
כְּבַעֲלֵי הַנְּשָׁמָה, כְּנַחַל שׁוֹטֵף;
כִּלְבָבוֹת שְׂרוּפִים בְּאַהֲבַת עוֹלָם;
כִּצְרִימַת הַשֶּׁקֶט בְּתוֹם הַשִּׁבְעָה.

(שֶׁהִשְׁבַּעְתָּנוּ)

גַּם אֲנִי מַאֲמִין
כְּשֶׁיּוֹשֵׁב, מַשְׁקִיף עַל מְקוֹמְךָ
הַמָּלֵא בְּזַאֲטוּט שָׁחֹר פָּנִים, וְרֵיק

 

אַתָּה לוֹבֵשׁ לָבָן

 

וְכָל מַאֲמִינִים
וּבְתִקְוָה, אֲנִי זַכַּאי
וְרִגְבֵי עָפָר עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי
וְרִגְבֵי עָפָר עַל רֹאשְׁךָ, וְיָדֶיךָ, וְלִבְּךָ

 

אַתָּה לוֹבֵשׁ לָבָן

 

נוֹחַ לִי שֶׁנִּבְרֵאת
רָאִיתָ מִיָּם א-ל יָם מְכַסִּים מְגַלִּים
לְךָ אָז הראתי
וְיַחַד עָבַרְנוּ תַּחְתָּיו, צֹאן עֲגָלִים
יָמִין וְשְׂמא-ל

 

הַטּוֹב וְהַמֵּיטִיב
אֲנִי לוֹבֵשׁ לָבָן

 

דַּיָּן הָאֱמֶת
אַתָּה לוֹבֵשׁ לָבָן

 

עָפָר מְלַחֲכֵינוּ
עָיַפְנוּ מִלְּחַכּוֹת
זַאֲטוּט בָּהִיר פָּנִים
הָשֵׁב אֶת הַדַּקּוֹת
הֵיטֵב הַדַּק אוֹתָנוּ לֵב א-ל לֵב
אַתָּה לוֹבֵשׁ לָבָן, אוּלַי תָּבוֹא, תַּעֲלֶה חַזָּן

 

וְכָל מַאֲמִינִים

אֶת אוֹמֶרֶת לִי,
עִצְרִי;
עוֹד לֹא סִיַּמְתִּי לוֹמַר.

אֲנִי שׁוֹתֶקֶת;
אֵין לִי מִלִּים
לְהַצְהִיר
עַד כַּמָּה סִיַּמְתְּ.

אֲנִי שׁוֹתֶקֶת;
אֵין בִּי רְגָשׁוֹת
לְהוֹדִיעַ
עַד כַּמָּה קִיַּמְתְּ
אֶת
הַפַּחַד
הַזֶּה
הֶעָמֹק
הַשּׁוֹתֵק;
לְבַד לִי.

מָה אָמַרְתְּ?
*
לֹא שָׁמַעְתִּי, הָיִיתִי עֲסוּקָה בְּלִחְיוֹת.

(לְרֶגַע, הַשָּׁעוֹן שֶׁלִּי נָע
לְאַט לְאַט, בְּקֶצֶב מִשֶּׁלּוֹ
אֶל הַסִּפְרָה שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה
וְהִגִּיעַ
*
הָיָה שֶׁקֶט
וּלְרֶגַע
קִוִּיתִי, שֶׁהַשָּׁנָה
זֶה לֹא יִקְרֶה
וּפִתְאוֹם נוּכַל לָשׁוּב אָחוֹר
וְשׁוּב
(לְהִפָּגֵשׁ))

יום העצמאות.

ותהום נפשי עלי

בדברו

 

---

יום הזיכרון.

הברכה 'ברוך דיין האמת' מותירה מאחוריה חלל ריק. שתיקה רועמת. אנשים שרוצים לדבר ויודעים שאין מה לנסות, כלום לא יוכל לנחם עכשיו. אנשים שרוצים לדבר ויודעים שאין מה לנסות, אין מי שישמע יותר.
היא חודרת לבבות בפשטות כזאת, שזה כמעט מצחיק. היא שורטת אנשים בקלילות כזאת שאפשר כמעט לטעות לחשוב שכלום לא קרה, שהכל כרגיל. אולם עד כמה בקול תאמר לא תוכל להשתיק את הצחוק המתגלגל בראשנו, שלעולם לא נשכח. את הקול הרך שמברר האם הכל בסדר. את הניצוץ העליז בקול הרועם ואת השמחה בלימוד. סתם דברים קטנים כאלו, אתם יודעים, שלעולם לא נשכח.
זה לעצור את החיים, ברגע אחד. ומיד להזכר שלא היה רוצה ליותר מרגע אחד. ולהאבק להמשיך הלאה, זה מה שהוא היה רוצה, אבל לתהות איך בכלל אפשר להמשיך הלאה.
זה לחיות את הסיוט ולחלום את החיים, זה להתגעגע בלילות (ולילל בגעגוע, אבל, בשקט) ולהכחיש בימים, זה לנשום את הלבד ולבודד את השקט. זה לא לתת לעצמך להרגע כי תמיד יכול לקפוץ עוד טקסט עוד רעיון עוד אזכור עוד תאריך מסומן בלוח השנה שימחק בזעם ובכאב. זה להודות לקב"ה על האמת, כי בטח יש בזה אמת, ולא לראות את האמת אבל להמשיך להאמין. לנסות לפחות. כי בסוף נגלה את האמת.
(מיתתן של צדיקים מכפרת, אך, אף קרבנות. למה נגרע?)

אשכרה.