אז מתחיל לכתוב משהו קצת ארוך יותר משורות. מצרף קטע שחשבתי לפתוח בו ספר/סיפור קצר, עוד לא יודע לאן זה יוביל אותי..
מאוד מאוד יעזור לי אם תקראו ותחוו את דעתכם , על הסגנון, על רמת העניין, על מה שתרצו, תרגישו חופשי להיות נוקבים ולרשום כל מה שעולה לכם. תודה!

אני בן 6. רץ בשדה שמפריד בין הבתים למגרש האריחים האפורים, מגרש הכדורסל. מחזיק כדור כתום גדול וכבד, כמעט שליש מגופי הצנום. הקוצים נכנעו זה מכבר למדרס רגלי ורגלי חבריי במרוצתם היומיומית והם מפלסים עבורי שביל מזמין בשוכבם. אנחנו ילדי שנות ה90, הילדים האחרונים באנושות כולה שידעו טעמה של ילדות, והדרדרים והסירות הקוצניות של אותם ימים היו האחרונים באנושות להיכנע למרוצתם. אני לבד במגרש, תמיד לפני כולם. עם השנים איבדו האריחים את אחיזתם הישרה בקרקע, ולא היה אריח אחד שדמה לחברו, לא בגובהו, ולא בזווית מנוחתו על הקרקע. בקיץ צמחה עשבייה במרווחים שנוצרו, ובחורף נקוו שלוליות גדולות, במיוחד תחת הסלים, וטקס קבוע של גריפת המים היה מלווה את כל תחילתו ערב של משחקים. כלום לא עצר אותנו מלשחק כדורסל. מגרש החלומות.
הייתי ילד חולמני. עד גיל 3 חשבו כי אני לוקה בפיגור כלשהו, אולי שכלי, אולי התפתחותי, אולי שניהם גם יחד. כשקראו בשמי, לא תמיד עניתי, וכשביקשו ממני הוראה מורכבת התקשיתי להבין. בשעה שבני גילי דיברו בשצף, אותי אחזה שתיקה. ובגלל האופי הפסיבי שלי, השתיקה ממילים כללה גם שתיקה מבכי, מין השלמה עם המצב ופיתוח ערוץ ייחודי של תקשורת, דו שיח פנימי עם החלומות שלי. מאוחר יותר כשלא הייתה ברירה והורי היו מוכרחים להתחיל לבדוק, התברר כי סבלתי מעודף נוזלים באוזן הפנימית, בעיה די שכיחה בקרב תינוקות עם פתרון ניתוחי פשוט, ניתוח כפתורים. בין רגע התחלתי לשמוע, ללמוד שפה ולדבר. אך נותרתי חולמני, מוקף בעולמי הפנימי שרק אני מסוגל להבין. התעניינתי בזוחלים, ובמיוחד בנחשים. הסרתי את האבק מאנציקלופדית האדם והחי שקנתה סבתא להורי ולא עניינה את אחי הגדולים, וגמעתי אותה בשקיקה, מתעכב על כל פרט, מתענג על כל שביב מידע. יודע לומר באיזה עמוד מופיע אפעה, מה מבדיל בין צפע ארצישראלי לזעמן מטבעות. גם חיות הים עניינו אותי, אך לא כמו הנחשים. אבל יותר מכול אלה חלמתי על הכדורסל. כשזרקתי לסל במגרש האריחים העקומות את הכדור העלוב והכבד הצטלצל בראשי קולו של רפי גינת מכריז- יובללללללללללל דגגגגגגגגגגגגגגן, ואני מרחף בהיכל, בקודש הקודשים, יד אליהו. חוטף כדור, קובר עוד שלשה, חותך את המגרש ומסיים בהטבעה.
מטר וחצי מהסל, עמד ילד קטן וזרק כדור שהיה שליש מגודלו שלו. זרק, וזרק. את רוב הזריקות החטיא, אך עצב לא ניכר בעיניו החולמניות. צופה מן הצד עשוי היה לטעות ולחשוב שזה רק ילד שעומד וזורק בנואשות במגרש של אריחים עקומים, אריחים אפורים בהתנחלות מבודדת. אבל הילד הזה בכלל לא היה שם, הוא היה במקום אחר לגמרי. והילד הזה הוא אני. ילד חולמני הייתי.

אנ'לא בשל

אתה אומר

למה הכוונה?

אתה חיוור מאוד מאוד

ורק בהתחלה?

רוצה להיות סגול כהה

ולא פחות מזה

האם זה אפשרי חבר

אולי אתה טועה?

לפחד יש פנים רבות

עיתים נדמה כהר

אבל אם תסיט את מבטך

תראה  פתאום נהר....

ועל גדתו עומדת בת

משורש נשמתך

והיא רק היא חבר

תמתיק את בדידותך!

אני תוהה מה זה הרגש הזה.

יצור חי וחלקלק. מזדחל בתוכי מהגרון אל הבטן, מחליק באיטיות הלוך ושוב.

פחד. אולי פחד.

אני מפחד שאני כלום בשבילך. מגדלים פורחים באויר. שערה קטנה. אין בינינו כלום.

שמחר תשכחי אותי. חבר מצחיק. לא כלום. מפחד להציע לך כתף. את אפילו לא צריכה. או לא רוצה.

מפחד שאת כלום בשבילי. שמחר אני אשכח אותך. שמשהו ימחק אותך.

אובדן. זה מרגיש כמו אובדן.

זה איננו. את אינך. אני אינני.

יש בינינו אינסוף שחור. לא קיים דבר. אני מחייך אלייך. מגוחך.

יש לי חור. יש בי חלל. אין לי מה לעשות עכשיו.

טירוף. זה אוכל אותי, הטירוף.

אני בוער מבפנים. אין לאן לברוח.

את בכל מקום. בכל זמן. מחייכת אלי מהמראה. מהכיור.

משתוקק לקצת שקט, נשימה. איני יכוח חהירגע.

לא משתחרר. מועקה. אני רוצה לשבור.

אני רוצה לטרוף לצעוק.

משהו משוגע שירטיט. אותך.

כמוני.

ביי

יש גם רגעים טובים

זמנים שפתאום הכל משתחרר בחזה ואפשר לנשום. לנשום בשם האלים, לנשום סוף סוף!

אויר פסגות גם ברחוב.

והכל בהיר ונקי. ואתה רוצה משפחה. ואתה שמח.

ומאיר פנים. והכל פשוט יותר. הקשרים נפרמו. הלכלוך מתנקז.

ואתה תמה. וזה נראה מגוחך. איך לפני שעה קלה חרחרת ונפלת.

זה נראה כל כך רחוק. מה שהיה לפני דקות ספורות.

היאוש. האובדן הריקנות. השנאה.

הם אינם. אפשר מעולם לא היו.

ואז, הו, אתה מרגיש את הפחד המעקצץ.

ואמנם, הוא הוא רק צל קטם, עכשיו אתה שמח, הרי. אבל הוא קיים.

הידיעה הזאת, הקיימא.

שאתה על קצה צוק. ואמנם הראות נפלאה.

ומי יתן וימשיך. השכרון חושים הזה לנצח.

אבל יודע אתה. תנשום כמה שאתה יכול. כמה שריאותיך מסוגלות.

כי מי יודע. מתי תיפול.

אתה חי בין תהום לתהום.

שוחה מטינופת לשלולית. כך נגזר.

לעיתים אלוהים מרשה לך להירגע,  מושך את ראשך בכוח מעל הזוהמא, דוחף אויר נקי לריאותיך.

רק כדי לצנוח שוב פנימה.

באתר יד שניה

במדור 

דירה להשכיר

מסיבות מובנות

העדפנו בנות

ומייד קיבלנו

נזיפה חמורה

ה     ד      ר     ה!

הממ....

יש חובות להחזיר

המצב לא  שפיר

אין ברירה,

בא נעשה רשימה.

ראשונה היתה לי

אחריה היה צליל

הוא תובל

היא יובל

היא דניאל

(עם הכלבה גבריאל)

שתי חן

שני חן

(לא ביחד)

היא ריף

הוא אגם

היא אזוב

הוא נרקיס

גם היא.

(הגדיל לעשות

בחור בשם דין

שביקש אם אפשר עוד קצת להמתין

עד שבן זוגו (בחור בשם קים)

יספיק להגיע מסין.....)

כשעברנו שנית

על כל הרשימה

נתקפנו בכאב ראש

איום ונורא,

לא הצלחנו פשוט

להבין,

מי הוא מה

עכשיו בדירה

זוג מקסים ממוסקבה;

הוא אברשה היא מאשה

לחתול קוראים סשה

החתולה היא נטאשה

וזו הבוחשת ב kasha

היא כמובן ...

סבתא באשה!

הם חזרו בתשובה

לפני פחות משנה

ומקפידים על מצוות בהידור.

וכדי לקיים זריזין מקדימין

הקימו סוכה באלול...

יציבה

חזקה

(היתה שם סופה!)

לא תימוט

לא תיפול

לעולם!

אֲרוֹן חַשְׁמַל, יָצוּק

בֵּטוֹן וְצִירֵי מַתֶּכֶת (שֶׁיָּדְעוּ חַיִּים שֶׁאֵין בָּהֶם חֲלוּדָה)

עֵשֶׂב עָלֶה בִּקְצוֹתָיו, פֶּרֶא

וְאוֹר מְרַצֵּד מִבַּעַד חַלּוֹן עָכוּר

מֵבִין אוֹתְךָ, שַׂחְתִּי לוֹ

גַּם הַחַשְׁמַל שֶׁלִּי

עוֹדֶנּוּ בָּאָרוֹן

חָתוּלוֹ הַשָּחוֹר־לָבָן
מִסְתַָּתֵר מִתַּחַת לִמכוֹנִית
יְלָלוֹת בְּנִיב בִּלְתִּי־מוּבַן
מַפְעִילוֹת אִינְסְטִינְקְט יָשָן

וְאַז שְרִיקָה
וְאַז בְּרֳקִים
שֶאֵינַם מַתְאִימִים‏ לַחֲתוּלִים.
לַחֲתוּלִים אֵין מַסְבִּירִים מַדּוּעַ רָבִים הַאֲנָשִים.

אף שחָתוּלוֹ הַשְּמַנְמַן
הֵחֵל מַסְכִּים לְלִטּוּפִים
בֵּין הַדְּחִיפוֹת בַּמַּדְרְגוֹת
נִרְאֶה שֶהַשְּכֵנִים
כְּבַר אֵינַם מַבִּיטִים בּוֹ.

הוא נפל לאחור

שערו התמזג עם חולות

ועיניו הפקוחות

מעולם לא היו כה כחולות

כששמים ירדו לקראתו

לשמו היה צליל של

מים חיים וצלילות ופכפוך ושמחה

כך בדיוק 

הוא היה.

נער חלום

איש של אמת

איכותי ויפה וענוו

לא מאמינה

לא ייתכן

שהוא מת.

לאחר 120

משתוקקת לפגוש

את אמי, את אבי ושלוש חברות, 

מגיעים בשמחה לקראתי

ואותך

בארי.