אמנם אני כאן די חדש
אך בלב ובנפש נרגש
לפתוח במסורת של קריאת תיגר
למנצח/ת מובטח פרס יקר
אפשר לכתוב פרוזה או שיר
חרוזים, תפוזים, בננות, כל תחביר
ויחד בשירים וקטעים נפלאים נמלא את הקיר
אני הנסיך הקטן, בנו של אנטואן דה סנט-אכזופרי, מתכבד להציג את הנושא הראשון לאתגר השבועי, לכבודם של חברי הפורום היקרים, שעפרונותיהם קסם, ומילותיהם מעשה כשפים. ולתפארת מדינת ישראל!!
והנושא הוא- "פרידה"
זה יכול לעזור שנדע לאיזה שיר מתכוונים...
רוח סערהאהבתי את הניגודיות בין מה שהיא חושבת שהוא חושב שהיא חושבת למה שהיא חושבת באמת.
הייתי רוצה לראות המשך של טקסט כזה.
הייתי נוסעת כל חמישי,
ורואה את האוטובוס אלייך, לעיר שלך.
הייתי עוצמת עיניים ומדמיינת אותי נוסעת,
להפתיע אותך ואותי.
והיו כל החופשים הקסומים,
בים, בעיר, הלילות עם הרוח,
הימים עם השמש הנעימה.
היו המתנות הקטנות, שתמיד אהבת לקנות לנו,
פתקים מתוקים, שהשחלת לפני החג.
היית שמחה, וצוחקת.
מדברת על חדשות. מה שקורה.
אוהבת אותנו. את כולנו.
אהבנו אותך.
הייתי קטנה מדי.
מדי קטנה בשביל לשמוע יום אחד,
בהודעה,
שאת בבית חולים. ושצריך להתפלל חזק.
בכיתי ובכיתי. והתפללתי. באמת.
ואז התחלתי להשלים.
ואת הלכת.
פשוט נעלמת.
לא הספקתי לראות אותך, לומר לך שלום.
לא הספקתי לתת לך חיבוק חזק, אמיתי,
לא זוכרת בכלל מה המילה האחרונה שאמרת לי אי פעם.
כבר לא זוכרת את החיוך שלך,
את הצחוק.
את הפנים. את הריח.
סבתא שלי, אני בוכה עכשיו שוב,
אחרי חמש שנים,
כשאני חושבת עלייך.
איך הלכת ברגע.
רגע קצר, שאחריו
כבר לא תחזרי.
ואף פעם לא אראה,
לא אשמע אותך שוב.
[ זה היה ספונטני.
ושפכתי בלי סדר.
לא נורא, התחלה;ׂ) ]
אפשר לשמוע את הלב שלך צועק בין המילים.. מרגישה אותו דבר.. רק טוב אהובה!
מה שמיוחד במה שאת כותבת זה שחווים את האדם מאחורי הטקסט, את עוצמת הרגש שבו נכתבו המילים. יחסית למשהו ספונטני זה כתוב מאוד מאוד יפה. אבל העיקר כאן זה שיש כאן את הדבר הכי חשוב בכתיבה- אותך.
בלילות היא באה אלי
צוחקת צועקת כואבת
מחייכת בעצב
אני מתגעגת אליה
והיא
כלכך רחוקה
אני כועסת עליה
על עצמי
עליו
למה הלכת לי
ילדה שלי
לפעמים אני חולמת
שהיא כאן
לצידי
נוגעת
מלטפת את ידי
רוצה אותה.
מאוד.
געגוע.
**
אבל זה נגמר
וכלום
לא יחזור להיות אותו דבר
כמו שהיה פעם
בעבר
כן אני יודע
כשהלב שומע
את המילה פרידה
הוא ישר
מתחיל לדמוע
נכון, עליה נכתבו
אלפי מילים טבולות בדם
קצת שכחו אני חושב
את הצד הנעלם
הפרידה מהפחדים
מחלקים ילדותיים
פרידה בשביל דברים גדולים
כדי לצאת מחוזקים
להפרד ממכשולים
מקירות ומחסומים
כן, גם הם, זה לא לעד
לפעמים זה טוב
להשאר
טיפה לבד
סחתיין על האופטימיות.
לא נדע ערכו של רגע.
אהבתי כמו אחרים את האופטימיות, נתינת אמון במציאות, ברגע עצמו, בלי לדעת לאן הוא יוביל אותנו. למלא אותו באהבה ולתת לו לגדול.
נ.ב.
@בין הבור למים
לפני קבלתך למשפחה, אבי ביקש לחוד לך חידה- כמה שקיעות ראית ביממה האחרונה?
אני חושב שבפסקה שכתבת עכשיו יש גרעין לשיר מופלא
מתגעגעת לחיבוק בכל פעם שנפגשנו
מתגעגעת לחיוך החם
לעיניים הרחמניות
לקול הרגוע שלך
הכל היה כל כך מושלם
עד שנפרדנו
אתה עלית למעלה
ואני נשארתי פה בעולם השקרי הזה
בכלל לא אמרת לי שלום
וכשהלכת זה הרגיש לי כמו חלום
חלום רע שלעולם לא נגמר
שלעולם לא התעורר ממנו
לא רציתי שניפרד
רציתי שבחזרה אלי תרד
ואפילו ליום תעזור לי להתמודד
אבל ככה אלוקים החליט
ומעולם הבא אין מעלית
ואני בסך הכל עוד ילדה
שכותבת על פרידה
כתיבה מהממת.
הוא הלך
ברח
נעלם
ביום בהיר
מששקעה השמש
שקעת איתה יחד
נעלמת מהאופק
ואני
אני רק ראיתי את המיטה
עליה שכבת
כאבן
רציתי כל כך לבוא
להשיל מעליך את הסדין העוטף
ולגלות שעבדת עלינו
שאתה חי
לא יכול להיות שהלכת בלי לומר שלום
בלי להיפרד
זה לא אתה
אתה, שכל חייך הארת פנים
אמרת שלום לכל אדם
סיימת את חייך
ולא הספקת להיפרד
בין אם נפרדת
ובין אם לא
אני אוהבת אותך, תמיד
לבד מסביבי הכל הושמד
אף אחד לידי לא עמד
בדד בחדרי מסך למולי
וממנו יוצא הלב שלי
בלי ליבי איך הייתי שורד
אם לא ליבי מי אותי יעודד
ללא ליבי איפה עלי לפרוק
עצרני ליבי שאת עצמי לא אדפוק
כשלו סיפרתי, על הורי ועלי
רק רציתי שירד מעלי
נכון כעסתי אך מאוד נהנתי
שכה אכפת לו ממני
בלי ליבי כבר הייתי מועד
אם לא ליבי מרגיש בודד
ללא ליבי במי היאחז
עזרני ליבי להישפך כברז
אחרי שהתוודעתי, מתוכי שפכתי
אחרי שהתוודע למקרה הפנימי
החליט לי על עצמו בתלוי בי
לא מסכים לחשוב כך על הלב שלי
לב יקר אין עליך
לב פועם שירבו כמותך
לב מכיל לא הולך רכיל
ליבי משיל מעלי כל מעיל,
כי אותי הוא מחמם בלי משים.
וכעת מבלי להאט
הוא בורח בכל עת
יוצא אליו מתגעגע נורא
אך הוא כאילו נהנה
לראות אותי כך חושק
אותו לחבק ולנשק
לא להיפרד ממנו לעולם
גם לאחר שיעבור זעם
בלי ליבי איך הייתי שורד
אם לא ליבי מי אותי יעודד
ללא ליבי איפה עלי לפרוק
עצרני ליבי שאת עצמי לא אדפוק
בלי ליבי כבר הייתי מועד
אם לא ליבי מרגיש בודד
ללא ליבי במי היאחז
עזרני ליבי להישפך כברז
לב יקר אין עליך
לב פועם שירבו כמותך
לב מכיל לא הולך רכיל
ליבי משיל מעלי כל מעיל,
כי אותי הוא מחמם בלי משים.
כואב ממש..
הלוואי שמישהו היה מבין עד כמה..
וכמה קטעים יפים ומיוחדים.
חשבתי להציע שהשבוע נעלה את הקטעים ונגיב עליהם באופן ציבורי ובשבוע הבא כל אחד ואחת ישלחו את הקטע שלו אלי, נפרסם אותם בעילום שם ונעשה מין תחרות לדירוג שלושת הקטעים הטובים, המנצח יעלה את הנושא של השבוע שלאחריו. מה דעתכם?
@רחל יהודייה בדם@רק בודק@יפה ותמה@ים סוער@רוח סערה@בברסלב בוער אש!@הכתב והמכתב@ינשוף קטן@רוצה לעוף@טירוף זה הנורמה
אבל כבר ראינו מה כל אחד העלה... אז זה לא יהיה באמת בעילום שם..
פעם הבאה צריך לעשות הכלל בעילום
הכי טוב.
אז תעלה נושא חדש? ואותו נעשה בעילום שם?
יפה ותמהאז זאת המילה.
חשבנו ששמענו מספיק ממנה.
בחיים הזמניים,
בסיפורים המגוונים.
משאירה את חותמה,
בכאב רב גוונים.
על אח שכול, מתוק ואהוב,
על חבר קרוב,רצוי אך עזוב.
ואולי הפרידות הקשות ביותר-
מאהבות חיים,יש די והותר.
אך מה שחשוב לזכור ולהפנים,
הוא שהם במקום טוב ונעים.
אנו שמחים שהם נהנים מזיו השכינה,
לא נשכח זאת ונברך על הרעה !
----------------------------------------------
(המשך אפשרי לימי הזיכרון והעצמאות)
----------------------------------------------
וכולנו מקווים,מתפללים ומצפים,
שגורלנו יהיה שונה מהמתפרסמים.
אך צריך לזכור שבזכותם אנו חיים,
אם לא נתקדם,אין משמעות להקרבה ולקשיים.
מודים אנו לכם על הזדמנות כה גדולה,
להיות במדינתנו הפורחת והנפלאה !
---------------------------------------------------
[לשמיעה לחצו כאן]
זה באמתת ממש נחמד..
יש פרידות בכל מיני סוגים
פרידה ממישהו שאוהבים
פרידה מחפץ בעל משמעות
מה שבטוח, פרידות לא באות בקלות
יש פרידה מבגד ישן ואהוב
שעליי קטן וגם נראה קצת עלוב
אולי מה שבינינו קושר זהו זיכרון
או שמא תחושה של שמחה וביטחון
כשמגיע הרגע אני מתכנסת בעצמי
מסכמת מה היה הוא בשבילי
ובלב כבד אותו שולחת
אל דרך אחרת, מקווה יותר מוצלחת
ואז מגיע שלב ההתחרטות
פתאום הכל נראה כל כך טעות
איך שחררתי בכזו קלות
ומה יהיה אם בלעדיו לא אסתדר
מי ימלא את מקומו החסר
והזמן עובר והזמן מרפא
וכך מגיע רגע של נחת
התחושה בעקבותיו, כל כך משמחת
ולרגע קטן הכל נראה נכון
וליבי מתמלא בשמחה וששון
אך הלב פצוע
ועובר עוד זמן ומציף הגעגוע
זה מותר כמובן, מותר להתגעגע
אך עם זאת לזכור שהכל כבר קרה
ומה שחשוב זה להתחיל מהתחלה
(לשם שינוי אני במצב רוח מרנין אז...
)
רציתי לכתוב עלייך, פרידה עצובה שלי
וגיליתי שבכלל לא נפרדנו
רציתי לכתוב עלייך בהומור שנון
למרות שאני בכלל לא שנון
להמתיק אותך במילים מטופשות שיראו כמה את שולית ומטופשת, ואיך אני המשכתי הלאה בקלילות גברית טיפוסית לשכמותי
אבל בכל פעם שניסיתי הכעס הכה בי, ודמעות כבושות של זעם געו בקרבי
אני תקוע
בשלבים ראשונים של אבל
נע בין כעס להכחשה
בין דיכאון לחרדה
לעתים אף הוזה ומדמיין שכל זה לא קרה, שאת עדיין כאן איתי, פרידה עצובה שלי.
אז אני מחליף אני המילים השנונות במילים של אמת, במילים שאולי יהיו ראשיתו של מרפא.
פרידה עצובה שלי, אין לך מושג כמה שאני מתגעגע אלייך. אין שעה שאני לא חושב עלייך. מאז שהלכת איני אותו אדם, העוצמה הפנימית שהייתה בי דועכת מיום ליום בלעדייך. הכעס והמחשבות הטורדניות לפעמים מעבירים אותי על דעתי.
איני יכול שלא לכעוס גם עליך שם למעלה.
אני מנסה לצחוק על זה שאת כבר לא כאן, להעלות חיוך מרגעים יפים שלנו יחד. סובבי צוחקים, חושבים שהכל בסדר, אבל לא יודעים שבאותו הרגע עוד חלק מת בי, ששום דבר כבר לא בסדר.
את כאבי מסגירות רק עיני שהולכות ושוקעות בארובותיהן.
פרידה מתוקה שלי, זאת הפעם הראשונה שאני כותב עלייך בגילוי לב. שאני מוכן בכלל להודות שאת חסרה לי. עדיין בלי להזכיר את שמך, אולי גם זה יבוא. בלי הומור בלי שנינות, רק בדמעות רותחות של עצב וזעם. עד שניפרד באמת.
אני זוכר את הפגישה הראשונה
עת הבטנו זה בזו
תמימים
כוספים
אחוזי תדהמה
בפגישה השניה
כמעט שלא דברתי
רציתי
ולא התאפקתי ...
ובשלישית, את זוכרת,
כבר התמלאתי
תשוקה
לאין קץ,,,
וכך זה נמשך כל החורף הקר
והאביב
ובקיץ..
עד שהחלטתי
לאזור אומץ
ותעצומות
לשלוט בעצמי,
ברצונותיי הכמוסים
ולהפסיק
להפסיק
לבקש
עמבה בתוך הלאפה...
--------
נראה כמה זמן זה יחזיק,,,
בהצלחה עם זה!
היא עמדה על החלון
התבוננה אל החופש, אל הדרור,
היא עצרה וחשבה, האם נכון?
כך לעזוב, בלא לאמר שלום?
הסתכלה עלי, הסתכלתי עליה,
היא אמרה, ''אני מתגעגעת כבר לאור''
אמרתי לה, ''איתי יהיה כבר טוב, רק אל תשכחי.''
והיא קפצה.
צר לי עלייך עד למאד,
אני רק מקווה ששם יהיה לך טוב.
שמשהו ידאג לך, לאוכל, ולמים.
שמשהו יבדוק, מה שם קורה בשמיים,
שמשהו יבין, שאת לא סתם אחת, מעופפת.
אלא ה() המיוחדת שלי.
זה סתם שיר מטופש שכתבתי על פרידה מציפור פצועה שעזרתי לה כמה ימים עד שהיא הצליחה לחזור לעוף.. שלא יישמע משהו אחר מהשיר 
לוּאַי הָיְתָה יָד אָחוֹת
הַמְלַטֶּפֶת כְּתֵפִי לְעֵת עֶרֶב
לוּאַי הָיָה חָבֵר
עָלָיו הָיִיתִי נִשְׁעָן בְּנופְלִי
לוּאַי בֵּין בְּדִידוּת מְשַׁתֶּקֶת
עוֹד אֶמְצָא שׁוּב אֶת עַצְמִי
לוּאַי בְּלֵילוֹת הַכְּפוֹר
תַּכְרִיכֵי הַמִּטָּה יִסְפְּגוּנִי לְתוֹכָם
אֶל עוֹלָם נְטוּל אוֹר
אֶל רַכּוּת הַחֲשֵׁכָה הַמְלַטֶּפֶת
לְלֹא צְלָלִים, לְלֹא כְּאֵב
לְעוֹלָם שֶׁל שִׁכְחָה זוֹהֶרֶת
לוּאַי לֹא אֶסְתּוֹבֵב חֲרִישִׁי
חַי בֵּינֵיכֶם כְּמוֹ פּוֹסֵעַ עֲלֵי קֶבֶר
לֹא אַפְגִּין מוּעֲקוֹתַי
צַלְּקוֹתַי הַמְּדַמְּמוֹת
הַהוֹלְמוֹת שׁוּב וָשׁוּב
כְּמוֹ אֵפֶר
לוּאַי חֶשְׁכַת הַשֶּׁלֶג הָאַחֲרוֹן
תִּמְחֶה אַף אֶת דִּמְעָתִי הָאַחֲרוֹנָה
לוּאַי בְּפוֹסְעִי חֶרֶשׁ אֵלֶיהָ
אֶמְחֶה אֶת זִכְרוֹנִי מִלִּבָּהּ
בְּמַגַּע יָד חִוֶּרֶת
הַמְלַטֶּפֶת צְרָחוֹתַי
אֶפְסַע חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ
עַל עומֶק שְׁאוֹל
דִּמְיוֹנוֹתַי
אָשִׁיר רַק הֵד
שֶׁל זִכָּרוֹן יָשָׁן נוֹשָׁן
מַחְבֶּרֶת מַצְהִיבָה
הָאוֹגֶרֶת אֶת שִׁירַי
אֶת לִבִּי הַמְּרַטֵּט
הָרָוּוּי נָהָר וָדָם
שֶׁל אֵשׁ וְשֶׁל קֶרַח
וְאֵינְסְוֹף שֵׁדִים מַכִּים
הַנּוֹשֵׂא מַרְאֵה פָּנֶיהָ
כְּמוֹ לִגְיוֹן שֶׁל מַלְאָכִים.
קמת בבוקר
אבל אתה ממש
חושב שמיותר
בשביל מה?
לא רוצה יותר
כמו עץ שיבש
החלום נגמר
קבור עמוק באדמה
פתאום קול מתעורר
משהו מתחיל מחדש
אתה לא מיותר
בריאה חשובה בעצמה
תחיש תמהר
לבית מקודש
איך שאתה
המלך רוצה בתפילתך
שוב אני מאחר
את רגילה לחכות לי
תמיד פה
הרוח מתחילה קצת קר
את לא זזה
זה מציק רק לי כנראה
הבאתי פרחים
לא בשביל להיות מנומס או שלא תכעסי
כי אני רוצה
אחליף את הישנים שכבר יבשו
מחכה שתדברי
שתשברי את השקט
אבל את לא מדברת
את מחכה
אז אני שובר את השתיקה המעיקה
מספר לך על החיים וכל מה שעבר עלי
מהפעם האחרונה שדיברנו
תמיד היית ככה שקטה אבל עם הזמן זה כבר מרגיש מוגזם
עכשיו אפילו יותר
זה כבר מרגיש כמעט לבד
ואני אומר לך את זה
שעות כבר כאן
הרגל נרדמת
השמש שוקעת
אני קם מארגן קצת מסביב
מנקה
מדליק נר
חושב קצת ומדליק עוד כמה
מתכופף לחיבוק ונשיקה
יוצא בצעידה לאחור
גונב עוד מבט בשם שלך
איך שהגשת את זה ככה יפה וברכות
ונשבר לי הלב בסוף
יהי זכרה ברוך..
תודה
אמן
סגן דוד גולובנציץ ז"ל
בְּעֵת כְּחֹל שָׁמַיִם הוֹרִיק,
נָשָׂא אֶת מַבָּטוֹ לַמֶּרְחָק,
חָגוּר אֵפוֹד, מַבָּטוֹ דָּרוּךְ,
סוֹחֵב עַל שִׁכְמוֹ מַשָּׂא קְרָב.
כְּנוֹשֵׂא שֵׁם מֶלֶךְ חֲדוּר תְּהִלָּה,
יְפֵה תֹּאַר וְזִיו תִּפְאָרָה,
יָדַע לְשַׁלֵּב יַחְדָּו בְּחֶדְוָה
יַד מַלְכוּת וְיַד תּוֹרָה.
כְּגִבּוֹר אֲרִי מְשַׁחֵר לַטֶּרֶף,
כְּנֶשֶׁר יַגְבִּיהַּ מָעוֹף,
לוֹחֵם נוֹעָז, מִתְאַמֵּן לְלֹא הֶרֶף,
רִאשׁוֹן הוּא תָּמִיד לִתְקֹף.
וּבְעֵת חַמָּה הִרְכִּינָה רֹאשָׁהּ,
נָדַם אַף צְחוֹקוֹ לָעַד,
וְאִלְּמִים נוֹתַרְנוּ, אֲחוּזֵי גַּעְגּוּעִים,
עַל מַלְאָךְ-אָדָם שֶׁאָבַד.
מְפַקְּדִים וּקְצִינִים סָפְדוּ וּבָכוּ
על אוֹתוֹ עֶלֶם חֵן מְיֻחָד,
מְפַקֵּד וְקָצִין מִצְטַיֵּן – הֵם אָמְרוּ –
שֶׁהִוָּה לְחַיָּלָיו דְּמוּת אָב.
וְהָעוֹלָם כְּמוֹ נָמוֹג,
נֶעֱצַר סִבּוּבוֹ
עֵת הָלַךְ דָּוִד וְלֹא שָׁב.
אֲבוּדִים וּבוֹכִים,
נָשָׂאנוּ עֵינֵינוּ,
כּוֹאֲבִים לֶכְתּוֹ לַשָּׁוְא.
יש פחות,
כמו כל עלון.
התפיסה הדתית והפוליטית שונה מרוב העלונים, אבל דווקא קריאה של מגוון יכול להחכים הרבה פעמים
ונאסף בדרך כלל לאחר תפילת ערבית
ככה החיים
אומרים שעל כל אדם1 שנפטר אי שם
נולדים 2 תינוקות בעולם
על כל זוג שמתגרש
יש 4 שזוכים להתקדש
מרקבון
צומחת פריחה
ורק אחרי שיודעים עלבון
יודעים גם מהי שמחה
אחרי כל שקיעה ארוכה
יש זריחה מאירה
יש שזוכים לקבל
מזה או מזה בנפרד
ויש כאלה
שזה בא להם מעורבב
אחיין חדש
אבל סבוש נפטר
היא ובן זוגה עוד רגע קט מתקדשים
אבל מישהו ממשפחתה על סף גירושין.
ובמצב כזה
לאיזה רגש נותנים את הבמה
הרי שניהם באו באותה שניה
זה נקרא להקדים תרופה למכה?
לערבב עצב עם שמחה....
כתבת כל כך יפה, מדויק, הצלחת לנסח במילים את אחת המורכבויות הכי עמוקות של החיים – הניגודיות הזו שפוגשת אותנו בבת אחת, העצב והשמחה ששזורים זה בזה.
את כותבת פשוט מדהים נוגעת בנושא כאוב בצורה אופטימית ויפיפיה...
"רק אחרי שיודעים עלבון יודעים מהי שמחה" כל כך נכוןןן!!
מהמם
נוגע
באמת מורכב.
בחיים הרבה פעמים נובע דווקא מחוסר סימטריה
הרגישות הנכונה לא מתעלמת (גם לא יכולה) מזה הטוב והרע המכוער והיפה הכל חי ביחד באותו מקום ובאותם אנשים
להקדים תרופה למכה או מכה לתרופה כתבת יפה
אהבתי שאת מביאה מקום ומבליטה את הערבובים האלה ולא מסתירה
פספסתי את זה קודם
אני יודע שאני צריך לחכות
אבל אני כל כך בודד בתוך הראש שלי.
אני יודע שאני צריך לחכות
אבל אני מפחד מהחשכה.
אני יודע שזאת לא אהבה.
אני יודע שזה בדידות.
ואני יודע שיש לי מספיק כוחות בשביל לחכות עוד.
אבל מתי אוכל להביט בעיניים
ולהגיד שאת הדבר הכי יפה בעולם?
האם יש לזה סוף?
האם אהבה זה יותר מהתפשרות לטובת הבדידות?
כשזה זה - זה זה.
וכשזה משפט נדוש - זה משפט נדוש.
לא צריך להיות גאון בסטטיסטיקה כדי לראות כמה גירושים פיזיים ורגשיים יש.
לא צריך להיות מומחה בלוגיקה בכדי להבין שאף אחד בעולם לעולם לא יוכל יבין אותך באמת.
אבל אולי להיות מתמחה באמונה.
בלהיות רומנטיקן פתי.
אולי זה בעצם התקווה.
לזנוח את השכל
לשים בצד את הביקורת
ופשוט להיות פשוט.
אבל לא בא לי להיות פשוט.
לא בא לי פשוט לחיות.
לא בא לי להיות פתי.
אבל גם לא בא לי להיות חכם
לא רוצה להיות ציניקן שלא נהנה מהעולם ותמיד עסוק במחשבות של חי בסרט
לכן אני לא יודע כלום.
כי לא משנה מה אחשוב.
גם זה הבל.
זה עמוק ,מעורר מחשבה
וקצת מלנכולי
נהניתי לקרוא.
במילים יש משהו כנה
הרבה פחד ותקווה וזה משתק המעגל הזה בין המוח החכם והרציונלי שלא נכנע לרומנטיקה של פתי ללב שמסרב להפוך לציני
טובים השניים מן האחד
על הבדידות בתוך הראש עשו קריירות, מבדידות כזאת נולדת חמלה אמיתית
אף אחד לא יפצח את החיים האלה שמת פה חתיכה מהנשמה שלך
בחושך ליל ובאור יומם,
בסופה, בסערה, בדומיה.
בצילצלי שמע, בנדנודי תרועה,
בשמש קיץ וברוחות חורף,
בפריחה, בקריסה, בשריפה.
בענן מצויר ובגשם ניתך,
בחיות מטפסות, באדם.
גם קצת משתנה אבל גם נשאר.
בעתיד,
בהווה,
בעבר -
הר.
