אמנם אני כאן די חדש
אך בלב ובנפש נרגש
לפתוח במסורת של קריאת תיגר
למנצח/ת מובטח פרס יקר
אפשר לכתוב פרוזה או שיר
חרוזים, תפוזים, בננות, כל תחביר
ויחד בשירים וקטעים נפלאים נמלא את הקיר
אני הנסיך הקטן, בנו של אנטואן דה סנט-אכזופרי, מתכבד להציג את הנושא הראשון לאתגר השבועי, לכבודם של חברי הפורום היקרים, שעפרונותיהם קסם, ומילותיהם מעשה כשפים. ולתפארת מדינת ישראל!!
והנושא הוא- "פרידה"
זה יכול לעזור שנדע לאיזה שיר מתכוונים...
רוח סערהאהבתי את הניגודיות בין מה שהיא חושבת שהוא חושב שהיא חושבת למה שהיא חושבת באמת.
הייתי רוצה לראות המשך של טקסט כזה.
הייתי נוסעת כל חמישי,
ורואה את האוטובוס אלייך, לעיר שלך.
הייתי עוצמת עיניים ומדמיינת אותי נוסעת,
להפתיע אותך ואותי.
והיו כל החופשים הקסומים,
בים, בעיר, הלילות עם הרוח,
הימים עם השמש הנעימה.
היו המתנות הקטנות, שתמיד אהבת לקנות לנו,
פתקים מתוקים, שהשחלת לפני החג.
היית שמחה, וצוחקת.
מדברת על חדשות. מה שקורה.
אוהבת אותנו. את כולנו.
אהבנו אותך.
הייתי קטנה מדי.
מדי קטנה בשביל לשמוע יום אחד,
בהודעה,
שאת בבית חולים. ושצריך להתפלל חזק.
בכיתי ובכיתי. והתפללתי. באמת.
ואז התחלתי להשלים.
ואת הלכת.
פשוט נעלמת.
לא הספקתי לראות אותך, לומר לך שלום.
לא הספקתי לתת לך חיבוק חזק, אמיתי,
לא זוכרת בכלל מה המילה האחרונה שאמרת לי אי פעם.
כבר לא זוכרת את החיוך שלך,
את הצחוק.
את הפנים. את הריח.
סבתא שלי, אני בוכה עכשיו שוב,
אחרי חמש שנים,
כשאני חושבת עלייך.
איך הלכת ברגע.
רגע קצר, שאחריו
כבר לא תחזרי.
ואף פעם לא אראה,
לא אשמע אותך שוב.
[ זה היה ספונטני.
ושפכתי בלי סדר.
לא נורא, התחלה;ׂ) ]
אפשר לשמוע את הלב שלך צועק בין המילים.. מרגישה אותו דבר.. רק טוב אהובה!
מה שמיוחד במה שאת כותבת זה שחווים את האדם מאחורי הטקסט, את עוצמת הרגש שבו נכתבו המילים. יחסית למשהו ספונטני זה כתוב מאוד מאוד יפה. אבל העיקר כאן זה שיש כאן את הדבר הכי חשוב בכתיבה- אותך.
בלילות היא באה אלי
צוחקת צועקת כואבת
מחייכת בעצב
אני מתגעגת אליה
והיא
כלכך רחוקה
אני כועסת עליה
על עצמי
עליו
למה הלכת לי
ילדה שלי
לפעמים אני חולמת
שהיא כאן
לצידי
נוגעת
מלטפת את ידי
רוצה אותה.
מאוד.
געגוע.
**
אבל זה נגמר
וכלום
לא יחזור להיות אותו דבר
כמו שהיה פעם
בעבר
כן אני יודע
כשהלב שומע
את המילה פרידה
הוא ישר
מתחיל לדמוע
נכון, עליה נכתבו
אלפי מילים טבולות בדם
קצת שכחו אני חושב
את הצד הנעלם
הפרידה מהפחדים
מחלקים ילדותיים
פרידה בשביל דברים גדולים
כדי לצאת מחוזקים
להפרד ממכשולים
מקירות ומחסומים
כן, גם הם, זה לא לעד
לפעמים זה טוב
להשאר
טיפה לבד
סחתיין על האופטימיות.
לא נדע ערכו של רגע.
אהבתי כמו אחרים את האופטימיות, נתינת אמון במציאות, ברגע עצמו, בלי לדעת לאן הוא יוביל אותנו. למלא אותו באהבה ולתת לו לגדול.
נ.ב.
@בין הבור למים
לפני קבלתך למשפחה, אבי ביקש לחוד לך חידה- כמה שקיעות ראית ביממה האחרונה?
אני חושב שבפסקה שכתבת עכשיו יש גרעין לשיר מופלא
מתגעגעת לחיבוק בכל פעם שנפגשנו
מתגעגעת לחיוך החם
לעיניים הרחמניות
לקול הרגוע שלך
הכל היה כל כך מושלם
עד שנפרדנו
אתה עלית למעלה
ואני נשארתי פה בעולם השקרי הזה
בכלל לא אמרת לי שלום
וכשהלכת זה הרגיש לי כמו חלום
חלום רע שלעולם לא נגמר
שלעולם לא התעורר ממנו
לא רציתי שניפרד
רציתי שבחזרה אלי תרד
ואפילו ליום תעזור לי להתמודד
אבל ככה אלוקים החליט
ומעולם הבא אין מעלית
ואני בסך הכל עוד ילדה
שכותבת על פרידה
כתיבה מהממת.
הוא הלך
ברח
נעלם
ביום בהיר
מששקעה השמש
שקעת איתה יחד
נעלמת מהאופק
ואני
אני רק ראיתי את המיטה
עליה שכבת
כאבן
רציתי כל כך לבוא
להשיל מעליך את הסדין העוטף
ולגלות שעבדת עלינו
שאתה חי
לא יכול להיות שהלכת בלי לומר שלום
בלי להיפרד
זה לא אתה
אתה, שכל חייך הארת פנים
אמרת שלום לכל אדם
סיימת את חייך
ולא הספקת להיפרד
בין אם נפרדת
ובין אם לא
אני אוהבת אותך, תמיד
לבד מסביבי הכל הושמד
אף אחד לידי לא עמד
בדד בחדרי מסך למולי
וממנו יוצא הלב שלי
בלי ליבי איך הייתי שורד
אם לא ליבי מי אותי יעודד
ללא ליבי איפה עלי לפרוק
עצרני ליבי שאת עצמי לא אדפוק
כשלו סיפרתי, על הורי ועלי
רק רציתי שירד מעלי
נכון כעסתי אך מאוד נהנתי
שכה אכפת לו ממני
בלי ליבי כבר הייתי מועד
אם לא ליבי מרגיש בודד
ללא ליבי במי היאחז
עזרני ליבי להישפך כברז
אחרי שהתוודעתי, מתוכי שפכתי
אחרי שהתוודע למקרה הפנימי
החליט לי על עצמו בתלוי בי
לא מסכים לחשוב כך על הלב שלי
לב יקר אין עליך
לב פועם שירבו כמותך
לב מכיל לא הולך רכיל
ליבי משיל מעלי כל מעיל,
כי אותי הוא מחמם בלי משים.
וכעת מבלי להאט
הוא בורח בכל עת
יוצא אליו מתגעגע נורא
אך הוא כאילו נהנה
לראות אותי כך חושק
אותו לחבק ולנשק
לא להיפרד ממנו לעולם
גם לאחר שיעבור זעם
בלי ליבי איך הייתי שורד
אם לא ליבי מי אותי יעודד
ללא ליבי איפה עלי לפרוק
עצרני ליבי שאת עצמי לא אדפוק
בלי ליבי כבר הייתי מועד
אם לא ליבי מרגיש בודד
ללא ליבי במי היאחז
עזרני ליבי להישפך כברז
לב יקר אין עליך
לב פועם שירבו כמותך
לב מכיל לא הולך רכיל
ליבי משיל מעלי כל מעיל,
כי אותי הוא מחמם בלי משים.
כואב ממש..
הלוואי שמישהו היה מבין עד כמה..
וכמה קטעים יפים ומיוחדים.
חשבתי להציע שהשבוע נעלה את הקטעים ונגיב עליהם באופן ציבורי ובשבוע הבא כל אחד ואחת ישלחו את הקטע שלו אלי, נפרסם אותם בעילום שם ונעשה מין תחרות לדירוג שלושת הקטעים הטובים, המנצח יעלה את הנושא של השבוע שלאחריו. מה דעתכם?
@רחל יהודייה בדם@רק בודק@יפה ותמה@ים סוער@רוח סערה@בברסלב בוער אש!@הכתב והמכתב@ינשוף קטן@רוצה לעוף@טירוף זה הנורמה
אבל כבר ראינו מה כל אחד העלה... אז זה לא יהיה באמת בעילום שם..
פעם הבאה צריך לעשות הכלל בעילום
הכי טוב.
אז תעלה נושא חדש? ואותו נעשה בעילום שם?
יפה ותמהאז זאת המילה.
חשבנו ששמענו מספיק ממנה.
בחיים הזמניים,
בסיפורים המגוונים.
משאירה את חותמה,
בכאב רב גוונים.
על אח שכול, מתוק ואהוב,
על חבר קרוב,רצוי אך עזוב.
ואולי הפרידות הקשות ביותר-
מאהבות חיים,יש די והותר.
אך מה שחשוב לזכור ולהפנים,
הוא שהם במקום טוב ונעים.
אנו שמחים שהם נהנים מזיו השכינה,
לא נשכח זאת ונברך על הרעה !
----------------------------------------------
(המשך אפשרי לימי הזיכרון והעצמאות)
----------------------------------------------
וכולנו מקווים,מתפללים ומצפים,
שגורלנו יהיה שונה מהמתפרסמים.
אך צריך לזכור שבזכותם אנו חיים,
אם לא נתקדם,אין משמעות להקרבה ולקשיים.
מודים אנו לכם על הזדמנות כה גדולה,
להיות במדינתנו הפורחת והנפלאה !
---------------------------------------------------
[לשמיעה לחצו כאן]
זה באמתת ממש נחמד..
רציתי לכתוב עלייך, פרידה עצובה שלי
וגיליתי שבכלל לא נפרדנו
רציתי לכתוב עלייך בהומור שנון
למרות שאני בכלל לא שנון
להמתיק אותך במילים מטופשות שיראו כמה את שולית ומטופשת, ואיך אני המשכתי הלאה בקלילות גברית טיפוסית לשכמותי
אבל בכל פעם שניסיתי הכעס הכה בי, ודמעות כבושות של זעם געו בקרבי
אני תקוע
בשלבים ראשונים של אבל
נע בין כעס להכחשה
בין דיכאון לחרדה
לעתים אף הוזה ומדמיין שכל זה לא קרה, שאת עדיין כאן איתי, פרידה עצובה שלי.
אז אני מחליף אני המילים השנונות במילים של אמת, במילים שאולי יהיו ראשיתו של מרפא.
פרידה עצובה שלי, אין לך מושג כמה שאני מתגעגע אלייך. אין שעה שאני לא חושב עלייך. מאז שהלכת איני אותו אדם, העוצמה הפנימית שהייתה בי דועכת מיום ליום בלעדייך. הכעס והמחשבות הטורדניות לפעמים מעבירים אותי על דעתי.
איני יכול שלא לכעוס גם עליך שם למעלה.
אני מנסה לצחוק על זה שאת כבר לא כאן, להעלות חיוך מרגעים יפים שלנו יחד. סובבי צוחקים, חושבים שהכל בסדר, אבל לא יודעים שבאותו הרגע עוד חלק מת בי, ששום דבר כבר לא בסדר.
את כאבי מסגירות רק עיני שהולכות ושוקעות בארובותיהן.
פרידה מתוקה שלי, זאת הפעם הראשונה שאני כותב עלייך בגילוי לב. שאני מוכן בכלל להודות שאת חסרה לי. עדיין בלי להזכיר את שמך, אולי גם זה יבוא. בלי הומור בלי שנינות, רק בדמעות רותחות של עצב וזעם. עד שניפרד באמת.
אני זוכר את הפגישה הראשונה
עת הבטנו זה בזו
תמימים
כוספים
אחוזי תדהמה
בפגישה השניה
כמעט שלא דברתי
רציתי
ולא התאפקתי ...
ובשלישית, את זוכרת,
כבר התמלאתי
תשוקה
לאין קץ,,,
וכך זה נמשך כל החורף הקר
והאביב
ובקיץ..
עד שהחלטתי
לאזור אומץ
ותעצומות
לשלוט בעצמי,
ברצונותיי הכמוסים
ולהפסיק
להפסיק
לבקש
עמבה בתוך הלאפה...
--------
נראה כמה זמן זה יחזיק,,,
בהצלחה עם זה!
היא עמדה על החלון
התבוננה אל החופש, אל הדרור,
היא עצרה וחשבה, האם נכון?
כך לעזוב, בלא לאמר שלום?
הסתכלה עלי, הסתכלתי עליה,
היא אמרה, ''אני מתגעגעת כבר לאור''
אמרתי לה, ''איתי יהיה כבר טוב, רק אל תשכחי.''
והיא קפצה.
צר לי עלייך עד למאד,
אני רק מקווה ששם יהיה לך טוב.
שמשהו ידאג לך, לאוכל, ולמים.
שמשהו יבדוק, מה שם קורה בשמיים,
שמשהו יבין, שאת לא סתם אחת, מעופפת.
אלא ה() המיוחדת שלי.
שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שלי
במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה?
עוד שנה עברה, ורחוקה מהכרעה
שוב במטאפורת שדה הקטל הדמיוני,
הלוחמים כפר עייפים לא תוקעים תקיעה,
שותקים השופרות הצועקים מתוך גרוני
המלך בשדה מתרוצץ והוא עירום
גלימותיו שסועות קרועות ביד כל משרתיו
האם בכלל קיים, הטוב הוא או איום?
ואיך נדע את האמת, מה נעשה עכשיו?
מניפים הלוחמים חרבות שבורות,
היש אלהים אם אין? היכן ממליך המלכים?
בסיבוב אגודל פלדה מתיזים ניצוצות,
משליכים חרבותם בצל העצים ונחים.
עצים שכאלה, עץ הדעת ועץ החיים,
פירותיהם בוסר, גבוהים ענפיהם,
אם ישנו מלך, בצמרתם מסתתר, בשמיים.
אך נדמה שרק ציפרים בצמרת, ואין מנחם.
המצוי הראשון. מיכאל אברהם.
אתה לא תרגיש יותר את אלוהים לעולם, אך אולי תדע אותו.
שפורסם במקום אחר?
היי לכולם זה סגנון קצט שונה ובכ"ז
הם רכבו על אופנועים בעמק הטרשי
מדי פעם עברו על יד תחנת אוטובוס או אוהל בדואי מזדמן
גימלי ישב בתוך הסירה ליד לגולס ידידו
בעוד החמה שוקעת - צללי הערב ירדו
ככה רכבו כל הלילה בדממה שאיש לא הפר
היה זה ערב ראש השנה וגנדלף נשא באמתחתו את הציוד הנדרש
"דבר לגולס, תאר את אשר עיניך רואות"
לגולס ההאיל על עיניו מפני השמש העולה
"אני רואה גבעה ירוקה מסביבה בנייני בטון אדירי קומה
ובראשה מבנה מוזר עם כיפה עגולה
סביב לגבעה הכל דומם כולם ישנים
אך בחצר המבנה שני אנשים עם קסדות בד
שותים משקה שחור עם גרגירים
מעודי בכל שנות חיי לא ראיתי כמראה המוזר הזה"
"זאת ישיבת הספר ואדורס הקודש שמה", אמר גנדלף
"וראש הישיבה תאודן בן תימה שמו
ריש מתיבתת ארץ הספר שוכן בו כבוד
בעלות השחר מגיעים אנחנו
ונתפלל איתם ותיקין אך מעתה
עלינו לנקוט במשנה זהירות משום
שבמלחמה על הבית הם נתונים
על כן הישמרו לבל יישלוף
אף אחד מכם את הספרים.."
המשך יבוא
געוואלדיקעימח שם עראפתמחכה להמשך
מה אהבת?
את הרוב כנראה שלא הבנתי, אבל אהבתי את גנדלף, ואת תאר את אשר עיניך רואות, ובכללי את ההיגיון החסר היגיון של הסיפור
רואים שלא קראת עד הסוף את הטרילוגיה
או ליתר דיוק עד העמצה
לצערי לא ממש אוכל לדאוג לך לחלק שני לפני סוכות
ככה שתעלץ להשאר כרגע עם לספור את הכבשים שלך בגבעה
זה כנראה חשוב יותר מהסיפור שלי
והוא פרסם את הפרומפט ולא את התוצר 😆
בעולם הנעלמים רק הפחד אינו נעלם
הפחד מלהימצא. הפחד מלהפסיק להתקיים.
אנשים חושבים שיעשו להם טובה אם יגאלו אותם
וישחררו אותם לחופש.
אבל החופש הורג.
בעולם הנעלמים יש פחד.
פחד מזה שישבור את הנעלם לנעלמים קטנים שקטנים מדי בשביל להתקבל לממלכה.
נעלמים מדי אפילו בשבילה.
בעולם הנעלמים כשהם רוקדים בחן את ריקוד הסולו שלהם
הריקוד מהוסס מעט.
איה זה שיהרוס את הריקוד ויצטוות לנעלם ויגרום לנעלם לחשוב שהוא לא צריך עוד לרקוד לבד.
שהוא יכול לעזוב את הממלכה ביחד. ולהישאר נעלם ביחד.
שייתן לו את החירות להיעלם.
התחברתי לדיוק של הריקוד המהוסס
אבל השאלה הגדולה זה בעצם האם להיעלם זו בעיה. כלומר, שאנחנו תלויים במי שסביבנו או שזה סבבה להעלם לפעמים.
על דרך ההיעלמות ולא הגילוי
הגילוי מפחיד מי שרוצה שינסה להצטרף להיעלמות
מה פירוש נעלם?
פירושו: הלך לכל הרוחות
כמו השיר
"אני אף אחד מי אתם
האם גם אתם אף אחד
אם כך יש שניים מאיתנו
אל תגלו"
שיר מעניין
מסתורי משו
השפעה פנימית נסתרת
כותרת הסיפור: "שלוש שיחות (ואפילוג)"
"חזרתי לישיבה לתחילת זמן אלול ופגשתי שם את עמיחי"
"וקנין?"
"לא זוכר איך קוראים לו... רזה, קורא בתורה בספרדי ירושלמי"
"די בטוח שזה וקנין. בחור טוב, היה באגוז"
"בקיצור הוא אמר לי שיש עכשיו כמה חברים שנפגשים בערבים ומתווכחים על פוליטיקה בגן סאקר, נפגשים עם חילונים ומנסים להשפיע. אני ממש רוצה ללכת גםף אבל מתלבט על הסדר ערב."
"מה תשפיע?"
"תצחק תצחק, אבל כשתראה כמה החילונים בורים ואיזה סיסמאות הם משלשלים מהפה אתה תבין שיש ערך גדול למחשבות של בני תורה"
"גם לדוסים יש סיסמאות בלי סוף"
"בסדר אבל זה לשטחיים, מי שלומד תורה כמו שצריך מדבר אחרת. אתה יודע איך זה לפגוש בעלי בתים, זה לא כמו השיחות שלנו"
"כן..."
"אז עמיחי הזה העלה את הנושא של התורה של הגלות והתורה של הרב זצ"ל, תורת ארץ ישראל. היית צריך לראות את זה, לחילונים שם היה אור בעיניים כשהוא דיבר"
"שמו"צים?"
"מה זה?"
"חילונים קיבוצניקים, יעני הארדקור"
"לא, האמת חבר'ה חמודים, הולכים למכינות, כמו הזה של נחל צופית. הם לומדים הרבה אבל דברים לא רלוונטיים, פילוסופיה והיסטוריה... הם מדברים על המצב הבטחוני אבל אין להם מושג על הערך של מה שאנחנו עושים פה, בסוף כמו שהרב קוק אומר הציונות היא דבר קדוש, זה לא סתם מקלט לאומי. שאלתי אחד כזה עם שיער בצבע תכלת מי היה הרב צבי קלישמן והוא לא ידע"
"מתערב איתך שגם בבני עקיבא בשוהם או בכפר סבא לא ידעו מי זה הרב קלישר"
"זה שונה אחי, אל תערבב. אנחנו הולכים לישיבות ובסוף זה משנה את המצב. פעם המזרוחניקים היו בורים... היום בזכות הישיבות זה ממש השתנה, תחשוב כמה אנשים נכנסים לצבא אחרי לפחות שנתיים של עמל בתורה, זה עושה השפעה מטורפת. כל חילוני שפוגש מחלקות בייניש יודע להגיד שאנחנו זה משהו אחר"
"כן..."
"... רוצה אחת?"
"לא אחי, לא מעשן."
"אתה יודע שהרב זצ"ל גם היה מעשן?"
"נראה לי שזה מיתוס. בטוח שהוא היה מרגיש שזה גומר לו את הריאות"
"הרב כדורי היה מעשן נובלס ואומר שזה הכי טעים למלאכים"
"וואלה..."
"דביר אבל למה אנחנו יושבים בחושך?"
"נשרפה המנורה ועוד לא הספקתי להחליף... וחוץ מזה יותר נעים לי ככה. אפשר לראות את הדקלים נעים מול הירח"
"מה נהיית לי עכשיו אורי צבי גורדון, אני לא רואה כלום אחי"
"אני אוהב אותך מאוד אביאל, הרבה זמן לא ישבנו ככה"
"אתה מוזר..."
"למה ככה?"
"אף אחד לא מדבר ככה, יושבים ומדברים אחי, לא יודע. יש לך סגנון מוזר..."
"אתה שומע את הצרצרים?"
"אתה רוצה שאני אזוז כאילו?"
"לא, טמבל. תשמע את הצרצרים."
"וואלה עד שלא אמרת לא שמתי לב, איזה רעש מטורף הם עושים."
"בלילות כאלה אני מרגיש געגועים למשהו שאין לי בחיים ואין לי מושג איך מגיעים אליו."
"מה נהיית לי ברסלבר, אתה רוצה להתבודד או משהו?"
"אבנר הג'ינג'י אמר לי שיש אומנים שיושבים בחדר ובוהים בקיר שבועות בשביל לקבל השראה"
"אבנר הזה כופר, מה אתה מקשיב לו? יש לו בספרייה בבית ספרים של הברית החדשה ודברים כאלה. אמרו לי שהוא להט"ב."
"אני מחבב אותו, יש לו משהו מיוחד."
"אתה מחבב את כל היצורים. לדעתי הוא חולה נפש. אני גם חושב שהוא מסתובב עם גויה. לא מבין איך חבר'ה כאלה לא עושים לך בחילה."
"הרגע אמרת שהוא להט"ב..."
"אתה יודע מי אני מדבר, היא מסתובבת מחוץ לישיבה לפעמים, לבושה לא הכי צנוע. בוהה במרפסות, אני חושב שהיא גם קצת קוקו."
"אבנר טוען שהיא סכיזופרנית"
"אין לי מושג מה אמרת עכשיו אבל אני מאמין לך. אבל עזוב את היצורים האלה, לי זה עושה צמרמורת. לא מתאים לך לחבב אותם, אתה מבלבל אותי."
"מה אני יודע... אמרתי לך כבר שאני אוהב אותך?"
"חזרתי לספר הזה אחרי שנתיים שלא העזתי לפתוח אותו. הוא מזיז לך משהו."
"נראה מפחיד. על מה זה?"
"דוסטויבסקי כתב אותו בתקופה שהתחיל הניהיליזם באירופה. אנשים הגיבו לא טוב למהפכה המטריאליסטית, הנוער התחיל להגיד שאין מוסר ואין ערכים, היה רומס את הדברים הקדושים לכיף. הגיבור בספר הוא אחד כזה... זה מבוסס על אחד הפרקים בברית החדשה. ישוע פוגש רועה חזירים שנכנס בו שד. דוסטויבסקי צולל שם לתהום הזאת ובורא את סטברוגין, עם אישיות מפוארת ונשמה חלולה. אף אחד לא יודע לכתוב כמוהו כיום."
"זה איזה שש מאות עמודים. בחיים לא קראתי ספר כזה."
"לא יודע אם טוב שתקרא אותו. יש תהומות עמוקים מאוד בנפש האדם. מי שמציץ לתהום התהום מציצה עליו בחזרה, זה ניטשה מפורש."
"בקושי מכיר את הכתיבה של ניטשה. אני די בטוח שהרב צבי יהודה אמר עליו שהוא נשמה מעולם התוהו."
"הוא היה שבור, כן. אני מצטער שלא הייתי חי בתקופה שלו."
"היית יכול לשגשג בגרמניה היהודית בתקופת ההשכלה."
"היו הורגים אותי כי אני יהודי. אולי הייתי משחזר את העורלה שלי ומשוויץ בה בכל מקום."
"אני שמח שאני חי כיום, אני חושב."
"פעם הדברים הרגישו אמיתיים. אנשים הרגישו שאנחנו לקראת פיצוח חידת החיים. היום זה מרגיש ביזארי וכמעט נאיבי לרצות לצלול למעמקי הנפש, לפרוץ את מחסומי התודעה. אפילו אנשים שעושים מדיטציות מצלמים את עצמם או משלבים את זה ברוטינה לאינסטגרם."
"ניסיתי לעשות מדיטציה. אין לי מושג איך עושים את זה. כל השרירים שלי כאבו."
"אני עושה הרבה מדיטציות. אני חווה דברים שאני לא יודע להסביר במילים, אפילו לעצמי."
"נשמע מטורף, איפה למדת את זה?"
"סיפרתי לך על שירה. היא היתה כמה חודשים במנזר בהודו. היא לקחה את זה ברצינות. אני נהנה לשמוע אותה כשהיא מדברת. אני די בטוח שהיא סכיזופרנית."
"באיזה קטע אתה חושב ככה?"
"יש לה דיבור כזה מוזר."
"זה הכל?"
"אמרתי לה שאני חושב שכדאי שתיפגשו. היא סקרנית לגביך. תפגוש אותה ותשפוט בעצמך."
"אני לא מתכנן להכריע האם היא סכיזופרנית. אני בקושי יודע מה זה."
"היא טוענת שהיא שומעת קולות. שהיא שומעת את האדמה שרה. כמה פעמים ראיתי אותה מנסה לחבק את האוויר ומתחילה לבכות."
"אני מסתנוור מהאור הכתום הזה, אפשר לכבות אותו?"
"שוט."
"אמרת יפה מקודם על החוויה שלך מהמדיטציה. אני גם מרגיש הרגשות נורא עמומות שאין לי מושג איך להסביר אותן אפילו במילים."
"כלא התודעה."
"כמו כלא. הייתי רוצה שיהיה מישהו בעולם שיוכל לתת לזה מילים."
"שמעת על הדא-דאיזם?"
"לא... מה זה?"
"הם טענו שבשביל להגיע אל העומק של נפש האדם צריך לבנות ערוצים עקיפים, בשפה של תת-מודע. בהמשך נולד מהם הסוריאליזם, כמו בציורים של סלבדור דלי".
"אני לפעמים מכבה את האור במרפסת ומסתכל אל הכוכבים ומרגיש שרוב היום אני אומר מילים שאין להן תועלת ולא מדגדגות בכלל את מה שאני באמת רוצה להגיד."
"כמו מחסום?"
"לא... כאילו אין לזה בכלל שפה."
"אתה חייב לדבר עם שירה. היא תשתולל כשתשמע אותך מתאר את זה."
"בת כמה היא?"
"אין לי מושג. מאוד קשה לדעת. בהתחלה הייתי משוכנע שהיא צעירונת, אבל יש לה קמטים בצדדים של העיניים. לדעתי היא נושקת לשלושים."
"זקנה!"
"אולי עדיף להגיד 'נשמה עתיקה'. לשלוח לך את המספר שלה?"
"חזרתי ממדיטציה ארוכה של קואן. ישבתי במערה אולי שבועיים, לא אכלתי כלום ולא שתיתי כלום. הלכתי מהנזיר עם שאלת קואן בסיסית, 'איך נשמעת מחיאת כף ביד אחת'. יש לתודעה שבע חומות שצריך להקיף שבע פעמים. אמרו לי שבבלוטת האצטרובל יש יכולות לשבור את החומות האלה. שקעתי בטרנס. קשה לתאר איך תחושת הזמן משתנה, איך תחושות הגוף משתנות. במדיטציה מכבים את המחשבות. אתה יודע שבני אדם חושבים בערך שישים אלף מחשבות בכל יום? אבל מי שמורגל במדיטציה מצליח די מהר להפסיק לחשוב ואז נכנסים פנימה והכל מרגיש אחרת. מצאו לפני כמה שנים קבר של נזיר טיבטי וכשנגעו בבשר שלו ראו סימנים ברורים של חיים. כמה שאנחנו לא יודעים כלום על השבעים קילו בשר שלנו. אני חושבת שמי שיודע למדוט יכול לגעת בנצח. הגוף האסטרלי מתחנן מאיתנו שנפתח לו חלון החוצה. גם בקבלה הנשמה מחולקת לחלקים. החלקים העליונים שלה מחוברים לשורש העליון של ההוויה, לקוצו של יוד. האור המבהיק שם יכול להוציא בן אדם מדעתו. גם הגנוסטים ידעו את זה, לכן הם המציאו את הדמיורגוס. אנשים נתקעים בתוך הבשר שלהם ומטביעים את כל הנשמה שלהם ואת כל האור העליון בתוך הסופיות של החומר. בגלל זה יש אנשים באשפוזים. הם הגיעו לאור בהיר כל כך ששרף להם את הפיוזים והם חיפשו דרך החוצה. הכדורים מחזקים את הכלובים של התודעה.
"יש לך ש' שורקת, בחיים לא שמעתי ש' כזו".
"זאת סוג של מחמאה?"
"לא הבנתי את רוב מה שאמרת, אבל נהניתי להקשיב."
"אתה רוצה לצאת לחופשי?"
"כן."
"שקרן."
"למה ככה?"
"מי שרוצה לצאת לחופשי לא עונה ככה."
"אבל אני באמת רוצה."
"מה זה מבחינתך חופש?"
"יש דברים שאני מרגיש שאין להם מילים בכלל ומשהו בי מתענה כי הוא לא יכול לגעת בהם. הם לא נמצאים בשום פעולה או מעשה או מחשבה שאני פוגש ביומיום. אני מרגיש שיש שפה אחרת שאני צמא אליה ואני לא דובר אותה, והלוואי והייתי יכול למצוא אותה ולהצליח לבטא את מה שאני מרגיש."
"למה אבנר קרא לך לפגוש אותי?"
"הוא אמר שאת סקרנית לגביי. גם אני הסתקרנתי."
"אבנר לא מבין כלום בדברים שהוא מתעסק בהם."
"בעיניי הוא גאון."
"גאון אולי, אבל הנפש שלו מתה."
"ושלך?"
"תסתכל לי בעיניים, מה אתה רואה?"
"חשוך, אז לא הרבה. אני רואה את ההשקתפות של הפנס רחוב."
"תסתכל יותר מקרוב."
"אני לא רואה עכשיו כלום."
"כי אתה טיפש."
"לאן את הולכת?"
"כואב לי כל הגוף."
"הכעסתי אותך?"
"גם הנשמה שלך חולה. אתה מלא טומאה."
"טוב."
"מה טוב?! אתה אדם מגעיל!"
"מה שתגידי."
"אמרת את זה מקודם בשביל ללעוג לי?"
"את מה?"
"על השפה האחרת."
"לא, זה מענה אותי."
"אבנר סיפר לך?"
"סיפר מה?"
"אתם שקרנים, אסור לי לדבר עם אנשים."
"אני נהנה לשמוע אותך מדברת. אני לא מכיר אנשים שמדברים כמוך."
"יש לך פוטנציאל לגעת באור אין סוף. אבל אתה טיפש."
"מה אני יעשה..."
"תגיד לאבנר שאני לא רוצה לפגוש לא אותו ולא אותך שוב."
"היה לי מיוחד לפגוש אותך, מצטער אם אמרתי משהו לא בסדר."
לקול קרקוש ותרועת גונג חגיגית עלה עמוד השחר ושרט בחשכת הרקיע. עננים עמומים בכחול עמוק נחרצו בשמיים המתבהרים. גלגלי השמש חרקו על מסילותיהם, פנסי רכבים ושאגת מנועים בישרו ראשיתו של יום. מדרס נעליים עייף גרר נער צעיר למיטתו. לחייו סמקו ועיניו היו נפוחות. חדרו קטן, מיטתו סתורה, הוא נפל אליה וחפן את סדיניה. בחלונו דפק בוקר עיקש וציוץ ציפורים הבליח בעדו. שעון מעורר החליט לצלצל, שקיק קטיפה של תפילין בהה נכחה מהמדף. הוא חשב שהוא שומע את הכוכבים שורטים את החלל, שרגליו מתאחדות עם האדמה, שמפיו בוקע אור, שבעיניו שופעים רקיעים, שידיו צומחות ומתעבות ומתארכות. הוא נשם את הסדין ושתה את גליו ומשבריו. צחקוק עמום מבטן כבדה דנדן לו ואסף אותו אל השינה.
מיכאל לא האמין שאדם נועד לחיות לבדו. ועדיין, הוא גר לבד כבר חמש שנים.
הדירה לא גדולה, אבל עדיף ככה, זה מה שהוא תמיד אומר, אחרת אני אאבד פה.
הוא מחייך ושואף עוד קצת מאוויר הלילה הקריר.
המרפסת הזאת זה הבחירה הכי טובה בחיים שלו עד עכשיו בלי ספק.
העיניים שלו נעצמות לאט והוא מניח להם, מרפה שרירים בכיסא הנדנדה הישן.
הוא תמיד האמין שהוא יחיה ביחד. עם אישה. עם משפחה. עם חברים.
אבל הוא לא חזר הביתה אחרי הצבא. וגם לא חיפש שותפים. והוא מאוהב. בשקט של הדירה הזאת. ובבדידות.
ידו המגששת מצאה את שישיית הבירות ושלפה עוד בקבוק קריר.
אפשר לומר שהוא המאושר שבאדם? הוא גיחך לאט, פותח עיניים כדי לשלוף את פקק הבירה במיומנות.
לגימה קצרה אל הגרון.
אפשר לומר שהוא בודד. שהוא האחרון להיקרא מאושר. מבטו נדד על אנשים חולפים ברחוב.
חבורת נערים מצחקקים וצועקים. שמחים.
זוג מדבר על משהו חשוב. זה בטוח משהו חשוב. תמיד זה חשוב. חיוך התגנב לפיו.
וכמה עוברי אורח הולכים בדד. כאלה תמיד יש, בכל שעות היום.
הוא הצמיד את הבירה לפיו ולגם ממושכות. נותן למחשבותיו דרור. כמו שהם אוהבות. כמו שהוא אוהב.
תמיד עם פרצוף רציני או מודאג, הבודדים. מסכת התגוננות.
או שאולי אלה הפנים האמיתיות.
מבטו התעכב לרגע על עוברת אורח בודדת. היא הלכה לאט.
כאלה יש גם, אבל נדירים, הם לא עצובים, הם מהורהרים. הם בוהים כמו מפגרים.
משהו בה משך את עינו. בדרך החולמנית שבה היא בהתה בפנס הרחוב.
הוא שתה עוד בירה והביט בה בעניין.
היא הרימה לפתע את מבטה לאט.
מבט תוהה. הלב שלו האיץ לרגע משום מה.
היא הביטה היישר אליו. ברגע של החלטה הוא המשיך להביט.
היא הטתה את ראשה.
סקרנות.
היא המשיכה להביט בו, היישר אליו
לרגע תהה אם היא בכלל רואה אותו או סתם מסתכלת לכיוון. אבל לא, הקשר עין היה מורגש באוויר. לפעמים מרגישים את זה.
הוא לא העיז לזוז. דקה חלפה. שניהם הביטו זה בזה.
הדופק שלו עלה וירד, הוא לא היה בטוח למה. רק בחורה שמסתכלת עליו.
הקשר עין נמשך, וכל שאר העולם נמחק לאט. מאבד משמעות. הוא לא ידע למה. אבל הוא לא יהיה האחד מבין שניהם שיפנה מבטו. אובססיה השתלטה עליו. משחקים כאלה היו מה שעשו אותו. חיוך קטן התגנב לפיו אבל הוא לא זז אפילו סנטימטר.
אלוהים יודע כמה זמן חלף. אולי רק עשר דקות. אולי שעה. זה הרגיש כמו נצח. אבל לפתע משהו בהבעתה השתנה. היא חייכה גם.
עיניו מרותקות ומוחו מרוקן לחלוטין. הוא הרגיש את עצמו נאבד לאט, שוקע במחשבות, שוקע בעיניה המרוחקות. מאבד אחיזה עם המציאות לאט, נתלה ביד חשופה על העוגן האחרון, האישה למטה.
הוא הרגיש שהוא מתעורר פתאום, אפילו שלא נרדם, כשאור קלוש הגיע פתאום. שמש? הוא הופתע לחלוטין, מסובב את ראש בפצאומיות למזרח.
כן, שמש. אלוהים אדירים, כל הלילה. או שיט. בחורה משוגעת. הוא סובב את ראש בחזרה אליה. הרחוב היה ריק לחלוטין.
מאז שהוא היה קטן הוא הכיר נדודי שנה מקרוב מאוד.
ההורים שלו דאגו מזה מאוד, רופא, מטפלים, כדורים.
אבל הוא? זה פשוט היה טבעי לו. לפקוח עיניים. כשכולם ישנים, כשהכל רדום ומת. לפתוח עיניים. ולחשוב.
יש לו רק אח אחד, גדול. ליאו. בכל זכרונות הילדות שלו הם ישנו ביחד, חדר גדול, אבל המיטות קרובות.
הוא היה מעיר את ליאו באמצע הלילה בהתחלה. והם היו מדברים, עד הבוקר לפעמים. זה חמוד להיזכר.
עד שאמא שמה לב לילה אחד וכעסה. אוהו כעסה.
חיוך משועשע התפשט על פניו של מיכאל והוא התיישב במיטה ואז התחרט וקם.
נדודי שינה אולי. הוא חייב לרדת למטה. איפה שהבחורה נעלמה, אולי היתה תעתוע.
רגליו נשאו אותו כמאליהם במדרגות, אל המדרכה, אור זריחה בהיר. אנשים זריזים כבר ממהרין לעבודה. אבל הוא באקסטזה משהו. עיניו חולמניות ומחשבותיו מופשטות. הוא הולך לאט. כאן, ממש כאן היא עמדה.
הוא התיישב בספסל הקרוב. מחשבותיו לאט נהיות בהירות יותר. הוא נושם עמוקות ומרגיש עייפות. למה הוא ירד בכלל?
סירנה נשמעת מאחוריו, צעקות עמומות. הוא מסתובב. שוטרים. המון אנשים. מתי הגיען כל ההמון הזה? השמש כבר במרכז השמים. צעקות מכל כיוון. מה קורה פה? הם צועקים אליו. הוא מסתובב במבטו מחפש פיתרון. ואז נעצר הלום רעם.
הנערה ישבה בספספל לידו. צווארה משוסע בגסות. והמון דם, בכל מקום. דם יבש.
אמא מתה. די מזמן, לפני שנתיים אולי. אבל מה שמעניין זה אבא שלי.
הייתי בטוח, כלומר כולם היו בטוחים שזה יגמור את אבא.
הוא ואמא היו כל כך אוהבים. דברים שקשה למצוא היום. ולילה אחד והיא לא קמה.
בהתחלה אבא היה שקט, לא דיבר. לא איתי ולא עם ליאו.
ואז, בדיוק שלושה ימים מהרגע שהיא מתה. הוא פרח. בן אדם אחר. אני זוכר את הבוקר הזה. העירו אותי דפיקות בדלת. אבא בפתח. עשרים שנה אנחנו מדברים בטלפון. נפגשנם כשאין ברירה. והנה הוא פה על מפתן ביתי, מחויך מאוזן לאוזן.
מאז, כל שבוע ביום חמישי הוא הגיע ללילה. חשבתי שהוא השתגע, השכול גמר עליו. אבל הוא היה יציב. במידה מפתיעה.
אני לא זוכר לגמרי איך הגעתי לכאן ומה שאלו אותי. אבל אני חושב שזה היה חשוב.
"חלאה" ירק האיש שעמד מתנשא מעלי בחדר הריק . שוטר. הוא שוטר.
"לשחק אותה משוגע לא יוציא אותך מזה" הוא אמר בקול מאופק משהו "מבטיח לך"
דם. משהו התחיל להבזיק בזיכרון שלי. לא חשוב.
"מי אתה?" לחשתי בשקט, מעוניין לא מעוניין לשמוע.
האיש-שוטר כיווץ את עיניו ויצא מהחדר, מתעלם לחלוטין.
נערה. ודם. המון דם. אני נזכר אולי.
הוא נעל את הדלת אני חושב. ניסיתי לזוז מהכיסא ללא הצלחה.
ספסל בודד. נערה. נערה מתה. המון דם.
אני שואף אויר בחדות, הזיכרון חוזר אלי במלואו.
רוצח. אני רוצל
איזו כתיבה סוחפת
תמשיךך
חדרים סגורים ריקים. מעולם לא החלטתי לגביהם.
אהבתי אותם. על פי רוב. את השקט שהריקנות הפיזית מביאה איתה, אין דבר חיצוני שיסיח. והייתי שוקע פנימה עוד ועוד, המקומות שבאמת מעניינים אותי. ומרגיעים.
מבטי נשאר על דלת החדר הנעולה בודאי, בוהה.
אני אוהב את זה. אבל אלוהים, אני מפחד מזה.
כששקעתי יותר מדי פנימה, הבדידות האפלה חונקת אותך לאט. ואז מהר מאוד. ואין אויר, והמון פחד. כמה חרדה.
מחדר סגור. חדר סגור וריק. אין כלום ואת זה אני אוהב. רק אני. מזה אני פוחד.
הדלת נפתחה באחת וקטעה את הרהורי. לבוש מדים וחמוש נכנס פנימה נעמד מאחורי הכיסא שלי. ממלא את החדר הריק.
אדם נוסף נכנס לאט. מביט בעיני בעצב. או כעס. אני בולע רוק בחוסר נוחות. אולי אכזבה.
"ליאו, אני-" המילים מתפרצות לי מהפה ועוצרות בעודם באויר. איני יודע.
ליאו התיישב. מולי. אין דבר שמפריד בינינו, רק כמה סנטימטרים של אויר. קרובים כל כך ורחוקים כל כך.
"הרגת" הוא לא ניתק את קשר העין כשהוא לחש רצחת אותה?"
הסתכלתי עליו. על העיניים. אני מנסה להבין מה אני רואה. ולא מצליח. מנסה. מה ליאו רוצה? מה הוא אומר.
"ליאו תקשיב" אני נאנח ועוצם עיניים חזק "אני לא יודע מה קורה. אני לא מבין, אני רצחתי. אולי לא רצחתי, אולי כן, ליאו אני נשבע אני לא יודע" אני פוקח עיניים מיוסרות מדיבור שעל הלב. "ליאו זה כמו פעם" אני מתחנן "שוב, בדיוק כמו פעם", תולה בו את עיני. מבועת.
ליאו הרחיק את ראשו במהירות, נסוג. הוא מבין אותי, אני בטוח בזה. הוא מתנשם פתאום במהירות, עיניו מתרוצצות, אני מבחין. אני מגחך, כן זה אחי.
"אז זה היה אמיתי?" הוא שואל בקול לא יציב. ספק מכחיש ספק מפחד להאמין. לי.
אני רק מהנהן.
"אז למה לא אמרת אף פעם ש-" הוא עצר באמצע, מילותיו עוצרות בפיו.
-----
כדאי שאספר לכם מה קרה לי ולליאו בקיץ שבו הייתי בן 10
טוב. לא מראש המגדל. סיפור שנזכרתי בו היום כשביקרתי עם הילדים באנדרטת הנח"ל.
לפני כ-18 שנים עבדכם הנאמן היה עבד עברי. כלומר חייל מפקדה. בתור שכזה הביאו אותנו (ועוד כמה גופות נושמות שהתפקיד שלהן היה בגדול פשוט למלא נפח) על מנת לכבד את הטקס השנתי לאזכרת החללים של החטיבה. מכיוון שהביאו אותנו מוקדם מדי ועייף מדי, היה לי עוד שעה עד שהטקס יתחיל. חיפשתי מקום שקט לשבת בו ולא כל כך היה. בסוף מצאתי דלת חשוכה ומאחוריה מדרגות שמובילות למגדל ההנצחה שם. התיישבתי עליהן, פתחתי מחשב נייד. מצאתי שם WiFi שווה של 3Mbps ועשיתי משהו במחשב. אפילו לא זוכר מה.
פתיחת דלת דרמטית
מי בדלת? מפקד המחנה (דרגה מעל רס"ר, נגד שתפקידו לחולל משמעת). מוצא אותי שם. למזלי מדוגם. וצועק עליי לעוף משם תכף ומיד. עם אותו הנגד היה לי סיפור. הנ"ל שירת בתפקיד אחר ושם נעזר בי מקצועית. משנתנה רשות למשחית להשחית - היה יכול להשחית. אבל נזהר לא להשחית יותר מדי.
בכל זאת באתי להתקפל משם. הוא ביקש. שניה אחר כך מופיעה מאחוריו קצינת החינוך של החטיבה. למי יש מחשב נייד? היא שואלת. תוך שניה היא מזהה אותי ואת הרס"ר צועק עליי. הסתבר שהכוכבים הסתדרו לי.
או ליתר דיוק כוכב חמה.
לחברת ההגברה של הארוע התחמם כונן הדיסקים עד מוות, ולא היה להם איך לנגן מוסיקה בטקס. הסכמתי מיד אבל דרשתי שישאר בידיים שלי. אחר כבוד הוצאתי מחבורת החיילים והושבתי ליד הבחור של ההגברה. כל הטקס יכולתי להמשיך לשחק במחשב חופשי חוץ מזה שהיה צריך מדי פעם להחליף מוסיקה. ובסוף ההגברה הודה לי שהצלתי אותו.
אחלה סיפור. אבל למה בפרוזה ולא בצעירים?
מתכנת מגיל 11.
תמיד שאלתי את עצמי איך בכלל היה אפשר להיחשף למחשב ברמות עומק כאלה. למי באמת היה pc בבית? שלא לדבר על אינטרנט, ממשקים נוראיים, ומהירות עבודה מזעזעת
היה אפשר לעשות איתו הרבה. אבל היה קשה. הידע לא היה נגיש ואינטרנט נכנס אלינו הביתה רק בשנת 2000.
דווקא מהירות העבודה לא הייתה כל כך מזעזעת. היא נהייתה מזעזעת בעיקר כשהגיעו תוכנות חדשות שהותקנו על מחשבים ישנים. אצל דוסים למשל מאוד מצוי שהחומרה הישנה (גם טלפונים) לא הולכת לפח אלא לילדים וככה ילדים מסתובבים עם סטיגמות.
486DX2, 33MHz,
8MB של RAM (שעלה המון כסף, בהתחלה היה 4 ואז הוגדל ל8).
324MB דיסק קשיח
CD ROM שהתווסף אחר כך
AZTEC כרטיס קול שהיה חיקוי של SB16.
מה עוד היה ?
windows 3.11 ומתישהו (ינואר 99) windows 95
היה לבעוט בו... 😅
סיפור קישוני של ממש
משהאחרונה