זה יכול לעזור שנדע לאיזה שיר מתכוונים...

אהבתי את הניגודיות בין מה שהיא חושבת שהוא חושב שהיא חושבת למה שהיא חושבת באמת.
הייתי רוצה לראות המשך של טקסט כזה.

@יפה ותמה@בין הבור למים@אנונימי מאד@רחל יהודייה בדם@רק בודק@ינשוף קטן@טירוף זה הנורמה@רוצה לעוף@ים סוער
תייגו עוד רלונטיים

הייתי נוסעת כל חמישי,

ורואה את האוטובוס אלייך, לעיר שלך.

הייתי עוצמת עיניים ומדמיינת אותי נוסעת,

להפתיע אותך ואותי.

והיו כל החופשים הקסומים,

בים, בעיר, הלילות עם הרוח,

הימים עם השמש הנעימה.

היו המתנות הקטנות, שתמיד אהבת לקנות לנו,

פתקים מתוקים, שהשחלת לפני החג.

היית שמחה, וצוחקת.

מדברת על חדשות. מה שקורה.

אוהבת אותנו. את כולנו.

אהבנו אותך.

הייתי קטנה מדי.

מדי קטנה בשביל לשמוע יום אחד,

בהודעה,

שאת בבית חולים. ושצריך להתפלל חזק.

בכיתי ובכיתי. והתפללתי. באמת.

ואז התחלתי להשלים.

ואת הלכת.

פשוט נעלמת.

לא הספקתי לראות אותך, לומר לך שלום.

לא הספקתי לתת לך חיבוק חזק, אמיתי,

לא זוכרת בכלל מה המילה האחרונה שאמרת לי אי פעם.

כבר לא זוכרת את החיוך שלך,

את הצחוק.

את הפנים. את הריח.

סבתא שלי, אני בוכה עכשיו שוב,

אחרי חמש שנים,

כשאני חושבת עלייך.

איך הלכת ברגע.

רגע קצר, שאחריו 

כבר לא תחזרי.

ואף פעם לא אראה,

לא אשמע אותך שוב.

[ זה היה ספונטני.

ושפכתי בלי סדר.

לא נורא, התחלה;ׂ) ]

אפשר לשמוע את הלב שלך צועק בין המילים.. מרגישה אותו דבר.. רק טוב אהובה!

מה שמיוחד במה שאת כותבת זה שחווים את האדם מאחורי הטקסט, את עוצמת הרגש שבו נכתבו המילים. יחסית למשהו ספונטני זה כתוב מאוד מאוד יפה. אבל העיקר כאן זה שיש כאן את הדבר הכי חשוב בכתיבה- אותך.

בלילות היא באה אלי

צוחקת צועקת כואבת 

מחייכת בעצב

אני מתגעגת אליה

והיא

כלכך רחוקה

אני כועסת עליה

על עצמי

עליו

למה הלכת לי

ילדה שלי

לפעמים אני חולמת

שהיא כאן

לצידי

נוגעת 

מלטפת את ידי

רוצה אותה.

מאוד.

געגוע.

**

אבל זה נגמר

וכלום 

לא יחזור להיות אותו דבר

כמו שהיה פעם

בעבר

כן אני יודע

כשהלב שומע

את המילה פרידה

הוא ישר

מתחיל לדמוע

נכון, עליה נכתבו

אלפי מילים טבולות בדם

קצת שכחו אני חושב

את הצד הנעלם

הפרידה מהפחדים

מחלקים ילדותיים

פרידה בשביל דברים גדולים

כדי לצאת מחוזקים

להפרד ממכשולים

מקירות ומחסומים

כן, גם הם, זה לא לעד

לפעמים זה טוב

להשאר

טיפה לבד

@בין הבור למים

סחתיין על האופטימיות.

לא נדע ערכו של רגע.
אהבתי כמו אחרים את האופטימיות, נתינת אמון במציאות, ברגע עצמו, בלי לדעת לאן הוא יוביל אותנו. למלא אותו באהבה ולתת לו לגדול.

נ.ב.
@בין הבור למים
לפני קבלתך למשפחה, אבי ביקש לחוד לך חידה- כמה שקיעות ראית ביממה האחרונה?

אני חושב שבפסקה שכתבת עכשיו יש גרעין לשיר מופלא

מתגעגעת לחיבוק בכל פעם שנפגשנו

מתגעגעת לחיוך החם

לעיניים הרחמניות 

לקול הרגוע שלך

הכל היה כל כך מושלם

עד שנפרדנו

אתה עלית למעלה 

ואני נשארתי פה בעולם השקרי הזה

בכלל לא אמרת לי שלום

וכשהלכת זה הרגיש לי כמו חלום

חלום רע שלעולם לא נגמר

שלעולם לא התעורר ממנו

לא רציתי שניפרד 

רציתי שבחזרה אלי תרד

ואפילו ליום תעזור לי להתמודד

אבל ככה אלוקים החליט

ומעולם הבא אין מעלית 

ואני בסך הכל עוד ילדה

שכותבת על פרידה

כתיבה מהממת. 

הוא הלך

ברח

נעלם

ביום בהיר

מששקעה השמש

שקעת איתה יחד

נעלמת מהאופק

ואני

אני רק ראיתי את המיטה

עליה שכבת

כאבן

רציתי כל כך לבוא

להשיל מעליך את הסדין העוטף

ולגלות שעבדת עלינו

שאתה חי

לא יכול להיות שהלכת בלי לומר שלום

בלי להיפרד

זה לא אתה

אתה, שכל חייך הארת פנים

אמרת שלום לכל אדם

סיימת את חייך 

ולא הספקת להיפרד

בין אם נפרדת 

ובין אם לא

אני אוהבת אותך, תמיד

לבד מסביבי הכל הושמד

אף אחד לידי לא עמד

בדד בחדרי מסך למולי

וממנו יוצא הלב שלי

בלי ליבי איך הייתי שורד

אם לא ליבי מי אותי יעודד

ללא ליבי איפה עלי לפרוק

עצרני ליבי שאת עצמי לא אדפוק

כשלו סיפרתי, על הורי ועלי

רק רציתי שירד מעלי

נכון כעסתי אך מאוד נהנתי

שכה אכפת לו ממני

בלי ליבי כבר הייתי מועד

אם לא ליבי מרגיש בודד

ללא ליבי במי היאחז

עזרני ליבי להישפך כברז

אחרי שהתוודעתי, מתוכי שפכתי

אחרי שהתוודע למקרה הפנימי

החליט לי על עצמו בתלוי בי

לא מסכים לחשוב כך על הלב שלי

לב יקר אין עליך

לב פועם שירבו כמותך

לב מכיל לא הולך רכיל

ליבי משיל מעלי כל מעיל,

כי אותי הוא מחמם בלי משים.

וכעת מבלי להאט

הוא בורח בכל עת

יוצא אליו מתגעגע נורא

אך הוא כאילו נהנה

לראות אותי כך חושק

אותו לחבק ולנשק

לא להיפרד ממנו לעולם

גם לאחר שיעבור זעם

בלי ליבי איך הייתי שורד

אם לא ליבי מי אותי יעודד

ללא ליבי איפה עלי לפרוק

עצרני ליבי שאת עצמי לא אדפוק

בלי ליבי כבר הייתי מועד

אם לא ליבי מרגיש בודד

ללא ליבי במי היאחז

עזרני ליבי להישפך כברז

לב יקר אין עליך

לב פועם שירבו כמותך

לב מכיל לא הולך רכיל

ליבי משיל מעלי כל מעיל,

כי אותי הוא מחמם בלי משים.

כואב ממש..

הלוואי שמישהו היה מבין עד כמה..

וכמה קטעים יפים ומיוחדים.
חשבתי להציע שהשבוע נעלה את הקטעים ונגיב עליהם באופן ציבורי ובשבוע הבא כל אחד ואחת ישלחו את הקטע שלו אלי, נפרסם אותם בעילום שם ונעשה מין תחרות לדירוג שלושת הקטעים הטובים, המנצח יעלה את הנושא של השבוע שלאחריו. מה דעתכם?

@רחל יהודייה בדם@רק בודק@יפה ותמה@ים סוער@רוח סערה@בברסלב בוער אש!@הכתב והמכתב@ינשוף קטן@רוצה לעוף@טירוף זה הנורמה

אבל כבר ראינו מה כל אחד העלה... אז זה לא יהיה באמת בעילום שם..

פעם הבאה צריך לעשות הכלל בעילום

הכי טוב.

אז תעלה נושא חדש? ואותו נעשה בעילום שם?

אז זאת המילה.
חשבנו ששמענו מספיק ממנה.

בחיים הזמניים,
בסיפורים המגוונים.
משאירה את חותמה,
בכאב רב גוונים.

על אח שכול, מתוק ואהוב,
על חבר קרוב,רצוי אך עזוב.

ואולי הפרידות הקשות ביותר-
מאהבות חיים,יש די והותר.

אך מה שחשוב לזכור ולהפנים,
הוא שהם במקום טוב ונעים.

אנו שמחים שהם נהנים מזיו השכינה,
לא נשכח זאת ונברך על הרעה !

----------------------------------------------
(המשך אפשרי לימי הזיכרון והעצמאות)
----------------------------------------------

וכולנו מקווים,מתפללים ומצפים,
שגורלנו יהיה שונה מהמתפרסמים.

אך צריך לזכור שבזכותם אנו חיים,
אם לא נתקדם,אין משמעות להקרבה ולקשיים.

מודים אנו לכם על הזדמנות כה גדולה,
להיות במדינתנו הפורחת והנפלאה !

---------------------------------------------------

              [לשמיעה לחצו כאן]

זה באמתת ממש נחמד..

@ינשוף קטן

רציתי לכתוב עלייך, פרידה עצובה שלי
וגיליתי שבכלל לא נפרדנו


רציתי לכתוב עלייך בהומור שנון
למרות שאני בכלל לא שנון
להמתיק אותך במילים מטופשות שיראו כמה את שולית ומטופשת, ואיך אני המשכתי הלאה בקלילות גברית טיפוסית לשכמותי
אבל בכל פעם שניסיתי הכעס הכה בי, ודמעות כבושות של זעם געו בקרבי
אני תקוע
בשלבים ראשונים של אבל
נע בין כעס להכחשה
בין דיכאון לחרדה
לעתים אף הוזה ומדמיין שכל זה לא קרה, שאת עדיין כאן איתי, פרידה עצובה שלי.


אז אני מחליף אני המילים השנונות במילים של אמת, במילים שאולי יהיו ראשיתו של מרפא.
פרידה עצובה שלי, אין לך מושג כמה שאני מתגעגע אלייך. אין שעה שאני לא חושב עלייך. מאז שהלכת איני אותו אדם, העוצמה הפנימית שהייתה בי דועכת מיום ליום בלעדייך. הכעס והמחשבות הטורדניות לפעמים מעבירים אותי על דעתי.
איני יכול שלא לכעוס גם עליך שם למעלה.
אני מנסה לצחוק על זה שאת כבר לא כאן, להעלות חיוך מרגעים יפים שלנו יחד. סובבי צוחקים, חושבים שהכל בסדר, אבל לא יודעים שבאותו הרגע עוד חלק מת בי, ששום דבר כבר לא בסדר.
את כאבי מסגירות רק עיני שהולכות ושוקעות בארובותיהן.
פרידה מתוקה שלי, זאת הפעם הראשונה שאני כותב עלייך בגילוי לב. שאני מוכן בכלל להודות שאת חסרה לי. עדיין בלי להזכיר את שמך, אולי גם זה יבוא. בלי הומור בלי שנינות, רק בדמעות רותחות של עצב וזעם. עד שניפרד באמת.

אני זוכר את הפגישה הראשונה

עת הבטנו זה בזו

תמימים

כוספים

אחוזי תדהמה

בפגישה השניה

כמעט שלא דברתי

רציתי

ולא התאפקתי ...

ובשלישית, את זוכרת,

כבר התמלאתי

תשוקה

לאין קץ,,,

וכך זה נמשך כל החורף הקר

והאביב

ובקיץ..

עד שהחלטתי 

לאזור אומץ

ותעצומות 

לשלוט בעצמי,

ברצונותיי הכמוסים

ולהפסיק

להפסיק

לבקש

עמבה בתוך הלאפה...

--------

נראה כמה זמן זה יחזיק,,,

בהצלחה עם זה!

היא עמדה על החלון
התבוננה אל החופש, אל הדרור,
היא עצרה וחשבה, האם נכון?
כך לעזוב, בלא לאמר שלום?

הסתכלה עלי, הסתכלתי עליה,
היא אמרה, ''אני מתגעגעת כבר לאור''
אמרתי לה, ''איתי יהיה כבר טוב, רק אל תשכחי.''

והיא קפצה.
צר לי עלייך עד למאד,
אני רק מקווה ששם יהיה לך טוב.
שמשהו ידאג לך, לאוכל, ולמים.
שמשהו יבדוק, מה שם קורה בשמיים,
שמשהו יבין, שאת לא סתם אחת, מעופפת.

אלא ה() המיוחדת שלי.

שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שלי

במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה? 

הכל שר, מזמזם, הומה

מיילל, רועש, סואן

דומה הדבר הזה

למשהו

אך דומם הדבר ההוא

מכבר.

זה גדול

תקיעת שופר,

קול תרועה.

הנה הוא בא,

הנה הוא בא.

אבל הוא לא ענה,

וגם לא צלצל.

צחוק של ילדים,

רחובות מלאים.

מי זה הוא האיש,

שחוצה את הכביש?

קול מבשר,

אנחה גדולה.

משיח בא.

משיח בא.

אַסְלָה תַּמָּה

אַסְלַת הַחֵן

מְצֻפֶּה בְּפּוֹרְצֵלָן

קוֹרֵאת לִי: הֵן!

קִלּוּחֵךְ קוֹלֵחַ נִיחוֹחֵךְ פּוֹרֵחַ

וְכָל כֻּלֵּךְ אוֹמֶרֶת אַהֲבָה. 

בָּרְחָה לִי אַסְלָתִי הַתַּמָּה

נִשְׁבְּרָה הִיא בְּצֵל הַמַּעֲמָסָה

נָפְלָה שְׁדוּדָה

מִי יַרְכִּיבֶנָּה שׁוּב לְמַעֲנִי.

מִקּוֹל שְׁרַבְרַבֵךְ

בּוֹקַעַת זְעָקָה

שֹׁד וָשֶׁבֶר! אָסוֹן נוֹרָא!

נָפְלָה הָאַסְלָה

לֹא תּוֹסִיף קוּם

עַכְשָׁו אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם וְהַכֹּל בְּצֶבַע חוּם.

הכלבים בשכונה שלנו נובחים הרבה

מפריעים ללמוד תורה

נובחים נביחות שבעל פה

אין להם מורא

יש אחד מרוט

נכנס לפעמים בצעד ארוך

לא נובח, מחרחר

אין תחרות

הרבה פעמים הוא מאחר

היום ניסיתי שוב, והשיר כביר

מרתק אותי הרקע

היו מניעות העלמות את רגליהן בכיוון מזרח והעלמים היו נפלאים בעיניהם אל תוך אגם

דוּר דוּר עלסו הפרפרים,

גוף גוף שחקו כעוללים

דווי דווי עלו החכמים

שור שור עמלו החסידים

צוף צוף, הגו משוררים!

עמדתי בשער ולא נתנו לי להיכנס.

"משפצים כאן",

הם אמרו.

אז חיכיתי על מפתן השער,

הדקות והשעות עברו.

המשכתי להגיד את פרקי התהילים,

שיפעלו שם.

יעוררו רחמים.

על נהרות בבל ישבנו, גם בכינו.

והמואזין קורא לגויים.

והם, ימח שמם- עוברים.

והבאים וההולכים, השואלים והמבררים-

מסתכלים עליי. נועצים.

ודמעות רבות,

אם אשכחך ירושלים.

והקריאת מואזין ממשיכה.

ולי- אין עדיין כניסה!

כך מרגישה גלות.

ואחרי כמה דקות והמתנה של מספר שעות,

אמרו לי: "את יכולה להיכנס עכשיו".

ונכנסתי.

והרגשתי,

ככה מרגישה גאולה.

ככה מרגישה תקווה.

כתבת יפה.

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תודה. מחזקים דברייך.

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

"והבור ריק אין בו מים"

..

או שטעות למחוק?

אני מוצא את עצמי נע בין שני הקצוות האלה.