אמנם אני כאן די חדש
אך בלב ובנפש נרגש
לפתוח במסורת של קריאת תיגר
למנצח/ת מובטח פרס יקר
אפשר לכתוב פרוזה או שיר
חרוזים, תפוזים, בננות, כל תחביר
ויחד בשירים וקטעים נפלאים נמלא את הקיר
אני הנסיך הקטן, בנו של אנטואן דה סנט-אכזופרי, מתכבד להציג את הנושא הראשון לאתגר השבועי, לכבודם של חברי הפורום היקרים, שעפרונותיהם קסם, ומילותיהם מעשה כשפים. ולתפארת מדינת ישראל!!
והנושא הוא- "פרידה"
זה יכול לעזור שנדע לאיזה שיר מתכוונים...
רוח סערהאהבתי את הניגודיות בין מה שהיא חושבת שהוא חושב שהיא חושבת למה שהיא חושבת באמת.
הייתי רוצה לראות המשך של טקסט כזה.
הייתי נוסעת כל חמישי,
ורואה את האוטובוס אלייך, לעיר שלך.
הייתי עוצמת עיניים ומדמיינת אותי נוסעת,
להפתיע אותך ואותי.
והיו כל החופשים הקסומים,
בים, בעיר, הלילות עם הרוח,
הימים עם השמש הנעימה.
היו המתנות הקטנות, שתמיד אהבת לקנות לנו,
פתקים מתוקים, שהשחלת לפני החג.
היית שמחה, וצוחקת.
מדברת על חדשות. מה שקורה.
אוהבת אותנו. את כולנו.
אהבנו אותך.
הייתי קטנה מדי.
מדי קטנה בשביל לשמוע יום אחד,
בהודעה,
שאת בבית חולים. ושצריך להתפלל חזק.
בכיתי ובכיתי. והתפללתי. באמת.
ואז התחלתי להשלים.
ואת הלכת.
פשוט נעלמת.
לא הספקתי לראות אותך, לומר לך שלום.
לא הספקתי לתת לך חיבוק חזק, אמיתי,
לא זוכרת בכלל מה המילה האחרונה שאמרת לי אי פעם.
כבר לא זוכרת את החיוך שלך,
את הצחוק.
את הפנים. את הריח.
סבתא שלי, אני בוכה עכשיו שוב,
אחרי חמש שנים,
כשאני חושבת עלייך.
איך הלכת ברגע.
רגע קצר, שאחריו
כבר לא תחזרי.
ואף פעם לא אראה,
לא אשמע אותך שוב.
[ זה היה ספונטני.
ושפכתי בלי סדר.
לא נורא, התחלה;ׂ) ]
אפשר לשמוע את הלב שלך צועק בין המילים.. מרגישה אותו דבר.. רק טוב אהובה!
מה שמיוחד במה שאת כותבת זה שחווים את האדם מאחורי הטקסט, את עוצמת הרגש שבו נכתבו המילים. יחסית למשהו ספונטני זה כתוב מאוד מאוד יפה. אבל העיקר כאן זה שיש כאן את הדבר הכי חשוב בכתיבה- אותך.
בלילות היא באה אלי
צוחקת צועקת כואבת
מחייכת בעצב
אני מתגעגת אליה
והיא
כלכך רחוקה
אני כועסת עליה
על עצמי
עליו
למה הלכת לי
ילדה שלי
לפעמים אני חולמת
שהיא כאן
לצידי
נוגעת
מלטפת את ידי
רוצה אותה.
מאוד.
געגוע.
**
אבל זה נגמר
וכלום
לא יחזור להיות אותו דבר
כמו שהיה פעם
בעבר
כן אני יודע
כשהלב שומע
את המילה פרידה
הוא ישר
מתחיל לדמוע
נכון, עליה נכתבו
אלפי מילים טבולות בדם
קצת שכחו אני חושב
את הצד הנעלם
הפרידה מהפחדים
מחלקים ילדותיים
פרידה בשביל דברים גדולים
כדי לצאת מחוזקים
להפרד ממכשולים
מקירות ומחסומים
כן, גם הם, זה לא לעד
לפעמים זה טוב
להשאר
טיפה לבד
סחתיין על האופטימיות.
לא נדע ערכו של רגע.
אהבתי כמו אחרים את האופטימיות, נתינת אמון במציאות, ברגע עצמו, בלי לדעת לאן הוא יוביל אותנו. למלא אותו באהבה ולתת לו לגדול.
נ.ב.
@בין הבור למים
לפני קבלתך למשפחה, אבי ביקש לחוד לך חידה- כמה שקיעות ראית ביממה האחרונה?
אני חושב שבפסקה שכתבת עכשיו יש גרעין לשיר מופלא
מתגעגעת לחיבוק בכל פעם שנפגשנו
מתגעגעת לחיוך החם
לעיניים הרחמניות
לקול הרגוע שלך
הכל היה כל כך מושלם
עד שנפרדנו
אתה עלית למעלה
ואני נשארתי פה בעולם השקרי הזה
בכלל לא אמרת לי שלום
וכשהלכת זה הרגיש לי כמו חלום
חלום רע שלעולם לא נגמר
שלעולם לא התעורר ממנו
לא רציתי שניפרד
רציתי שבחזרה אלי תרד
ואפילו ליום תעזור לי להתמודד
אבל ככה אלוקים החליט
ומעולם הבא אין מעלית
ואני בסך הכל עוד ילדה
שכותבת על פרידה
כתיבה מהממת.
הוא הלך
ברח
נעלם
ביום בהיר
מששקעה השמש
שקעת איתה יחד
נעלמת מהאופק
ואני
אני רק ראיתי את המיטה
עליה שכבת
כאבן
רציתי כל כך לבוא
להשיל מעליך את הסדין העוטף
ולגלות שעבדת עלינו
שאתה חי
לא יכול להיות שהלכת בלי לומר שלום
בלי להיפרד
זה לא אתה
אתה, שכל חייך הארת פנים
אמרת שלום לכל אדם
סיימת את חייך
ולא הספקת להיפרד
בין אם נפרדת
ובין אם לא
אני אוהבת אותך, תמיד
לבד מסביבי הכל הושמד
אף אחד לידי לא עמד
בדד בחדרי מסך למולי
וממנו יוצא הלב שלי
בלי ליבי איך הייתי שורד
אם לא ליבי מי אותי יעודד
ללא ליבי איפה עלי לפרוק
עצרני ליבי שאת עצמי לא אדפוק
כשלו סיפרתי, על הורי ועלי
רק רציתי שירד מעלי
נכון כעסתי אך מאוד נהנתי
שכה אכפת לו ממני
בלי ליבי כבר הייתי מועד
אם לא ליבי מרגיש בודד
ללא ליבי במי היאחז
עזרני ליבי להישפך כברז
אחרי שהתוודעתי, מתוכי שפכתי
אחרי שהתוודע למקרה הפנימי
החליט לי על עצמו בתלוי בי
לא מסכים לחשוב כך על הלב שלי
לב יקר אין עליך
לב פועם שירבו כמותך
לב מכיל לא הולך רכיל
ליבי משיל מעלי כל מעיל,
כי אותי הוא מחמם בלי משים.
וכעת מבלי להאט
הוא בורח בכל עת
יוצא אליו מתגעגע נורא
אך הוא כאילו נהנה
לראות אותי כך חושק
אותו לחבק ולנשק
לא להיפרד ממנו לעולם
גם לאחר שיעבור זעם
בלי ליבי איך הייתי שורד
אם לא ליבי מי אותי יעודד
ללא ליבי איפה עלי לפרוק
עצרני ליבי שאת עצמי לא אדפוק
בלי ליבי כבר הייתי מועד
אם לא ליבי מרגיש בודד
ללא ליבי במי היאחז
עזרני ליבי להישפך כברז
לב יקר אין עליך
לב פועם שירבו כמותך
לב מכיל לא הולך רכיל
ליבי משיל מעלי כל מעיל,
כי אותי הוא מחמם בלי משים.
כואב ממש..
הלוואי שמישהו היה מבין עד כמה..
וכמה קטעים יפים ומיוחדים.
חשבתי להציע שהשבוע נעלה את הקטעים ונגיב עליהם באופן ציבורי ובשבוע הבא כל אחד ואחת ישלחו את הקטע שלו אלי, נפרסם אותם בעילום שם ונעשה מין תחרות לדירוג שלושת הקטעים הטובים, המנצח יעלה את הנושא של השבוע שלאחריו. מה דעתכם?
@רחל יהודייה בדם@רק בודק@יפה ותמה@ים סוער@רוח סערה@בברסלב בוער אש!@הכתב והמכתב@ינשוף קטן@רוצה לעוף@טירוף זה הנורמה
אבל כבר ראינו מה כל אחד העלה... אז זה לא יהיה באמת בעילום שם..
פעם הבאה צריך לעשות הכלל בעילום
הכי טוב.
אז תעלה נושא חדש? ואותו נעשה בעילום שם?
יפה ותמהאז זאת המילה.
חשבנו ששמענו מספיק ממנה.
בחיים הזמניים,
בסיפורים המגוונים.
משאירה את חותמה,
בכאב רב גוונים.
על אח שכול, מתוק ואהוב,
על חבר קרוב,רצוי אך עזוב.
ואולי הפרידות הקשות ביותר-
מאהבות חיים,יש די והותר.
אך מה שחשוב לזכור ולהפנים,
הוא שהם במקום טוב ונעים.
אנו שמחים שהם נהנים מזיו השכינה,
לא נשכח זאת ונברך על הרעה !
----------------------------------------------
(המשך אפשרי לימי הזיכרון והעצמאות)
----------------------------------------------
וכולנו מקווים,מתפללים ומצפים,
שגורלנו יהיה שונה מהמתפרסמים.
אך צריך לזכור שבזכותם אנו חיים,
אם לא נתקדם,אין משמעות להקרבה ולקשיים.
מודים אנו לכם על הזדמנות כה גדולה,
להיות במדינתנו הפורחת והנפלאה !
---------------------------------------------------
[לשמיעה לחצו כאן]
זה באמתת ממש נחמד..
יש פרידות בכל מיני סוגים
פרידה ממישהו שאוהבים
פרידה מחפץ בעל משמעות
מה שבטוח, פרידות לא באות בקלות
יש פרידה מבגד ישן ואהוב
שעליי קטן וגם נראה קצת עלוב
אולי מה שבינינו קושר זהו זיכרון
או שמא תחושה של שמחה וביטחון
כשמגיע הרגע אני מתכנסת בעצמי
מסכמת מה היה הוא בשבילי
ובלב כבד אותו שולחת
אל דרך אחרת, מקווה יותר מוצלחת
ואז מגיע שלב ההתחרטות
פתאום הכל נראה כל כך טעות
איך שחררתי בכזו קלות
ומה יהיה אם בלעדיו לא אסתדר
מי ימלא את מקומו החסר
והזמן עובר והזמן מרפא
וכך מגיע רגע של נחת
התחושה בעקבותיו, כל כך משמחת
ולרגע קטן הכל נראה נכון
וליבי מתמלא בשמחה וששון
אך הלב פצוע
ועובר עוד זמן ומציף הגעגוע
זה מותר כמובן, מותר להתגעגע
אך עם זאת לזכור שהכל כבר קרה
ומה שחשוב זה להתחיל מהתחלה
(לשם שינוי אני במצב רוח מרנין אז...
)
רציתי לכתוב עלייך, פרידה עצובה שלי
וגיליתי שבכלל לא נפרדנו
רציתי לכתוב עלייך בהומור שנון
למרות שאני בכלל לא שנון
להמתיק אותך במילים מטופשות שיראו כמה את שולית ומטופשת, ואיך אני המשכתי הלאה בקלילות גברית טיפוסית לשכמותי
אבל בכל פעם שניסיתי הכעס הכה בי, ודמעות כבושות של זעם געו בקרבי
אני תקוע
בשלבים ראשונים של אבל
נע בין כעס להכחשה
בין דיכאון לחרדה
לעתים אף הוזה ומדמיין שכל זה לא קרה, שאת עדיין כאן איתי, פרידה עצובה שלי.
אז אני מחליף אני המילים השנונות במילים של אמת, במילים שאולי יהיו ראשיתו של מרפא.
פרידה עצובה שלי, אין לך מושג כמה שאני מתגעגע אלייך. אין שעה שאני לא חושב עלייך. מאז שהלכת איני אותו אדם, העוצמה הפנימית שהייתה בי דועכת מיום ליום בלעדייך. הכעס והמחשבות הטורדניות לפעמים מעבירים אותי על דעתי.
איני יכול שלא לכעוס גם עליך שם למעלה.
אני מנסה לצחוק על זה שאת כבר לא כאן, להעלות חיוך מרגעים יפים שלנו יחד. סובבי צוחקים, חושבים שהכל בסדר, אבל לא יודעים שבאותו הרגע עוד חלק מת בי, ששום דבר כבר לא בסדר.
את כאבי מסגירות רק עיני שהולכות ושוקעות בארובותיהן.
פרידה מתוקה שלי, זאת הפעם הראשונה שאני כותב עלייך בגילוי לב. שאני מוכן בכלל להודות שאת חסרה לי. עדיין בלי להזכיר את שמך, אולי גם זה יבוא. בלי הומור בלי שנינות, רק בדמעות רותחות של עצב וזעם. עד שניפרד באמת.
אני זוכר את הפגישה הראשונה
עת הבטנו זה בזו
תמימים
כוספים
אחוזי תדהמה
בפגישה השניה
כמעט שלא דברתי
רציתי
ולא התאפקתי ...
ובשלישית, את זוכרת,
כבר התמלאתי
תשוקה
לאין קץ,,,
וכך זה נמשך כל החורף הקר
והאביב
ובקיץ..
עד שהחלטתי
לאזור אומץ
ותעצומות
לשלוט בעצמי,
ברצונותיי הכמוסים
ולהפסיק
להפסיק
לבקש
עמבה בתוך הלאפה...
--------
נראה כמה זמן זה יחזיק,,,
בהצלחה עם זה!
היא עמדה על החלון
התבוננה אל החופש, אל הדרור,
היא עצרה וחשבה, האם נכון?
כך לעזוב, בלא לאמר שלום?
הסתכלה עלי, הסתכלתי עליה,
היא אמרה, ''אני מתגעגעת כבר לאור''
אמרתי לה, ''איתי יהיה כבר טוב, רק אל תשכחי.''
והיא קפצה.
צר לי עלייך עד למאד,
אני רק מקווה ששם יהיה לך טוב.
שמשהו ידאג לך, לאוכל, ולמים.
שמשהו יבדוק, מה שם קורה בשמיים,
שמשהו יבין, שאת לא סתם אחת, מעופפת.
אלא ה() המיוחדת שלי.
זה סתם שיר מטופש שכתבתי על פרידה מציפור פצועה שעזרתי לה כמה ימים עד שהיא הצליחה לחזור לעוף.. שלא יישמע משהו אחר מהשיר 
"מה ראית שם?"
"חשוך מדי. וגם לא היה לי זמן להסתכל. מזל שלא היה אף־אחד בחדר באותו רגע. אבל שמעתי צעדים, אני נשבע לך. יותר מזוג אחד. חייבים לחזור לשם."
"ראו אותך?"
"לא... לפחות כך נראה לי. זה נשמע שהם היו עסוקים. ייתכן שנוכל להפתיע אותם. או אפילו לחמוק להם מתחת לאף."
"יש לי תחושה רעה לגבי זה, בוס... אנחנו בקושי מכירים אותה. לא עדיף כבר לערב את המשטרה וזהו?"
"זה לא עסק למשטרה. וגם אין זמן לזה. הם לא מכירים את השטח. וחוץ מזה... טוב, לא משנה. אני אומר לך, אם נפעל עכשיו, יש לנו סיכוי להציל חיים. ההורים שלך היו עושים בדיוק את אותו הדבר בשבילך."
"אל תזכיר את זה! אתה יודע שזה שונה. אנחנו בקושי מכירים אותה... אני לא רוצה שיקרה לך משהו."
"היית עושה את זה בשבילי."
"מה בדיוק אתה מתכנן לעשות?"
"לרדת לשם שוב. אם יהיה לי מזל, אלחץ אותה בלי היתקלות. ואם לא... אז זה יהיה קצר ומלוכלך. אולי זה יצליח."
"טוב, טוב, אני בא. לעזאזל, אי־אפשר איתך. בסוף תהרוג את שנינו. הציוד הרגיל?"
"כן. תביא איתך גם את התיק המיוחד, והרבה סוללות. ואולי כמה כדורי כסף. אנחנו לא יודעים מה יש שם."
"אתה חושב שזה זה?"
"אמרתי לך, אני לא יודע. לא ראיתי כלום. אני יודע שמסתובבים שם כל־מיני טיפוסים, אין מה לעשות עם זה. אבל כן, יש סיכוי. אם כן, אז הרגנו שתי ציפורים במכה אחת. אם לא נצליח לעלות על עקבותיהם, לפחות נשבש להם את הלו"ז לבינתיים."
"הבנתי. טוב, אמרת שאין הרבה זמן. בוא נתחפף."
"סליחה שאני גורר אותך לזה."
"פשוט סְתום. אתה כל־כך חייב לי על־זה."
///
"לא אמרת שירדת דרך החור ברחוב פארק?"
"כן, אבל זה לא בדיוק שם. לפי החישוב שלי, נגיע מהר יותר מכאן."
"אוקיי, בוס. הבאת ציוד פריצה? זאת נראית חתיכת דלת כבדה, הדלת הזאת."
"אין צורך," אמרתי ושלפתי את צרור המפתחות. "פרצתי אותה לפני שנה ושמתי מנעול משלי."
"מקווה ששמרת את הקבלה..."
הדלת חרקה באיטיות ונסגרה בטריקה. זאת הייתה אחת מהכניסות המוכרות פחות, מה שהיווה יתרון בפני עצמו. מדרגות מזוהמות הוליכו מטה מטה אל מעבה האדמה, ואוויר לח וטחוב מילא לשניים את הריאות. לאלה שאינם מנוסים, כניסה לאולמות הקבורה התת־קרקעיים יכולה להיות מסוכנת מאוד. כמה פניות לא נכונות, ואין לך מושג איפה אתה נמצא. בלי קליטה, בלי שלטים, כשכל פנייה מוליכה עמוק יותר לתוך המבוך, בהצלחה לצאת. ויש גורמים שמנצלים את זה לרעה. המשטרה אינה מסתובבת כאן בלי סיבה מיוחדת. ויש גורמים שמנצלים את זה: סטלנים תמימים, מפיצים, חלפני כספים, אנרכיסטים, סוחרי נשק... זה מקום מצוין לפגישות מהסוג הזה. ומפוקפקים ככל שיהיו אלה אינם מהווים סיכון כשלעצמם. אבל יש כאלה שעדיף שלא להיקרות בדרכם... התארגנויות אסורות, פושעים כבדים... וכמה רמות מתחת, נמצאים הרעים האמיתיים. אלה שמכירים את המעברים הסודיים שאינם חשופים לציבור, גם לא לאלה שרגילים להסתובב בקטקומבות. אוכלי בשר אדם. דתות אסורות. ומתחת לזה... דברים שקשה להאמין שהם קיימים. אבל ראיתי. הייתי רוצה לשים לזה סוף, אבל זה הרבה יותר גדול ממני. וגם מבן, השותף העסקי שלי.
בימים כתיקונם, כהשלמת הכנסה, אנחנו מבצעים משימות ליווי פשוטות. לא משנה מה הסיבה, אם אתה מוכן לשלם, אנחנו יכולים להעביר אותך ממקום למקום בקטקומבות בביטחון סביר. התעריף נקבע לפי שעה ורמת סיכון. אבל לא משנה מה, אנחנו לא מתעסקים ב"קומות האסורות". המקומות שמחוץ לתחום. מרחבים שלמים שנמצאים תחת אבטחה של גורמי פשע, כתות סודיות, ועוד טיפוסים שאספר עליהם בבוא העת...
המשימה שלנו היום הייתה לחלץ בחורה מהאוניברסיטה שלנו, שלהערכתי הגסה, משתייכת לקבוצת הסטלנים התמימים, ונצפתה במקום מאוד, מאוד בעייתי ומסוכן. עוד מירוץ נגד הזמן. תמיד אהבתי את זה.
"יפה מאוד. עכשיו אנחנו באזור Ⰼ... הדרך המהירה ביותר תהיה במעבר הזה", סימנתי בעיפרון על המפה, "אמורה להיות כאן דלת סתרים מכוסה באדמה, ואנחנו יורדים הישר לטריטוריה Ⰺ."
"אחריך, בוס."
"מכאן ואילך אנחנו שקטים יותר מחתולים... ותוציא את האקדח, שלא יפתיעו אותנו."
"רות."
לא עברו כמה דקות עד ששמענו צעדים. אלה לא היו הצעדים שלנו.
"ששש!"
"מה הם אומרים?"
בגללך הדלקתי את כל האורות בבית כשהלכתי לישון. ב..ר..ר..
סטיבן קינג?
יָד מוּל יָד
לוֹחֶשֶׁת, מְיַחֶלֶת
הֲתַאֲזִין? הֲתִשְׁמַע?
אֶת קוֹלָהּ לֹא תָּהִין
עוֹד שְׁמֹעַ
עֵת מֵיתְרֵי קוֹלָהּ נָדַמּוּ
בֵּין שַׁחֶפֶת חֲרִישִׁית
וְצַהֲלוּלֵי יְלָדִים
בֵּין אִוְשַׁת הָרוּחַ
וְיַמִּים לוֹחֲשִׁים
הִיא עוֹד כָּאן
מְלַטֶּפֶת
בֵּין שִׁבְרֵי אֲבָנִים
וְעַלְוַת הֶעָלִים
הִיא עוֹד כָּאן
נוֹכַחַת, שׁוֹתֶקֶת
עֲטוּיָה כִּסּוּפִים
וְאַתָּה מוֹשִׁיט יָד
מְיַחֵל קְצָת לָגַעַת
בְּפִּתּוּחֵי הַחוֹתָם
בְּסוֹד נִשְׁמָתָהּ הַנִּכְסֶפֶת
לְהַבִּיעַ מִלּוֹת אוֹר
מְחוֹלְלוֹת פְּלָאִים
לְהַנְגִּישׁ אֶת עוֹמְקֵי כִּסּוּפֵי מִשְׁאֲלוֹתֶיהָ
אֶל לְבָבוֹת הָאֲנָשִׁים
וּלְוַאי וְסוֹד קִסְמְךָ
יוֹסִיף לְהַלֵּךְ בָּעוֹלָם
כְּצִפּוֹר כָּנָף נוֹשֵׂאת שִׁיר
כְּזָמִיר מְזַמֵּר עַל עֲצֵי הַתָּמִיר
כְּשֶׁמֶשׁ עֲטוּיָה מַחְצֶלֶת זָהָב
וכְּאֹפֶק מוֹרִיק בֵּין שַׁלֶּכֶת לִסְתָיו
כָּסַפְתִּי, יִחַלְתִּי
נָשַׁמְתִּי עֲמֻקּוֹת
נָשָׂאתִי זִכְרוֹנָהּ הַחִוֵּר
עֲטוּפַת הַשְּׁתִיקוֹת
רָחֵל, אוֹי רָחֵל שֶׁלִּי
לוּ יָכֹלְתִּי רַק לִגְמֹעַ עוֹד מְעַט
מֵהָאוֹקְיָנוֹס הָאֵין סוֹפִי שֶׁל נִשְׁמָתֵךְ
לוּ יָכְלוּ מִלּוֹתַיִךְ שֵׁנִית
לְהַבִּיעַ אֶת רַחֲשֵׁי לִבֵּךְ
לוּ הָיוּ שָׁמַיִם הוֹפְכִים לִירִיעָה
וְהַיַּמִּים לִדְיוֹ
וְהָעוֹלָם עַצְמוֹ הָיָה נוֹצָק
לְנוֹצַת זִיו הוֹדוֹ
לֹא הָיוּ מַסְפִּיקִים
כָּל רָזֵי הָעוֹלָם
לְהַבִּיעַ אֶת עוֹמֶק תֻּמָּתֵךְ
וְאֶת כְּאֵבֵךְ הָאַכְזָר
כְּמוֹ מִלּוֹת אַהֲבָה
כְּמוֹ מְשׁוֹרֵר גַּלְמוּד
כְּמוֹ אֹשֶׁר שֶׁחָלַף
וּכְמוֹ יֶלֶד אָבוּד
את הָלַכְתְּ וְאֵינֵךְ
נָמוֹגָה בָּאֲפֵלָה
וַאֲנִי יִחַלְתִּי רַק עוֹד קְצָת
לָגַעַת בְּאַהֲבָתֵךְ הַטְּמִירָה.
עכשיו היא חצתה, בלילה, בחושך, את בית הקברות הצמוד לכנסיה.
הכלבים נובחים. לפני כן, היתה אחוזת פחד מוות מהמקום הדומם
על צלביו הלבנים, עקפה ככל שיכלה.
עכשיו היא חצתה, בלי לשים לב בכלל. עדיין בכתונת הפסים,
דפקה על דלת השכנים. ממול לבית שלה. לשם - פחדה
עד מוות להיכנס.
הם הצטלבו. היא חיה?!
הביאו משרת דובדבנים ששמרו לחגאיהם.
היא בהתה ולחשה: לחם. לחם.
בהו בה כשתלשה פירור אחר פירור מכיכר
הלחם העגולה, השחורה, הביתית.
עכשיו כבר לא פחדה מכלום.
היתה שם כמה חודשים. בעליית הגג
אליה עלתה פעם כדי להביא משהו,
מצאה את הפמוטים הגבונים, את
כיסוי המטה, את הקערה בה
לשה סבתא את הבצק לחלות השבת...
לא אמרה מילה. הודתה בליבה
שיש לה מקום להיות.
לביתה שלה לא נכנסה יותר
לעולם.
אש שורפת, בוערת בי.
אש עוצמתית של כתום ואדום וכחול.
אש שצועקת בי.
אש שאני צועקת.
מים לא מכבים את האש הזאת, היא חזקה מהם.
האש מאיימת לאכל אותי כליל.
מזנקת לתפוש עוד ועוד חומרי בערה בליבי,
קורעת דפים מיומן ליבי. תולשת בציפורניה האדומות.
ומה שמגיע לידיה עולה בה מעלה.
היא עוצמתית ואימתנית,
אבל עצובה כל כך.
את כל דפי נפשי היא יודעת.
כל כאבי וייסורי, שעלו בה, באש, אך לא אוכלו.
הכל היא קראה.
קראה וזעמה,
קראה וגעשה,
קראה ומעיניה זלגו דמעות כאבי.
והדמעות כיבו את האש.
בוקר. שנעל!! שנעל!!
ערב. שטילה!! שטילה!!
גרמני אחד מסתכל עליי. אני משפיל מבט.
סטירה. מכה בגב מקת רובה. שנעל!!
ברכיי הכושלות רועדות קדימה, אל הקרמטוריום. להוציא אפר. להכניס גופה. להוסיף דלק. עוד גופה. עוד אחת. המסוע מביא איתו עוד אחת ועוד אחת.
פעם עבדתי במפעל. היה לנו מסוע דומה. הוא היה מסיע את פחיות השימורים ואני הייתי אוסף אותם לארגזי עץ.
היום המסוע מביא איתו חברים, אחים, קרובים ורחוקים. סתם זרים. שנעל!! שמוץ-יודה.
יריקה. גופה שלא מספיקה להסריח. קדימה לתוך המשרפה. עוד אחת. אני מכניס אחת, מספר 73894 מכניס אחרת. מספר B42619 מכניס נוספת. בלי לעצור, פוקד הבלונדיני כחול העיניים ובועט בי קלות. עדין. אני כמעט מחבב אותו.
שמוץ-יודה!! שואג הבלונדיני ומעיף סטירה לB42619. נפלה לו הגופה. הוא מרים אותה. שחרחר עם שמייסר מכוון עליו. B42619 כבר זקן. פקודות. שנעל שמוץ-יודה. הבלונדיני לוקח אותו. הם הולכים. אני מעיף מבט. שומר אחר צועק עליי. אני לא שומע, כבר יודע. שנעל. שמוץ-יודה.
עוד גופה. עוד אחת. 67382 מקיא. שמוץ יודה שכמותו. גופה מוכרת מתקרבת במסוע. B42619. למשרפה. עוד גופה.
מעניין שהאפילוג הוא לפני התרחשות האירועים. מה הכפית מנסה להשיג, למה אמיל כל־כך כועס בקונטקסט החברתי הזה.
הרבה אקספוזיציה הנוזלת בין האצבעות כחול ויוצאים אנו בלא־כלום, וכנראה זה חלק מהעניין.
סופר צעיראחרונהבאמת מעניין לאן כל זה הולך...
