הלהבה מרצד בעיניך.
הן נראות רכות ומלאות ברגש, מחייכות למשמע הפטפוטים שלי.
הן רגישות.
הבעה אחרי הבעה חולפת בעיגולים הצלולים האלה.
כשהן מפסיקות לחייך, הן עצובות.
לאות נסתרת מעיקה על העפעפיים. היא מעידה על עצבות שנובעת מבדידות.
הן מתחמקות ממני.
הן לא מוכנות שאמשיך לסקור אותן. הן מנסות להכחיש במבט מלגלג את אמיתותם של הגילויים שהעלתי,
להתכחש לטענת הרגישות והכאב.
הגאווה והאיפוק שבהן רק מחזקת את דעתי.
העיניים משקפות הבטחה לטוב.
ובאשר לפה,
לפעמים הוא עולץ וצוחק.
הוא מוכן לגלות את כל מה שהמוח חושב. אם כי אפשר לומר שהוא מסתיר הרבה מן המתרחש בלב.
הוא גמיש ומשתנה ללא הרף, ולא נועד להיכבש בשתיקת הבדידות הנצחית.
הפה הזה צריך לדבר הרבה, לחייך לעיתים קרובות
ולזכות בכך שאהבת אנוש תהיה בת שיחו.
גם הפה מבשר טובות.
רק במצח נשקף אויב לסוף טוב,
ומן המצח עולה בת קול "אני יכולה לחיות לבדי,
אם הנסיבות וכבודי העצמי ידרשו זאת ממני.
אני לא צריכה למכור את נשמתי כדי לקנות את אושרי.
אני נושאת בקרבי אוצר, שבעזרתו אוכל לחיות גם אם כל השמחות החיצוניות ימנעו ממני
או יוצעו במחיר שלא אוכל להרשות לעצמי לשלם אותו".
המצח מכריז "יד ההגיון מוצקה ואוחזת במושכות,
והיא לא תתן לתחושות לפרוץ ולסחוף אותה אל תהומות פרועות.
התשוקות עלולות לרגוש בזעם, כפי שהן אכן משתוללות לפעמים,
והרצונות עלולות להגות ריק. אבל
כח השיפוט בכל זאת יכריע בסופו של דבר בכל וויכוח,
והוא יהיה אף הקול הקובע בכל החלטה.
רוח גדולה, ורעש ואש עלולים לעבור על פני,
אבל אני אלך בעקבות הקול הקטן הזה,
שמשנן את צווי המוסר".
