אז מתחיל לכתוב משהו קצת ארוך יותר משורות. מצרף קטע שחשבתי לפתוח בו ספר/סיפור קצר, עוד לא יודע לאן זה יוביל אותי..
מאוד מאוד יעזור לי אם תקראו ותחוו את דעתכם , על הסגנון, על רמת העניין, על מה שתרצו, תרגישו חופשי להיות נוקבים ולרשום כל מה שעולה לכם. תודה!

אני בן 6. רץ בשדה שמפריד בין הבתים למגרש האריחים האפורים, מגרש הכדורסל. מחזיק כדור כתום גדול וכבד, כמעט שליש מגופי הצנום. הקוצים נכנעו זה מכבר למדרס רגלי ורגלי חבריי במרוצתם היומיומית והם מפלסים עבורי שביל מזמין בשוכבם. אנחנו ילדי שנות ה90, הילדים האחרונים באנושות כולה שידעו טעמה של ילדות, והדרדרים והסירות הקוצניות של אותם ימים היו האחרונים באנושות להיכנע למרוצתם. אני לבד במגרש, תמיד לפני כולם. עם השנים איבדו האריחים את אחיזתם הישרה בקרקע, ולא היה אריח אחד שדמה לחברו, לא בגובהו, ולא בזווית מנוחתו על הקרקע. בקיץ צמחה עשבייה במרווחים שנוצרו, ובחורף נקוו שלוליות גדולות, במיוחד תחת הסלים, וטקס קבוע של גריפת המים היה מלווה את כל תחילתו ערב של משחקים. כלום לא עצר אותנו מלשחק כדורסל. מגרש החלומות.
הייתי ילד חולמני. עד גיל 3 חשבו כי אני לוקה בפיגור כלשהו, אולי שכלי, אולי התפתחותי, אולי שניהם גם יחד. כשקראו בשמי, לא תמיד עניתי, וכשביקשו ממני הוראה מורכבת התקשיתי להבין. בשעה שבני גילי דיברו בשצף, אותי אחזה שתיקה. ובגלל האופי הפסיבי שלי, השתיקה ממילים כללה גם שתיקה מבכי, מין השלמה עם המצב ופיתוח ערוץ ייחודי של תקשורת, דו שיח פנימי עם החלומות שלי. מאוחר יותר כשלא הייתה ברירה והורי היו מוכרחים להתחיל לבדוק, התברר כי סבלתי מעודף נוזלים באוזן הפנימית, בעיה די שכיחה בקרב תינוקות עם פתרון ניתוחי פשוט, ניתוח כפתורים. בין רגע התחלתי לשמוע, ללמוד שפה ולדבר. אך נותרתי חולמני, מוקף בעולמי הפנימי שרק אני מסוגל להבין. התעניינתי בזוחלים, ובמיוחד בנחשים. הסרתי את האבק מאנציקלופדית האדם והחי שקנתה סבתא להורי ולא עניינה את אחי הגדולים, וגמעתי אותה בשקיקה, מתעכב על כל פרט, מתענג על כל שביב מידע. יודע לומר באיזה עמוד מופיע אפעה, מה מבדיל בין צפע ארצישראלי לזעמן מטבעות. גם חיות הים עניינו אותי, אך לא כמו הנחשים. אבל יותר מכול אלה חלמתי על הכדורסל. כשזרקתי לסל במגרש האריחים העקומות את הכדור העלוב והכבד הצטלצל בראשי קולו של רפי גינת מכריז- יובללללללללללל דגגגגגגגגגגגגגגן, ואני מרחף בהיכל, בקודש הקודשים, יד אליהו. חוטף כדור, קובר עוד שלשה, חותך את המגרש ומסיים בהטבעה.
מטר וחצי מהסל, עמד ילד קטן וזרק כדור שהיה שליש מגודלו שלו. זרק, וזרק. את רוב הזריקות החטיא, אך עצב לא ניכר בעיניו החולמניות. צופה מן הצד עשוי היה לטעות ולחשוב שזה רק ילד שעומד וזורק בנואשות במגרש של אריחים עקומים, אריחים אפורים בהתנחלות מבודדת. אבל הילד הזה בכלל לא היה שם, הוא היה במקום אחר לגמרי. והילד הזה הוא אני. ילד חולמני הייתי.

יש איש שחור מתחת לרצפה

שאומר פרקי תהלים שאף אחד לא מכיר

ובוכה בלילה ומפריע לישון

מקצה העולם ועד קצהו

(יש לו מתחת לסנטר מורסה כבדה הוא צובר שם את הגלות ומקנח)

הדמעות שלו מרטיבות לי את הכרית

אני חושב שהוא מטייל לי על הקירות

בלילות הוא מצפין בכתלים חטאים

בכייה לדורות

(יש לו נכדים באמריקה. הוא עדיין חולם על בירקנאו ושווייץ בסיוטים)

הוא מתפלל על קברי צדיקים

ומצא את מסתור העורלות

הוא מתגלח בבין המיצרים כשאסור

מגולל בעפרו תפוח בדבש

(יש לו שיניים שחורות ועיניים מזכוכית. הוא קורא בספרים אסורים)

מצאתי בכיס כרטיס לרופא

כתוב באותיות רועדות של מכונה גוש בצק

התהלים יוציאו אותי מדעתי

השאגות

(בלילות הוא כופה זדונות לזכויות)

תַּתְחִיל לִכְתֹּב שִׁירִים רַכִּים

תָּמִיד אַתָּה צוֹעֵק

מֵקִיא אֶת הַנְּשָׁמָה

אוּלַי תִּלְחַשׁ בַּעֲדִינוּת

בְּשֶׁקֶט בִּדְמָמָה

אוּלַי תַּפְסִיק לִהְיוֹת אָמָּן

תַּפְסִיק לִהְיוֹת קָרוּעַ

נִמְאַס כְּבָר שֶׁהַדֶּלֶק שְׁ'ךָ

זֶה נֵטוֹ גַּעֲגוּעַ

אִם לֹא הָיִיתִי מֵתָה

עַל מָה הָיִיתָ כּוֹתֵב?

אֵיךְ הָיִיתָ חַי

אִם לֹא הָיָה לָךְ כּוֹאֵב?

אוּלַי תַּתְחִיל לִהְיוֹת פָּשׁוּט

אוּלַי תַּפְסִיק לְהִזָּרֵק

מֵהַגְּבָהִים לַתְּהוֹמוֹת

רַק כִּי הַלֵּב שֶׁלְּךָ דּוֹפֵק

תַּפְסִיק לִשְׁאֹל בְּלִי סוֹף

תַּתְחִיל לִמְצֹא מָנוֹחַ

נִסִּיתָ קְצָת לִשְׁאֹף?

נִסִּיתָ קְצָת לִבְרֹוחַ?

אוּלַי אִם תִּתְאַמֵּץ

לְהַכְחִישׁ אֶת עַצְמְךָ

בַּסּוֹף זֶה יַעֲבֹד

וּתְזַיֵּף לְךָ שִׂמְחָה

עוד שנה עברה, ורחוקה מהכרעה

שוב במטאפורת שדה הקטל הדמיוני,

הלוחמים כפר עייפים לא תוקעים תקיעה,

שותקים השופרות הצועקים מתוך גרוני

המלך בשדה מתרוצץ והוא עירום

גלימותיו שסועות קרועות ביד כל משרתיו

האם בכלל קיים, הטוב הוא או איום?

ואיך נדע את האמת, מה נעשה עכשיו?

מניפים הלוחמים חרבות שבורות,

היש אלהים אם אין? היכן ממליך המלכים?

בסיבוב אגודל פלדה מתיזים ניצוצות,

משליכים חרבותם בצל העצים ונחים.

עצים שכאלה, עץ הדעת ועץ החיים,

פירותיהם בוסר, גבוהים ענפיהם,

אם ישנו מלך, בצמרתם מסתתר, בשמיים.

אך נדמה שרק ציפרים בצמרת, ואין מנחם.

חופש.

חופש מחיפוש. חופש מחשוף.

ערגה. חופש מלהרוג. להרוג את הערגה.

הערגה שהורגת.

הורגת את החופש.

הורגת את הערגה. לקודש.

קודש זה טוהר.קודש זה בוסר.

קודש זה הילד הזה שאף פעם לא התבגר.

נעלם. קודש זה היעלם.

לכן הקדושים נעלמים.

לכן קודש הקודשים איננו כאן.

כי העולם הזה הורג לחופש והנעלם לא יכול להיות

בחופש.

שפורסם במקום אחר?

היי לכולם זה סגנון קצט שונה ובכ"ז

הם רכבו על אופנועים בעמק הטרשי

מדי פעם עברו על יד תחנת אוטובוס או אוהל בדואי מזדמן

גימלי ישב בתוך הסירה ליד לגולס ידידו

בעוד החמה שוקעת - צללי הערב ירדו

ככה רכבו כל הלילה בדממה שאיש לא הפר

היה זה ערב ראש השנה וגנדלף נשא באמתחתו את הציוד הנדרש

"דבר לגולס, תאר את אשר עיניך רואות"

לגולס ההאיל על עיניו מפני השמש העולה

"אני רואה גבעה ירוקה מסביבה בנייני בטון אדירי קומה

ובראשה מבנה מוזר עם כיפה עגולה

סביב לגבעה הכל דומם כולם ישנים

אך בחצר המבנה שני אנשים עם קסדות בד

שותים משקה שחור עם גרגירים

מעודי בכל שנות חיי לא ראיתי כמראה המוזר הזה"

"זאת ישיבת הספר ואדורס הקודש שמה", אמר גנדלף

"וראש הישיבה תאודן בן תימה שמו

ריש מתיבתת ארץ הספר שוכן בו כבוד

בעלות השחר מגיעים אנחנו

ונתפלל איתם ותיקין אך מעתה

עלינו לנקוט במשנה זהירות משום

שבמלחמה על הבית הם נתונים

על כן הישמרו לבל יישלוף

אף אחד מכם את הספרים.."

המשך יבוא

Ninjago the new generation

בעולם הנעלמים רק הפחד אינו נעלם

הפחד מלהימצא. הפחד מלהפסיק להתקיים.

אנשים חושבים שיעשו להם טובה אם יגאלו אותם

וישחררו אותם לחופש.

אבל החופש הורג.

בעולם הנעלמים יש פחד.

פחד מזה שישבור את הנעלם לנעלמים קטנים שקטנים מדי בשביל להתקבל לממלכה.

נעלמים מדי אפילו בשבילה.

בעולם הנעלמים כשהם רוקדים בחן את ריקוד הסולו שלהם

הריקוד מהוסס מעט.

איה זה שיהרוס את הריקוד ויצטוות לנעלם ויגרום לנעלם לחשוב שהוא לא צריך עוד לרקוד לבד.

שהוא יכול לעזוב את הממלכה ביחד. ולהישאר נעלם ביחד.

שייתן לו את החירות להיעלם.