היי חברה אני אנסה לעשות את זה בקצרה כדי שתבינו הכל
אני וחברה שלי בזוגיות כבר שנתיים ו4 חודשים..
חודש לפני שנהיינו ביחד האקסית שלי נפרדה ממני ובלי להגזים זאת הייתה לדעתי התקופה הכי קשה שהייתה לי בחיים אומנם היא הייתה קצרה אבל הפגיעה ממנה הייתה פשוט ענקית כי לדעתי היא בגדה בי היא פשוט לא הודתה.. היא נפרדה ממני פשוט ביום בהיר בלי התראה בלי שום סימנים ובלי כלום. אני חושש שהפרידה הזאת באמת השאירה בי סוג של צלקת שלא עברה עד היום גם אם אני לא מרגיש אותה או מרגיש זה ממנה.. אני פשוט מרגיש אטום, אבל זה לא שאני מודע לזה בראש שלי שזה בגלל הפרידה הכואבת שהייתה..
מה גם שזה פשוט הורס לי את הזוגיות כי אני לא מצליח לאהוב את חברה שלי בכלל על אף שהיא מושלמת בכל דבר, אין דבר אחד שאני לא אוהב בה, באמת פשוט כלום מבחינתי היא מושלמת בכל דבר ואני לא רואה בה דברים רעים, המוח שלי מתעקש לראות דברים רעים ואני סובל ממחשבות טורדניות (אמנם לא מאובחן) אבל הראש שלי לא נותן לי מנוח 24 שעות ביממה, גם במצבים שאני עושה משהו שמח, כיף או חיובי זה תמיד תקוע לי בראש, ברקע, גם כשאני איתה.. ככל שהזמן עבר מאז שזה התחיל זה רק הלך והדרדר ואני מרגיש שאני בדכאון עמוק וקשה... לא מרגיש רגשות חיוביים כמו אהבה אמיתית או שמחה או צחוק.. מרגיש לחברה שלי חמלה אכפתיות וכל הרגשות האלה שמסביב וזה כל כך כואב לי שאני לא מצליח אהבה אמיתית... יש רגעים שאני מרגיש אליה אהבה וזה פשוט נעלם אחרי שניות ספורות וזה מכניס אותי באותו רגע יותר לדיכאון.. היה חשוב לי לספר את זה לפני שאני ממשיך את הסיפור.
אחרי חודש התחלתי לצאת עם החברה הנוכחית שלי.. בשלושה חודשים הראשונים הכל היה מושלם, באמת הרגשתי שאני מאוהב בה עד השמיים, שמצאתי את שאהבה נפשי ושאני נמצא במקום הכי טוב שאני יכול לדמיין לעצמי וככה באמת היה לי.
זה פשוט ישמע מוזר אבל ככה באמת קרה לי, יום אחד הלכתי לישון כשהכל איתי היה טוב ושלם, וביום למחרת קמתי עם מועקה עצומה בנפש, תחושה של ריקנות, חוסר שביעות רצון מעצמי ובעצם משום דבר, לא ידעתי למה זה קורה, לא ידעתי למה אני מרגיש ככה ומה בעצם קורה לי והתחרפנתי מזה, השלכתי את זה על חברה שלי, אמרתי לעצמי שזה קורה לי כנראה בגללה וכנראה שאני לא אוהב אותה או שאני פשוט עדיין תקוע על האקסית שלי (כל זה היו בגדר השערות בראש שלי).
לא ידעתי כבר מה לעשות עד שנפרדתי ממנה, לאחר זמן מאוד קצר הרגשתי שאני עושה את הטעות של החיים שלי והצטערתי על זה וניסיתי להגיד שזה פשוט יעבור כי ככה באמת רציתי שיקרה והרגשתי שזה יכול לקרות.
במשך חודשים ארוכים הייתי עסוק בצורה אובססיבית למה אני מרגיש כזה רע עם עצמי ולנסות להבין באמת מאיפה זה מגיע ופשוט לא הצלחתי, הלכתי לשתי פסיכולוגים בתקופה הזאת והרגשתי ששניהם פשוט לא הבינו אותי ועדיין לא הצלחתי להגיע לשלמות נפש.
חשוב לציין שככל שהזמן עובר אני מידי פעם פשוט הרגשתי שאני פוגע בה יותר מידי ושאני מפתח לפעמים סוג של אנטי לעצמי, אליה, ולכל אחד בערך בסביבה שלי,היו תקופות של דיכאון יותר ודיכאון פחות, אבל אף פעם לא שמתי את הפרידה על הפרק פשוט לא הייתי מוכן
לפני שתזרקו פה שאני משלה אותה, אז אני לא, אני שיתפתי אותה בכל דבר שקרה לי וכל דבר שעבר לי בראש, ואמרתי לה תמיד שאני אקבל כל החלטה שלה וזה שהיא נשארה איתי עד עכשיו אני אסיר תודה בפניה, היא כל כך חשובה לי והיא הדבר הכי יקר לי בחיים, הבעיה שהמחשבות האלה לא נותנות לי מנוח ותמיד הרהרו אותי ואני באמת כבר לא יודע מה אני מרגיש כלפיה ואני לא יודע כלום באמת וזה משגע אותי.
כל פעם ששיתפתי אותה מן הסתם שזה עשה לה רע וקשה לה וכל פעם נקרע לי הלב מחדש לראות אותה ככה וזה באמת שובר גם אותי
אתמול היה הקש האחרון
נשברתי שוב בפניה בפלאפון, היא חיילת ואני רואה אותה בתקופה האחרונה פעם בכמה שבועות
והיא פשוט אמרה שהיא לא מסוגלת יותר ושהיא רוצה להיפרד.. בהתחלה ניסיתי להגיד לה שזה טעות והכל היה באמת בצורה יפה ומכובדת.. היא הסבירה לי שעד שאני לא אפתור את הדברים עם עצמי אני לא אצליח בחיים להיות שלם איתה.. בתוך תוכי באמת הסכמתי איתה והיא שכנעה אותי שבאמת צריך להיפרד וזה באמת הדבר הנכון בטענה שכל אחד יקח את הזמן הזה כדי להתפתח מחדש ושאני אלך לטיפול ולטפל בעצמי ולהבין באמת ממה סובל.. למרות שבפנים אני לא רוצה לעזוב אותה והיא באמת הכל בשבילי היא באמת הכי יקרה לי בעולם...
היא חוזרת מחר הביתה ואנחנו אמורים לשבת ולדבר
אשמח לעצות..
